נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף לז:
ומה מחיים אתי איסור טריפה חייל אאיסור חלב לאחר מיתה מיבעיא. - וקשה הא אין מזהירין מן הדין, וא"כ לא יהיה לוקה משום נבלה כשאכל חלב מנבלה. ונראה לפי מה שפירש"י דכיון דאיסור מסוכנת אינו אלא מחמת קירוב מיתה נבלה גופה מיבעיא יעו"ש כוונת רש"י דאם מסוכנת אסורה היא גם כן שהיא נחשבת לנבלה מפני שחייה אינה חיים, וא"כ נבלה בכלל מסוכנת והרי זה בדמיון הא דאיתא בקדושין ד' ע"א אבל הכא חד גופא כי נפקא בנערות בבגרות מאי בעיא גביה, יעו"ש. ועי' בחדושי הר"ן מה שכתב בזה. אבל נראה שזהו כוונת רש"י כמו שכתבנו, דאם מסוכנת אסורה היינו שנחשבת לנבלה, וכמו שכתבנו לעיל שכן מוכח בהסוגיא:
והנה קשה דגם לפי המסקנא דמסוכנת לא הוי טריפה האמורה בתורה וגם לא הוי נבלה האמורה בתורה. אבל אכתי יש לומר דמסוכנת מצד עצמה הוי איסור מצד עצמה בזה שאמרה תורה חיה אכול שאינה חיה לא תאכל, וכיון שמסוכנת אינה יכולה לחיות יש בזה אזהרה שאסורה באכילה. - ומצאתי בחדושי הר"ן שהקשה בזה וכתב דכיון דלקמן בריש אלו טריפות אטריפה מוקמינן לה, להכי לא מצינו לאסור מסוכנת, והיינו דדרשינן שאינה חיה לא תאכל היינו טריפה, ממילא אין לנו לאסור מסוכנת עכת"ד, יעו"ש: אבל קשה דזה ניחא למ"ד טריפה אינה חיה ומסתבר למידרש מזאת החיה למעט טריפה שאינה חיה יותר מלמעט מסוכנת מפני שטריפה חמורה יותר מפני שחסרה. אבל למ"ד טריפה חיה ואינו ממעט מזאת החיה טריפה לומר שאינה חיה, רק דריש שכוונת התורה שיש חיה שאסורה באכילה, והיינו טריפה שאעפ"י שחיה היא לא תאכל, וא"כ הלא איכא למידרש גם על מסוכנת ולומר שאינה חיה לא תאכל. ומסתברא למעט מסוכנת יותר מפני שטריפה חיה, ומסוכנת אינה חיה. ולפי"ז טריפה אסורה מהא דכתיב טרפה לא תאכל ומסוכנת אסורה מזאת החיה לומר דשאינה חיה לא תאכל, ולכן אעפ"י שמסוכנת אינה בכלל נבלה ואינה בכלל טריפה אבל אסורה מצד עצמה מפני שאינה חיה. ועוד נראה להעיר דגם למ"ד דדריש וזאת החיה למעט טריפה שאינה חיה, אכתי יש לשאול מדוע לא דריש למעט גם מסוכנת כיון שגם היא אינה חיה, ואעפ"י שיש סברא יותר למעט טריפה מטעם שחסרה, ומסוכנת לא חסרה, אבל הלא איכא סברא לאידך גיסא דטריפה אינה יכולה לחיות י"ב חודש, אבל יש לה זמן שהיא חיה, ומסוכנת אין לה חיות רק איזה רגעים, וממילא יש למעט שניהם מזאת החיה. וחזינן שכן סוברת הסוגיא הכא דפריך ממאי דאסירא, וקאמר הש"ס מהא דכתיב זאת החיה וגו', ולא קאמר הש"ס דתליא בפלוגתא דטריפה חיה. ומשמע שיש למעט מסוכנת מזאת החיה אליבא דכו"ע:
ונראה דעיקר הא דמסוכנת דפריך הש"ס מנלן דשריא, היינו דאפשר דחיותא דמסוכנת לאו חיותא הוא וכמתה חשיבה ולא מהניא בה שחיטה מטעם, דלא מהניא שחיטה למתה, ודרשו מזאת החיה למעט מסוכנת לומר שאינה חיה, והיינו שחיות כזה אינו נחשב לחיות ונבלה ממש היא. ועל זה מוכיח הש"ס דע"כ לאו נבלה היא, וגם לא הוי טריפה, וממילא מוכח דחיות כזה נחשב לחיות גמור הא דחיי שעה שלה, וממילא אין לדרוש מזאת החיה למידרש לומר דחיות כזה לא נחשב לחיות, משום דא"כ הוי נבלה, וכיון שמבואר מכח הכתובים דלא הוי נבלה, וחיי שעה שלה הוי חיים גמורים, וממילא מהניא לה שחיטה ג"כ:
וממילא אין לומר דכוונת התורה למעט גם חיות כזה שהוא רק חיי רגעים, והיינו משום דאם אמרינן דזהו כוונת התורה שאינה חיה דהיינו דחיי רגעים כזה לא נחשב לחיים א"כ הרי היא נבלה, וכיון דחזינן דע"כ לאו נבלה היא מכח הקראים המורים שזה לא הוי נבלה, א"כ הרי היא בחזקת בריאה ברגעים האלה, ואין לנו לדון על העתיד שעומדת למות כי הרי כל בעלי חיים עומדים למיתה, וזה לא נחשב לחסרון לגבי שחיטה, ומצד הדיני התורה אין הבדל בין העומד למות לאחר זמן מרובה לזמן מועט, ומזה הטעם גם בחיי אדם לפקוח נפש חששה תורה לחיי שעה כדאיתא ביומא פ"ה, וגבי מסוכנת החיי שעה שלה הוי חיים גמורים. כן נראה בביאור הענין: והנה והנה הרמב"ם בפר"ד ממ"א הי"א כתב בהיתר המסוכנת שלא אסרה תורה אלא כעין טריפת חית היער שהרי עשה בה מכה הממיתה אותה עכ"ל. וקשה בהא דקאמר היינו טריפה היינו מסוכנת, והלא הא דטריפה היינו שיש בה מכה הממיתה בדמיון טריפת חית היער, וזה אינו ענין למסוכנת. - ואפשר לפרש דכוונת היינו טרפה היינו מסוכנת, לומר דכמו שאסרה תורה טריפה הבאה מכח מכה כמו טריפת חית היער, כן אסרה תורה מסוכנת מהא דכתיב זאת החיה לומר דשאינה חיה לא תאכל, ויש בזה מסוכנת. אמנם לפי המסקנא דאין למעט מסוכנת מזאת החיה, ממילא ליתא בזה איסור טריפות. ביאור הדברים דאם מסוכנת נכללת בהמיעוט דזאת החיה, ממילא יש שני מיני טריפות היינו טריפה הבאה מכח מכה השולטת באבר מן האברים, ויש בזה גם כן מסוכנת שהיא מטעם תשישות כח שג"כ דינה כמכה. אבל לפי המסקנא שאין מסוכנת במיעוט זאת החיה אין לנו אלא טריפות כזה שהיא כעין טריפת חית היער וכמוש"נ:
והנה הטריפות דיתר אבר לכאורה אינו דומה למכה דחית היער, אמנם הרמב"ם לשיטתו שכתב דיתר דינו כחסר עי' בפר"ח משחיטה והרי זה כמכה דחית היער גם כן. וכמו שכתבו התוס' הכא בסוגיא ד"ה השתא וכי תימא איצטריך לטרפה דלא מחסרא כגון דיתיר, כיון דכל יתר כנטול דמי הא נמי מיחסר, ונפולה נמי חשובה כמחסרא, יעו"ש. וכן הוא סברת הרמב"ם דהיתר הרי היא כמכה, והרי"ז ג"כ בדמיון לחית היער:
אמנם יותר נראה בכוונת הרמב"ם שדעתו כאיבעית אימא מהכא וכו', דגמרינן מסוכנת דשריא מהא דיחזקאל, וע"כ עד דאתי יחזקאל מאן אמרה, וכמו שפריך הש"ס בזבחים, ומשני דגמרא גמירי, וה"נ דין זה בקבלה דמסוכנת שריא, ואין הקבלה סתירה להקרא דוזאת החיה מטעם דמפרשין שאינו דומה לטריפה, והקבלה מפרשת דבעינן דומיא לטריפת חית היער: שם. נבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם, דהיינו מסוכנת. ויש להעיר הא דאיתא במנחות מ"ה בפסוק ביחזקאל וכל נבלה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים, ופריך כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי יעו"ש. וקשה הא יש לפרש נבלה וטריפה דהיינו מסוכנת כמו שמפרשינן הכא שאמר יחזקאל נבלה וטרפה לא אכלתי, שהביאור בשר ממסוכנת, הנה כן אמר יחזקאל הנביא שהכהנים שהם ביתרון שאת בקדושה שלא יאכלו בשר תמותות:
אמנם אפשר לומר דכל מה שאמר יחזקאל מבואר בזבחים י"ח דפריך שם עד שבא יחזקאל מנלן אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא יעו"ש. נמצא דכל דבר ודבר שאמר יחזקאל היתה בקבלה מהללמ"מ, וכיון שאמר יחזקאל דהכהנים לא יאכלו נבלה וטריפה, ע"כ כן הוא מקובל בקבלה, וא"כ אין לפרש דבא להורות להכהנים שלא יאכלו מסוכנת כיון דלפי האמת הקבלה להיפך שמותר, וממילא אין לומר שבא יחזקאל ללמדם פרישות כיון שזה לא נאמרה בקבלה, ולהכי דרשו שם מה שדרשו:
שם. ולא בא בפי בשר פיגול, שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. ויש לעיין מדוע קורא לזה שהורה בה חכם שהוא פיגול. - ונראה כמו שפירש"י שהורה בה חכם שנולד בה ספק והוצרך לשאול לחכם להתירו. - ביאור הדברים דכיון שנולד בה ספק, ויש בזה מחשבה גם לאיסור, וטרם שהכריע החכם להיתר חושב מחשבה גם לאיסור, ואח"כ הכריע להיתר, והרי זה בדמיון לפגול שמחשבה עושהו לפגול, ולהכי טרם שהכריע החכם להיתר עלתה במחשבתו גם לאיסור, ומפני המחשבה שהיתה מקודם הכרעה דלהיתר, הרי"ז מחשבה לאיסור, ובדמיון לפגול שבא במחשבה:
גמ'. היכי דמי מסוכנת, אמר רב יהודה אמר רב כל שמעמידין אותה ואינה עומדת. והנה משמע אפילו בשמעמידין אותה על ידי אחרים אם עומדת שפיר דמי. הנה דעת הפוסקים דזה לא מהני. עי' בספרנו שאילות משה סימן כ"ט. וגם בהא דלקמן בדבר הפירכוס, עי' בספרנו שאילות משה סימן ל' ול"א: