נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף כו:
מ"ש הני ומאי שנא הני רבי יוחנן אמר הואיל ולכבוד עשוין, רב נחמן אמר הואיל ודמיהן יקרין. מאי בינייהו איכא בינייהו כלי עצם. דלרב נחמן הוי ככלי מתכות וגולמיהן טהורין. ולר' יוחנן הוי ככלי עץ וגולמיהן טמאין עי' פירש"י. והנה ע"כ יש לפסוק כר' יוחנן לגבי רב נחמן וגם אם ספק הוי יש לפסוק לחומרא. וקשה מזה על הרמב"ם בפר"ה מכלים שפוסק לקולא. והנה כתב שם הרמב"ם הטעם מפני שקרוב בעיני שכלי עצם דומה ככלי אשכרוע ואין גולמיהן מקבלין טומאה, יעו"ש. ותמוה טובא מה שייך לדון מצד הסברא במקום שפליגי גדולי אמוראים. ועי' בהשגת הראב"ד שהקשה וז"ל א"א זאת הקורבה לא ידעתי מאין באה לו וכו' ואי ס"ל כרב נחמן במסכת חולין גולמי כלי עצם כגולמי כלי מתכות דמי לימא הכי, ולמה ליה לדמיינהו לאשכרוע שהוא כלי עץ ומוציא מדין כלי עץ וכו' יעו"ש. ועי' בכסף משנה:
ונראה בכוונת הרמב"ם דהנה יש לדייק מהמשנה וברייתא כרב נחמן והוא דלר' יוחנן דסבר דכלי עצם דינו ככלי עץ, א"כ אמאי לא תנא התנא טהור בכלי עץ ועצם, והיינו דלענין פשוטיהן שוה עצם לעץ דטהורין כדתנן בפר"ב דכלים ומייתי לה בפר"ק דשבת. והרשב"א והר"ן כתבו דאפילו לרב נחמן דסבר דכלי עצם ככלי מתכות דמי, שזהו רק לענין גולמיהן, אבל לענין פשוטיהן לכו"ע שוה כלי עצם לכלי עץ. וא"כ מדוע לא שנה התנא טהור בכלי עץ ועצם טמא בכלי מתכות דהיינו פשוטי כלי מתכות. אבל לרב נחמן אתי שפיר והא דלא תנא טהור בכלי מתכות ועצם דהיינו גולמיהן, משום דלא מצי למיתני אח"כ טמא בכלי עץ ועצם דהיינו גולמיהן כיון דכלי עצם גולמיהן טהור. נמצא דהתנא בהמשנה וברייתא משמע כרב נחמן. ולר' יוחנן קשה, והיינו דלר' יוחנן היה למיתני ברישא עצם עם כלי עץ לטהרה, ובסיפא לטומאה טהור בכלי מתכות, טמא בכלי עץ ועצם דהיינו לגולמיהן. והנה בכדי שלא תקשה לר' יוחנן מהמשנה וברייתא ראה הרמב"ם לתרץ בזה של אשכרוע דאיתא בתוספתא כאשר יבואר:
וזה הדבר דמשום הכי לא תנא התנא טהור בכלי עץ ועצם טמא בכלי מתכות וכלי עצם, וכן בסיפא טהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ ועצם דהיינו גולמיהן, משום דמצינו גם בכלי עץ שדינו כמתכות לענין גולמיהן, והיינו העץ אשכרוע, ולהכי כמו שיש במין עץ שדומה למתכות, הנה שייר התנא מין עצם שדומה לעץ. אמנם מפני שפשטות המשנה והברייתא מורה יותר כרב נחמן, וסבר כיון דחזינן מזה דהשמיט התנא העץ אשכרוע, וגם השמיט הא דכלי עצם מסתבר הדבר שמפני ששניהם דומים זה לזה, ולהכי הכריע בזה לדינא דכלי עצם גולמיהן טהורים, וזהו שכתב וקרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע, והיינו שדן כן מהמשנה וברייתא מדהשמיטו להא דאשכרוע וכלי עצם, וכמוש"נ:
ושיטת הראב"ד אפשר ליישב דסבר כשיטת רש"י בשבת פ"א דכלי עצם פשוטיהן טמאין. והנה התוס' הקשו שם לפירש"י. אבל אפשר לומר דשיטת רש"י דמדרבנן מטמא. וכן כתב המגיני שלמה ביישוב פירש"י. ולפי"ז לא מצי התנא למיתני טהור בכלי עץ ועצם דהיינו פשוטיהן כיון דכלי עצם פשוטיהן טמא מדרבנן וממילא לא תנא גם בסיפא הא דכלי עצם. אבל הרמב"ם ע"כ סבר כמו שכתבנו:
שם במשנה התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה, משהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה. ביאור הדברים בהא דתמד, דבאמת גם בשהחמיץ לא הוי עליו תורת יין. והיינו דמיירי ע"כ באופן שרמו תלתא ואתו ארבעה דבזה לכו"ע הוי יין ממש כדאיתא ב"ב צ"ו, יעו"ש. ובזה לא בעינן גם החמיץ. וכן כתבו התוס' הכא ד"ה המתמד, אלא מיירי הכא או שמצא כדי מדתו או מעט יותר. אבל לא אתו ארבעה מתלתא, ולהכי בעינן בזה החמיץ, וגם בשהחמיץ לא הוי עליו תורת יין, אבל כיון שיש בו יין לא נפיק מכלל פרי, ולא גרע משארי מי פירות, וניקח בכסף מעשר מפני שעכ"פ יצא מכלל מים. ועוד דהתורה רבתה לזה מהא דכתיב ובשכר, כדאיתא בעירובין כ"ז ע"ב, ומטעם זה אינו פוסל המקוה גם כן כיון דחזינן דנקראת מי פירות, וזהו שכתב הרמב"ם בפר"ז דמקואות ה"ד. וכמו כו לענין ברכת פרי הגפן כתב הרמב"ם בה' ברכות פר"ח דמברך שהכל יעו"ש. והיינו שאין על זה דין יין. ומזה הטעם כתב בפר"ב מה' מעשר ה"ז שמרי יין וכו' מצא פחות מארבעה אעפ"י שמצא יתר על מדתו ואעפ"י שיש בהן טעם יין פטור עכ"ל. והביאור בזה שאין זה יין האמור בתורה ואין זה אלא מי פירות גרידא:
ולפי"ז יש לעיין בהא דאיתא בגמ' דפריך מני מתניתין לא ר' יהודה ולא רבנן דתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא בה כדי מדתו פטור ור' יהודה מחייב, אי רבנן אע"ג דהחמיץ, יעו"ש. וקשה הא שאני מתניתין דמיירי לענין מעשר שני דשפיר ניקח בכסף מעשר, שהוא מטעם דרבתה תורה אעפ"י שאין עליו תורת יין, משא"כ לענין מעשר דבעינן דוקא יין ממש, וכל שלא מצא ארבעה מתוך תלתא לא הוי עליו דין יין לחיוב מעשר, ושפיר מצי אזלא מתניתין אליבא דרבנן. ודוחק לומר דהסוגיא אזלא הכא אליבא דאחרים שם בברייתא בב"ב דסברי שמרים שיש בהם טעם יין מברך עליהם בורא פרי הגפן. אבל דוחק לומר דסתמא דהאי סוגיא הוי שלא אליבא דהלכתא, דהרי מבואר שם דלית הלכתא כאחרים:
ונראה דסבר הש"ס דאעפ"י שאין זה יין לחיוב מעשר מן התורה, אבל כיון שניקח בכסף מעשר, אעפ"י שאין זה יין ממש לחיוב מעשר מן התורה מטעם יין ותירוש, אבל יתחייב במעשר מדרבנן כחיוב שארי אילנות לבד מחמשת המינין שמחויבן במעשר מדרבנן, וה"נ יהיו חייב במעשר מדרבנן. ואפשר דסבר הש"ס דהא דר' יהודה מחייב במעשר הוא מדרבנן, ורבנן פטרי גם מדרבנן, וכן משמע מדברי התוס' דר' יהודה מחייב מדרבנן מהא דהקשו אע"ג דר' יהודה להחמיר איירי להתחייב במעשר, ואם הוא מדאורייתא לא שייך לחלק בין להחמיר ובין להקל. ובזה אתי שפיר הא דפריך הש"ס דלא מצי אתיא מתניתין כרבנן מדחזינן דפטרי ממעשר אפילו מדרבנן, וא"כ סברי דמיא בעלמא הוא, וא"כ קשה אמאי ניקח בכסף מעשר, ולהכי מוקי הש"ס מתניתין כר' יהודה דניקח בכסף מעשר ומחייב במעשר גם כן והיינו מדרבנן כמעשר בשארי אילנות:
והנה סברת חכמים דפטרי גם מחיוב מעשר מדרבנן גם כן ע"כ דסברי דבאמת לא בא זה להיות גם בתורת פרי - כיון דלא הוי בשיעור רמא תלתא ואתא ארבעה ובשביל טעם לחודא לא הוי על זה תורת פרי גם כן, ורק דין הוא בלקיחה בכסף מעשר כיון שעכ"פ יצא מכלל מים, וזהו מריבוי הכתוב שכתב ובשכר. ונכון בזה דברי הרמב"ם בפר"ז ממעשר שני ה"ו שכתב וז"ל ומשהחמיץ נלקח כיין וכשכר, יעו"ש למה הוסיף כשכר, ומדוע לא היה די אילו אמר ביין, אבל בא להורות שאעפ"י שאינו בא לכלל יין, אבל יש לזה ריבוי שהוא כשכר. וזהו לרמז מהא דרבתה תורה מבשכר. כן נראה ביישוב הסוגיא:
ובעיקר הענין בפלוגתא דר' יהודה ורבנן וביאור שיטת הרמב"ם פרט"ו מתרומות ומה שהקשו עליו חכמי לוניל מבואר בספרנו למנחות דף ק"ט דף הספר:
שם. משנה כל מקום שיש מכר אין קנס. ובגמ' אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים יש קנס במקום מכר. היינו אף במקום מכר יעו"ש. - והנה לפי"ז באיילונית שיש מכר יש קנס - ומזה הקשו על הרמב"ם שפסק בפר"א מהל' נו"ב דאיילונית אין לה קנס. והקשה בזה הראב"ד שם בהשגה, ודברי המגדל עוז שכתב דהרמב"ם פוסק כר' מאיר תמוה טובא, דהרי חזינן דהרמב"ם סובר כרבנן דיש קנס אף במקום מכר, וא"כ תמוה הא דאיילונית. וביש"ש לכתובות פר"ג סימן ז' כתב דכוונת הרמב"ם איילונית אין לה קנס היינו כשהיא ודאי איילונית דהיינו בת עשרים שלא הביאה סימנים שאז היא בבוגרת עכת"ד, יעו"ש. והנה לדבריו תקשה מדוע לא מוקים הש"ס בכתובות ברייתא דאיילונית אין לה קנס כרבנן, ומיירי שהיא בת עשרים ודינה כבוגרת. ומדוע דחיק לאוקמיה כר"מ. והיש"ש שם העיר בזה ודחק שם:
ונראה דהנה יש לעיין באיזה סברא פליגי תנאי בהא דאיילונית ולומר דאיילונית אין לה קנס, ומדוע יהיה חוטא נשכר בזה שהיא איילונית. וכי מפני שהיא איילונית תהיה כהפקר ח"ו. ומה מצאו רבותינו בזה להיות פלוגתא בזה:
ונראה דהנה יש לעיין אם יש באונס באיילונית המצוה דולו תהיה לאשה. והיינו דיש לומר דכיון דאינה ראויה לאישות כדרך נשים, אפשר שבזה לא קנסה תורה לו להמאנס לישא לו לאשה, ומצינו כזה במכירת בתו שאמרה תורה לייעד אותה לאשה. ובאיילונית ליכא מצוה דיעוד כמו שמוכח מהסוגיא דקדושין ובתוס' שם ד' ד"ה דלא שכתבו דלא שייך בה דין ייעוד, יעו"ש. ולפי"ז יש לומר דלא שייך גבי אונס דאיילונית דין ולו תהיה לאשה. והנה אף שלא מצאתי למי שהעיר בזה, אבל נראה כי יש לזה מקום בסברא. והנה מטעם זה נראה לפרש סברת הפלוגתא דפליגי אם יש קנס באיילונית, והיינו דמאן דסבר כי אין קנס באיילונית סבר כי אין באיילונית הקנס דולו תהיה לאשה. ואין זה דמיון להא דאסורה עליו מצד הדין תורה, כי שם לא הוי מצד חסרון עצמותה, דהרי יש לה אישות. וזו האיילונית שיש חסרון בעצמותה כי חסר לה האישות, וממילא כיון שחסר בזה הקנס דולו תהיה לאשה, שוב אמרינן אין קנס לחצאין, להכי סבר דאין לה קנס לאיילונית, ומאן דסבר דיש קנס לאיילונית סבר דיש בזה גם המצוה דולו תהיה לאשה. או אפשר דסבר דכמו שרבתה תורה למכירת בתו לאמה, אעפ"י שאין בזה דין ייעוד, הנה כן סברי הנית נאי דכמו שיש מכר יש קנס גם כן אעפ"י שאין בזה המצוה דולו תהיה לאשה. ומאן דסבר שאין קנס לאיילונית סבר דאין ללמוד ממכר דשאני התם דרבתה תורה מאין כסף אלו ימי בגרות לומר דיש מכר לאיילונית, וגבי קנס לא מצינו ריבוי הכתוב, להכי אמרינן דאין קנס לחצאין, וכיון שאינו מחויב לישא אותה לאשה, להכי ליכא גם דין קנס דהכסף:
ולפי"ז אין סתירה להא דחכמים דסברי יש קנס אף במקום מכר להא דאיילונית. והיינו אפילו לרבנן דסברי יש קנס במקום מכר דהיינו דגם לאונס דקטנה יש קנס, אין זה שייך להא דאיילונית כשנכרין סימני איילונית בקטנותה דיהיה לה קנס מטעם דשאני איילונית שאין לה קנס הוא מפני סיבה אחרת מפני שאין דנין קנס לחצאין. איברא דלפי"ז תקשה גם כן מדוע לא משני הש"ס בכתובות ל"ו דהברייתא דקתני איילונית אין לה קנס אפילו לרבנן, ומדוע משני דאתיא כר' מאיר דאמר אין קנס לקטנה. והלא איכא למימר דגם לרבנן אין קנס לאיילונית מטעם דאין קנס לחצאין. אבל איכא למימר דגם לרבנן אין קנס לאיילונית מטעם דאין קנס לחצאין. אבל איכא למימר דהש"ס משני לרווחא דמלתא דלר' מאיר פשיטא שאין לה קנס מטעם שאין לה נערות, וקטנה ובוגרת אין להן קנס. אבל לפי האמת יש לומר דגם רבנן סברי דאין קנס לאיילונית מטעם אחר, ולפי"ז ל"ק מהא דחכמים דסברי דיש קנס אף במקום מכר, משום דאין מזה הכרח לאיילונית, משום דאעפ"י שרבתה תורה דיש מכר לאיילונית אבל אין מזה הוכחה שתהיה לה קנס. ומיושב בזה השגת הראב"ד מהא דחכמים:
והנה כמובן שהראב"ד סבר דלא תלי זה בזה, והיינו דסבר הראב"ד דאעפ"י שאין בזה הקנס דולו תהיה לאשה, מ"מ קנס דשייך גבה דהיינו הכסף מחויב לשלם, ולהכי סבר דכמו שיש מכר לאיילונית מצד ריבוי הכתוב, כן יש לה קנס. וזהו לפי הכלל שאמרו חכמים דבמקום שיש מכר יש קנס:
מנם לפי"ז תצא נפק"מ לדינא באופן דאין לה קנס כגון בשלא כדרכה דפסק הרמב"ם בפר"א מנו"ב דאין לה קנס, דבשביל זה אין בזה גם העשה דולו תהיה לאשה גם כן מטעם דאין קנס לחצאין. אבל תקשה בהא דאיתא ביבמות נ"ט אמר רב יהודה אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה, מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול וכו' אלא לאו שלא כדרכה ומשום אלמנה אין ומשום בעולה לא יעו"ש. ובתוס' ר"י הזקן בקדושין י' מביא שיטת הרמב"ם דסבר דליכא קנס בשלא כדרכה, ומוכח מזה דאעפ"י דליכא קנס, ומ"מ מחויב לישא אותה לאשה, והיינו דרק מפני שאינה ראויה לו לכהן גדול. אבל אחר באופן שאנס שלא כדרכה מחויב לקיים ולו תהיה לאשה יעו"ש. הרי מבואר דיש קנס לחצאין, ומזה תקשה להרמב"ם לפי מה שביארנו שיטתו. אמנם שיטת התוס' שם ד"ה אלא דע"כ זה בזה תליא מדכתבו שמכאן מוכח דיש קנס אביאה בשלא כדרכה, והיינו דסברי דכיון דאיכא ולו תהיה לאשה מוכח דיש גם קנס, וע"כ משום דאין קנס לחצאין. אבל יש לומר דהרמב"ם מפרש שנבעלה לאחר שלא כדרכה וכמו שפירש"י הובא שם בתוס' שפירש"י שם בכתובות ל' בהא דבעולה לכהן גדול היינו שנבעלה לאחר. הנה כמו כן יפרש הרמב"ם הכא שהיא אלמנה ונבעלה שלא כדרכה מאחר. ויש בזה משום אלמנה ולא משום בעולה. וקשה לרב. זהו ביאור הסוגיא לשיטת הרמב"ם. כן נראה בביאור הענין לשיטת הרמב"ם: פרק שני:
השוחט וחנו דיעבד אין לכתחילה לא וכו' איבע"א אאחד בעוף. ואיבעית אימא ארובו של אחד כמוהו. - ביאור הדברים דפליגי הני לישני בשחיטה דעוף. דללישנא קמא בעינן בעוף לכתחלה שני סמנים, וללישנא בתרא סגי בסימן אחד לכתחלה גם כן רק בעינן לכתחלה שישחוט הסימן כולו. ולפי"ז הוי ספיקא דדינא בעוף אם בעינן שני סימנים לכתחלה, וגם ספיקא הוי אם בעינן סימן אחד שחיטת כל הסימן, דללישנא קמא ליכא דין כולו בלכתחלה. וללישנא בתרא איכא מצוה לכתחילה שישחוט הסימן בשלימות. ולפי"ז אם שחט סימן אחד רובו, עבר על המצוה דלכתחלה ממנפ"ש:
והנה הרא"ש כתב וז"ל, ומסתבר כיון דאיכא תרי שינויי עבדינן לחומרא דלכתחלה צריך לשחוט שני סימנין אף בעוף יעו"ש. וקשה אם בעינן למיזל לחומרא הלא בעינן להחמיר לשחוט לכהפ"ח סימן אחד כולו, ומדברי הרא"ש משמע דיוצא בשנים אם שחטן רוב מהשנים, מדלא כתב דיש להחמיר גם בזה שיהיה אחד נשחט כולו, ומאי חזית למינקט חומרא זו דהשנים, ולא למינקט חומרא דישחוט סימן אחד כולו:
והנה הרב אלפס פסק כהאי לישנא דלכתחלה בעינן שישחוט סימן אחד כולו וזהו כהלישנא בתרא. וכתב הרא"ש בטעמו של הרב אלפס דכיון דפליגי הני לישני בשל סופרים דמדאורייתא בסימן אחד סגי אזלינן לקולא בשל סופרים, יעו"ש. משמע מזה דלשחוט שני סימנים ברוב של כל אחד הוי יותר חומרא משחיטת סימן אחד כולו. ולהכי פסק הרב אלפס דאזלינן לקולא וסגי בסימן אחד כולו אף בלכתחלה. והרא"ש נטה להחמיר ומצריך שני סימנים לכתחלה. ולהכי לא מצריך שישחוט סימן אחד כולו, מטעם דתרי חומרי בדברי סופרים לא מחמרינן, ונקט החומרא הגדולה להצריך שני סימנים לכתחלה:
ויש להוכיח דגם רש"י סבר כשיטת הרב אלפס בהא דפרש"י לקמן מ"ג ע"ב גבי ההיא ספק דרוסה דאתא לקמיה דרבה, ופירש"י אם עוף היה בודק הקנה תחלה כדאמרינן לעיל כ"ח, והיינו בהא דממסמס קועיה דמא. ואם בהמה היא וכו'. ויש לעיין הלא יש הכא גם בעוף לשחוט שני סימנין בעוף כמו בבהמה. ולא דמי להא דממסמס קועי' דמא דלא אפשר בענין אחר, ושם לכו"ע סגי בסימן אחד מטעם דהוי כדיעבד כמו שכתב הרא"ש הכא. אבל בספק דרוסה הלא כמו שאפשר גבי בהמה לעשות בדיקה ושוחטין שני סימנים הלא כמו כן יש לעשות כן בעוף ולשחוט שני סימנין. ומוכח מזה דסבר רש"י דלדינא בעוף גם לכתחלה סגי בסימן אחד. ובחדוש רע"א ז"ל העיר זה. וביארנו כוונתו. - אמנם נראה להעיר דשאני התם דאין לומר שישחוט שני סימנים בעוף והיינו דכיון דלאחר שחיטת הקנה צריך לבדוק הושט, וא"כ הוי שהייה בין סימן לסימן, ושהיית העוף במשהו, ולא מיבעי' לשיטת רש"י דשהייה במיעוט בתרא פוסל - אלא גם אף - לשיטת התוס' אין זה מצוה לכתחלה לשחוט סימן השני באופן שאיכא שהייה בינתים, ולא דמי לבהמה דשיעור שהייה גדולה, ולהכי הוי בזה כדיעבד, ודמיא להא דממסמס קועיה דמא. ולהכי כתב רש"י שם דבדק הקנה ושחטו והכשירו, ולאחר הכשרו שוב אין לשחוט יותר אחרי הבדיקה:
שם גמ' ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא דכתיב וחטא את הבית. ואיבעית אימא מהכא תחטאיני באזוב ואטהר. וקשה כיון דהביא לישנא קמא קרא מן התורה, וא"כ מה מוסיף האיבע"א שמביא קרא מכתובים. ונראה דפליגי הני לישני בלשון חטוי ואיכא ברש"י שיש לזה שני משמעות או לשון הכשר, או לשון נקיון. ובזה פליגי דלישנא קמא סבר שהוא לשון הכשר להכי מביא קרא דוחטא את הבית שהוא לשון הכשר שנעשה הבית כשר וטהור מטומאה. ואיבע"א סבר דלשון חיטוי הוא נקיון, להכי מביא מן הכתובים דכתיב תחטאני, שהוא נקיון מחטא. והיינו דיש בפעולת השחיטה שני דברים היינו שמלבד שמסלק איסור אבר מן החי ומכשירו לאכילה, עוד יש בזה שמנקהו מן הדם, להכי מביא הש"ס הני שני לשונות, דלשון ראשון סבר דאיכא בהא דשחט לשון הכשר, ולזה מביא הא דוחטא את הבית לומר שעד עכשיו היה על הבית טומאה, ומעתה תהיה טהורה. ואיבע"א מוסיף דיש בזה גם לשון נקיון שמנקה את הדם:
עוד נראה דלשון אחד קאי על בהמה שהשחיטה מן התורה לכו"ע ובזה ע"כ בעינן ללשון הכשר, ולזה מביא הקרא דוחטא את הבית. והאיבע"א קאי על עוף וסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, וסגי גם בנחירה בסימנים. אבל שחיטה עדיפא מפני שמנקה את הדם היטב:
תוס' ד"ה השוחט וכו' ונראה דדוקא לכתחלה קאמר ר' יהודה, אבל אם צלאו דיעבד ולא נחתכו הוורידין שרי כדמוכח בגמ' וכו' ואי ר' יהודה בדיעבד נמי אסר דלמא לכתחלה מודו רבנן, יעו"ש. וקשה דהלא גם אם מיירי בחולין, ומיירי ר' יהודה בעוף, כדמוקי רב חסדא בגמ' ובזה סבר ר' יהודה דאסור גם בדיעבד אם צלאו כולו. ורבנן סברי דבדיעבד מותר, ולכתחלה מודו לר' יהודה. ונראה דלפי"ז אזדא ההוכחה דרישא מיירי בחולין דאפשר דמיירי בקדשים ובעוף ובמליקה. והא דאמר ר' יהודה עד שישחוט ולא אמר עד שימלוק הוא לאו דוקא ועי' לקמן כ"ח ע"ב. וכיון דבעוף איכא חטאה"ע דנאכל להכהנים ורשאים לאכול צלי ואדרבה דרך כבוד הוא כמבואר לקמן קל"ג ובזה לר' יהודה אסור גם בדיעבד, ורבנן פליגי עליה, אבל לכתחילה מודו רבנן. ולפי"ז שפיר איכא למימר דרישא מיירי בקדשים. וע"כ מוכח מדקאמר הש"ס דרישא מיירי בחולין משמע דלא אפשר לאוקמיה בקדשים, וזהו דבקדשים ליכא אופן דאסור בדיעבד לר' יהודה, וא"כ מוכח דבחולין גם כן בדיעבד אם צלאו להעוף כולו גם לר' יהודה מותר, וממילא רבנן פליגי עליה גם בלכתחלה:
והנה הרמב"ם לא הביא הא דשחיטת הוורידין, וע"כ דסבר דר' יהודה מיירי בלכתחלה, ורבנן פליגי עליה גם בלכתחלה, ופוסק כרבנן:
ויש לעיין מדוע לא תנן בקדשים דצריך לשחוט הוירידין, ודוחק לומר דסמכו על הסברא גרידא, וגם הרמב"ם לא כתב דבעינן שחיטת הוירידין רק בה' מעה"ק בפר"ד ה"ח כתב דאוחז הסימנים בידו ומוציאן עם הוירידין, יעו"ש. והיא מימרא דר' ירמיה בר אבא בזבחים כ"ה. אבל מדוע לא נחתו לומר דבעינן שחיטת הוידידין: