אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף יד.

דף יג:

משנה. השוחט בשבת וביום הכפורים אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. הקשו בשם המהרי"ט דלרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וא"כ אמאי שחיטתו כשרה. ומתרץ דהשחיטה בשבת אסור לא מצד שחיטה, אלא משום נטילת נשמה, וא"כ אף אם אמרינן דלא מהני ג"כ חילול שבת, ולגבי נחירה בודאי מה שעשה עשה, וממילא שחיטתו כשרה, עי' בחדושי מרן רע"א שג"כ נחית לזה. אמנם לדעתי קשה טובא, הא אם אמרינן לא מהני אין כאן גם איסור נחירה שהוא מטעם נטילת נשמה, משום דהוי מקלקל בחבורה ופטור משום שבת. וא"כ אית לן לומר אי עביד לא מהני ושחיטתו פסולה. אבל אפשר לומר כיון דלגבי שבת סגי בתיקון כל דהוא כמו"ש התוס' לעיל ח' ע"א ד"ה מותר, וא"כ איכא תיקון לגבי אבר מן החי לגבי בן נח. ואיתא כן להדיא בפסחים ע"ג דתיקון לגבי בן נח שמוציאו מידי אבר מן החי נחשב תיקון לגבי שבת:

אמנם לפי"ז תצא חדתא לשיטת הרמב"ם בפר"ט ממלכים שכתב יראה לי שאין אבר מן החי נוהג בבן נח בעוף יעו"ש וא"כ כששחט עוף בשבת אית לן לומר אעל"מ, ויתוקן האיסור של חילול שבת מטעם דהוי מקלקל ופטור. - ולפי"ז תמוה על הפוסקים שסתמו הדין ולא נחתי לומר דלשיטת הרמב"ם ישונה הדין דבשחיטת עוף השחיטה פסולה, וצ"ע:

תוס' ד"ה השוחט אפילו במזיד בעי לאוקמי. תימא אי במזיד היאך שחיטתו כשרה הא מומר לחלל שבת אסור לאכול משחיטתו וכו'. ועוד יש לומר דמשום פעם אחת לא נעשה מומר יעו"ש. ומשמע מדברי התוס' דלא רק אותה שחיטה כשרה אלא גם מה ששוחט אח"כ שחיטתו כשרה. והיינו אם שחט שתי פעמים, השחיטה דשני הפעמים כשרות, ובפעם השלישי אינו מבואר בתוס'. ואפשר דסברי התוס' דתליא בפלוגתא דרבי ורבנן אם בתרי זימני הוי חזקה או בשלשה זימני. אבל זה ודאי מבואר דסברי התוס' דבפעם השני ג"כ שחיטתו כשרה. וזה מוכח מהא דהביאו התוס' ראיה מאוקימתא בישראל מומר, והיינו דהיה מומר מקודם, והיינו בפ"א. ומכל זה בפעם השנית היה כשר שחיטתו אם לא היה שוחט לשם אחד מכל אלו. וזהו דלא כמו שכתב הרשב"א והר"ן בשם התוס' דבפעם אחת לא נעשה מומר לאותה שחיטה מטעם דלא נעשה מומר עד גמר השחיטה. וממילא לא נקרא עדיין מומר עד לבסוף יעו"ש. אבל לפי המבואר בתוס' שלפנינו מבואר דגם בפעם השנית שחיטתו כשרה:

והנה בעיקר הראיה שמביאים התוס' מהא דשוחט לע"ז, כתב הר"ן בחידושיו וז"ל ויש דוחים ראיה זו דלא דמי שבת לע"ז דשוחט לע"ז כיון שאינו עובד אותה אלא עם גמר השחיטה בדין הוא שנכשיר שחיטתו שהרי נעשית בהכשר. אבל השוחט בשבת הרי בתחילת השחיטה הרי הוא חילול שבת וחובל הוי וכו'. אבל אין זה כלום דבשבת נמי לא מיחייב עד גמר השחיטה ומקמי הכי הוי מקלקל בחבורה דקיי"ל דפטור, עכ"ל. - ולכאורה דברי הר"ן תמוה הא הוי מקלקל על מנת לתקן דחייב בשבת. - ומצאתי אח"כ בפליתי שהעיר כן דלכאורה יש לומר דהוי מקלקל, אבל הלא הוי על מנת לתקן חייב יעו"ש. ולא הביא לדברי הר"ן שכתב בהדיא דהוי מקלקל בחבורה ופטור, ולא נחית הר"ן להא דעל מנת לתקן, וצ"ע:

והנה לא על הר"ן לחודיא התמיה אלא שכן כתבו התוס' גם כן לקמן כ"ט ע"ב ד"ה כגון, כתבו שם וז"ל, ואע"ג דסימן אחד לא מיחייב משום שבת שלא תקן כלום יעו"ש. הרי מבואר דסברי התוס' גם כן דבתחילת השחיטה הוי מקלקל, וזהו כמו שסבר הר"ן. ולכאורה תמוה טובא הא הוי מקלקל ע"מ לתקן:

ונראה ליישב שיטת התוס' והר"ן דהכא לא שייך על מנת לתקן. והיינו דאימתי שייך על מנת לתקן הוא רק שיש בזה גדר מלאכה האסורה בשבת, ורק הפטור באה מצד מקלקל, בזה אמרינן דאם הקלקול הוא מטרת התיקון, לא הוי גדר קלקול, מפני מטרת התיקון, כמו מוחק על מנת לכתוב, דהנה מוחק בעצמו הוי מלאכה בשעה שבאה המחיקה מפני שלנייר הוא צריך, להכי גם בשאינו צריך לנייר. אבל המטרת המחיקה על מנת לכתוב לא נחשב זה לקלקול. וכמו כן בסותר על מנת לבנות דעצם הסתירה הוי מלאכה כמבואר בשבת ל"א:

משא"כ שחיטה דהמלאכה שהוא חובל חיובו מטעם נטילת נשמה, אבל עצם חתיכת הסימנים אין בזה משום מלאכה. ואם היה במציאות שחתך הסימנים ולא יצא דם, והחי נשאר בחיים לא היה בזה שום חיוב, נמצא דרק הנטילת נשמה מביא לידי חיוב. נמצא דעצם חיתוך הסימנים לא הוי מלאכה כלל, וכיון דלא הוי גדר מלאכה בהתחלת חתיכת הסימנים להכי סברי התוס' והר"ן דלא שייך בזה מקלקל על מנת לתקן. זהו מה שנראה בביאור שיטתם: והנה הרשב"א חידושיו כתב דרק באותה שחיטה לא נעשה מומר אבל בפעם שניה שחיטתו שחיטת מומר ואסורה. קשה טובא מהא דאחד שוחט לשם אחד מהדברים ומיירי בישראל מומר הרי חזינן דגם בפעם שני לא מיפסלא השחיטה מטעם שחיטתו וזו היא ראיה דהתוס'. ואם כן להרשב"א קשה טובא מדוע הפסול מטעם דשוחט לשם אחד מאלו הלא בלא"ה פסולה השחיטה מטעם דהדין בזה כדין ישראל ונכרי ששוחטין כאחד דשחיטתן פסולה. וכמו שכתב הרשב"א בתוה"א והביא ראיה מהא דמתניתין דהיה אחד שוחט לשם אחד מכל אלו יעו"ש. וא"כ דברי הרשב"א סותרין זה את זה. והיינו דכיון דסבר דשנים ששחטו אחד כשר ואחד פסול השחיטה פסולה, וא"כ אם ישראל כשר ומומר שחטו כאחד שחיטתן פסולה. וא"כ קשה טובא מדוע תנא שאחד שחט לשם אחד מאלו, כיון שמיירי בישראל מומר וצע"ג:

ואח"כ ראיתי בחידשוי מרן רע"א תנינא שהקשה כן על הרשב"א:

אמנם נראה לפרש דהרשב"א מפרש הא דמוקים הש"ס דמיירי בישראל מומר היינו שלאחר השחיטה נעשה מומר. ומטעם זה אנו אומרים דזה שחשב לשם אחד מכל אלו לא היתה כוונתו לצעורי, כיון שרואים אותו למומר גם אחרי השחיטה. והרי זה גילוי מילתא למפרע, ואפילו אם לא אמרינן בהמיר להיות חשוד למפרע, אבל כל זה בשלא ראינו ריעותא, משא"כ כשראינו ששוחט בכוונה לשם אחד מאלו ואח"כ נעשה מומר, אסרינן השחיטה למפרע מטעם שחשב לשם אחד מאלו. והיינו דבשביל שחיטת מומר לחודיא אין לאסור מטעם שלא נעשה מומר בפעם ראשון. אבל משום מחשבה שחשב בשחיטה לשם אחד מאלו אוסרים השחיטה. והא דנעשה מומר אח"כ הרי זה בירור שלא היתה כוונתו לצעורי. כן נראה בביאור שיטת הרשב"א. - אבל זה לא הוי כשיטת התוס' שמפרשים שהיה מומר מקודם בפעם אחת. ומזה הוכיח דגם בפעם השני לא נפסלה השחיטה מטעם מומר, אבל הרשב"א מפרש שנעשה מומר אחרי השחיטה:

והנה רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד סימן ב' אות כ"ו סובר להלכה דכשר ופסול ששחטו השחיטה כשרה. והוכיח מהא דמוקים הסוגיא בישראל מומר, ומ"מ הפסול לא הוי מצד מומר, אלא מפני ששחט לשם אחד מכל אלו. מבואר דכשר ופסול ששחטו ביחד השחיטה כשרה. וגם הביא התוספתא דתניא ישראל ועכו"ם שהיו אוחזין בסכין ושוחטין שחיטתן כשרה, יעו"ש. ומפני זה ליתא להוכחה דהתוס' דישראל מומר גם בפעם השני שחיטתו כשרה. - אבל זה לא יספיק להרשב"א מטעם שכתב בתוא"ה וז"ל היו שנים אוחזין בסכין אחד ושוחטין ואחד מהן פסול לשחיטה כנכרי או מומר שחיטתו פסולה שהרי לא נעשית כל השחיטה על ידי הכשר לשחיטה, הא למה זה דומה וכו' שנים אוחזין בסכין ושוחטין. אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטה פסולה עכ"ל. עי' שם בדף ט' ע"א. ושם ע"ב מביא מתניתין דשנים אוחזין בסכין ושוחטין ואחד לשם אחד מאלו דמיירי בישראל מומר. ולפי"ז קשה היאך מביא מזה ראיה דאחד כשר ואחד פסול שחיטתו פסולה. לכו נראה כמו שכתבנו דעיקר הפסול הוא מפני ששחט לשם אחד מאלו, וזה עצמו הרי הוא פסול מפני מחשבתו. ומזה ראיה לאחד כשר ואחד פסול דשחיטתו פסולה, והיינו דמפני מחשבתו נעשה פסול לשחיטה. ואוקימתא דמיירי במומר הוא רק לגלות על המעשה דמעיקרא. והיינו שנעשה מומר לבסוף אחרי השחיטה. והנה אעפ"י שנעשה מומר למפרע, מ"מ לא נפסלה השחיטה מטעם שחיטת מומר, זהו מפני שבפעם ראשונה לא נפסלה שחיטתו אם לא היה חושב לשם אחד מכל אלו:

ונראה עוד דיותר מסתבר לפרש דנעשה מומר אח"כ תיכף לאחרי השחיטה, משום דלפירוש התוס' דהיה מומר מקודם הלא משמע דאיתחזק למומר, ולא שייך לומר פעם ראשון:

אמנם הרמב"ם בפיה"מ לא סבר כשיטת התוס' והר"ן דבתחילת השחיטה הוי מקלקל. והוא דכתב שם דבשוחט בשבת במזיד משהתחיל לשחוט הסימנים יש בזה חילול שבת והוי מומר יעו"ש. ותמוה הא בהתחלת השחיטה הוי מקלקל ואין כאן חילול שבת. וביותר לשיטת הרמב"ם דנקובת הושט הוי נבלה מחיים, א"כ פשיטא דהוי מקלקל גמור. וזה ודאי פשיטא דאין כאן תיקון לאבר מן החי דע"כ כל זמן שמפרכסת יש בזה גם משום אבר מן החי, דע"כ שחיטה כשרה מוציא מידי אבר מן החי גם במפרכסת אבל נקובת הושט אין בכחה להוציא מידי אבר מן החי. - והנה התבו"ש בסימן ל"ג סק"ה מסתפק בזה. (ובספר עמודי אור סימן מ"ד כתב בשם התבו"ש שאין בזה משום אבמה"ח אבל ראיתי שם שמסתפק בזה. ומסתבר הדבר שיש בזה משום אבמה"ח כיון דלענין אבר מן החי רק מיתה מפקיע, או שחיטה כשרה, וא"כ הרמב"ם שסבר נקובת הושט הוי איסור נבלה, ולאו טומאת נבלה, מטעם דלענין טומאה עדיין נחשב לחי כמו"ש הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט. וא"כ פשיטא דאבר הנחתך לאחר שניקב הושט גם כן מטמא משום אבר מן החי, וא"כ פשיטא דבהתחלת חתיכת הסימנים הוי מקלקל גמור, וא"כ היאך נעשה מומר בהתחלת השחיטה:

ונראה דלשיטת הרמב"ם דנקובת הושט הוי נבלה מחיים לאיסור נבלה, א"כ לענין שבת הוי התחלת השחיטה דהיינו בושט יש בזה משום נטילת נשמה מדנחשב כמתה לאיסור נבלה, אעפ"י שהוי מקלקל בחבורה, אבל כיון דיש בזה תורת מלאכה, להכי שייך בזה לומר דהוי מקלקל על מנת לתקן, וחייב גם המקלקל. והתוס' והר"ן דסברי דלא שייך בזה מקלקל על מנת לתקן. וכתבנו לעיל משום דלא שייך בזה מקלקל על מנת לתקן כיון דאין תורת מלאכה בראשית חתיכת הסימנים, זהו משום דסברי דנקובת הושט הוי רק טריפה ולא נבלה. וע"כ הא דנעשה טריפה בנקיבה דושט אבל אין בזה משום נטילת נשמה אפילו למ"ד טריפה אינה חיה משום דעכ"פ יכולה לחיות עד י"ב חודש:

עוד נראה דסבר הרמב"ם דגבי שבת נעשה מומר בהתחלת השחיטה, והיינו דכיון דעושה מעשה שחיטה במזיד, ורצונו לעשות מלאכה דאורייתא בחילול שבת נעשה מומר גם בהתחלה, מפני שבזה מראה בגלוי שכופר במעשה בראשית. ואעפ"י שבשעה זו אינו עובר על חילול שבת דאורייתא, אבל ע"כ גמר בדעתו לחלל שבת במלאכה דאורייתא, ולכן אפילו אם אמרינן דמקלקל דעלמא לא נעשה מומר, מטעם דלא הוי בזה מלאכה דאורייתא. זהו מפני שלא התחיל באיסור דרבנן על מנת לעשות מלאכה דאורייתא. אבל בשהתחיל בשחיטה שבדעתו לגמור במלאכה דאורייתא, הרי הוא נחשב לכופר במעשה בראשית, ונעשה מומר תיכף בהתחלה:

והנה לפי"ז אם הפסיק משחיטתו לגמור ונשארה נבלה, אם דינו כמומר, זה תליא אם גם באיסור דרבנן במלאכת שבת דינו כמומר. אבל אפשר לומר דהרמב"ם סבר דרק אם גמר השחיטה דינו כמומר מראשית חתיכת הסימנים. וזה מדויק בלשונו שכתב וז"ל ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עכ"ל. וע"כ כוונתו דכיון דאנו דנין אותו למומר בהתחלה להכי נקרא מומר בסוף השחיטה. אבל אם לא נקרא מומר בהתחלה לא הוי פסול בשחיטה, מטעם דבאותה שחיטה שנעשה בה מומר השחיטה כשרה כשיטת הרשב"א. ורק משום שנעשה מומר בהתחלה להכי אנו דנין בהגמר השחיטה כאילו היה מומר קודם השחיטה, והיינו דסבר דבפעם אחת נעשה מומר, אבל זה סבר הרמב"ם דבהשחיטה שנעשה בה מומר לא נפסלה השחיטה, ובזה אתי שפיר הא דאיתא לקמן פ"א ע"ב דאמר רבי יוחנן אפילו בשחט ראשון לשלחנו, ושני לע"ז חייב יעו"ש. והיינו דע"כ השחיטה השניה לע"ז לא נפסלה השחיטה מדחייב משום או"ב. והיינו דבאותה שחיטה שנעשה מומר בה לא נפסלה. וזהו משום דבגמר שחיטה עובדה לע"ז, ונעשה מומר לבסוף עם גמר שחיטה, ובזה לא נפסלה בשחיטה. משא"כ בשוחט בשבת שנעשה מומר למפרע בגמר השחיטה: אמנם קשה טובא להרמב"ם הא דבעי הש"ס לקמן ט"ו דפריך ולוקמי במזיד ור"מ. וקשה הא לשיטת הרמב"ם במזיד הוי שחיטה פסולה. והקשו בזה גדולי אחרונים עי' פליתי סימן י"א, ודחק לאוקמי בעוף ובחצי קנה פגום. ועי' בחדושי מרן רע"א ובעמו"א סימן מ"ד:

אבל לדעתי נראה לבאר בפשיטות והיינו דהכוונה בש"ס מזיד לא הוי באופן שנעשה בזה מומר, כגון שחילל שבת באופן שהיה אומר מותר ונקרא מזיד לענין שבת מפני שעשה נגד חכמים, ויש לזה ציורים כגון אם שחט לחולה שאין בו סכנה, וסבר בדעתו שמותר, או שסבר כמו שכתבו התוס' בפסחים מ"ז למ"ד הואיל מותר לחלל שבת הואיל אם יש חולה שיש בו סכנה, ולגבי דיני קנס לענין מעשה שבת דינו כמזיד. אבל עכ"פ יפרש הרמב"ם דכוונת הש"ס מזיד באופן דלא הוי מומר, או באופן שלא ידע מעיקרא עונשו של דבר. ואילו ידע לא היה עושה כן בשבת, אבל לענין מעשה שבת נחשב למזיד, דלא גרע זה מהא דבעי למיטעמי' ביבמות צ"א דנחשב למזיד לענין קנס. וזהו כוונת הש"ס לוקמיה במזיד וד"מ. ואין זה מזיד שכתב הרמב"ם וכמוש"נ:

בזה שפירשנו דברי הרמב"ם מבואר דסבר דגם בפעם אחת נעשה מומר, וזהו דלא כאותן שסוברים דלהרמב"ם יש בשוחט בשבת שתי פעמים, היינו בתחילת השחיטה ובגמר, אלא כל השחיטה כולה היא פעם אחת וזהו כמו שכתב הב"י בסימן י"א לדעת רבינו דבמזיד שחיטתו פסולה דסבר דבפעם אחת נעשה מומר, ודלא כהתוס' וכו' וכמו"ש בפיה"מ וכו' יעו"ש. ודלא כהספר צרור החיים הל' שחיטה שהעמיס לפרש כוונת הרמב"ם דנעשה מומר בשתי פעמים. והביאור בזה כמו שכתבנו לעיל. - והמהרי"ט בח"א סימן קל"ח סבר גם כן בדעת הרמב"ם שגם בפעם אחת נעשה מומר מטעם אחר, מטעם דסבר דבתחילת השחיטה הוי מקלקל יעו"ש, אבל לפי מה שביארנו הוא אופן אחר וכמו שכתבנו לעיל. אמנם עדיין קשה להרמב"ם דסבר דבפעם אחת נעשה מומר אם כן תקשה הא דמוקים הש"ס לקמן מ"א המשנה דהיו שנים אוחזין בסכין ואחד שחט לשם אחד מכל אלו דשחיטתן פסולה דמיירי בישראל מומר, דקשה דאם מומר הוא בלא"ה השחיטה פסולה וכמו שהוכיחו התוס':

ונראה דהנה שם בסוגיא איכא שתי אוקימתות דמעיקרא כשהקשה הש"ס למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש מוקי המשנה דמיירי דאית ליה שותפות. ואוקימתא בתרייתא מוקי דמיירי בישראל מומר. ופיר"שי דה"ה דהוי מצי לאוקמי בדאית ליה שותפות. והקשו בתוס' ופירשו דסברה הסוגיא השתא דגם באית ליה שותפות אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מטעם דגם בזה שייך לצעורי, ולהכי מוקי במומר:

והנה הרמב"ם בפר"ב משחיטה סבר דבדאית ליה שותפות לא שייך לצעורי ושפיר אוסר דבר שאינו שלו, יעו"ש. ולפי"ז תקשה למה מוקים הש"ס באוקימתא בתרייתא במומר, ולא משני דאית ליה שותפות:

לכן נראה דהרמב"ם מפרש דהני אוקימתות השתים פליגי בדין כשר ופסול ששחטו ביחד אם השחיטה כשרה. והאוקימתא קמייתא סברה דכשר ופסול ששחטו ביחד שחיטתן פסולה, ולהכי לא מצי לאוקמי דמיירי במומר דא"כ בלא"ה השחיטה פסולה. וא"כ מדוע שנה התנא שאחד שחט לשום אחד מכל אלו, ולהכי מוקי דמיירי דאית ליה שותפות, אבל אוקימתא בתרייתא סוברת דכשר ופסול שששחטו ביחד השחיטה כשרה, וכמו שסבר התנא בתוספתא. וממילא גם מומר אינו פוסל רק באופן ששחט לשום אחד מכל אלו. וזה גופא משמיענו דגם במומר בעינן דוקא אם שחט לשום אחד מכל אלו אז השחיטה פסולה: והנה בשיטה זו גם הרמב"ם סבר כן כמבואר בש"ך סימן ב' סק"ו יעו"ש. והיינו שמפני שמפרש כן הסוגיא, ותפס כן לדינא כאוקימתא בתרייתא, ולהכי אעפ"י שנעשה מומר בפעם ראשון, מ"מ לא קשה הא דמוקים הש"ס במומר, ומכל זה בעינן שאחד שוחט לשום אחד מכל אלו. משום דמומר אינו פוסל השחיטה באופן שמיירי המשנה שם דהיה כשר עמו בהשחיטה, וכמו שנתבאר בס"ד:

תוס' ד"ה השוחט, ועוד דבגמ' בעי לאוקמי במזיד ור' מאיר, ור"מ אית ליה בפר' עד כמה דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה. והנה משמע מזה דסברי התוס' אליבא דר' מאיר דמומר לדבר אחד הוי מומר ממש מומר ולא רק חשוד גרידא, והוא מדסברי דשחיטתו פסולה כשחיטת נכרי. וזהו דלא כהמהרי"ק בשורש קנ"ט שמפרש אליבא דר' מאיר דרק חשוד הוי, ולא מומר ממש. וכן מבואר להדיא בסוגיא דעירובין ס"ט כמבואר להמעיין. וביארנו זה מכבר. וכעת ראיתי בחדושי רע"א תנינא שהשיג בזה על המהרי"ק. - ובחדושי הרשב"א לעירובין שם כתב בהדיא דסבר ר' מאיר דהוי כמשומד:

אמנם יש לעיין אם כוונת ר"מ שנעשה מומר לכל התורה כולה אעפ"י שהוא רק מומר לדבר אחד, אם הוא באופן שהוא מומר לדבר אחד בפרהסיא, או גם הוא מומר בצינעא ג"כ הוי מומר לכל התורה. - והנה בשבת מצינו שיש הבדל בין בפרהסיא לצינעא. - אבל אפשר שרק דין הוא בשבת, אבל בשארי עבירות אין הבדל בזה. או דלמא שכוונת ר"מ דמומר לדבר אחד הוי מומר ממש, אפשר שזהו אם הוא בפרהסיא. ומסתברא דכיון שהוא רק מומר לדבר אחד ודינו כמשומד ממש, מסתבר הדבר שהוא מומר לזה בפרהסיא דוקא: ואם כן הדבר, יש ליישב מה שהקשיתי מכבר, וכעת ראיתי שהקשה כן בדו"ח למרן רע"א, דלפי"ז לר"מ דסבר דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה וגם בפעם אחת ושחיטתו נבלה. א"כ היאך משכחת הא דאמרה תורה וטבחו גבי גנב שמשלם דו"ה עבור הטביחה. והא כיון דגנב הוא והוי מומר לד"מ ושחיטתו כנחירה, ואין בזה חיוב דו"ה. ואין לומר דהכוונה ששחט על ידי שליח, דהלא רבתה תורה שליחות מקרא יתירא, אבל וטבחו הלא ע"כ הכוונה שהגנב עצמו טבח. אמנם אם נפרש דכוונת ר"מ מומר לדבר אחד היינו בפרהסיא, הנה גבי גנב שכל עיקר גנבה הוא בסתר, דאם הוא בגילוי דינו כגזלן, ואין בזה חיוב דו"ה, וכיון שהוא בצינעא לא נעשה עדיין מומר בפעם ראשונה:

עוד יש לומר דסבר ר"מ דכשר ופסול ששחטו ביחד דהשחיטה כשרה כדתניא בתוספתא דחולין וכמו שכתבנו שזה שיטת הרמב"ם גם כן. לפי"ז אפשר שזהו גם שיטת ר"מ, וא"כ יצוייר ששחט הגנב ועוד אחר עמו דהשחיטה כשרה, ולזה לא בעינן ריבוי מטעם שליחות. והוא משום דקיי"ל בזה יכול וזה יכול דנחשב המעשה בשלימות לכל אחד ואחד. ולהכי כששחטו שנים ג"כ נחשב מעשה הטביחה בשלימות לכל אחד ואחד, וא"כ נחשבת השחיטה כולו לחיובא לגבי הגנב. וזהו סברת ר' מאיר כמוש"נ:

והנה בחדושי הר"ן מביא יישוב בהא דהקשו התוס' בהא דבעי לאוקמיה המשנה דמיירי במזיד ור"מ. והא הוי מומר ושחיטתו פסולה. כתב בשם יש דוחין דאפשר דשחיטת מומר נהי דמיתסרא באכילה אפשר דלא הוי כשחיטת נכרי לטמא במשא דהא אינו נכרי, וקדושיו קדושין. ואם איתא דהכי הוא אעפ"י שנעשה מומר בשחיטה ראשונה מ"מ לרבנן חייב משום אותו ואת בנו כשחיטה שאינה ראויה מקריא, כיון שמטהרת מידי נבלה עכת"ד יעו"ש. והקשה בזה מרן רע"א בחידושיו בהא דפריך הש"ס ב"ק ע"א אלא שחיטת שבת שחיטה ראויה היא, מדוע לא משני הש"ס בשוחט בפרהסיא במזיד דאסורה באכילה ואינו מטמא במשא, והוי זה שחיטה שאינה ראויה באכילה, וזה תליא בפלוגתא דרבנן ור"ש, ור"מ מחייב משום או"ב ור"ש פוטר עכת"ד יעו"ש:

ונראה דבאופן זה דנאסרה באכילה נתבטלה השליחות דלא מבעי לשיטת המל"מ בפר"ג מגנבה ה"ו שכתב דהא דרבתה תורה שליחות לטביחה היינו באופן שלא שלחו לשחוט בשבת, יעו"ש. ממילא אם שחט בשבת וגם נאסרה באכילה יש כאן ביטול שליחות, ואין לחייבו בדו"ה, אלא אפילו אם אמרינן דגם בשלחו לשחוט בשבת הוי שליח, אבל עכ"פ בעינן רק באופן שלא נאסרה באכילה, והיינו בשוגג, והיינו ששניהם המשלח והשליח היו שוגגין. - ואפילו לשיטת המהרי"ט הובא בקצוה"ח סימן רצ"ב, דלא בעינן שליחות ממש לטביחה, אבל עיקר הדבר בעינן שהגנב המשלח נהנה במעשה הטביחה, אמנם באופן שאסור באכילה לגמרי בזה לא קרינן וטבחו לחייבו בדו"ה. ולהכי לא מצי הש"ס לאוקמיה באופן ששחט במזיד שזה נקרא שחיטת מומר לאיסור אכילה:

והנה מרן שם כתב גם כן דיש בזה ביטול שליחות מטעם דכיון דנעשה מומר באותה שחיטה, נמצא דהכשר שחיטה ועשייתו מומר בהדדי קאתו מקרי שחיטה, הכא נמי לענין שליחות, כיון דבאותה שליחות באות מעשה בגמר השליחות נעשה מומר הוי בכלל - אין שליחות למומר - וכעין שכתבו התוס' כתובות י"א בגר קטן כיון דבאותו מעשה השליחות נעשה ישראל אינו בכלל אין שליחות לנכרי, ה"נ יש לומר בהיפוך דאם באותו מעשה מומר הוא בכלל אין שליחות למומר יעו"ש. והביאור דליכא בזה ריבוי הכתוב שליח לטביחה, הנה משמע מזה דסבר מרן דבעינן שליחות ממש לדבר עבירה, וזהו שלא כדברי המהרי"ט, ולדברי מרן אם השליח היה קטן אפילו אם שחט ואחרים רואים אותו דשחיטתו כשרה, מ"מ פטור מדו"ה מטעם חסרון שליחות, וזהו שלא כדעת המהרי"ט והקצה"ח:

ובעיקר הדבר למעט מומר משליחות אעפ"י שכן דעת המג"א בסימן קפ"ט סק"א יעו"ש, אבל יש לעין בסוגיא דקדושין מ"א דפריך שם ולר"ש דפוטר וכו' אתם גם אתם למ"ל יעו"ש. וקשה מדוע לא אמרינן דבא למעט מומר דע"כ איתא בתרומה דנפשי' דרק נכרי ממועט מדכתיב בני ישראל כמו"ש התוס' שם ד"ה הנכרי, ומומר אפילו בלהכעיס בכלל ישראל הוא כדאיתא בתוס' סנהדרין ע"ב דפירשו ישראל למעט נכרי ב"ב למעוטי מומר יעו"ש. אבל מישראל לא ממועט מומר, וא"כ מומר איתא בתרומה דנפשיה. ולפי"ז מאי פריך לר"ש אתם גם אתם למ"ל. ומדחזינן דלא קאמר הש"ס דבא למעט מומר משליחות משמע דבר שליח הוא. וראיתי בספר גבעת שאול סימן כ"ג שהעיר גם כן בזה:

לכן נראה כמו שכתבנו לעיל דאיכא ביטול שליחות מטעם דמצי אמר הגנב המשלח להשליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהיינו דאם תאסר באכילה מטעם ששחט בשבת במזיד ובפרהסיא יש כאן ביטול שליחות, ומיושב שיטת הראשונים היש דוחין שהביא הר"ן כמוש"נ:

והנה הפליתי בסימן י"א הקשה בהא דמוקי הש"ס ב"ק ע"א בהא דטבח בשבת הטובח על ידי אחר. ופריך מ"ט דרבנן דפטרי ומשני ר' שמעון הוא דסבר שחיטה שאינה ראויה לא שמי' שחיטה, וס"ל כר' יוחנן הסנדלר דס"ל מעשה שבת בשוגג יאכלו אחרים במוצאי שבת, במזיד לכו"ע אסור, וילפינן מקרא יעו"ש. וקשה א"כ ע"כ מיירי במזיד, דבשוגג במוצאי שבת ראוי לאחרים, וא"כ שחיטה ראויה היא. אבל כיון דבמזיד הוי מומר, וא"כ שחיטתו פסולה גם בלא הא דר' יוחנן הסנדלר, כיון דלאו בר זביחה הוא כלל, ואין זה שחיטה רק נחירה עכת"ד יעו"ש. אולם לפי מה שפירשנו לעיל לפרש הא דרוצה הש"ס לאוקמיה כר' מאיר ובמזיד, היינו דלא מיירי מזיד כזה שהוא עושה נגד התורה, רק עושה במזיד מטעם שהוא טועה בדין, ואומר מותר ג"כ מזיד. עי' מכות ז' דפליגי בזה, והיינו דיש לאוקמי דטועה בדין לחולה שאין בה סכנה. וע"כ גם זקן ממרא לא נקרא מומר. ולגבי דין מעשה שבת נקרא מזיד. ולזה בעינן לר' יוחנן הסנדלר שיליף מקרא דמזיד כזה נקרא מזיד למעשה שבת להיות מעשיו אסור:

עוד מה שכתב שם להקשות על התוס' דמפרשי דלר"מ דאמר מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה היינו מומר. והקשה הפליתי דלר"מ לא הוי חשיד ולא מומר. כתבנו לעיל דלמסקנא דעירובין ס"ט שם מבואר דהוי מומר. ופליאה בזה על המהרי"ק שג"כ מפרש דלא הוי אלא חשוד. ובדו"ח למרן רע"א העיר בזה:

תוס' ד"ה ונסבין הקשו הא בלא"ה אסור באכילה מטעם מליחה שאסור בשבת. ותירצו דעבר ומלחה. - וקשה מה בין זה למבשל בשבת, וע"כ משום דמליחה בשבת ליכא איסור דאורייתא מטעם דאין עיבוד באוכלין כמו שכתב הרמב"ם בפרי"א משבת. ועי' במל"מ שם. - ויש לעיין הא איכא מפרק שהוא איסור דאורייתא. וע"כ צריך לומר דכיון דלא דמי לדש שמוציא אוכל שהוא פקיד, ולא בלוע. ועי' במנ"ח במוסך לשבת במלאכת הדש. ולפלא שלא הביא לדברי התוס' דסוגיין אבל יש לעיין כיון דע"כ איכא איסור דרבנן, וא"כ הא דבעי לאוקמי' כר"מ א"כ קשה הא מבואר בגיטין נ"ג דר"מ מחמיר בדרבנן יותר משל תורה, וא"כ מאי איריא שחיטה הא בלא"ה אסור משום מליחה. ואין לומר דעבר ומלחה בשוגג, דר"מ גזר בדרבנן שוגג אטו מזיד כמבואר שם בסוגיא. וע"כ צריך לומר דלזה כתבו התוס' תירוץ השני דחזי לאכול באומצא, ודם שלא פירש מותר. והיינו דכוונת התוס' לפרש לפי מה שרוצה הש"ס לאוקמיה כר"מ. ולשיטה זו מיירי דמותר לאכול אומצא. והנה לשיטת הרמב"ם דדם שלא פירש אסור ואסור לאכול אומצא, יפרש דמיירי בעבר ומלחו. - אבל לפי"ז קשה אם מוקמינן כר"מ הלא בלא"ה אסור כדלעיל. אבל אפשר לומר דיכול לאכול אומצא בבני מעיים שאין מחזיקין דם בבני מעיים כדאיתא לקמן קי"ג, וברמב"ם פר"ו ממ"א הי"ח. ושיטת התוס' שלא נחתו לזה צ"ע. ועי' בפליתי בסימן ע"ה וצ"ע:

והנה הפליתי כתב דאיירי בעוף דהיינו המשנה דהשוחט בשבת ששחט עוף וביותר בר אווזא דרכיך וחזי לאומצא. - וסיוע לזה שכתבו המג"א והט"ז באו"ח סימן ש"ח דבר אווזא דרכיך וחזי לאומצא מותר לטלטל בשבת עכת"ד. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל דע"כ לשיטת הרמב"ם לא מצי מיירי בעוף משום זה דהקשו מדוע לא אמרינן אעל"מ בשוחט בשבת ושחיטתו נבלה. ומתרצים משום דלא יתוקן האיסור דנטילת נשמה דישנו גם בנחירה. והנה כל זה שייך באופן דלא הוי מקלקל בחבורה, והיינו משום דיש תיקון לבן נח שליכא משום אבר מן החי, אבל לשיטת הרמב"ם דסבר דאין ב"ג מוזהר על אבר מן החי דעוף א"כ ליכא תיקון, והוי מקלקל. וא"כ אמרינן אעל"מ, ויתוקן האיסור. ולפי"ז ע"כ מיירי בשוחט בהמה, ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתי להרמב"ם דסבר דאומצא אסור באכילה. וע"כ דסבר הרמב"ם דיכול לאכול הבני מעיים מטעם דסבר אין מחזיקין דם בבני מעיים:

תוס' ד"ה מחתכין וכו'. וכן נראה דבספק מוכן איירי כולה שמעתתא וכו' אי נמי הכא מיירי ביושב ומצפה מתי יתלוש. ובהמה נמי מיירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותם עכ"ל. וקשה דלפי"ז דמיירי ביושב ומצפה לשחיטה, א"כ מה זה דקאמר הש"ס דעומדת לגדל ולדות. והנה באופן זה דהוי מוכן לשחיטה ע"כ אין זה מוקצה גם לכלבים מטעם דעומדת למיתה. והנה המהר"ם מפרש דלהכי נקטו התוס' ואחרים רואין אותם לומר דע"כ איכוון לאכילת אדם ולא לכלבים יעו"ש. אבל אכתי קשה הא דקאמר הש"ס דעומדת לגדל ולדות, וגם היאך נפרש המשנה דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה ואסורה ליומא. אם מיירי ביושב ומצפה לשחיטה אמאי אסורה ליומא הא עיקר הטעם מפרשה הגמרא משום דלא נשחטה הובררה דלגדל ולדות עומדת ופירש"י כיון דלא שחטה מאתמול ומסתמא לא הניח ע"מ לשחטה בשבת, וע"כ דלא מיירי ביושב ומצפה לשחיטה ע"י חש"ו. ופירושו של המהר"ם שמפרש דלא התכוין לכלבים זה אתי שפיר הא דמחתכין את הנבלה דהוי מוקצה לכלבים. אבל היאך יפרש המשנה דמיירי לאדם. ואם נפרש המשנה דלא מיירי ביושב ומצפה לשחיטה דחש"ו אם כן הלא סברי התוס' דזה הוי דיחוי בידים, כמו גרוגרות וצימוקין דהוי מוקצה לכו"ע. והגמ" מוקים רק אליבא דר' יהודה:

ונראה דהמשנה מיירי גם כן ביושב ומצפה לשחיטה דחש"ו, וזה מוכרח כמו שכתבו התוס' דאל"כ הרי זה בגדר דיחוי והוי מוקצה אליבא דכו"ע. אבל זה ודאי דגם באופן זה מגדר מוקצה לא יצאת. רק זה תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. והביאור בזה דאף ביושב ומצפה לשחיטת חש"ו מ"מ הוי מוקצה כיון דבאמת מוזהרים ישראל להפרישם מחילול שבת, וישנם גם באזהרה דחילול שבת כדכתיב למען ינוח בנך. וע"כ אזהרה זו על הבן קטן נאמרה. ועי' רמב"ן בחומש. וממילא הרי זה מוקצה מחמת איסור, וכמו כן במחובר שמצפה שמא יתלוש הוי גם כן מוקצה מחמת איסור כיון דתלישה אסורה אפילו על ידי חש"ו. ומה שייך לומר מצפה כיון שאסור. אבל עכ"פ אין זה דיחוי בידים ואינו דומה לגרוגרות וצימוקין. ולהכי זה תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. ואתי שפיר גם כן הא דקאמר הש"ס לא נשחטה הובררה דלגדל ולדות עומדת, כיון דלא שחטה אתמול מבורר שאינה עומדת לשחיטה והרי היא מוקצה. אבל מפני שמצפה לשחיטה דחש"ו לא הוי דיחוי בידים. זהו ביאור הסוגיא לפי פירוש התוס'. ובאופן זה מיירי הא דמחתכין וגם באופן זה מיירי משנתנו דהשוחט בשבת, ולהכי מוקי הש"ס המשנה כר' יהודה דסבר מוקצה. אבל לרבנן לא מתוקם המשנה דהשוחט בשבת דהשחיטה כשרה ואסור ליומא דומיא דיוהכ"פ. וע"כ הא דכתבו התוס' ואחרים רואין אותם שע"כ הכוונה שהתכוון לשחיטה כשרה, זהו משום דאם לא היה מצפה לשחיטה כשרה הרי זה גם כן כאילו דחה אותה בידים לענין אכילה. ובמשנה דמחתכין הרי זה כאילו התכוון לכלבים ולא הוי מוקצה לכלבים כמו שכתב המהר"ם:

אבל אכתי קשה על הסוגיא מדוע דחקינן לאוקמיה במוקצה, ור' יהודה היא מדוע לא נאמר דמיירי שהיתה דחויה לגמרי משחיטה, והוי מוקצה לכו"ע ואתי שפיר ואסורה ליומא. ואפשר דכיון דתנא התנא שבת וים הכפורים שבא ע"כ להורות לנו שבת דומיא דיום הכפורים לומר דאסורה ליומא. ואם מיירי באופן דהוי דיחוי בידים, א"כ פשיטא דאסורה ליומא, ומאי קמ"ל, וע"כ דמיירי באופן שיש בזה חידוש דין. ומזה מוכיח הש"ס דבא להודיענו דין מוקצה. וע"כ דלא מיירי בדיחוי בידים ובא להודיענו דין מוקצה בשבת. וזהו כר' יהודה דסבר מוקצה:

אמנם יש לעיין לפי מה שכתבו התוס' בשבת מ"ד ע"ב ד"ה שבנר וכו' שהקשו מדוע בסוכה מהני תנאי, ומדוע לא מהני תנאי גבי נר. ויש לומר דהתם סוכה דעלמא היתה עשויה מזמן גדול, ועתה ביהש"מ אינו בודל ממנה ויושב ומצפה מתי תפול. אבל נר עיקר הקצאתו הוא בין השמשות ודחייה בידים לצורך שבת, וחמיר טפי יעו"ש, ולפי"ז יש לומר ג"כ בהא דקאמר הש"ס לקמן רב ששת ברי' דרב אידי דר' יהודה דנר הוא התנא דמשנתינו. ותמוה דהרי ביושב ומצפה מיירי המשנה - וא"כ אינו דומה לנר דהתם דחייה בידים - ואפילו אם אמרינן דהדחייה דנר אינו כמו הדחייה דגרוגרות וצימוקין דהוי מוקצה גם לרבנן, אבל עכ"פ אינו דומה ליושב ומצפה שישחטנה חרש שוטה וקטן, וצ"ע:

ונראה דאפשר לפרש כוונת הש"ס דלוקמיה שהיה יושב ומצפה לשחיטת חש"ו בלא אחרים רואין אותם ושחיטתן נבלה אבל ראויה לכלבים, ובאופן זה הוי דחייה מאכילת אדם, אבל כיון דהיה יושב ומצפה לשחיטה עבור כלבים, לא הוי דחייה בידים, ובזה פליגי ר' יהודה ורבנן דרבנן סברי דלא אמרינן בזה מוקצה. ור' יהודה סבר דזה דומה לנר מטעם הדיחוי משחיטה כשרה. ומוכן לבהמה לא הוי מוכן לאדם לר"י דסבר מוקצה:

והנה ראיתי אח"כ בדו"ח למרן רע"א הקשה גם כן מהסוגיא דלקמן בהא דמדמי הש"ס לנר ישן למוקצה מחמת מיאוס, דהא התם המוקצה עודו עליו דמאוס הוא. משא"כ הכא דמוקצה נסתלק שנשחטה דלמא מהני יושב ומצפה, ואיך שייך לדמותו למוקצה מחמת מיאוס דלא שייך בו יושב ומצפה ומסיים בצע"ג יעו"ש:

והנה אם נפרש דכוונת הש"ס דלוקמיה באופן שהיה יושב ומצפה לשחיטת חש"ו בלא אחרים רואים אותם ושחיטתן נבלה והכוונה לאכילה דכלבים. נמצא דלאכילה לאדם לא נסתלק המוקצה עדיין, אתי שפיר לר' יהודה דנר שבשניהם טרם נסתלק המוקצה. ואעפ"י שהמסקנא בביצה ז' דמוכן לבהמה הוי מוכן לאדם והובא הכא בתוס' לקמן ט"ו ע"ב ד"ה כגון שקצץ. אמנם לפי מה שכתבו דשאני דלעת כיון דעומדת לאדם ואינה ראויה לאדם הוי מוקצה אע"ג דחזיא לבהמה יעו"ש. הנה גם בבהמה שעומדת לאדם ואינה ראויה לאדם מצד חסרון שחיטה, להכי אע"ג שעומד ומצפה לשחיטת חש"ו דהיינו בלא אחרים רואים אותם דהוי זה מוכן לכלבים. אבל אין זה מוכן לאדם וכמו שכתבנו לעיל:

והנה מרן בגיוה"ש הקשה לפי"ז למה נדחקו התוס' לעיל דף י"ד ע"א ד"ה מחתכין, הא בפשיטות יש לומר בתלושה ותליא שפיר בפלוגתא דר"י ור"ש דביהש"מ היה עומד לאדם, וכיון דאינו יכול לבשל בשבת הוי מוקצה. וכשבא בשבת לחתכו לכלבים נעשה עתה מוכן לבהמה, והוי כמו נבלה דפליגי אם אמרינן מגו דאיתקצאי לבין השמשות וצ"ע עכ"ל:

ונראה ליישב לפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו בהא דאמר אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם וכו' כתב הרשב"א ומוכן לאדם דקאמר לא שראוי לשחיטה קאמר אלא לומר דמעיקרא עומדת לאכילת אדם, והשתא ראוי לאכילת אדם. וא"ת מ"מ כיון דאית ליה מוקצה לר' יהודה היאך אפשר לומר דלית ליה האי מוקצה שהרי על כרחין בשבת זו לא היתה מוכנת לאדם כיון דאיסור שחיטה רכיב עלה, פירש ר' נ"ר ז"ל דס"ל לאביי דאין מוקצה אלא מה שמקצה האדם מדעתו והקצאת בהמה בחייה אינה באה מדעת האדם, אלא דאריה דאיסורא רכיב עלה. וכיון שנשחטה הותרה, וכדדחי אביי לקמן גבי נר שהדליקו בו באותה שבת שאני התם דדחייה בידים עכ"ל. והרי מבואר דשיטת אביי דבשביל איסור מלאכה בשבת בלא הקצאת האדם מדעתו לא הוי מוקצה גם לר' יהודה. ואעפ"י שע"כ גם אביי סבר אליבא דר' יהודה מוקצה מחמת איסור. אבל כל זה כשהאדם מביא לזה שיהיה אסור, ויש בזה גם הקצאה מדעתו. משא"כ באופן שהאיסור הוא בממילא מצד דין התורה, סבר אביי דזה לא הוי מוקצה. וזהו הטעם דבשביל איסור שוחט בשבת לא נחשב מוקצה מטעם דרצונו לשחוט, אלא אריה רכיב עלה. והנה ע"כ כמו כן גם באיסור בישול שרק האיסור מעכב עליו מאכילה, מפני שאסור לבשל בשבת, הנה בשביל זה לא נעשה מוקצה. ומטעם זה אתי שפיר הא דלא נחתו התוס' לפרש בדלעת תלושה, ולפרש דפליגי בזה ר"י ור"ש, לומר דר' יהודה סבר זה למוקצה, כיון דשם אזלא בשיטת אביי דלא סבר זה למוקצה. ולהכי מפרשו התוס' דע"כ מיירי במחובר, ויש בזה גם הקצאה מדעתו. אבל לא הוי דיחוי בידים מטעם שעומד ומצפה מתי יתלשו. ומחובר גרע מחסרון שחיטה אם היה דעתו על זה דמטעם זה נקרא ראוי לאדם. ולא נקרא מוכן לכלבים אם דעתו שמצפה על שחיטת חש"ו ואחרים רואים אותם וכמו שפירש המהר"ם דכוונת התוס' על הא דמחתכין הנבלה שאוסר ר' יהודה ליתן לכלבים:

ולאביי ע"כ לא מתוקם המשנה באופן זה דהיה מצפה לשחיטה דחש"ו דבאופן זה אעפ"י שאסור גם כן דהרי מוזהרים ישראל שלא להניח להם לשחוט בשבת, אבל ע"כ אביי דקאמר דזה נקרא מוכן לאדם ע"כ חסרון שחיטה אינו עושה אותה למוקצה. ובצדק מפרש דכוונת התוס' על הא דתנן מחתכין את הנבלה ור' יהודה אוסר:

ואין זה סתירה לזה שכתבנו לעיל ליישב הא דקאמר הש"ס דבהמה עומדת לגדל ולדות ואם מיירי ביושב ומצפה לשחיטה דחש"ו לא שייך עומדת לגדל על זה כתבנו לעיל דגם ביושב ומצפה הוי גם כן מוקצה מחמת איסור. הנה לפי זה שפריך הש"ס לאביי, וקאמר הש"ס מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת. וסברת הש"ס דבשביל חסרון שחיטה בעצמותה מחמת איסור שבת ע"כ אינה עומדת לאכילה, וכמו שפירש"י מפני שלא שחטה מאתמול. ובזה פליגי אביי והסוגיא, דאביי סבר דבשביל איסור שחיטה בשבת לא נעשה מוקצה. והסוגיא סוברת דגם בשביל זה נקרא מוקצה מחמת איסור, וכן סוברת הסוגיא בהא דמוקים כגון שקצץ לו דלעת, לפי פירוש התוס' דמיירי בדלעת תלושה, ובשביל איסור בישול בשבת הוי מוקצה. אבל הא דכתבו התוס' לעיל הוא משום דאזלא לאביי וכמוש"נ:

גמ' והא לית ליה לר' יהודה מנא לן אי נימא מדתניא הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו'. וקשה הא איכא למימר דשאני התם שהוא דאורייתא, וברירה הוי ספק, והוי ספד"א ולחומרא. משא"כ הכא לדין מוקצה שהוא דרבנן הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא. ומצינו בעירובין ל"ז ע"ב דפריך שם דלמא כי לית ליה לר' שמעון ברירה בדאורייתא, אבל בדרבנן אית ליה ברירה. וא"כ מאי פריך הכא הש"ס. והרמב"ם בפר"ז ממעשר ה"א כתב גם כן הא דהלוקח ומסיים מטעם שהוא מדאורייתא. אבל בתרומה ומעשר דרבנן סבר הרמב"ם דאמרינן ברירה. ולפי"ז מאי פריך הכא, ומדוע לא נחית הש"ס הכא כמו התם בעירובין: והנה לכאורה יש לומר דהא דהלוקח יין תרומה ומעשר הוי רק מדרבנן כדין לקוח שפטור מן התורה לתרום ולעשר כדדרשינן ב"מ פ"ח ואכלת ולא מוכר. והרמב"ם שהביא להאי דינא דאין ברירה לא כתב הלוקח, אלא מי שיש לו יעו"ש. ומשמעות מי שיש לו משלו. והיינו ע"כ דכיון דסבר בדאורייתא אין ברירה זהו רק אם יש לו משלו, ולא בלקוח. ובזה אתי שפיר דפריך דלא סבר ר' יהודה ברירה בהא דהלוקח יין שהתרומה ומעשר הוי רק מדרבנן אלמא דלא סבר ר' יהודה גם בדרבנן:

והנה יש להוכיח מזה דגם בתרומה פטרה תורה לקוח. וכן משמע מהא דכתבו התוס' בעירובין ל"ז דחשידי כותים על המעשרות דסמכי אהא דדרשינן בב"מ פ"ח עשר תעשר ואכלת ולא מוכר. וע"כ דסברי התוס' דגם בתרומה כן הדין דהרי תנן בזה דאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה. וע"כ דסמכי כותים אדרשה זו גם על תרומה. וכן כתבו התוס' בגיטין כ"ה ד"ה שני לוגין. ועי' במהרש"א שם. וגם הרמב"ם שמדייק וכתב מי שיש לו דהיינו משלו ובא למעט לקוח חשיב שם תרומה גם כן ומשמע שגם מתרומה פטור לקוח. ואעפ"י שיש לדחות דממעט לקוח בשביל מעשר דחשיב שם. אבל ע"כ יש לומר דגם מתרומה פטרה תורה לקוח. ולפי"ז שפיר פריך הכא הש"ס מדחזינן דגם בדרבנן לא סבר ר' יהודה ברירה:

והנה לפי"ז קשה טובא סוגיא דעירובין שם דקאמר הש"ס דהא דהלוקח יין הוא בדאורייתא. וקשה הא כיון דלקוח הוא הוי רק מדרבנן. ואפשר לומר דהכוונה עיקרו בדאורייתא. והר"ת הובא בשיט"מ ב"מ פ"ח מפרש כן. אבל הרמב"ם לא סבר כן:

ונראה דהנה בשו"ת מהרשד"ם חיו"ד סימן קצ"ב מדייק מדברי הרמב"ם בפר"ב ממעשר שכתב וז"ל אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן (והביא ראיה מן הפסוקים). ומזה למד הרשד"ם דהנוטל אתרוג מן האילן למצוה ולא לאכילה יכול לצאת בו יעו"ש. - והנה מזה יש לדון שתים דאם גמר המלאכה ע"מ למכור דפטור ממעשר, כיון שחסר התנאי דלאכלן. עוד יש לדון דאם גמר על מנת לאכלן נתחייב במעשר. ובזה לא נפטר ממעשר אם מכרן דכיון שנתחייב בשעת הגמר שוב לא נפקע החיוב:

ולפי"ז בהא דהלוקח יין מבין הכותים יש להסתפק היאך היתה דעתם בשעת הגמר ואם דעתם היתה לאכילה לעצמן הרי נתחייבו גם מן התורה, והכותים לא בקיאי בזה, והוי ספיקא דאורייתא. או שחשידי בזה וסומכין על הפסוק דכתיב ואכלת ולא מוכר. וא"כ אם אמרינן ספד"א מן התורה לחומרא, יש בזה חיוב הפרשה מן התורה, ובזה שפיר קאמר הש"ס בעירובין שם ופריך דלמא לא סבר ברירה בדאורייתא דכיון דאיכא ספד"א יש ליזיל לחומרא:

ובזה איכא למימר דהסוגיא הכא אזלא אליבא דרב דסבר ספד"א מה"ת לקולא כמו שהוכיחו גדולי אחרונים דמאן דבעי איקבע איסורא דהיינו חתיכה משתי חתיכות סבר ספד"א מה"ת לקולא. ורב סבר בכריתות חתיכה משתי חתיכות שנינו. וגם אביי דמיירי הכא סבר דספד"א מהתורה לקולא. בזה דסבר בשבת כ"ג דספק מעשר לא בעי ברוכי. וגם הש"ש ש"א פר"ז מוכיח דזהו שיטת אביי דספד"א מה"ת לקולא יעו"ש. - והנה לפי"ז בהא דהלוקח יין מבין הכותים דהוי ספד"א אם יש בזה חיוב תרומה ומעשר מן התורה ספיקו להתיר מה"ת, ורק מדרבנן בעי לאפרושי. ובזה שפיר פריך דמדחזינן דגם בחיוב דרבנן לא סבר ברירה. וא"כ גם לענין מוקצה דרבנן אין לסמוך אברירה:

והרמב"ם לא כתב להאי דינא דהלוקח יין מבין הכותים דלדידיה מן התורה פטור מצד הספק. וכיון דהוי רק דרבנן, ובדרבנן יש ברירה. להכי כתב להאי דאין ברירה בדאורייתא, וזהו למי שיש לו דהיינו משלו, וע"כ הכוונה שגמר לאכלן:

והנה בעיקר הדבר לענין לקוח בתרומה אם פטור מתרומה, הנה המהרי"ט בתשובה חיו"ד סימן פ"ה מוכיח דבתרומה גם לקוח חייב, והנה לא הביא הא דכתבו התוס' בעירובין וגיטין לפי מה שמוכח דגם בתרומה לקוח פטור. - ואפשר שמפרש המהרי"ט דכוונת התוס' דהכותים מפרשים כן גם לענין תרומה, אבל לא כן לפי האמת. - לכן לא שם לזה לב. - אבל דוחק לפרש כן בדברי התוס' מדלא כתבו שטעו בזה הכותים, ועיקר דבריהם לומר שלא נזהרו בדרבנן. ומשמע דכל שהוא בדאורייתא נזהרו. ומשמע גם מהמהרש"א שכן היא האמת דגם מתרומה מן התורה פטור לקוח:

ויש לדייק מהא דאיתא ב"מ פ"ח שדרשו כנפשך. מה נפשך אוכל ופטור וכו' הא לוקח חייב. ופריך ולוקח מי מחייב והתניא תבואת זרעך ולא לוקח יעו"ש. וקשה דלמא אתא קרא לפטור גם מתרומה, והיינו אם לקוח חייב בתרומה, ואתא קרא כנפשך לומר שפטור גם מתרומה, אבל אם אמרינן דלקוח פטור גם מתרומה אתי שפיר. ומשמע מזה דתרומה ומעשר שניהם שווים לדין לקוח שפטור מה"ת:

וכן יש להוכיח מהא דהקשו בשיט"מ ב"מ וז"ל, וא"ת והא אמרינן בעירובין בפר' בכל מערבין גבי אם בא חכם למזרח עירובי למזרח דקסבר ר' יהודה יש ברירה. ואקשינן מדתנן הלוקח יין מבין הכותים וכו' ופרקינן כי לית ליה ברירה בדאורייתא אלמא אפילו הלוקח יין חייב דבר תורה יעו"ש. וקשה הא איכא למימר דהתם הוי לקוח דבר תורה משום התרומה גדולה דהרי תנן דמפרישין תרומה גדולה ג"כ וזהו מן התורה חייב. וממילא חייב להפריש גם מעשר בכדי דלא ליתי לזילזולי בדרבנן. וע"כ משמע דחד דינא אית להו לתרומה ולמעשר להיות לקוח פטור:

והנה המהרי"ט למד מדברי הרמב"ם בפר"א מתרומות הי"א וז"ל פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל, אם נגמרה מלאכתם ביד עכו"ם ומרחן העכו"ם פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דגן עכו"ם, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן. ומעשר ראשון היא שלו, מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום. ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן. אבל טבל שאתה לוקח מן העכו"ם אין אתה נותנה לכהן התרומת מעשר שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה עכ"ל. - ומקור לזה סוגיא בכורות י"א עי' בכס"מ:

ומדייק מזה המהרי"ט מדוע לא אמרינן כן בתרומה גדולה שיאמר הלוקח להכהן אני באתי מכח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו כלום, ויקח תרומה גדולה לעצמו, וימכרנה לכהנים בדמי תרומה. ועוד הקשה דאין לומר דאזלינן בתר קרא, וקרא לא ממעט אלא תרומת מעשר, א"כ מנין אנו יודעים מעשר ראשון דמעשרן והן שלו. אלא ע"כ שאנו יודעין מעשר ראשון מסברא. וא"כ למ"ל קרא לתרומת מעשר. ומזה למד המהרי"ט דעיקר הקרא דממעט תרומת מעשר בא ללמדנו אשר רק בתרומת מעשר כן הדין, ולאפוקי תרומה גדולה שמחויב ליתן התרומה בעצמו לכהן:

ומחדש המהרי"ט דבמקום שמחויב מן התורה לא מהני הא דיכול לומר אתינא מכח גברא וכו' ולהכי במעשר ראשון שפטור מה"ת מטעם לקוח ורק מדרבנן מחויב יכול לומר אתינא מכח גברא דלא יכול ליטול ממנו כלום. - משא"כ הא דתרומה גדולה ותרומת מעשר שלא מהני לקוח לפטרן. ומחויב מצד הדין תורה אינו יכול לפטור עצמו מטעם דבא מכח גברא שלא יטול ממנו כלום, ורק בתרומת מעשר פטרה אותו תורה מצד גזירת הכתוב. משא"כ תרומה גדולה נשאר בחיובו, ולזה כתב הרמב"ם דתרומה גדולה נותן לכהן התרומה בעצמה, וא"כ יוצא מזה דתרומה גדולה חייב גם בלקוח עכת"ד:

והנה אף כי רב גובריה דהמהרי"ט. אבל לפי מה שכתבנו לעיל הלא מדברי התוס' והשיט'"מ וסתמא דהסוגיא דב"מ משמע דגם בתרומה גדולה לקוח פטור מן התורה:

ומדברי הרמב"ם יש לומר דבאמת האי סברא דאתי מכח גברא דלא מצי לאשתועי בי דינא עמו כמו הכא בלוקח מן העכו"ם סברא זו שייכא לענין חיוב ממון. אבל מתנות כהונה שאני דנתינה כתיבה בהו. ובזה יובדל תרומה גדולה ותרומת מעשר דמלבד חיוב ממון איכא גם מצוה דנתינה, מה שאין כן מעשר ראשון דללוי לא הוי מצות נתינה מצוה בפני עצמה, ולהכי מצד חיוב ממון פטר נפשיה מכח הטענה דבא מכח עכו"ם דלא יכול ליטול ממנו כלום. משא"כ תרומה גדולה ותרומת מעשר דמלבד חיוב ממון איכא מצות נתינה דהיינו עצם התרומה. ורק בתרומת מעשר פטור גם ממצות נתינה מצד גזיה"כ, אבל בתרומה גדולה כיון דלא נפטר מן התורה מחויב לקיים מצוה דנתינה לתת התרומה בעצמה לכהן:

ועיקר דברי המהרי"ט שכתב דעיקר הא דגבי מעשר ראשון יכול לומר דבא מכח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו כלום זהו מפני שלקוח בלא"ה פטור מדין תורה אף לגבי ישראל, יעו"ש. תמוה טובא. הלא כתב הרמב"ם דכיון שגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה, ומשמע דגם מעשר ראשון מחויב מן התורה. וזהו שיטת הרמב"ם בפר"ב מהל' מעשר ה"ב כתב וז"ל וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר תבואת זרעך, וחייב מדבריהן, בד"א כשלוקחין אחר שנגמרו מלאכתן ביד מוכר. אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מן התורה עכ"ל. וע"כ כמו שהדין מהקונה מישראל כן הדין בהקונה מהנכרי וגמרן ישראל חייב מן התורה לעשר. וא"כ דברי המהרי"ט בזה צע"ג:

והנה לפירושו של הר"ת דמפרש סוגיא דעירובין שם דחשיב הא דהלוקח יין דאורייתא שהכוונה עיקרו דאורייתא. ומטעם זה חמיר טובא מהא דעירוב לתחומין והובא דבריו בשיט"מ לב"מ פ"ח כאשר כתבנו לעיל קשה דלפי"ז מאי פריך הכא מהא דלית ליה לר' יהודה בהא דהלוקח יין, אעפ"י שהוא ג"כ דרבנן דמדאורייתא פטור מטעם לקוח. אבל עכ"פ עיקרו דאורייתא, משא"כ מוקצה שעיקרו דרבנן ולא עדיף מתחומין. ונראה דאפשר דסבר הר"ת כמו שסברי הפסקי תוס' הובא בפליתי סימן צ"ט ד"ה איסור של דבריהם דסברי הפסקי תוס' דאיסור מוקצה חמיר כשל תורה דספיקא אסור היינו מוקצה דספק מוכן. ומה"ט ספק מוכן אסור יעו"ש. ומטעם זה נחשב מוקצה ג"כ שיש לו עיקר בשל תורה. וע"כ שזה נכלל בזה שאמרה תורה והכינו, ושפיר פריך הכא מהא דהלוקח יין כיון דמוקצה והא דתרומה ומעשר בלקוח יין שניהם מדרבנן ועיקרו בדאורייתא. משא"כ שם בעירובין דמיירי לענין תחומין שעיקרו דרבנן:

והנה לכאורה קשה הלא מבואר בביצה ד' בהא דעצים שנשרו מן הדקל דמוקצה עיקרו מדרבנן, נראה דיש הבדל בין מוקצה דאוכל נפש לשארי מוקצה. והיינו דדוקא מוקצה דאוכל נפש יש לו סמך מן המקרא דכתיב והכינו את אשר יביאו דמיירי באוכל נפש. - וראיתי אח"כ בפנ"י לשבת מ"ד בד"ה במשנה מטלטלין נר חדש שנחית לזה יעו"ש. ולהכי בסוגיא דידן דמיירי במוקצה דאוכל נפש שפיר מתפרש דיש לו עיקר מן התורה, והוי דומיא דהלוקח יין. כן נראה לפרש הסוגיא לשיטת הר"ת:

אמנם להרמב"ם אי אפשר לפרש כן דהרמב"ם סבר דבתרומה דרבנן סמכינן אברירה כמבואר שם בפר"ז דמעשר, וא"כ ע"כ כוונת הסוגיא שם בעירובין דסבר דהא דהלוקח יין הוי מן התורה ע"כ לא הוי הטעם משום דעיקרו דאורייתא, אלא הוא דאורייתא ממש. וא"כ קשה טובא הלא לקוח הוא רק מדרבנן. והנה לשיטת המהרי"ט אפשר לומר דנקרא דאורייתא בשביל התרומה דלא מיפטר בלקוח, וממילא מחויב להפריש גם מעשר בכדי שלא ליתי לזילזולי בדרבנן. דוגמא לזה כמו שכתב הרדב"ז בספק קרא ק"ש דצריך לברך הברכות גם כן אעפ"י דהברכות המה דרבנן והוי ספק דרבנן, מ"מ כיון דהספק הוא ביחד לדאורייתא ולדרבנן, להכי צריך לקרותה עם הברכות בכדי שלא ליהוי זילזול לדרבנן. וכן גם בברכת המזון כיון שמברך מספק לברכות דאורייתא מברך גם הברכה דרבנן. וא"כ ה"נ אם מחויב לתרום תרומה מחויב גם במעשר בכדי דלא ליהוי זילזול לדרבנן. אבל לפי מה שכתבנו והוכחנו דגם בתרומה לקוח פטור, לא אפשר לפרש הסוגיא דעירובין באופן זה. וגם חזינן דהר"ת אינו מפרש הסוגיא דעירובין באופן זה מוכח גם כן דלא סבר דתרומה חייב מן התורה בלקוח. ואם נתפוס שכן גם שיטת הרמב"ם, וא"כ קשה הא דעירובין. וגם קשה הני סוגיות אהדדי. - לכן נראה ביישוב הסוגיות וביישוב שיטת הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל דהסוגיא דעירובין סוברת ספד"א מה"ת לחומרא. וסוגיא דידן סוברת ספד"א מה"ת לקולא עפ"י יסודו של הרשד"ם לפי שיטת הרמב"ם וכמוש"נ בס"ד:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה