נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף יג.
בעי מיניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר, אמר לו זו בידנו הוא לעכב מנין ת"ל לרצונכם תזבחוהו לדעתם זבוחו. - והקשה בספר עונג יו"ט הא למצוה לא צריך קרא דהא ילפינן בזבחים ד' דבעינן בכל הקדשים לשמן מדכתיב ואם זבח שלמים שתהא זביחה לשם שלמים וילפינן כל הקרבנות משלמים מדכתיב זאת התורה וכיון דבעינן שיכוין לשמה, פשיטא נמי דבעינן שיכוון לשם חתיכת הסימנים, וא"כ ידענו למצוה, וממילא סגי בחד קרא לעכב עכת"ד:
ונראה דזה לא איריא דשפיר יצוייר שלא מתכוון לחתיכת סימנים ומכוון לשמה, והיינו שזרק סכין לנועצה בכותל, ובא הסכין על הצואר ובשעה שבא הסכין על הצואר חשב שתהיה השחיטה לשם הקרבן- וא"כ הוי שחיטה לשמה, רק שחסר בזה כח גברא לחתיכת הסימנים. וא"כ אם לא אמרה תורה שחיסר מצוה מטעם שהוא מתעסק - לא הוי ידעינן מהא דאמרה תורה דבעי לשמה. ומטעם זה בעינן תרי קראי חד למצוה וחד לעכב, והכוונה לפסול מתעסק, מטעם דבעינן כח גברא לשם מצות שחיטה - ואם היתה הכח גברא לשם דבר אחר, הרי זה כשחיטת קוף גרידא:
והנה שם בספר עונג יו"ט כתב דעומד על גביו מהני בקדשים בשחיטת קטן. - נפלאתי שלא ראה שיטת הרמב"ם שכתב להדיא בפר"א בפסוה"מ ה"ו דלא מהני עומד ע"ג בקדשים בשחיטת קטן:
שם. משנה שחיטת עכו"ם נבלה, ומטמאה במשא. ויש לעיין דהנה פליגי תוס' ורמב"ם דשחיטת עכו"ם דדעת התוס' לעיל ג' ע"ב דהוא מטעם דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח לאפוקי עכו"ם שאינו בזביחה, יעו"ש. ולדידהו אתי שפיר הא דתנן שחיטת עכו"ם נבלה, והיינו כיון שאינו בר זביחה הרי זה כנוחר ומעקר. - אמנם לשיטת הרמב"ם דממעט עכו"ם מהא דאמרה תורה וקרא לך ואכלת מזבחו, כמו שכתב בפר"ד משחיטה ה"ה יעו"ש. ובהרא"ש הובא שיטתו. - והנה לשיטתו שאינו ממועט מלהיות בר זביחה, רק התורה אסרה שחיטתו והוי בזה איסור אכילה. אבל ע"כ לא שייך בזה לומר דהוי נבלה כאילו מתה, כיון דעכ"פ נעשה בה מעשה שחיטה, וע"כ הא דכתב הרמב"ם שם שחיטתו נבלה, היינו איסור נבלה, אבל לא נבלה ממש, להיות גם מטמא בטומאת נבלה. וכן כתב בהדיא בפ"ב מהל' אבוה"ט דהא דמטמא במשא הוא רק מדרבנן, דמדאורייתא אינה מטמאה, יעו"ש. וע"כ דכוונת הרמב"ם לפרש הא דתנן הכא שחיטת עכו"ם נבלה ומטמא במשא, הנה טומאה זו היא רק מדרבנן, משום דאינו ממועט מלהיות בר זביחה, רק איסור אכילה איבא בזה: והנה נפק"מ בין תוס' והרמב"ם דלשיטת התוס' הוי שחיטת עכו"ם נבלה ממש ומטמא טומאת נבלות מדאורייתא. ולהרמב"ם מדאורייתא אין כאן טומאה אלא טומאה דרבנן גרידא:
ולפי"ז יש נפק"מ רבתי גם לענין אותו ואת בנו דלשיטת התוס' מותר לשחוט את בנו לאחר שחיטת עכו"ם כיון דשחיטת עכו"ם לא נחשב יותר מנחירה גרידא, ולשיטת הרמב"ם הוי שחיטת עכו"ם שחיטה מן התורה, אלא איסור אכילה איכא בזה, אבל אסור לשחוט בנו אחריו:
והנה יש לדייק מהמשנה דתנא שחיטת עכו"ם נבלה. ותנא גם כן ומטמאה במשא. ה ולכאורה כיון דתנא נבלה ממילא מובן שמטמא במשא כדין נבלה ומדוע תנא דמטמא במשא, אטו לא ידענא שנבלה מטמא במשא. אבל לשיטת הרמב"ם שפיר דכיון דשחיטת עכו"ם אסור באכילה כדין נבלה, אבל לא הוי נבלה ממש, ולהכי שפיר צריך התנא להודיענו שיש בזה גם טומאת משא, אבל ע"כ שטומאה זו היא רק מדרבנן:
אמנם קשה מהא דתניא בתוספתא פר"ק דחולין דתניא שחיטת עכו"ם הרי זו פסולה ושחיטת הקוף הרי זו פסולה שנאמר וזבחת ואכלת לא שזבח עכו"ם ולא שזבח הקוף יעו"ש. הרי מבואר שממועט עכו"ם מקרא דוזבחת לומר שאינו בר זביחה כלל, ודומה לשחיטת הקוף, וזהו כשיטת התוס'. וקשה מזה על הרמב"ם:
ונראה דהרמב"ם מפרש דהתוספתא אזלא אליבא דר' שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה והוי נבלה ממש, והר זה כנוחר ומעקר. אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דשחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה, לכן אעפ"י שהתורה אסרה באכילה שחיטת עכו"ם, אבל עכ"פ לא הוי כנחירה, ושפיר נקרא זה זביחה ואסור לשחוט את בנה אחריה:
אמנם קשה מהא דתניא בתוספתא פר"ה דחולין השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר ושחיטת עכו"ם מותר משום אותו ואת בנו יעו"ש. והתם קאי לרבנן דר' שמעון, הרי מבואר בתוספתא להדיא דשחיטת עכו"ם הוי כנוחר והמעקר. וזהו כשיטת התוס'. וקשה מזה להרמב"ם. - ודוחק לומר דהתוספתא מיירי שלא ראינו ששחט העכו"ם זביחה מעליא וממילא יש לדון שלא שחט כראוי, דהרי התנא סתמא קתני שחיטת עכו"ם משמע אפילו בששחט כהוגן דינו כנחירה ממש. ומטעם זה יותר נוח לפרש גם התוספתא דפר"ק דחולין דממעט שחיטת עכו"ם שהוא מטעם שאינו בר זביחה ושחיטתו כנחירה, והוי בזה התוספתא לשיטתו - וא"כ דברי הרמב"ם תמוה מהתוספתא, וצ"ע:
וראיתי אח"כ בדרו"ח למרן הגרע"א ז"ל שמפרש מדוע דחה הרמב"ם להתוספתא ומפרש דאם דרשינן מוזבחת ואכלת למעט עכו"ם הנה כמו כן יש למעט גם מומר אוכל נבלות לתיאבון. ומביא ראיה לזה מהא דאיתא בגיטין מ"ה ספ"ת תו"מ שכתבו מין ומומר וכו' והאי מומר ע"כ מיירי בלתיאבון, דאם הוא בלהכעיס הרי זה מין כדאיתא בע"ז כ"ו ובתוס' שם. וע"כ מיירי בלתיאבון ולאותו דבר. ועי' במג"א סימן ל"ט שכתב כן לדעת התוס'. ומבואר דמומר לתיאבון שלא מניח תפילין פסול לכתיבה, מטעם הדרשא דוקשרתם וכתבתם, ולפי"ז אם דרשינן כן גם גבי שחיטה וזבחת ואכלת יש למעט מומר אוכל נבלות לתיאבון, וכיון דאנן מכשרינן לבר זביחה אוכל נבלות לתיאבון, וזהו דינא דרבא. (וע"כ כוונתו כיון דמסייע לרבא מברייתא). מבואר מזה דלא דרשינן הכי גבי זביחה, והתוספתא ע"כ סבר כהברייתא דהובא בגיטין שם. אבל הרמב"ם דפסק כרבא, ע"כ סבר כהאי תנא דלא ממעטין מוזבחת, ומה"מ סבר הרמב"ם למעט שחיטת עכו"ם מהא דוקרא לך ואכלת מזבחו, עכת"ד יעו"ש:
והנה אף שדברי מרן כנים - וכדבריו יש ליישב שיטת הרי"ף דהשמיט דינא דרבא, וכבר תמהו בזה, וגם כתבנו לעיל מזה. - והיינו דהרי"ף סבר דרשא דוזבחת למעט עכו"ם, וגם סבר בתפילין למעט מומר לתיאבון שפסול לכתיבה דסת"ם, וממילא גם שחיטת מומר אוכל נבלות לתיאבון פסול מטעם דאינו בר זביחה, ולהכי השמיט דינא דרבא:
אמנם בעיקר דברי מרן נראה דדרשא דהתוספתא דממעט עכו"ם שאינו בר זביחה לא הוי כעין דרשא דוקשרתם וכתבתם דהתם דרשו רבותינו מי שאינו בקשירה אינו בכתיבה, אבל הכא לא מטעם זה דרשו לומר מי שאוכל ואינו חושש בזביחה, ויש בזה למעט גם מומר לתיאבון, אלא עיקר הדרשא לא מטעם ההיקש זביחה לאכילה לומר דבעינן זה שאוכל זבוח, אלא עיקר הדרשא הוא דכתיב "וזבחת" שהכוונה מה שאתה זובח דהיינו מי שמוזהר על השחיטה דהיינו ישראל שקבל את התורה, ולא מי שלא קבל את התורה. וראיה לזה מהא דממעט שחיטת קוף, והלא מה שייך לומר גבי קוף למידרש שאוכל מה שהוא בזביחה - וע"כ וע"כ הכוונה שאינו בכלל וזבחת - להכי גם עכו"ם ממועט שאינו בכלל וזבחת שהפירוש אתה זובח ולא אחר שאינו אתה שאמרה תורה שהכוונה שהוזהר על השחיטה:
ונראה לפי"ז דכוונת התוספתא למעט שחיטת עכו"ם מפני שדומה גם כן לשחיטת קוף. והיינו לרבנן דרבי נתן דסברי דבעינן כוונה לשחיטה מטעם דכתיב וזבחת שזה מורה על כוונה כדתנן לקמן ל"א, וכיון דעכו"ם לאו בר כוונה ולאו בר מחשבה כדאיתא בירושלמי פר"א דתרומות. והש"ך בחו"מ סימן שס"ח סק"ב כתב כן מסברא, ודלא כמו שכתב הרא"ם ח"ג סימן נ"ב שמשיג על הש"ך. והיינו כי הלא כבר מבואר כן בירושלמי. ובספרנו לזבחים מ"ז דף הספר ביארנו זה יעו"ש. ומטעם זה אתי שפיר אם אמרינן דהתוספתא אזלא אליבא דרבנן דרבי נתן דבעינן כוונה לשחיטה, ועכו"ם לאו בר הכי הוא. ומטעם זה שחיטתו לא הוי יותר מנחירה. אבל הרמב"ם דפוסק כרבי נתן דלא בעינן כוונה לשחיטה להכי אין לפסול שחיטת עכו"ם מטעם דהוי כנחירה. ולהכי תפס שזה נלמד מהא דאמרה תורה וקרא לך ואכלת מזבחו. היינו שהתורה אסרה שחיטת עכ"ום לא מטעם דלא הוי שחיטה, משום דאם שחט שפיר אין זה נחירה. אלא התורה אסרתו מצד שהשוחט הוא עכו"ם. אבל אין זה נבלה שדינה כנחירה וכמתה, אלא איסור זה בעצמו, וממילא אין כאן טומאת נבלה מדאורייתא, וממילא הא דתנן מטמא במשא אין זה אלא טומאה מדבריהם, ולענין אותו ואת בנו כיון דקרינן לזה שחיטה, הרי זה כטרפה שנשחטה, שאסור לשחוט בנו אחריו. אמנם הרמב"ם בפיה"מ כתב וז"ל, ודע שסבת היות שחיטת עכו"ם נבלה ואפילו היה חכם ואפילו ישראל עע"ג מפני שסתם מחשבת עכו"ם לעבודת כוכבים וכו' יעו"ש. הרי מבואר שסבר הרמב"ם שהוא מפני תקרובת ע"ז. אבל גם עיקר דבריו בלא"ה תמוה דלכאורה משמע דסבר מחשבת עכו"ם לע"ז, ולפי"ז תקשה מזה שכתב בפר"ד ממ"א הי"ט וז"ל קיבת הנבלה והטמאה מותר מפני שהוא כשאר הטינופת שבגוף. לפיכך מותר להעמיד בה גבינה, ומותר להעמיד בקיבת שחיטת עכו"ם עכ"ל. ומקור לזה הוא לקמן קי"ז דאיתא שם והלכתא מעמידין בקיבת שחיטת עכו"ם ואיתא שם דלר"א דסבר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז, אין מעמידין בקיבת שחיטת עכו"ם מטעם דבזה גם הפרש אסור וכמו שפירש"י שם. ועוד הלא המשנה דידן דהרמב"ם בא לפרש מוקים הש"ס דלא כר"א משום דלא אמר התנא דאסורה בהנאה ג"כ, ומדקרי התנא לשחיטת נבלה ע"כ זה מורה שמותר בהנאה, וא"כ מדוע פירש הרמב"ם היפוך הסוגיא. והרמב"ם בעצמו כתב שחיטת עכו"ם נבלה, משמע ותו לא, וצע"ג:
והנה ראיתי אח"כ בספר ראש יוסף מהגאון פרמ"ג שהקשה בזה. וגם בספר לב אריה על חולין הקשה בזה על הפיה"מ:
אמנם נראה לפרש בכוונת הרמב"ם והוא לפי מה שביארנו שיטתו דסבר דכל עיקר הא דשחיטת עכו"ם הוי נבלה, הוא מהא דאמרה תורה ואכלת מזבחו, להורות שזבחו אסור. ובזה בא הרמב"ם ללמדנו היאך הדין בששחט לפני ישראל עומד על גביו ומלמדו ומזהירו שישחוט עבור ישראל. אם גם זה נקרא שחיטת עכו"ם. דאולי אפשר לומר שאם העכו"ם חכם וישראל עומד על גביו ושוחט עבור ישראל שתהיה שחיטתו כשרה, על זה בא רבינו ללמדנו שלא תאמר שזה לא נקרא ואכלת מזבחו, מפני שאין זה זבח של עכו"ם כיון ששוחט עבור ישראל - לזה פירש הרמב"ם שסתם עכו"ם שוחט "לעכו"ם" היינו עכו"ם נכרי, ואין כוונתו בזה עכו"ם ע"ז, אלא עכו"ם היינו שחושב עבור עכו"ם, וזהו כמו שאמרו רבותינו עכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד, ולא מהני ישראל עומד על גביו, כן גם בהא דשחיטת עכו"ם ע"כ עושה הנכרי השחיטה לצורך עכו"ם נכרי, והרי זה בכלל ואכלת מזבחו, לומר שהוא זבח עכו"ם ולא זבח ישראל. כן נראה בביאור דברי הרמב"ם בפיה"מ, וזה מתאים לשיטתו, כן נראה בס"ד:
שם. כי קא מיבעיא ליה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, כגון דהוה קיימא עולה בדרום ואתיוה בצפון ושחטה. וקשה הא בלא"ה אם בעינן שליחות בשחיטת קדשים א"כ קטן לאו בר שליחות הוא. וא"כ מה מועיל מחשבתו. ואין לומר דמיירי בקרבנו של קטן, הא קטן אינו יכול להקדיש, ודוחק לומר דמיירי במופס"ל והסוגיא אזלא למ"ד מופס"ל דאורייתא, ולענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בעינן גדול ממש והיינו לאחר שהביא שתי שערות, והיינו דאם הוא לאו בר כוונה הוי השחיטה שלו כמתעסק ופסול. אבל דוחק לומר כן דע"כ מיירי הסוגיא באיזה קטן שהוא. - ונראה דמיירי בקרבן של נכרי שרבתה תורה שמקבלין מהם קרבנות, כדאיתא בסוגיא, וקרבנות שלהן לא בעינן שליחות משום דנכרים אינם בני שליחות, וכמו שבאמת הקשה הפנ"מ, והפנ"י בקדושין מ"א היאך מקבלין קרבנות מנכרים דהרי בעינן שליחות, והם אינם בני שליחות. אבל הענין בזה דע"כ שאני קרבן נכרים שאינם בעלים על הקרבן, ומקבלין מהם קרבן בתור זכייה להקדש, וממילא בקרבן נכרי פשיטא דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו. וביארנו בספרנו נזר הקודש למס' זבחים דף נ"א דף הספר. - ומטעם זה כיון דלא בעינן שליחות מצד הבעלים, להכי גם קטנים כשרים אם ראוים הם לשחיטה. - ובזה אתי שפיר דנקט הש"ס עולה - והיינו דמיירי בקרבן נכרים דרק עולה מקבלין מהם כדאיתא במנחות ע"ג. עוד אפשר לומר דמיירי ביורש שירש קרבן אביו ומבואר בזבחים ז' שהיורש מתכפר בקרבן אביו, וצריך לשוחטו לשמו יעו"ש. אמנם מדנקט עולה מסתבר דמיירי הש"ס בקרבן נכרים וכמו שכתבנו:
ובספר המקנה שם בקדושין ד"ה מנין ששלוחו של אדם, הקשה מדוע לא ילפינן שליחות מקרבנות של זב וזבה ומצורע דהבעלים אסורים ליכנס בעזרה, וקרבנותיהן נשחטין על ידי שליח. ומוכיח מזה דבקדשים לא בעינן שליחות ורק בקרבן פסח בעינן שליחות יעו"ש. והנה דבריו תמוהין דהלא בזב וזבה קרבנותיהם עופות, ואין בהן שחיטה אלא מליקה, ומליקה עבודת הכהנים הוא, וקיי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא ולא בעינן בהו שליחות בעלים. ובקרבנות של מצורע שמחוסר כפרה, הלא קיי"ל בנדרים ל"ה דבמחוסרי כפרה אין צריך דעת בעלים, ממילא אין בזה דין שליחות דבעלים. - ומצאתי בספר מנחת ברוך סימן י"ג שהעיר בזה, והנה לפי"ז יש לומר דמיירי הכא בחולין של קרבן מחוסרי כפרה כמו קרבן מצורע, דלא בעינן בזה שליחות וגם קטן כשר, כיון שאין צריך בזה דעת בעלים: