אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף כח.

דף כז:

ת"ש מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נהי נמי דכי תבר לה שדרה ומפרקת הוי לה טרפה תהני לה סכין לטהרה מידי נבלה. וקשה הא שאני בזה דכיון דלא הוי פסולו בקודש, וכסתם משנה בזבחים ס"ח דחשיב מלק בסכין בהדי הני דלא הוי פסולו בקודש, וע"כ סבר הש"ס דמלק בסכין לא הוי הטעם דמליקה לא מהני מטעם דלא הוי פסולו בקודש, כיון דבאמת לאו מליקה היא, אלא שחיטה והיינו שחיטה פסולה, וע"כ אעפ"י דהתנא חשיב מלק בסכין בהדי הני דלא הוי פסולין בקודש, אבל זה לאו דוקא אלא העיקר משום דלא הוי לא מליקה ולא שחיטה, וכמו שפירש"י וכמו שמבואר לעיל כ' ע"ב. ולזה שפיר פריך הש"ס דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה לא איכפת לן דלא הוי שחיטה כיון דעכ"פ נחירה הוי. וא"כ תטהר הנחירה מידי נבלה כמו שכל נחירה בחולין מטהרת העוף מידי נבלה. והנה הא דכתבו התוס' הך פירכא ליתא לר' יוסי דסבר גבי מלק ונמצאת טרפה דאין מליקה מטהרת מידי נבלה יעו"ש. ע"כ הכוונה דסבר דגם שחיטה אינה מטהרת מידי נבלה בעוף, משום דגבי מלק בסכין לא הוי מליקה אלא שחיטה פסולה. וזהו כוונת השיט"מ שכתב בדברי התוס' דדוקא שחיטת בהמה ולא עוף. - ומבואר לפי זה דמלק בסכין מטמא בגדים לא הוי הטעם משום דלא הוי פסולו בקודש, שזה הטעם קאי באופן שהיתה מליקה, ובזה כיון דמליקה לא הוי הנה פסולו מטעם שחיטה פסולה. ועיקר הפירכא הכא למאן דסבר דגם בעוף שחיטה מטהרת מידי נבלה. ולפי"ז למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה הוי נחירה לדידיה כשחיטה לטהר מידי נבלה, וזהו שכתבו התוס' דלר' מאיר פריך דקאמר התם נמי דמליקה מטהרת, יעו"ש. אבל הכוונה לאו דוקא מליקה אלא דסבר דשחיטה מטהרת ומליקה ושחיטה שניהם מטהרות מטומאת נבלות:

אמנם עוד יש לדייק בזה שכתבו התוס' דהך פירכא ליתא לר' יוסי דאמר דאין מליקה מטהרת מידי נבלה יעו"ש. קשה הא ר' יוסי סבר שם דלהכי אין מליקה מטהרת מטעם דהשיב לר' מאיר דדריש ק"ו מבהמה, ואמר ר' יוסי דיה כנבלת בהמה שחיטתה מטהרת, ולא מליקתה יעו"ש. נמצא דבשחיטה דעוף מודה ר' יוסי דמטהרת מידי טומאת נבלות. וא"כ תקשה גם כן תיהני ליה סכין לטהר מידי נבלה מטעם דכיון דהנחירה הוי לדידיה כשחיטה לדידן, וא"כ מדוע כתבו התוס' דהך פירכא ליתא לר' יוסי. - וראיתי במהרש"א כתב אע"ג דהנחירה זו היא שחיטתו מ"מ אינה מטהרת מידי נבלה מהאי טעמא גופיה דקאמר התם דיה כנבלת בהמה, יעו"ש. והנה נראה דכוונתו להקשות זה שכתבנו. ועל זה מתרץ דכי היכי דממעט מליקה מטעם דדיה כבהמה. הנה כמן כן ממעט גם כן נחירה כיון שליתא נחירה בבהמה. אבל תמוה טובא, דלפי"ז מאי פריך הש"ס למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה דתטהר הנחירה, הלא יכול לתרץ דסבר כר' יוסי דדוקא שחיטה מטהרת ולא נחירה מטעם דאמרינן דיה כבהמה, וצ"ע:

והנה הרמב"ם בפר"ז מפסוה"מ ה"ג כתב מלק בסכין כהדי הני דחשיב שם שפסולם מטעם שאין המליקה מתרת ומטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח, יעו"ש. וקשה הא דמלק בסכין לא הוי מטעם זה, אלא שפסולו מטעם דהוי שחיטה פסולה, ולא מטעם דאין המליקה מתירתו ומטהרתו. ולא היה להרמב"ם לכלול הא דמלק בסכין בהדי הני דהוי מליקה כדין, ורק מפני שלא הוי פסולן בקודש. והנה כמן כן יש לדייק בהמשנה דכלל מלק בסכין בהדי הני שאין פסולן בקודש:

עוד יש לדייק הלא מלק בסכין הוי פסולו בקודש, דהלא עיקר הפסול מפני שאין זה מליקה כשרה, והוי כמו פסול לילה, אבל העיקר בזה דלא הוי פסולו בקודש מטעם דכיון דאין זה שחיטה ג"כ כמבואר בסוגיא לעיל כ' ע"ב, וברש"י הכא, והרי זה פסול גם בחולין. להכי חשיב לה התנא שאין פסולו בקודש. והיינו דאף על פי שפסולו נעשה בקודש, אבל כיון שזה הפסול איתא גם בחולין, להכי לא נקרא פסולו בקודש כיון שאין הקודש פסולו. ומזה הטעם כלל אותו התנא עם הני שאין פסולו בקודש. וזהו גם כן סברת הרמב"ם. והא דלא משני הש"ס דמטמא בגדים אבית הבליעה מדרבנן, למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, אבל מדרבנן הרי זה נבלה, משום דלא מסתבר טומאת ביה"ב לטמא בגדים מדרבנן. ואעפ"י דהוי נבלה מדרבנן, אבל כל זה לאיסור אכילה, אבל מדרבנן אין גוזרין טומאה כדאיתא בביצה ז' אפושי טומאה לא מפשינן. וביותר טומאת בגדים. ועי' רש"י לעיל כ' ע"ב ד"ה ואי אמרת:

וזהו שפריך הש"ס דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אם כן ע"כ הא דמלק בסכין לא הוי פסול בחולין מטעם דהמליקה בסכין הרי זה נחירה מעליא בחולין, וממילא המליקה בסכין הוי פסולו בקודש, ואינו מטמא בבית הבליעה:

ומשני הוא דאמר כי האי תנא וכו'. וקשה טובא מה ראה לומר כהאי תנא יותר מהמשנה דזבחים. וגם ר"ע סבר דיש שחיטה לעוף מן התורה, כדאיתא בתוס' בכורות ל"ב. - ונראה משום דנראה לו הדרשא דר' אלעזר הקפר דהתורה אמרה אך כאשר יאכל את הצבי והאיל דאיתקשו צבי ואיל לפסולי המוקדשין לשחיטה וכיון דהתורה אמרה דין שחיטה לצבי ואיל, ולא אמרה תורה עוף, משום דע"כ דעוף אין לו שחיטה מן התורה:

ובזה אתי שפיר דקאמר הש"ס מאן תנא דפליג עליה דר"א הקפר רבי היא. וקשה הלא מה קאמר מאן תנא דפליג, הלא ע"כ המשנה דמלק בסכין הוא דלא כר' אלעזר הקפר. אבל הכוונה לומר דאיכא תנא דסבר דליכא הוכחה מדרשא דר"א הקפר, ועל זה קאמר הש"ס דזהו אליבא דרבי דסבר דשחיטת עוף לא כתוב בתורה שבכתב, אלא הוא מזה שנצטוה משה בעל פה. ולפי"ז אין להוכיח מזה דלא אמרה עוף בהדי צבי ואיל, משום דשחיטת עוף באה למשה בעל פה. אבל יש לזה דין תורה ממש. ומטעם זה מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, מטעם חסרון שחיטה:

והנה לכאורה בדברי רבי לא הוזכר שחיטה בעוף, ולא קאמר רק רוב אחד בעוף, והלא אפשר לומר שנצטוה על רוב אחד בעוף על נחירה בסימנים. אמנם מזה דמסיים ועל רוב שנים בבהמה דבזה לא נצרך לציווי שזהו מן הכתוב, אבל הכוונה לאקושי עוף לבהמה דרוב אחד בעוף הוא בדומה לרוב שנים בבהמה דהוא בשחיטה. ומצאתי בחדושי הר"ן שמפרש כן:

תוס' ד"ה רבי היא דתניא. הוי מצי למימר בר קפרא היא, אלא דניחא ליה לאוקמיה משניות דלעיל כרבי. - וקשה מדוע לא הקשו התוס' מדוע לא קאמר הש"ס דהמשנה דזבחים דמלק בסכין דפליג על ר"א הקפר. ואפשר דסברת התוס' משום דבעינן למימר תנא דדריש מקראי לומר שהוכיחו מדרשא דקראי דלא כר"א דדריש מקרא דעוף לא טעון שחיטה, ובר קפרא דריש מקראי דטעון שחיטה. אמנם לפי"ז הלא טוב יותר לאוקמיה דהני תנאי דסברי דעוף טעון שחיטה מן התורה כרבי שאמר דשחיטת עוף הוא מה שנצטווה משה בעל פה, מטעם דבזה אתי שפיר שבזה נדחה דרשא דר"א הקפר שמביא מהכתוב שלא נזכר עוף בהדי צבי ואיל, שהוא מפני ששחיטת עוף נאמרה למשה בעל פה, וכן סברי הני תנאי דמלק בסכין דשחיטת עוף הוא מן התורה, אבל נאמרה למשה בעל פה. וכמו שכתבנו לעיל דזהו כוונת הש"ס דקאמר מאן תנא דפליג על ר"א הקפר לומר דלפי מה שאמר רבי נדחה ההוכחה דר"א הקפר:

שם בתוס', אי נמי קסבר כדי לחנכו ומביא החטאה"ע הבאה על הספק ואינו נאכל יעו"ש. והקשה המהרש"א ובההיא דלעיל מיניה דפריך התם למאן דאמר כדי לחנכו הא קאכיל כהן מליקה לא אסיק אכתי אדעתיה למימר הכי דמביא חטאה"ע ואינו נאכל עד לבתר הכי דמייתי ליה התם הך דחטאת העוף הבאה על הספק, יעו"ש. וכוונתו ליישב מדוע לא קאמר הש"ס כן מעיקרא. אבל תמוה טובא דהלא היאך אפשר לומר דלא ידע הא דחטאה"ע באה על הספק ואינו נאכל, הלא כמה משניות הן בכריתות ז' ובשלהי תמורה, דתנן חטאת העוף הבאה על הספק תשרף. - ואפשר לומר דהא דאינו נאכל הוא מדרבנן, וכמו שכתבו התוס' שם בנזיר כ"ט ע"ב ופריך מדין דאורייתא דנאכל גם כן כדין אשם תלוי דבא על הספק ונאכל ג"כ. ועל זה פריך וקאכיל כהן מליקה, היינו מדין התורה, וצ"ע:

והנה המהר"ם הקשה בהא דמשני שם בנזיר דסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, הלא אכתי תקשה היאך קאכיל הכהן טרפה דהא חותך שדרה ומפרקת. - וחידש מכח זה דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה גם טרפה לא הוי מטעם דכולי חדא נחירה הוי הסימנים עם המפרקת יעו"ש. - ותמוה טובא מהסוגיא. - ומה שכתב המהר"ם דהסוגיא בדרך את"ל קאמר דוחק הוא. וביותר שהתוס' כתבו להדיא לעיל כ' דטרפה הוי וגם למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה נחירה לא הוי רק בסימנים לחודייהו. וכן כתב הרשב"א והביא ראיה מהא דאיתא במנחות מ"ה נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים, כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי. ומשני כהנים איצטרכא ליה סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו לא ליחייב קמ"ל, אלמא דמליקה נבלה או טרפה יעו"ש. ביאור דבריו דמדכתבה תודה קרא לזה ע"כ לכו"ע היא. ועוד נראה ראיה מוכרחת מהא דמנחות מ"ד דאיתא שם קרא המלמד דכהנים אכלי חטאת העוף מקרא דוכל חטאתם, ואין זה אלא ללמדנו שלא תאמר דלא אכלי מטעם דהוי נבלה או טרפה, וע"כ זהו לכו"ע. ואם מטעם הקושיא בהא דנזיר הקשה בזה הרשב"א שם וכתב דמיירי במחזיר סימנים להדי עורף ומולק סימנים, דהשתא ניתכשרו קודם שנעשה טרפה, יעו"ש:

ובכדי שלא לישווי' להמהר"ם כטועה ח"ו, נראה דסבר דחתיכת רוב מפרקת יש לו שייכות עם נחירת הסימנים אם נעשה החתך בהמפרקת עם הסימנים בבת אחת. דוגמא לזה כמו שמצינו גם בשחיטה לשיטת רש"י דלא לישוויה גיסטרא שלא יחתוך המפרקת משום דנעשה בזה פסול בשחיטה משום דרסה. הרי חזינן דחתיכת מפרקת יש לה שייכות להלכות שחיטה לעשות פסול, והד"מ בסימן כ"ד אות א' מביא בשם המהר"א לאסור בזה משום דזה נמי נקרא דרסה כפירש"י. ובשם התה"ד סימן קפ"ז כתב דנוהגין להטריף יעו"ש. וכיון דלהרבה פוסקים שייך המפרקת לשחיטה שגורמת פסול להשחיטה, לזה כתב המהר"ם דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, וכל עיקר ההיתר הוא בנחירה דהסימנים הנה גם המפרקת היא בכלל הנחירה אם נעשה החתך במפרקת עם הסימנים ביחד. ויצוייר דכי תבר שדרה ומפרקת הוי טרפה, היינו בלא נחירת הסימנים, או ששהה בין חתיכת המפרקת לנחירה דהסימנים, דכיון שנעשה טרפה שוב אין לה היתר. כמו בנקיבת הוושט ופסיקת הגרגרת לדידן. וגם אם שחט הוושט ושהה שיעור שהייה דשוב אין לה היתר, וכמו כן בנחירה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה. ויש לפרש הא דקאמר הש"ס דכי תבר לשדרה ומפרקת הוי טרפה הוא באופן ששהה איזה זמן שלא נקרא בבת אחת. ואפשר שזהו כוונת המהר"ם שכתב דכוונת הש"ס לרווחא דמילתא. ואפשר שמפרש כן כוונת התוס' שכתבו לעיל כ' דגם למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מ"מ בחתיכת המפרקת טריפה הוי, היינו באופן שלא היתה החתיכה בבת אחת וכמו שכתבנו. והמהר"ם מדייק בבת אחת לכן נראה דזהו כוונתו, ומפרש סוגיא דנזיר שהמליקה היתה חתיכת המפרקת עם הסימנים ביחד. אמנם כל זה אתי שפיר להפוסקים דהמפרקת יש לה שייכות עם הסימנים וזהו לשיטת רש"י:

והנה הרמ"א בסימן כ"ד כתב בהיה טוחט וחתך רוב המפרקת דהמנהג להטריף, ואין לשנות. והיינו כשיטת רש"י דהמפרקת יש לה שייכות להסימנים לגרום פסול בשחיטה. והפ"ת מביא שהבית יעקב סימן קס"ב מביא ראיה והעלה שלא כדעת הרמ"א, יעו"ש. והנה שם כתב להוכיח מהא דכתבו התוס' בנזיר דמיירי בשהחזירו הסימנים אחורי העורף ואז חותך הסימנים תחלה דלא הוי טרפה. וקשה הא אכתי הוי אוכל טרפה בזה כשחותך הסימנים אח"כ הרי מוכח מזה דלא איכפת לן בחתיכות המפרקת אחרי חתיכת הסימנים, עכת"ד: אמנם לפי מה שכתבנו אדרבה לא די שלא קשה מזה על הרמ"א אלא גם יש בזה חיזוק לדבריו כאשר יבואר. והלא כתבו שם התוס' למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, וליכא בזה שום פסול שחיטה, אלא גם כל הדברים השייכים בשחיטה לפסול, אמרינן דזהו השייכים לנחירה, ולשיטת רש"י דהמפרקת שייך גם כן להיות עושה פסול בשחיטה, הנהו נוהג בנחירה, וממילא גם הא דחותך המפרקת במליקה, הרי זה בדין נחירה, ומתיר את העוף מטעם נחירה. אבל כל זה אם אמרינן דחתיכת המפרקת שייך לדין שחיטה להיות גורם פסול גם אחרי חתיכת הסימנים. אבל אם אמרינן דחתיכת המפרקת אין לה שום שייכות לשחיטה אף לגרום פסול, א"כ אין שייכות חתיכת המפרקת לנחירה. ואם אמרינן דנחירה אינה כשחיטה לדין זה דאין טריפות פוסלות לאחר שחיטה אלא אם אמרינן דבנחירה מפרכסת הרי היא כחיה גם לענין זה שהטרפות פוסל בו. הנה בחותך המפרקת לאחרי חתיכת הסימנים נעשה טרפה, אבל אם אמרינן כשיטת הרמ"א דהחתיכה דהמפרקת שייך לשחיטה גם אחרי חתיכת הסימנים ממילא בנחירה המפרקת שייך לנחירה, ואין חתיכת המפרקת פוסלת אחרי חתיכת הסימנים, מטעם דזה נחשב גם לנחירה. ובשחיטה נחשבת חתיכת המפרקת לגמר שחיטה להיות גורם פסול לשיטת רש"י דסבר כן: והנה אם נחירה מתיר לאחר נחירה כמו בשחיטה, או דמתיר דוקא לאחר מיתה. נראה דע"כ מתיר תיכף ומיד, משום דאל"כ אכתי תקשה הא אכיל כהן אבר מן החי דהיינו הבני מעיים, דאם הנחירה אינו מתיר אלא לאחר מיתה א"כ האברים הפנימיים כמנחי בדיקולא דמיין והוי אבר מן החי. ומשמע דנחירה הוי כמו שחיטה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, וגם מהא דקאמר הש"ס דלמ"ד אין שחיטה לעוף לעוף מן התורה הנחירה מטהרת טרפה מטומאת נבלות ע"כ פעולת הנחירה להיות מתיר מיד, דאל"כ אם בעינן להנחירה הא דמיתה גם כן ע"כ אין בכח הנחירה לטהר מידי טומאת נבלות. - ולפי זה אם נעשה טרפות בעוף לאחרי הנחירה אינו פוסל מאומה, ולהכי כשמחזיר הסימנים אחורי העורף ונוחרן שוב לא נעשה טריפה אחר בחתיכת המפרקת, ואין זה ענין לחתיכת המפרקת דהרמ"א שהוא בשחיטה דגזירת הכתוב הוא לשיטת רש"י, והיינו או דהוי מצד עצמו או משום דרסה. וביותר לפי מה שכתבנו דלשיטת המהר"ם דהחתיכה דהמפרקת שייכה להנחירה כשחותכן עם הסימנים כמוש"נ:

והנה המליקה פשיטא שדינה כשחיטה שבא המתיר תיכף בהמליקה משום דאל"כ אסור לאכול הבני מעיים בחטאת העוף משום אבר מן החי. ובזה יש לדייק בהא דאיתא במנחות מ"ה, בקראי דיחזקאל וכל נבלה וטרפה מן הבהמה ומן העוף לא יאכל הכהנים. ופריך הא ישראל אכלי אמר ר' יוחנן אליהו עתיד לדורשה, רבינא אמר סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו אשתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל יעו"ש. וקשה היאך סד"א דיאכלו נבלה, הא גבי נבלה מיתה מתרת, וליכא גבייהו היתר שחיטה שלא שייכה גבייהו, ודינם כבני נח דמיתה מתרת, וא"כ הא דאמרה תורה דתנתן לכהן מתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה, היאך יאכלו הקיבה דלאחרי השחיטה הוי כמאן דמנחא בדיקולא, וכשם שאסור לב"נ כך אסור לכהנים, ואפילו למאן דמתיר מטעם מי איכא מידי וכו', זה לא שייך לגבי כהנים. והנה מצאתי שהקשה בזה בספר ברית אברהם לחיו"ד סי' כ"ג, יעו"ש. ועוד קשה דלפי"ז מדוע אמרה תורה ליתן נבלה לנכרי ולגר תושב, הלא טוב יותר ליתן לכהנים, ולקושיא זו לא יספיק הא דמתרץ שם דרבינא לא סבר דהוי כמאן דמנחא בדיקולא, כמובן:

ונראה דכוונת רבינא לאו נבלה ממש אלא בשר נחירה, מה דהוי נבלה לידן, ולכהנים לא הוי נבלה, והיינו דלהם תהיה נחירה כשחיטה לדידן. וזהו כמו מליקה דהוי נחירה, אבל נבלה וטרפה שלא על ידי נחירה אסור להם גם לפי הס"ד:

איברא ברא דזה שכתבנו לעיל דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, הנה הנחירה היא ג"כ בתורת מתיר כמו שחיטה לדידן. ראיתי אח"כ בפליתי סימן כ"ז שכתב דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה דהשחיטה לא הוי לה תורת מתיר להוציא מידי אבמה"ח. משום דלדידיה השחיטה היא כנחירה מן התורה, וממילא כשהיא מפרכסת אסורה משום אבמה"ח, יעו"ש. אבל תמוה מסוגיא דנזיר כ"ט דמבואר דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אוכל הכהן החטאת העוף מטעם דלא הוי שום איסור מן התורה. וקשה הא היאך הוי אכיל הבני מעיים שבפנים דהוי כמנחי בדיקולא לאחרי המליקה בסימנים, ואסורים משום אבר מן החי לשיטת הפליתי:

וגם מה שראיתי בספר ברית אברהם סימן כ"ה בסופו שמחדש דבעוף שחיותו מועט לא הוי אבר מן החי אחרי שחיטת סימן אחד, יעו"ש. ולפי"ז ליכא כלל דין מפרכסת גבי עוף כיון דמיד אחרי שחיטת סימן אחד והוא הדין נחירת סימן אחד נחשבת כמתה, ולדבריו מיושב הא דנזיר גם כן. אבל תמוה שזהו שלא כדברי התוס' לקמן פ"ד ד"ה בעינן. ועוד דזהו נגד המשנה דפר"א דטהרות מ"ג, בנבלת עוף טמא דשנה שאין שחיטתה מטהרתה, דע"כ פירושו שאין השחיטה מתירתה מידי אבר מן החי בעודה מפרכסת כמו שפירשו הברטנורא והתוסיו"ט שם. וממילא כיון שאיכא אבמה"ח במפרכסת, והיינו דשם בעוף טמא שאין השחיטה והנחירה מתירים איכא איסור אבר מן החי עד שתמות, וממילא גם בעוף טהור כן הדין. וא"כ תקשה בהא דנזיר דאיכא אבר מן החי על הבני מעיים שהם כמנחא בדיקולא וכמו"ש לעיל:

והנה בתוס' ר"ע ז"ל הקשה לחזקיה דסבר בחולין קכ"א דשוחט ישראל בטמאה ומפרכסת ליכא אבר מן החי לבני נח, היאך יפרש למשנה זו, דע"כ מיירי לענין ב"נ והכא מיירי דשחט ישראל, יעו"ש. - ונראה מזה לפשוט מה שכתבנו שם להסתפק אם סבר חזקיה דגם משום בשר מן החי ליכא, או"ד דרק משום אבר מן החי ליכא, אבל מודה חזקיה דאיכא משום בשר מן החי. והיינו דיש לומר דרק משום אבמה"ח ליכא משום דבעינן חי ממש מדכתיב בשר בנפשו, וכמו שכתב הרמב"ן. אבל בשר מן החי דנלמד מן ובשר בשדה טרפה, שפיר יש לומר דאיתא גם בזה. ואם אמרינן כן דמודה חזקיה דאיכא בזה משום ובשר בשדה טרפה יפרש המשנה הכא בנבלת עוף טמא דאין השחיטה מטהרתה משום ובשר בשדה טרפה:

והנה קשה מזה על הרמב"ם דכתב בפר"ט ממלכים הי"א וז"ל, אבל העוף יראה שאין ב"נ נהרג על אבר מן החי יעו"ש. ודוחק לומר מטעם איסור גרידא כמו שכתב מרן בכס"מ דמודה הרמב"ם דאיסורא איכא, וכוונת המשנה דאין השחיטה מתרת האיסור:

אמנם תקשה להרמב"ם מסוגיא ערוכה בפסחים ע"ג דאיתא שם הא דתניא השוחט בשבת וכו' מה תיקן א"ר עוירא שמוציאו מידי אבמה"ח. ופירש"י לבני נח שאם אכלו אינו נהרג, יעו"ש. ולהרמב"ם תקשה מה תיקן. ודוחק לומר דהתיקון בשביל האיסור גרידא. ובעיקר הדבר תמוה לומר דאיכא איסור דמנין לחדש איסור אם אין בזה אזהרה דאבר מן החי:

ונראה ג"כ לומר דרק משום אבר סברת הרמב"ם למעט עוף, והיינו מטעם דאין ב"נ מוזהר על אבר מן החי של עוף מפני דחיותו זוטר טפי, ולא קרינן בזה בשר בנפשו לגבי ב"נ. אבל משום בשר בשדה טרפה לא אימעט. ומודה בזה הרמב"ם דב"נ מוזהר, ואיכא נפק"מ בין בשר מן החי לאבר מן החי לאבר שאין בו בשר, וכמו שכתבו בזה אחרונים, וגם איכא נפק"מ לזה שכתבנו ליישב מה שהקשו אחרונים למה חשב הרמב"ם לב"נ שני לאוין אבמה"ח ובשר מן החי כיון דלא הוי אבר בלא בשר שעמו, ושיעורין לא נאמרו לב"נ. ועי' בזה שכתבנו בספרנו מזר הקודש למס' זבחים ע"ח. והכא גם כן הכוונה בזה שכתב הרמב"ם ויראה לי שאין בעוף משום אבר מן החי לב"נ היינו רק משום אבר אין להורגו, אבל מוזהר על בשר מן החי. ואתי שפיר הסוגיא דפסחים שם דיש תיקון לב"נ דליכא משום בשר מן החי. ובאופן זה מפרש הרמב"ם המשנה הכא בטהרות בנבלת עוף טמא דאין השחיטה מטהרתה משום בשר מן החי. וכמו שיש לפרש לחזקיה, כן מפרש הרמב"ם לפי שיטתו דאיכא משום בשר מן החי משום דקרינן בזה ובשר בשדה טרפה, וכמוש"נ:

ובדרך אגב מצאתי ראיתי שם בתפארת ישראל אשר השיב מרן הגרע"א ז"ל דהנחירה מתרת כמו שחיטה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה דהנחירה מתרת גם במפרכסת להבני מעיים כמו שחיטה לדידן, והוי כמאן דמנחי בדיקולא, וזהו כמו שכתבנו לעיל:

ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, והיינו לאיסור נבלה, שאם אכל כזית ממנה בעודה מפרכסת לוקה משום לאו דנבלה. ואעפ"י שאין בזה משום טומאת נבלה דבזה בעינן מתה ממש, כמו"ש הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט, וכמו שכתב בזה התבוא"ש בסימן ל"ג, יעו"ש. - ולפי"ז יש לעיין בעוף טהור שאין בו טומאה לאחר מיתה, וכל טומאת נבלת עוף טהור הוא רק מפני האכילה כדכתיב לא יאכל לטמאה בה, וא"כ גם כשאוכל מנבלת עוף טהור כזית בשר בעודה מפרכסת אם גם בזה נטמא לטמא בגדים, משום דלא כתיב בזה מיתה, אלא לא יאכל וטומאתו על ידי אכילה. א"כ גם באופן זה מטמא בבית הבליעה, כיון דעכ"פ אכל נבלה. או דלמא דגם לטומאת בית הבליעה בעינן נבלה ממש, דהיינו כשמתה, והיינו דלענין מה שנוגע לטומאה בעינן מיתה ממש כמו נבלה דעלמא דטומאת מגע ומשא דבעינן מיתה ממש, וצ"ע:

ונראה דזה תליא בהספק שכתבנו אם יש לנבלת עוף טהור טומאה מצד עצמותה כנבלה וכשרץ, אעפ"י שאין הנוגע בה נטמא אבל היא מצד עצמה דין טמא יש לה. ונפק"מ אם המכניס נבלת עוף טהור למקדש לוקה משום ולא יטמאו את מחניהם. וזה הדבר דאם אמרינן דיש לה דין דבר טמא והמכניסה למקדש לוקה משום מכניס טומאה למקדש ע"כ בעינן בזה מתה ממש, והיינו דכיון דמפרכסת הרי היא כחיה פשיטא שכל זמן שמפרכסת אין לה דין דבר טמא. וא"כ גם האוכל כזית ממנה בעודה מפרכסת כיון שאין לה עדיין דין דבר טמא, אין בזה גם משום טומאת בית הבליעה, כיון שלא אכל דבר טמא. אבל אם אמרינן שהמכניס נבלת עוף טהור למקדש אין בזה הלאו דלא יטמא את מחניהם משום דליכא על העוף זה דין טמא אם כן ע"כ לא אמרה תורה תורת טומאה כלל על נבלת עוף טהור, רק דין הוא על האוכלה מצד גזירת הכתוב. א"כ גם כשאוכל כזית ממנה גם במפרכסת טמא ומטמא בגדים כיון שעכ"פ אוכל נבלה:

והנה בספרנו נזר הקודש למס' נדה ל"ה הוכחנו דיש על נבלת עוף טהור דין טמא. והמכניסו למקדש לוקה משום מכניס טומאה למקדש, א"כ מוכח מזה דרק בשאוכל כזית מן נבלת עוף טהור לאחר שמתה לגמרי איכא טומאת בית הבליעה, והיינו דבעינן שיאכל דבר טמא, אבל שבאוכל כזית בעודה מפרכסת שאין לה טומאת נבלה, אעפ"י שנבלה היא לאיסור נבלה אין בזה משום טומאת בית הבליעה:

ויש להוכיח זה גם כן מסוגיא דלעיל כ' ע"ב דאיתא שם דפריך הש"ס בהא דמלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה דאם אמרינן דלאחר שבירת המפרקת לא הוי רק טרפה תיהני ליה סכין לטהר מידי נבלה, יעו"ש. וקשה דלמא הוי נבלה, אבל לא הוי כמתה ממש, והיינו דהוי נבלה כמו נקובת הושט לשיטת הרמב"ם, והיינו דאיכא משום איסור נבלה, אבל ליכא משום טומאת נבלה. אמנם בעוף לטומאת בית הבליעה דסגי באיסור אכילה גרידא יש לה, וא"כ שוב לא מהני סכין לטהרה מידי נבלה כיון שיש לה טומאה זו עכשיו. וע"כ מוכח דגם לטומאת נבלה דבית הבליעה בעינן מיתה ממש. והיינו דע"כ בעינן לטומאת בית הבליעה ג"כ מיתה ממש, ובעודה מפרכסת כיון שאין לה דין טמא, אין בכחה לטמא גם בבית הבליעה. אבל תצא מזה ג"כ דיש על נבלת עוף טהור דין טומאה בעצמותה. וזהו מדבעינן שתהיה מתה ממש, שבזה נעשית דבר טמא, והמכניסה למקדש לוקה:

והנה לפי מה שכתבנו דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה הוי הנחירה כשחיטה לדידן להתיר מפרכסת. אבל הגאון בפליתי סימן כ"ז כתב להיפך. ובספר ברית אברהם כתב גם כן הכי. ומביא ראיה מדברי התוס' חולין צ"א שכתבו דב"ג מוזהרין על הנחירה, ומ"מ אמרו חז"ל דלב"נ במיתה כליא מילתא, יעו"ש. - אבל נראה דשאני נחירה דב"נ לנחירה לדידן למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, והיינו דשאני נחירה דב"נ שלא הוזהרו בסימנים קודם שנעשה טרפה, דהרי לב"נ שלא הוזהרו על הטרפה ממילא אם נוחרין הסימנים גם לאחר שנעשה טרפה שפיר דמי, משא"כ ישראל שהוזהרו על הטרפה בעינן נחירה בסימנים דוקא. ולהכי הרי זה אזהרה דסימנים בדיוק, ממילא הרי זה כשחיטה לדידן וכמו"ש רש"י הכא, וביותר כמו שמבואר ברשב"א. משא"כ לב"נ שפיר דמי בחותך הסימנים והמפרקת ואף המפרקת מקודם: גמ' אחד בעוף, איתמר רב נחמן אמר או וושט או קנה, רב אדא בר אהבה אמר וושט ולא קנה. - ויש לעיין לשיטת בה"ג דשמוטה לא הוי טרפה אלא דין הוא שאין שחיטה מועלת בו. וקשה דזה ניחא לרב נחמן דקנה הוי בדין שחיטה, משא"כ לארב"א דהקנה ליתא בדין שחיטה כלל, וא"כ מה איכפת לן הא דקנה נשמט, כיון דבעצם השמוטה ליתא ריעותא, ורק מטעם דבעינן ראוי לשחיטה, אבל כל זה שייך בהמכשיר דהיינו בהוושט, אבל בהקנה כיון דלא שייך בהמתיר, א"כ מדוע בנשמטה הגרגרת לא מהני שחיטה בהוושט. ועוד קשה בזה דפריך הש"ס לרב נחמן מברייתא זו דנשמטה הגרגרת ואח"כ שחט הוושט פסולה, ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני, וקשיא לרב נחמן. ומשמע דלרב אב"א אתי שפיר. וקשה הלא לשיטת הבה"ג קשיא לראב"א מדוע השחיטה פסולה בנשמטה הגרגרת כיון דלאו בר שחיטה הוא:

והנה התוה"ב להרשב"א בית שני שער א' כתב וז"ל, אע"ג דהכשרו של עוף בסימן אחד בעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה, ואפילו לרב אדא בר אהבה דאמר דאין שחיטה מועלת אלא במיוחד שבסימנים דהיינו הוושט, מ"מ כיון דבעלמא בר אכשורי בעוף הוא דהיינו בעולת העוף דבעינן שני הסימנים, בעינן שיהיו שניהם ראוים לשחיטה דהכי אגמריה רחמנא למשה, יעו"ש. והיינו שכתב הרשב"א שם להטעים שיטת הבה"ג שסבר דשמוטה לא הוי טרפה, רק בעינן שיהיה ראוי לשחיטה, ושמוטה אינה ראויה לשחיטה: והנה לכאורה דברי הרשב"א נדרש לביאור דמה שהביא ראיה מהא דעולת העוף דהקנה בכלל המצוה דמליקה, אפשר לומר שזהו מטעם המצוה דמליקה, כמו דבעינן חתיכת השדרה ומפרקת. וכמו כן בעינן חתיכת שני הסימנים. אבל מה זה ראיה לשחיטה לרב אדא בר אהבה דסבר דהקנה אין לו כח המתיר. וא"כ מדוע בעינן שיהיה ראוי לשחיטה, כיון שאין השחיטה פועלת בו מאומה:

ונראה בכוונת הרשב"א דבא לפרש שלא תאמר דסבר רב אדא בר אהבה דשחיטת הקנה לית בה ממשא כלל, והרי זה כחותך באיזה אבר מן העוף שאין החיות תלוי בו, דזה ליתא דהרי מדחזינן שאמרה תורה בעולת העוף שיחתוך גם הקנה גם אחרי חתיכת הוושט, וע"כ דעדיין יש חיות בעוף גם אחרי חתיכת הוושט, משום דאל"כ לא שייך עוד דין מליקה, כמו שקאמר הש"ס לעיל כ' ע"ב וכי מתה עומד ומולק. וממילא מוכח מזה דיש בהקנה ג"כ חיות אשר חיותו של העוף תלוי בו, וא"כ ע"כ גם ראב"א סבר דיש חשיבות להקנה אשר על ידו תצא חיותו של העוף. וממילא ע"כ שייך בו גם ענין שחיטה, וע"כ הא דסבר גבי שחיטה דחולין וושט ולא קנה הכוונה דלא יספיק שחיטת הקנה להתיר מטעם דעיקר חיותו דהעוף בהוושמ, אבל ע"כ גם הקנה שייך לענין שחיטה, ולהכי בעינן עכ"פ שיהיה ראוי לשחיטה:

אבל אכתי יש להבין כיון דעכ"פ אינו עושה כלום בכח המתיר, וא"כ למה בעינן שיהיה ראוי לשחיטה. והנה אפשר לומר דסבר ראב"א דאיכא מצוה בלכתחלה לשחוט גם את הקנה, ורק שאינו מעכב, וכיון שאיכא מצוה לכתחלה אעפ"י שאינו מעכב אבל עכ"פ ראוי בעינן, ועל זה אמרו רבותינו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת כמו"ש התוס' בנדה ס"ו ועוד מקומות דבמקום דבעינן לכתחלה בתורת מצוה בעינן עכ"פ ראוי לזה. אבל לא נחתו לזה הראשונים. ועוד דלהרבה ראשונים ליכא גם מצוה לכתחלה לשחוט שני הסימנים, ודוחק לומר דכן סבר רב אדא בר אהבה:

ונראה דגם ראב"א סבר דשחיטה דהקנה הוי שחיטה ג"כ, ובשחיטת הקנה לחודיא לא תבוא לידי נבלה, וגם אם טרפה היא תטהר שחיטת הקנה גם מידי טומאת נבלה, אלא שחסר לזה כח המתיר. והוא מטעם דלהתיר באכילה בעינן שתצא כל החיות על ידי שחיטה לחודיא, וזה שייך בשחיטה דהוושט, אבל בשחיטת הקנה לחודיא לא יצא החיות לגמרי רק בצירוף המיתה דאח"כ, ולענין טומאת נבלות ל"ה נבלה רק במיתה שהוא לגמרי על ידי מיתה לא בצירוף שחיטה, ולהכי בששחט הקנה ומתה אח"כ הרי באה המיתה בצירוף שחיטה להכי לא נעשה נבלה. וזה נלמד מדכתיב בנבלה במותם דבעינן מיתה לחודיא. אבל בזה שנוגע להיתר אכילה בעינן שתצא החיות לגמרי על ידי שחיטה. ולפי"ז כיון דלראב"א ג"כ שחיטת הקנה הוי בגדר שחיטה, להכי בנשמט הסימן דהקנה שבזה נעשה אינו ראוי לשחיטה, הרי זה כאילו אין בהעוף הקנה, וזה מעכב גם לשיטת רב אדא בר אהבה:

וראיה להדברים האלה הא דאיתא לקמן דמותיב הש"ס לרב אדא בר אהבה מהא דתנן כיצד מולקין חטאה"ע וכו' הגיע לוושט או לקנה וכו' דלמא שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת. ופירש"י ואזיל ליה חיותיה בכל דהו, יעו"ש. הרי מבואר דבאופן שנגמר חיותיה בקנה סגי גם בקנה לחודיא. והביאור בזה דנגמר חיותי' במצות מליקה. ומזה מובן דבשחיטה דסבר ראב"א דלא מהני שחיטה דהקנה לחודיא מטעם דלא נגמר חיותא במצות שחיטה. ולפי"ז בנשברה מפרקת של העוף באופן דנעשה טריפה ושחט הקנה לבדו, דע"כ ג"כ נגמרה חיותא יש בזה תורת שחיטה לטהר מידי נבלה. כמו שחזינן דבמליקה באופן זה הוי מליקה מעליא, והוא מטעם דשבירת המפרקת בכלל המצוה דהמליקה, וחתיכת הקנה הוי גמר המליקה מטעם גמר החיות. ולפי"ז בחולין באופן זה דהוי נשברה המפרקת ושחט הקנה לבדו שעל ידו נגמרה חיותא הרי זה גמר החיות במצוה דשחיטה ומטהרת מידי נבלה:

וממילא לפי"ז גם בשחיטת הקנה לחודיא בעוף דחולין ע"כ ג"כ תורת שחיטה עליו, אלא שעדיין לא נגמרה חיותא בשחיטה דהקנה לחודיא וגמר החיות תבוא בזה שתמות, אבל מידי נבלה יצאת מפני שלא הוית נבלה ממיתה לחודיא אלא בצירוף שחיטה, אבל להיתר אכילה לא באה בשחיטת הקנה לחודיא מטעם חסרון גמר חיותא במצוה דשחיטה:

ויש לעיין לפי"ז בשוחט עוף קדשים בחוץ בסימן אחד דהקנה לראב"א אם חייב משום שחו"ח. והיינו כיון דהוי שחיטה לטהר מידי נבלה הוי שחיטה גם לדין שחו"ח. ואם אמרינן כן דמודה בזה ראב"א דהוי שחיטת הקנה שחיטה להתחייב בזה בחוץ, אתי שפיר הא דאיתא לקמן מ' ע"ב דמוקי הש"ס הא דהשוחט חטאת בשבת וכו' דמיירי בחצי קנה פגום, והוסיף עליו כל שהוא. ולראב"א דסבר דלא סגי בשחיטת הקנה, קשה, והקשו בזה. אבל אם אמרינן דלענין שחו"ח סגי בשחיטה כזו המועלת שלא תבוא לידי טומאת נבלות, אתי שפיר אוקימתא דהתם גם לרב אדא בר אהבה:

והנה לפירש"י דשמוטת הגרגרת טרפה. יש לעיין באופן שנשמטה הגרגרת ושחט את הוושט, אם שחיטת הוושט מטהרת הטרפה הלזו מטומאת נבלה, ומקום הספק דאעפ"י שסגי בעוף בסימן אחד והוי שחיטה מעליא. אבל יש לומר דלענין לטהר מטומאת נבלות בעינן טריפות שאינו בסימנים אבל טרפות שהוא בסימנים שהם הפועלים הכשר וטהרה בעינן שני הסימנים דוקא. אבל יש לפשוט הספק מהתוספתא בפר"ב דחולין דתניא שחט מיעוטו של וושט ושהה, ואח"כ שחט את שניהם, או שניקב הוושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה, ושחיטה מטהרתה יעו"ש. הרי מבואר להדיא דגם בטרפות בסימנים היינו בסימן אחד שחיטה דהשני מטהרת אותו. והיינו דהתוספתא ע"כ מיירי בעוף, והיינו מדתנא ואח"כ שחט את שניהם, דבבהמה לא היה צריך לאומרו דכל שחיטה דבהמה היא בשניהם, והיה צריך לומר ואח"כ גמר שחיטתו. ולפי"ז הרי מוכח להדיא דבנשמט הקנה ושחט את הוושט שחיטת הוושט מטהרת מטומאת נבלה. - ואח"כ ראיתי בספר בית הלוי ח"ב סימן י' שנחית לזה רק מסיים דאפשר שלא היה לרבותינו הגירסא כן בתוספתא. וזהו דהתוס' ל' בד"ה החליד, ובהרא"ש שלא הביאו כגירסא זו. - אמנם לא ראה בספר המכריע לרבינו ישעיה מטרוני סימן ה" שמביא התוספתא כגירסא זו:

והנה לפי"ז הא דתניא שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה, נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט פסולה. אעפ"י שמשמעות פסולה היינו פיסול בשחיטה והוי גם נבלה לטומאת נבלות. אמנם לשיטת התוספתא ע"כ פסולה הכוונה אסורה, והיינו איסור אכילה, אבל עכ"פ שחיטת הוושט מטהרת אותה מטומאה, וביותר כן הוא לשיטת רש"י דשמוטה הוא מטעם טרפות, ומצינו לפרש לשון פסול שהכוונה אסורה כמו שכתבו התוס' לעיל כ"ז ד"ה השוחט יעו"ש. וה"נ הכוונה פסולה היינו אסורה מטעם טרפות:

ולפי"ז סיפא דקתני נמצא הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה זה היה מעשה, ואמרו כל ספק בשחיטה פסול, לפי הס"ד דהכוונה ספק בשחיטה בזה בדבר הספק אימת נעשה השמוטה הלא לפירש"י הרי זה טרפה ולא ספק נבלה, וקשה הא ספק בטרפות אית לן לומר נשחטה הותרה. וא"כ מוכח מזה דגם ספק בטרפות היכא דאיתייליד ריעותא אזלינן לחומרא לשיטת רש"י, ולא אזלינן בתר רובא דרוב בהמות אינו שמוטין, ומזה ראיה לשיטת הרבינו יונה בר"ן פר"ק דחולין, וכתב דמהא שמעינן דהיכא שנשמטה גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה, ואין ידוע אם קודם שחיטה אם אחר שחיטה אזלינן לחומרא יעו"ש. וקשה טובא דמה ראיה היא מהא דספק בשחיטה דהרי מסיק הש"ס דמיירי בספק שהה וספק דרס, ואין זה ענין לספק בטריפות, והקשו בזה גדולי אחרונים. אבל נראה דהרבינו יונה למד זה מהס"ד דמיירי בספק נשמטה אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה דלא הוי ספק בעצם השחיטה דהרי השחיטה היתה כהוגן גם לטהר מטומאת נבלות ועיקר הספק לפירש"י הוי זה ספק בטרפות, ומ"מ סבר הש"ס דמספיקא אסורה באכילה, מזה יש ללמוד לכל ספק טרפה. והא דמשני הש"ס דמיירי בספק שהה או ספק דרס, זהו מטעם שלא תקשה לרב נחמן דסבר דשחיטת קנה ג"כ סגי. אבל משום זה דהוי רק ספק טרפה סבר הש"ס דבשביל זה לא קשה. וזהו מדלא קאמר הש"ס וליטעמיך כן נראה בביאור דברי הרבינו יונה:

גמ' מיתיבי שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה. והנה לרש"י דסבר דכל עיקר שמוטת הגרגרת הוא משום טרפה אתי שפיר דאשמעינן דלאחר שחיטת הוושט אעפ"י שהוא רק סימן אחד, מ"מ שוב פסקה החיות, ושוב אין טריפות פוסל בו. אמנם לשיטת הבה"ג דכל עיקר הא דשמוטה הוא מטעם דאינו ראוי לשחיטה, הנה כל זה שייך קודם שנשחט. אבל לאחר השחיטה דהוושט שכבר יצא בהכשר שחיטה לא שייך עוד לומר דבעינן שיהא ראוי לשחיטה כיון דלא צריך עוד לשחוט, וא"כ מאי קמ"ל האי דינא. ואפשר לומר דזהו כוונת המקשן דפריך ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני, והיינו דמפרש המקשן דשנה התנא שחט את הוושט, ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה לדיוקא דאם להיפך ששחט את הגרגרת ואח"כ נשמט הוושט פסולה, והיינו מפני ששחיטה דגרגרת לא פעלה למיפק חיותא באופן שפסול טרפות שייך בהו. ומזה מוכח דשחיטה דהגרגרת לא מהני להכשיר, כיון דיש בה עדיין חיותא עד שנעשית גם טרפה, במעשה טרפות, אבל כל זה אתי שפיר לפירש"י דשמוטת הגרגרת הוא משום טרפה. אבל לשיטת הבה"ג שאין זה משום טרפות אלא משום דבעינן ראוי לשחיטה, זה לא שייך לאחר שחיטה. וגם קשה מאי קא מדייק ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני, הלא מה זה דיוקא אטו מחויב התנא למינקא כל האופנים, הלא איכא למימר דנקט חדא והוא הדין לאידך. ובדוחק אפשר לומר דמדייק מדלא שנה התנא שחט אחד מהן ואח"כ נשמט השני:

ונראה דאיכא חידוש גם להבה"ג היינו דכל עיקר סברת הבה"ג דשמוטה לא הוי טרפה מפני שאין זה חולי, והיינו מפני שיכול הבע"ח להחזיר הסימן למקומו כיון שלא נעקר ממקומו. והנה כיון שיכול להחזיר אין כאן משום טרפות, אלא רק שאין השחיטה פועלת היתר כשאינו מונח במקומו. אמנם כשנשמט הקנה לאחר שנשחט הוושט דשוב אינו יכול להחזירו למקומו, וא"כ יש מקום לומר דכיון דלא נשחט רק סימן אחד יש לו חיות כזה להיות נטרף בשמוטת הסימן. להכי משמיע לנו התנא דלאחר שחיטת הוושט נפסק חיותא ששוב אין טריפות פוסל בו. ובזה מדייק הש"ס מדוע לא קתני בשחט הגרגרת והושט נשמט דג"כ לא נפסל בו. ומוכיח מזה המקשן דהשחיטה דהגרגרת לא מהני שלא תפסול בו טרפות:

שם בסיפא נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט פסולה. והנה לשיטת הבה"ג יש בזה חידוש דין דאעפ"י דשמוטה לאו טרפה היא, ומ"מ השחיטה דוושט לא מהני מטעם דבעינן ששני הסימנים ראוים לשחיטה בעינן. אבל לרש"י דסבר דשמוטה טרפה היא א"כ מאי קמ"ל דפסולה כיון שנטרפה מקודם. וכדומה לזה הקשו התוס' לעיל ט' ד"ה כולהו בהא דתנן הנוחר ומעקר פטור מלכסות הקשו וא"ת פשיטא דלא מהניא ביה שחיטה שכבר נטרף יעו"ש. ונראה לכאורה לומר דקמ"ל דאין השחיטה מטהרת מטומאת נבלות, ואעפ"י שבעלמא שחיטה דעוף מטהרת את הטרפה מטומאת נבלות, אבל שאני הכא דהטרפות בהמכשיר, אבל זה סותר זה שכתבנו לעיל. וכן יש להוכיח דסברי גם התוס' לשיטת רש"י דהשחיטה דהסימן השני אינו מטהר מטומאת נבלות מהא דהקשו לעיל לרש"י, ולא מתרצים דקמ"ל פטור מלכסות אעפ"י ששחט הוושט אח"כ ויצא מטומאת נבלות, ומכל זה פטור מלכסות. אבל אפשר לומר שאין זה לחידוש לכסוי דכבר מבואר דטרפה פטור מלכסות, אבל העיקר שכבר ביארנו דהשחיטה דהוושט מטהרת מטומאת נבלות, וא"כ קשה לפירש"י מאי קמ"ל התנא דפסולה כיון שטרפה היא:

ונראה ג"כ דאיכא חידושא בנשמטה הגרגרת מקודם ששחט את הוושט דטרפה היא, והיינו דאעפ"י שלפעמים מחזיר העוף את הגרגרת למקומו, וא"כ חוזרת לכשרותה. אמנם הכא בטרפות זו שאני, והיינו דאעפ"י דטרפה החוזרת לקדמותה לבריאותה לא הוי טרפה, וכדאיתא לקמן נ"ד ע"א גמירי דאי בדרי לה סמא חייא יעו"ש. אמנם הכא בשמוטה אם שחט את הוושט בהיות הגרגרת שמוט, הרי היא טרפה, וטרפה זו שאני משארי עניני טרפות מענין כזה, וזהו חידוש דין:

רש"י ד"ה לא בבהמה, כלומר אפילו בבהמה קאמר וכו'. ומה שהוכרח רש"י לפרש דקאי גם אעוף, ולכאורה גבי עוף הקנה לא מעלה ולא מוריד, כיון דלמ"ד זה הושט הוא העיקר. ורק בבהמה דבעינן שני סימנים מתפרשא, והיינו דשתים בעינן דהיינו שיגמור הקנה, וגם הא דגמר הושט, והלשון מתפרש הוסיף עליו כל שהוא אקנה, וגמרו קאי אושט, אבל בעוף הא דהוסיף עליו כל שהוא הוא למותר, כיון דהעיקר הוא הא דגמרו דהכוונה הושט, וא"כ לכאורה לא מתפרשא אעוף. וא"כ מה בעי רש"י בזה שפירש דמיירי גם בעוף. ומרן הגרע"א ז"ל בחידושיו כתב בזה, וצ"ע:

ונראה דכוונת רש"י לפרש דגם למ"ד דהושט הוא העיקר ולא הקנה, מ"מ גם הקנה הוא בתורת שחיטה דלא תימא דאם הקנה אינו מתיר בשחיטה ממילא גם כי שחט רוב הקנה קודם ששחט את הושט, הרי זה פסוקת הגרגרת וטריפה הוי, ושוב לא מהני עוד שחיטת הושט, לזה פירש"י דהאי הוסיף כל שהוא קאי גם בעוף וזה היתה קודם ששחט את הושט, ואח"כ גמר בושט שחיטתו כשרה. וזהו כוונת רש"י דהא דתניא וגמרו קאי אושט בין בבהמה בין בעוף, משום דעל ידי שחיטת הושט מתכשר גם הגרגרת, ולא חשבינן לזה כפסוקת הגרגרת קודם השחיטה, וזהו מפני כי הגרגרת גם כן תורת שחיטה עליו:

גמ' ת"ש דההוא בר אווזא דהוי בי רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי ניעביד וכו'. והנה לשיטת רש"י דהחשש בזה משום נקיבת הושט, ולא חיישינן לספק דרוסה מטעם דתלינן בכלבא או בקנה. ופירשו התוס' דנפק"מ בין חשש דרוסה לחשש נקיבה בשתים, דבשביל חשש דרוסה בעינן בדיקה כנגד כל החלל. ועוד דבשביל דרוסה מטרפינן אפילו בנקב משהו יעו"ש. ויש להבין בשלמא בשביל החשש דכנגד כל החלל אתי שפיר הכא מדחזינן דסמכו בבדיקה דהקנה לחודיא, ולהכי מוכח מזה דלא חייש לספק דרוסה, אבל בשביל חששא דמשהו הלא שפיר יש לסמוך אבדיקה דהקנה דאין בו גם משהו של אדמומית, וכמו דסמכינן בבדיקה דושט בנקב משהו באופן דאפכוה לושט ובודקין אותו מבפנים, הנה כמו כן יש לסמוך אבדיקה דהקנה במשהו אדמומית, וא"כ אין הכרח לפרש דמיירי הכא בחששא דנקיבה. וע"כ צריך לומר דסברי התוס' אליבא דרש"י דאין לסמוך אבדיקה דהקנה מחשש דרוסה, מפני שאין לבדוק משהו אדמומית גם בהקנה, מפני שהמשהו של אדמומית לא ניכר בהקנה. ומדחזינן דסמך רבא אבדיקה דהקנה, ע"כ היתה הבדיקה מחשש נקב:

והנה מרן הגרע"א ז"ל הקשה דלאיזה צורך כתבו התוס' דנפק"מ בהאדים משהו, ולהביא ראיה דלענין דרוסה במשהו. ומדוע לא פירשו כפשוטו דנפק"מ בהאדים בגרגרת באיסר דמספק דרוסה אסור עכת"ד. - והנה לפי מה שמבואר דכוונת התוס' לפירש"י דבשביל חשש דרוסה אין לסמוך אבדיקה דגרגרת, והיינו דהמשהו של דרוסה אין להכירו על ידי בדיקה, להכי נחתי לזה התוס'. ודברי מרן צ"ע:

והנה הריב"א מפרש דמיירי הכא בספק דרוסה, ואין לושט בדיקה מבחוץ לדרוסה מפני האדמימות של העוק החיצון. והנה ע"כ סבר דיש לקנה בדיקה לספק דרוסה, וסבר גם כן דיש לושט בדיקה גם מבחוץ לספק נקיבה: והנה הביא ראיה מהא דאמר רבה לקמן מ"ג ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. ונפק"מ לספק דרוסה, ולא קאמר לספק נקובה יעו"ש. והנה לפי מה שמבואר דשיטת רש"י דלספק דרוסה לא מהני בדיקה גם להגרגרת, וא"כ קשה טובא לרש"י מהא דאמר רבה דרק לושט אין לו בדיקה לספק דרוסה. וגם קשה מדוע לא הקשו התוס' מזה לרש"י. - אבל יש לומר דלא הקשו רק לפירוש ראשון שבתוס' דלא מיידי בספק דרוסה מטעם דבעי בדיקה כנגד כל החלל, ולשון זה בתוס' לא סברי דאין לקנה בדיקה מספק דרוסה להכי הקשו רק מדוע לא קאמר הש"ס משום ספק נקוב. אבל ע"כ לפירוש השני שבתוס' יש להקשות גם כן מדוע אמר רבה דרק לושט אין בדיקה לספק דרוסה. - ועוד קשה דמה מהני בדיקת הושט דהלא אם חיישינן לדרוסה א"כ ע"כ יש לחוש שמא הגרגרת נלקה בדריסה, וזיהרא דדריסה מיקלא קליא. ועוד הלא אם שלטה הזיהרא בעור החיצון גם כן יש לומר דמקלא קליא:

ונראה דסבר רש"י לפי פירוש התוס' בלשון שני דרבא הכא לא סבר כרבה, והיינו דרבה סבר דגם בדרוסה בעינן שליטת הזיהרא בכל האבר כולו, וסבר גם כן דאין הזיהרא דדרוסה מזיק בגרגרת עד שישלוט כאיסר, וממילא יש בדיקה לגרגרת מחשש דרוסה, אבל רבא סבר דאין לגד לגרגרת בדיקה מחשש דרוסה, ולהכי פירש"י הכא דהחשש הוא משום נקובה, ולדרוסה לא חיישינן מטעם דתלינן בקניא:

וסברת רש"י הוא לפי האוקימתא דסוגיא דלקמן נ"ד דאיתא אמר רב פפי בעי רב ביבי בר אביי ושט נקובתו במשהו דריסתו במשהו. קנה נקיבתו בכאיסר דריסתו בכמה. בתר דבעיא הדר פשטה אחד זה ואחד זה במשהו מאי טעמא זיהרא מיקלא קלי ואזיל יעו"ש. וסברי התוס' בלשון שני דע"כ הא דרבה דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ וקאמר הש"ס נפק"מ לספק דרוסה, זהו קודם שנפשטה הבעיא דשיעור דריסה בקנה במשהו. אבל רבא הכא מיירי לפי האמת דשיעור דריסה בקנה הוא במשהו. ולהכי מסתבר שלא מהני בדיקה באדמומית של כל שהוא, מפני דכמה נקודות של אדמומית נמצא בקנה, ומדחזינן דסמך רבא אבדיקה דקנה, ע"כ סבר דליתא בזה חששא דדרוסה. וזהו שהביאו התוס' לפירש"י הסוגיא דלקמן דדרוסה דקנה הוי במשהו מטעם דזיהרא מיקלא קליא, וכוונתם מה שמבואר שם בסוגיא דגם בגרגרת כן הוא. ומזה מוכיח רש"י דאין לושט בדיקה מבחוץ גם לנקב משהו. כן נראה בביאור דברי התוס' לפירוש רש"י:

וע"ד מה שהקשו התוס' לפירש"י דאין לושט בדיקה מבחוץ גם לחשש נקב מהא דאמרינן לקמן שני עורות יש לו לושט ניקב זה בלא זה כשר, וכשניקב הפנימי היכי ידעינן אי ניקב החיצון אם לא כיון דאין לו בדיקה מבחוץ, יעו"ש. הנה ראיתי ברשב"א מביא מה ששמע דאפילו בנקב כל שאינו במקום ידוע אינו ניכר בושט מבחוץ שהוא אדום, יעו"ש. ביאור דבריו, דכל שאינו במקום ידוע כהא דממסמס קועיה דמא, משא"כ במקום ידוע והתם בנקב ידוע דמהני בדיקה. ובזה מיושב בהא דשני עורות יש לו לושט, ובזה מיושב גם לשיטת רש"י. - אמנם לחשש דרוסה לא מהני גם מקום ידוע בושט, כיון דסבר רש"י דגם בקנה לא מהני בדיקה לחשש דרוסה. ושיטת התוס' דמהני בדיקה לושט גם מבחוץ לחשש נקיבה, וא"כ פשיטא דמהני למקום ידוע. - ולפי"ז יש לעיין מדוע לא מהני בדיקה לחשש דרוסה במקום ידוע. ובע"כ מוכח מהסוגיא דלא מהני, והיינו מדפסק רבא לבדוק הקנה בעוף מחשש דרוסה, והדר ליהפכו לושט, משום דלושט לא סמכינן אבדיקה, ולהכי ע"כ בבהמה לא מהני. וקשה אם אמרינן דיש בדיקה במקום ידוע ליבדקו לושט במקום ידוע ולישחטיה אח"כ, ולאחר השחיטה יבדוק הושט. וע"כ מדלא נחתו הפוסקים לזה מוכח דלא מהני בדיקה במקום ידוע גם כן לברר מחשב דרוסה, והטעם בזה דאהרמומית של הושט ישנו גם במראה הדרוסה, ושתיהן שוות במראה. עוד בזה דשאני מקום ידוע דנקב שאנו רואין הריעותא לפנינו, ויש לחטט אחרי הנקב אם הוא מעבר לעבר. משא"כ בחשש דרוסה אשר למראה עין ליכא ריעותא וקשה לברר. ובזה מיושב הא דהקשה מרן בחידושיו:

שם. אתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב וכתבו התוס' דכולהו הני מצי סברי כרבנן דריוה"ג דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם, ומ"מ יש להכשיר מחצה מטעם דאיכא ספ"ס שמא הדבר כמו שנראה שהוא מחצה, ואת"ל דאינו מחצה דלמא הנשחט הוא רוב יעו"ש. ולכאורה קשה הא ספ"ס במקום חזקה. ואפשר דהכא עדיף כיון דהיתה הלכה שלא לשייר רובא, ולפי ראות העין לא נשאר רובא - ואעפ"י דהוי ספק רוב. אבל ביארנו במקום אחר דגם ספק רוב נידון כרוב לאורועי לחזקה. ומבואר בספרנו שאילות משה חאה"ע סימן כ"ג:

אמנם דבר חדש הופיע לנו מדברי התוס' בשם הרב ר' שמעון הכא ועו"מ, דאעפ"י שאי אפשר לצמצם אבל לא ימנע המציאות דהצמצום. והקשה מרן הגרע"א בהא דאיתא בבכורות ט' מאן תנא אמר ר' ירמיה דלא כריוה"ג. וקשה והא התם לא הוי חלידה בפנינו אלא דנמצא בדיר ב' זכרים. ואם לרבי יוסי הגלילי יש לחוש לצמצום מטעם דסבר אפשר לצמצם, הלא גם לרבנן יש לחוש לצמצום כיון שלא ימנע מהם הצמצום, וא"כ גם לרבנן יש לחוש לצמצום עכת"ד ומסיים בצע"ג:

ונראה דשאני בין ריוה"ג לבין רבנן. והיינו דלריוה"ג דסבר אפשר לצמצם הכוונה כשאנו רואים למראה עין הצמצום הרי זה בגדר ודאי שכן הוא הדבר שיצאו שניהם בבת אחת. וממילא גם כשנולדו ולא ראינו הצמצום יש לחוש לצמצום מספק מטעם דעכ"פ יצוייר חיוב שניהם לוא היינו רואים. משא"כ לרבנן דסברי אי אפשר לצמצם הכוונה שאין לסמוך על הצמצום, ואין לסמוך על זה שראינו, דגם ראות עינינו אין לסמוך על זה. ולפי"ז לא יצוייר ודאי חיוב לעולם, להכי אין לחוש לספיקא. ודוקא לרבי יוסי הגלילי דיצוייר ודאי, יש גם דין ספק המביא לידי חיוב משא"כ לרבנן אין לחוש לספק כיון דלא יצוייר דין ודאי חיוב. והנה הכא בשחיטה אעפ"י שלא יצוייר צמצום הודאי לפי ראות העין. מטעם דגם בזה אי אפשר לצמצם, אבל עכ"פ ספק איכא. וא"כ יש לצרף הספק שמא שחט רובא, ובכל צמצום איכא להאי ספק דשמא רובא. - והתוס' דלא סברי כהר"ר שמעון והוכיחו מהכא דבידי אדם אפשר לצמצם סברי דאם לא יצוייר מחצה בודאי אין לנו לעשות מזה גם ספק. והנה מלישנא דש"ס דמדרבנן חיישינן דלמא לא אתי למעבד פלגא, ולא קאמר הש"ס דלמא ליכא פלגא מטעם דאי אפשר לצמצם, משמע דסמכינן דאיכא לפנינו פלגא, משמע כשיטת התוס' דסברי אפשר לצמצם. ויש לדחות דסמכינן גם אפלגא לפי ראות העין מטעם רובא. אבל הלשון מורה כשיטת התוס':

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה