נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף לח:
זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. והקשו בתוס' דלפי זה משמע דבידי שמים אפשר לצמצם. והנה לפי מה שכתבו התוס' לעיל כ"ח בשם הר"ש בד"ה לפי, דאף אם אמרינן אי אפשר לצמצם אבל כל זה רק שבני אדם אינם יכולים לידע הצמצום, אבל לכו"ע יש במציאות הצמצום. ולפי"ז הא דכתבה תורה תחת אמו למעט זה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דהיינו שמיעטה התורה הצמצום שפסול לקרבן יש להכשיר מכח ספ"ס היינו דלמא נולד קודם שמתה אמו. ואת"ל שלא נולד מקודם דלמא היתה בצמצום, כיון שלא נמנע הצמצום במציאות. אמנם עכשיו שמיעטה התורה הצמצום שפסול לקרבן איכא ספ"ס לפסול שמא נולד אחרי שמתה אמו, וגם שמא נולד בצמצום. ובזה אתי שפיר אפילו למ"ד דבידי שמים אי אפשר לצמצם, אבל חידוש הלכה יש בזה: כתב הבה"ג בהל' שחיטת חולין והלכתא אינה לשחיטה אלא לבסוף, וכדרבה דאמר רבה עדיין היא מחלוקת, ותו טעמא אחרינא מהכא רבא אמר פרכוס שאמרו בסוף שחיטה עכ"ל, יעו"ש. והובא גם באו"ז סימן שפ"א. - ויש להבין מה זה הא דפרכוס להא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, או שאינה לשחיטה אלא לבסוף, והלא אפילו אם אמרינן דישנה לתורת שחיטה מתחילה ועד סוף אי זה שייכות להא דפרכוס, והיינו דרבא שאמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה, הביאור דאם הפרכוס בוסף שחיטה זה מברר דהשחיטה נעשתה בבהמה בחייה, ואם הפרכוס היתה בתחלת השחיטה, אין זה בירור על גמר השחיטה שהיתה הבהמה בגמר השחיטה בחיותה, אבל אין זה שייכות לדין שחיטה אם ישנה לתורת שחיטה בסימן אחד לענין שחו"ח או לענין מחשבה בקדשים, והיינו דעיקר הפרכוס הוא רק לברר על חיותא דהבעל חי, וצע"ג: ונראה דסבר הבה"ג דענין פרכוס מלבד שבא בתורת מברר על החיותא דהבעל חי שהיה בחיים שלימים בשעת השחיטה, ופעולת השחיטה נעשית בחיה ולא במתה, הנה עוד בזה שדין הוא בהלכות שחיטה של מסוכנת דבעינן פרכוס, והיינו דבאמת אין הכרח לפרכוס, דהרי בבריאה שנשחטה ולא פרכסה כשרה, הרי חזינן דאין הכרח לפרכוס בבריאה, וא"כ מדוע הדין במסוכנת דאם לא פרכסה הרי זה נבלה ודאית, והאוכל ממנה לוקה משום נבלה כמו שכתב הרמב"ם בפר"ד ממ"א הי"ג. ולכאורה כיון שמתרמי דגם בבריאה שנשחטה ולא פרכסה וכשרה, וא"כ במסוכנת אין זה בירור גמור דנבלה היא, וע"כ דמלבד הבירור הוי פרכוס דין בשחיטה דמסוכנת, ובאופן שלא פרכסה הרי זה פסול בהשחיטה, וזהו שיטת הבה"ג, והיינו דכיון דדין הוא בהשחיטה, להכי זה תליא ג"כ בהא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, והיינו דאם גם בהתחלת השחיטה יש תורת שחיטה עליה, מועיל הפרכוס שבתחילה ג"כ כיון דעכ"פ היתה הפרכוס בשעה שתורת שחיטה עליה, ולא הוי פסול בשחיטה, והא דלא פרכסה בסוף השחיטה אין זה בירור שבגמר השחיטה לא היתה לה חיותא, ואנו דנין אותה כמו בבריאה דהפרכוס אינו מעכב. אמנם למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, נמצא דהפרכוס שבתחלת השחיטה לא היתה בשחיטה, וכיון שדין הוא במסוכנת דבעינן פרכוס בשחיטה, להכי בעינן שתהיה הפרכוס בשעה שיש עליה תורת שחיטה, כן נראה בביאור דברי רבינו הבה"ג, ז"ל: