אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף טו:

דף טו.

א"ה מ"ט דר' יהודה דאסר כגון שהיה לו חולה והבריא וכי הא דאמר רב אחא בר אדא אמר רב ואמרי לה אמר ר' יצחק בר אדא אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור לבריא (והיינו שנחלה ביום השבת ואסור משום מוקצה כפירש"י) המבשל לחולה בשבת מותר לבריא מ"ט האי ראוי לכוס והאי אינו ראוי לכוס, ובאופן שאינו ראוי לכוס גם במבשל אסור כדמסיק הש"ס כגון שקצץ לו דלעת יעו"ש. וקשה הלא לפי"ז אין הבדל בין שחיטה לבישול כיון דלפעמים גם בהא דמבשל לפעמים אסור. וע"כ דבא לאשמעינן דהא דראוי לכוס אעפ"י דהוי אכילה שלא כדרכה מ"מ מוקצה לא הוי. - ומזה נשמע דגם בשוחט לחולה בשבת שהיה חולה מבעוד יום דמותר לבריא לכוס דהיינו לאכול באומצא, ולא הוי מוקצה. מטעם דאכילה דאומצא גם כן הוי אכילה דהיינו אעפ"י שהוא לכוס, מפני שזה סגי לבטל מוקצה:

אמר רב פפא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. ופירש"י והמבשל לחולה שנחלה היום. - וקשה דאין זה דומיא דשוחט. והרי עיקר החידוש דיש הבדל בין שוחט למבשל. אבל ע"כ אם שוחט מיירי שנחלה מבעוד יום ע"כ מבשל גם כן מיירי שנחלה מבעוד יום דאל"כ הלא בשוחט גופיה יש הבדל זה בין שנחלה מבעוד יום לנחלה היום. ונראה שזהו הא דהקשה הגר"א ז"ל באו"ח סימן שי"ח אות ט' יעו"ש. - ובאמת בהא דמבשל ע"כ גם בנחלה מבעוד יום אסור, והיינו דכיון דאינו ראוי לכוס הוי מוקצה ביהש"מ. ואם בשביל דעומד לבישול מפני החולה אבל הלא אסור לבריא מטעם גזירה שמא ירבה בשבילו. וממילא נשאר מוקצה. - ואפשר דהשתא לא אסיק הש"ס בגזירה דשמא ירבה וממילא אם היה חולה מבעוד יום ליכא מוקצה מטעם דעומד לבישול עבור החולה. אבל לפי"ז קשה מדוע נחית הש"ס לחלק בין שוחט למבשל, כיון דבשוחט גופיה יש חילוק זה בין נחלה מבעוד יום לנחלה היום:

ויש להבין מה זה שדחיק רש"י לפרש דמיירי שחלה בו ביום, דהלא אפילו כשחלה מבעוד יום ג"כ הוי מוקצה מטעם דכיון דאינו ראוי לכוס ע"כ הוי מוקצה דע"כ אין דעתו לאכול מבושל אף אם יבשל לחולה. וזהו ע"כ סברת התוס' שפירשו דמיירי בדלעת תלושה, והוי מוקצה מטעם דאינו ראוי לכוס. ועוד לפירש"י דמיירי בקצץ מן המחובר הלא יש בזה איסור מוקצה מה שגדל בשבת, כדאיתא ברמ"א שם בשו"ע. ולא שייך ביטול מפני דהוי דבר שיש לו מתירין. ועי' בביאור הגר"א שם. וראיתי אח"כ בחדושי הרשב"א שנחית לדייק כל הני דיוקים בפירש"י:

תוס' ד"ה כגון שהיה לו חולה והבריא. וא"ת אי יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי לר"מ בשוחט לחולה והבריא. ור' יהודה נמי אמאי לא אסר משום מוקצה, דלא אסר אלא משום דקניס שוגג אטו מזיד וכו'. ויש לומר כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם. אי נמי רב גופיה מספקא ליה דשמא אין מוקצה לחצי שבת להכי לא אוקמיה כר"מ אלא כר' יהודה דקניס שוגג אטו מזיד, עכ"ל. וביאור דבריהם דסבר רב דשמא לא סברי הני תנאי דמוקצה לחצי שבת הוי מוקצה, והיינו דלדידהו פשיטא דאין מוקצה לחצי שבת. דאין לפרש דסבר רב דגם לדידהו מספקא להו, א"כ הוי ספיקא דרבנן בדשיל"מ וספיקא אסור, להכי ע"כ סברי התוס' דחשש רב שמא סברי הני תנאי בפשיטות דאין מוקצה לחצי שבת. ולזה כתבו התוס' דלרב מספקא דשמא אין מוקצה לחצי שבת. אבל לא פירשו התוס' דסבר רב דלהני תנאי מספקא להו, משום דאם מספקא להו הוו אסרי משום מוקצה מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין:

אבל יש להעיר לפי מה שכתבו גדולי האחרונים דבספיקא דדינא בדרבנן לא אמרינן דבר שיש לו מתירין עי' בשו"ת למרן הגרע"א בסימן ס"ה. - ולדעתי נראה שכן הוא דעת הר"ן שם בהא דבעי' במוקצה לחצי שבת כתב הר"ן שם דאזלינן לקולא בדרבנן יעו"ש. וע"כ הא דלא נחית לדבר שיש לו מתירין הוא משום דהוי ספיקא דדינא:

ולפי"ז יש לעיין מדוע לא כתבו התוס' דרב סבר דלהני תנאי מספקא להו בדין מוקצה לחצי שבת, וממילא הוי ספק דרבנן ולהקל. וע"כ מוכח מזה דסברי התוס' דגם בספיקא דדינא בדרבנן אמרינן לחומרא מטעם דשיל"מ. - ואפשר דפליגי הני תרי לישני בתוס' היינו התירוץ הראשון עם הא"נ: והנה לתירוץ השני שבתוס' דסבר רב דהני תנאי סברי דאין מוקצה לחצי שבת. א"כ קשה מדוע לא הביא הש"ס שם ביצה כ"ו לפשוט מהא דרב דסבר דהני תנאי ר"מ ור"י סברי דאין מוקצה לחצי שבת. - ונראה משום דיש לומר דסברי הני תנאי דגם לדידהו ספק הוי. וממילא הוי ספיקא דרבנן ולקולא. ואעפ"י דהוי דבר שיש לו מתירין אבל כיון דהוי ספיקא דדינא אין מחמירין בספיקא דרבנן. ומוכח דלתירוץ זה בתוס' ע"כ מוכח דאין מחמירין בספיקא דרבנן ביש לו מתירין, וזהו כשיטת הני פוסקים אשר הובאו בשו"ת רע"א שם. איברא דשיטת רש"י בעירובין ל"ט מבואר דגם בספיקא דדינא בדרבנן אמרינן דשיל"מ יעו"ש. אבל ע"כ מדברי התוס' הכא ומדברי הר"ן ביצה שם שכתב להקל בהא דמוקצה לחצי שבת מטעם ספק דרבנן, הרי דלא חש ליש לו מתירין:

גמ'. כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, א"ה מ"ט דר' יהודה וכו': והנח בחדושי הגרע"א ז"ל הקשה מדוע לא מוקים דמיירי שהיה חולה שאין בו סכנה, ומותר לו איסור דרבנן, ומשו"ה אסור לר' יהודה משום מעשה שבת. אבל מוקצה לא הוי מטעם דיכול לשוחטו כלאחר יד, או על ידי שנים בזה יכול וזה יכול דפטור כדאיתא שבת צ"ג. ומלאכה כלאחר יד גם כן מותר לחולה שאין בו סכנה כדאיתא כתובות ס' יעו"ש. וא"כ הוי שפיר מוכן לאדם ולא הוי מוקצה עכת"ד. וע"כ כוונתו דמעשה שבת איכא בזה כיון דמיירי ששחט לבדו, וגם לא כלאחר יד, ומוקצה לא הוי. ולר"מ אעפ"י דסבר שם בשבת בזה יכול וזה יכול דחייב, אבל הלא סבר דאין לאסור בשוגג משום מעשה שבת:

ונראה דהנה הקשו התוס' בפסחים מ"ו ד"ה רבה אמר אינו לוקה, וא"ת אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה. וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל עכ"ל. אבל במקום שיש חולה שאין בו סכנה יש לומר אילו היה בו סכנה היה מותר לשחוט כהוגן. ובזה ליכא למימר לא שכיח דשפיר שכיח שנעשה מחולי שאין בו סכנה, שיביא לידי סכנה. וא"כ לפי"ז אין לקונסו שוגג אטו מזיד במקום שע"כ לא עשה איסור דאורייתא מטעם הואיל. ואעפ"י שמטעם הואיל לא מהני רק דלא הוי חיוב מלקות, אבל איסורא איכא כמו"ש הה"מ בפר"א מהל' יו"ט ה"ט. - אמנם שאני התם דלא יצוייר לעשות בהיתר כיון דמיירי שלא צריך להאי פת ליום טוב. ואופה לצורך חול, ולא משכחת עכשיו לעשות בהיתר. אמנם כיון דבאופן דאיכא חולה שאין בו סכנה ומותר לעשות מלאכה זו בלאחר יד, או על ידי שנים שעשו, נמצא דיש במלאכה זו מלאכה של צד היתר. בזה לא קניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד:

גם מה שהקשה שם מרן לשיטת רש"י דלא גזרו על שבות בין השמשות, א"כ לא הוי מוקצה מטעם דיכול לשחוט ביהש"מ כלאחר יד יעו"ש. נראה דאיכא בזה שני שבותין היינו נטילת נשמה וגם מפרק. ואעפ"י דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה במפרק עי' פנ"י ביצה י"ב. אבל עכ"פ איסור דרבנן איכא, וא"כ איכא שני שבותין. והרב ברטנורא כתב בפר"ג דעירובין, דבשני שבותים גזרו על בין השמשות גם כן. ועוד דהכא מיירי לר' יהודה ואיהו סבר מלאכה שאצ"ל חייב. והכא בשחיטה איכא גם מלאכת מפרק להדם שיוצא מבית הצואר:

אמנם מרן כתב גם כן דבר נכון לדינא דבמלאכה דאורייתא לעשות כלאחר יד גזרו גם בין השמשות. רק מסיים דבחולה שאין בו סכנה קשה כנ"ל יעו"ש. - אבל נראה כמו שכתבנו דבאופן זה לא קניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד: ע"ד השאלה בדבר פתיחת דלתות ביהמ"ד בשבת במפתח שהעבירוהו מרה"י לרה"ר, אם יש בזה איסור כניסה לבית המדרש מטעם איסור מעשה שבת: א הנה מסברא יש לדון כאן שאין משום מעשה שבת מטעם דאין כאן עשייה בהבית המדרש עצמו, והפתיחה בדלתות אין זה תיקון בהביהמ"ד, ועוד דהפתיחה בעצמותה מעשה היתר הוא, ורק ההבאה דהמנעול שנעשה באיסור, אבל אין זה שייכות להכניסה לבית המדרש. דוגמא לזה הא דאיתא בירושלמי שבת פרי"ג ה"ג בהוציא מצה מרה"י לרה"ר דיוצא בה תורת מצה, והביאור בזה מפני שאין גופה עבירה, יעו"ש. והנה כמו שאין זה נקרא גוף עבירה לענין מהב"ע, הנה כמו כן אין זה נקרא מעשה שבת בדבר הכניסה לבית המדרש מפני שאין בהפתיחה מעשה שבת:

ב וע"ד מה שאיתא בתוס' שבת קמ"ב ד"ה משקה, שכתבו וז"ל ויש שרצו לומר דדוקא שתיה אסורה, אבל לרחוץ ידיו ורגליו ושאר תשמישין שרי כדאיתא בפר' חרש אמר דבר טלי וטליא דאי משכח להו מייתי להו, אלמא יכולין ליהנות ממפתחות להשתמש בהם בשבת. ואין נראה לר"י דהתם אין עושין לדעת ישראל, עכ"ל. הרי מבואר דאם נעשה לדעת ישראל אסור ליהנות מהמפתחות ואסור כניסה לבית המדרש. אבל ע"כ אין כוונת התוס' לאסור כניסה לביהמ"ד, רק הכוונה שאסור להשתמש בהם לפתוח הבית המדרש, אבל אין הכוונה לאסור גם כניסה, וזה מוכח מדדייקו התוס' ההשתמשות בהמפתחות, וע"כ הכוונה בדבר פעולת המפתחות, דהיינו לפתוח את הדלתות של הבית המדרש. אבל אם פתחו הדלתות, מותר ליכנס לבית המדרש, מפני שאין מעשה שבת ניכרים בדבר הכניסה:

ג ויש להסמיך זה להא דאיתא בעירובין ע"ח ע"ב דאיתא שם בעא מיני' רב יוסף מרבה עשאו לאילן סולם מהו וכו' ומסקנא אילן מותר מטעם דפיתחא הוא ואריא הוא דרביע עלי' יעו"ש. והביאור בזה דמה שאסור לעלות באילן מטעם השימוש במחובר, אבל כיון דאיכא סולם שדינו כפתח שפיר דמי, וזהו מטעם כי סיבת דבר אחר אינו מונע מלהיות נקרא פתח, והרי זה נקרא תשמיש, והרי זה כאילו היה דר באילן במקום עירובו. ולפי זה בנידון דידן גם כן בדבר הבית המדרש אף בזמן שהוא נעול דינו כפתח, אף על פי שלא ניחא תשמישתיה, וזהו כי באמת ראוי הבית המדרש להיות יושבים שם ורק מפני סיבת דבר אחר המונע מלכנס, אין זה נקרא אינו ראוי, והוא מטעם דלא איבד הביה"מ הזכות כניסה בשביל חסרון המפתח, וכמו שכתבנו לעיל:

ד והנה נראה עוד בזה להעיר בכחא דהיתרא לפי מה שהורה ר"ת הובא בתוס' שבת שם בהא דתנן שם מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, כתבו שם התוס' בשם הר"ת דמדנקט בהמתו ולא נקט מילא מים לעצמו, דדוקא להשקות בהמתו אסור משום שלא היה יכול להביאה לתוך הבור, אבל הוא עצמו שרי דמטפס ועולה מטפס ויורד, וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות, לא אסרו בשביל שמילא אותם נכרי, יעו"ש. הרי מבואר מדברי הר"ת דמקום שיכול לעשות בעצמו בהיתרא לא נקרא מעשה שבת כשעשה הנכרי עבורו. והנה לפי"ז יש לומר להיפך לאידך גיסא, דבאופן שיכול לעשות בהיתר על ידי נכרי, להכי אף שעשה בעצמו באיסור, אבל לא נקרא מעשה שבת באופן שהיה יכול לעשות בהיתר על ידי נכרי:

ה והנה כתב הר"ן שלהי פר' ראד"מ בשם הבה"ג שמתירין אמירה לנכרי אפילו בדבר שיש בו מלאכה גמורה כגון מכשירי מילה, יעו"ש. וכן יש להתיר לעשות שופר ולולב, וכן מבואר בריב"ש סימן שפ"ז בשם הרמב"ן, וכיון שכן דבמקום מצוה מותר לומר לנכרי לעשות אף מלאכה גמורה, וא"כ כיון שיש היתר למלאכה זו א"כ אין כאן משום מעשה שבת אפילו כשעשה ישראל באיסור. והכא בדבר פתיחת הבית המדרש כיון שמותר לומר לנכרי להביא המפתח ולפתוח, א"כ גם אם עשה ישראל אין לאסור בשביל מעשה שבת, דהרי זה ודאי דמותר לומר לנכרי להביא המפתה ולפתוח הביה"מ משום מצוה דרבים, וא"כ אין בזה משום מעשה שבת, וע"כ אין לדחות ולומר דשאני זה מהא דר"ת שהוא בעצמו יכול לילך להבור ולשתות, וההיתר בא בשל עצמו. וזה עדיף אם נעשה ההיתר על ידי נכרי, משום דמסתבר דבמקום דשכיחי נכרים ההיתר הוא בידו:

ו אמנם הרבה חולקים על שיטת הבה"ג וזהו גם שיטת התוס' ב"ק פ' ע"ב, ולכאורה יש להוכיח דלא כהבה"ג, מהא דיבמות שם בהא דטלי וטליא, ומדוע לא התירו על ידי נכרי שיביא את המפתחות. איברא דיש לומר דלא היו שם נכרים מצויים, וכן ראיתי בהגהות מרדכי שבת פר' במה טומנין, אבל תמוה לאוקמי' באופן זה משום דהיה להש"ס להזכיר להאי היתרא אם סבר לה. וא"כ משמע דסתמא דש"ס סוברת דאין להתיר אמירה לנכרי במלאכה גמורה אפילו בשביל מצוה דרבים כמו הא דאיתא שם במפתחי דבית המדרש. וכן יש להוכיח מהירושלמי שבת פר' ראד"מ בהא דשכחו איזמל להביא מערב שבת ובעו שם מהו לעשות חולה, יעו"ש. וקשה מדוע לא אמרו שם להתיר על ידי נכרי, ומשמע דאסור לומר לנכרי להביא איזמל, וזה ראיה לשיטת התוס':

ז והנה לשיטת הר"ת דסבר דרק במקום שיכול לעשות בהיתר, שוב אין בזה משום מעשה שבת גם בשנעשה על ידי נכרי, אתי שפיר סוגיא דיבמות בהא דטלי וטליא, והיינו דלהכי לא אמרו לעשות על ידי נכרי משום דכל זמן שאין עצה של היתר אין להתיר גם על ידי נכרי, אבל לאחר שהתירו על ידי טלי וטליא, אז יש להתיר גם על ידי נכרי. וכמו כן שם בירושלמי אם יש עצה של היתר על ידי חולה, אז יש להתיר גם על ידי נכרי. והנה לפי"ז בנידון דידן שאין עצה לעשות בהיתר, וממילא יש בזה משום מעשה שבת: ח אמנם נראה עוד בזה דאעפ"י דמעשה שבת אסורין בהנאה, אבל ע"כ לא חמיר איסורי' משארי איסורי הנאה דעלמא דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו, וא"כ אין לאסור הבית המדרש ליכנס בו לתפלה ולתורה מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו. איברא דלכאורה קשה טובא משנה ערוכה שבת קנ"א, עשו לו ארון וחפרו וכו' ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית. וקשה הא קבורה הוי מצוה ומצוה לאו ליהנות ניתנו. ומעודי נתקשיתי בזה, ועתה מצאתי בשו"ת עמו"א סימן י"א אות ז' שהקשה בזה, וכתב מדוע ישונה דין זה מהא דשופר שהובא מחוץ לתחום דמותר לתקוע מיד מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו, כמבואר בשו"ע סימן תקפ"ו, עכת"ד. אבל אישתמיטתי' לפי שעה דברי התוס' ב"ק פ"א שכתבו שם בטעמא של דבר שסבר התנא שמפני שמכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בדבר שנעשה באיסור שבת:

ט והנה בריב"ש סימן שפ"ז מביא דעת העיטור והרמב"ן דפליגי באופן שאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת המצוה כגון אם מותר לומר לנכרי להדליק הנר לצורך סעודת שבת דדעת העיטור להתיר, והיינו מפני שהוא לצורך מצוה. (וע"כ שדעת העיטו כדעת הבה"ג דאמירה לנכרי מותר לצורך מצוה). והרמב"ן חולק וסובר שאסור, ומפרש המשנה הא דתנן בנכרי שהדליק לצורך ישראל אסור, הכוונה אפילו בשעת סעודה, משום דאל"כ אם כן נתיר גם תבשיל שנתבשל בשבת על ידי נכרי אפילו לצורך ישראל לסעודת מצוה, ונתיר גם כן לומר לנכרי שיבשל והותרה שבת, עכת"ד. הרי יוצא מזה דלכו"ע במקום דליכא הנאת הגוף כמו במכשירי מילה וכדומה, לכו"ע מותר מטעם שמצות לאו ליהנות ניתנו, ודק באופן שאיכא גם הנאת הגוף כמו לסעודת שבת בזה פליגי, דדעת העיטור להיתר, והרמב"ן אוסר, ואפשר שזה תליא גם כן בפלוגתא דהר"ן והרשב"א בנדרים ט"ו דפליגי באופן שיש הנאת הגוף בהדי קיום המצוה, או דיש לחלק בין אם הנאת הגוף נגררת בהדי קיום המצוה, או שקיום המצוה נגרר בהדי הנאת הגוף כמו הא דסעודת שבת דהנאת הגוף הוא העיקר מטעם וקראת לשבת עונג. והדבר מובן בסברא, אבל זה מוסכם דאמרינן בהנאה דמעשה שבת מצות לאו ליהנות ניתנו:

י והנה תצא מזה דיש להתיר לומר לנכרי להדליק נר בשביל ללמוד תורה, ואין בזה משום מעשה שבת מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו, היינו בין להעיטור ובין להרמב"ן. אבל יש להעיר ולומר דגם בלימוד תורה יש הנאת הגוף כמו"ש הט"ז ביו"ד סימן רכ"א במודר הנאה מספר דנחשב הנאת הגוף ולא דמי למודר הנאה מחבירו דמותר ללמדו תורה מפני שהחיוב עליו, יעו"ש. ולפי"ז לדעת הרמב"ן הרי זה אסור משום מעשה שבת מפני הנאת הלימוד, ודומה לסעודה דשבת. יא איברא דיש להעיר מתשובת הר"ן הובא בש"ך חו"מ סי' ע"ב ובקצה"ח אות ל"ד דשואל ספר לא נקרא כל הנאה שלו מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו יעו"ש. מבואר דהלימוד לא נקרא הנאת הגוף. וכן יש להעיר מהמג"א סימן רכ"ג דכתב דהקונה ספר אין מברך מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו. והנה מדברי הט"ז יש לחלק בין קונה ללומד כמובן, ואם נתפוס דיש הנאת הגוף בהלימוד, א"כ אין להתיר לומר לנכרי להדליק נר עבור לימוד התורה לפי שיטת הרמב"ן. וביותר לשיטת התוס' דאסור לומר לנכרי גם במקום מצוה גרידא:

יב והנה מטעם זה אתי שפיר הא דטלי וטליא שלא התירו על ידי נכרי משום דכיון דאיכא הנאת הגוף בהלימוד תורה יש בזה משום מעשה שבת. אבל אכתי תקשה בהא דירושלמי שבת דבעו מהו לעשות חולה, ולא התירו על ידי נכרי להביא האיזמל. ואפשר לומר דהתם היתה משום קנס מטעם דסבר הירושלמי דשכחה קרוב למזיד ולמיגדר מילתא קנסו אותו. ויש קצת ראיה לזה דאיתא שם שאל לר' יצחק בר אלעזר אמר לון משחוק קונדיטון לא אנשיתו, ומייתי איזמל אנשיתון, יעו"ש. משמע מזה דשכחת האיזמל של מילה קרוב למזיד הוא, ויש לקנסו משום מיגדר מילתא. וכן יפרש הבה"ג דברי הירושלמי: יג תבנא לדינא דלשיטת העיטור והבה"ג דמותר לומר לנכרי לפתוח, אם כן אין בזה משום מעשה שבת אפילו בשעשה ישראל, וכפי סברת הר"ת שכתבנו לעיל. ואפילו לדעת הרמב"ן שאוסר במקום דאיכא הנאת הגוף, הנה יש לסמוך אסברת הר"ן דליכא הנאת הגוף בלימוד התורה, מטעם שגם זה נכלל בהנאת המצוה. וביותר כמו שכתבנו לעיל בראשית הדברים דהכניסה לבית המדרש אין בזה משום מעשה שבת, מטעם דהבאת המפתח לא הוי גרם וסיבה להפתיחה, ובהפתיחה עצמה אין בה משום מעשה שבת, וכמוש"נ:

א שבת קכ"ב, נר הדלוק במסיבה, אם רוב נכרים מותר להשתמש לאורה, אם רוב ישראל אסור, מחצה על מחצה אסור. וכן פסק הרמב"ם בפר"ו מהל' שבת. וקשה לדידן דקיי"ל מעשה שבת אסור בהנאה מדרבנן, וא"כ במחע"מ ספיקא דרבנן ולקולא. ונראה כי במחע"מ יש להסתפק שמא מכוון עבור שניהם היינו לצורך נכרים וגם לצורך ישראל, ואם כן גם במחצה על מחצה יש לדוע דמכוון גם לישראל, והרי זה כמו לצרכו ולצרכה דבעי הש"ס ב"מ ל'. וסבר התנא דלצרכו ולצורך ישראל גם כן אסור:

ב ובזה יש לבאר גם דברי האלפס שכתב שם מחצה על מחצה אסור מאי טעמא דאדעתא דרובא קא מדלקי, יעו"ש. וקשה הא גם במחצה על מחצה אסור אעפ"י דליכא רובא ישראל, אמנם אם אמרינן דלצרכו ולצורך ישראל אתי שפיר, וזהו מטעם דאיכא ספ"ס לאיסור, והיינו שמא לצורך ישראל מכוון, ואפילו אם מכוון לשניהם גם כן אסור, ובאופן זה הוי ספ"ס לאיסור, ומצינו בתוס' חולין כ"ח ועירובין ה' שנחתו התוס' לספ"ס כזה. וסבר האלפס דספ"ס הוי כעין רובא, וזהו שכתב אדעתא דרובא והיינו שגם במחצה על מחצה איכא רובא לאיסור:

ג ואפשר שזהו כוונת הר"ן שם שכתב דמחצה הוי כרוב, ולכאורה תמוה הלא איכא פלוגתא במחצה על מחצה בעלמא כמו בשחיטה ועוד דוכתי. אבל מה שייך לומר הכא דמחצה הוי כרוב, ועוד אם מחצה כרוב, א"כ כמו שיש רוב ישראל, הנה כמו כן יש רוב נכרים, וממילא הוי פלגא ופלגא. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, דכיון דלצרכו ולצורך ישראל אסור, הוי מטעם זה המחצה כרוב:

ד אח"כ ראיתי בירושלמי דבעי שם לצרכו ולצורך ישראל ונשאר בספיקא, יעו"ש. אבל לפי"ז יש להחמיר באופן שאנו יודעין שהיתה הדלקת הנר לצורכו ולצורך ישראל, וזהו הטעם דבמחצה על מחצה אסור, ובירושלמי הלא הביא להאי דינא דמחצה על מחצה, להכי נשאר בספיקא, משא"כ בש"ס דילן שהובא להאי דינא דמחצה על מחצה פשיטא דלצרכו ולצורך ישראל אסור. וכן משמע בשו"ע סימן שכ"ה שכתב המחבר אם ליקט וצד בשביל ישראל או בשביל ישראל ועכו"ם, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו. וכתב הגר"א ז"ל שמקורו מירושלמי הזה, יעו"ש. (כך הגירסא שם לצרכו ולצורך ישראל מותר. נראה שט"ס הוא וצריך להיות אסור). והנה לפלא שלא הביא המחבר להאי דינא דהירושלמי שם בסימן רע"ו לענין הדלקת הנר. ואפשר שזה נכלל במה שכתב מחצה על מחצה אסור, וזהו כמו שכתבנו שהוא מטעם דלצרכו ולצורך ישראל אסור. וביותר הדבר נכון מטעם דאיכא ספ"ס לאיסורא, אבל באמת גם באופן שידוע שלצורך שניהם נעשה גם כן אסור:

ה איברא ברא דדעת האלפס דדוקא בשאינו ידוע אסור מטעם דיש לדון בזה מכח רובא, אבל באופן שידוע שלשניהם נעשה, אפשר דסבר האלפס דספיקא הוי מטעם הבעי' דהירושלמי. ואפשר שכן גם דעת רבינו הגר"א ז"ל מדהביא שם גם הדיחוי של הירושלמי, וא"כ אפשר דלדידן מותר מטעם דהוי ספיקא קא דדינא בדרבנן ולהקל, ורק בשאינו ידוע דלשניהם נעשה אז אסור מטעם דהוי ספ"ס שהוא כעין רובא:

ו והנה לכאורה תמוה טובא מדוע השמיט הרמב"ם בעי' דהירושלמי דלצרכו ולצורך ישראל, ולפלא על הנו"כ שלא העירו בזה. אמנם לפי מה שפירשנו דזה נכלל בהא דמחצה על מחצה אסור, אתי שפיר. וזהו דכיון שפסק דמחצה על מחצה אסור שזהו מטעם דלצרכו ולצורך ישראל אסור:

ז עוד איתא שם בשבת שמואל איקלע לבי אבין תורן אתא ההוא נכרי אדליק שרגא אהדריני' שמואל לאפיה כיון דחזא דמייתי שטר וקא קרי אמר אדעתא דנפשי' הוא דאדליק אהדרינהו איהו לאפי' גבי שרגא, יעו"ש. מבואר מזה דהיכא דאיכא הוכחה דאדעתא דנפשיה קעביד מותר, וכן איפסק להלכה בשו"ע סימן רע"ו. אבל לפלא מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא. ודוחק לומר שהוא דבר פשוט, והלא כיון דהש"ס הביא להאי עובדא ע"כ איצטריך להאי דינא: ח ונראה דסבר הרמב"ם דאכתי אין זה הוכחה דכוונתו רק לעצמו לצרכו, ואכתי איכא לספוקי דלמא כוונתו לשתים, היינו לצרכו למיקרי לשטרא וגם לצורך ישראל כדי ליהנות מהשרגא. וא"כ הוי לצרכו ולצורך ישראל ואסור, ומפרש הרמב"ם דשמואל סבר דלצרכו ולצורך ישראל מותר. וזהו כמאן דדחי שם בירושלמי למאן שמביא ראיה לאיסור, וזהו כשיטת האלפס שכתבתי לעיל. ורק במחצה על מחצה אסור מטעם דאיכא ספ"ס לאיסורא, וכל זה רק באופן שיש ספק אם מכוון גם לעצמו, אבל במקום שיש גילוי מילתא דלצרכו איכא בודאי, אעפ"י שיש להסתפק שמא מכוון גם לצורך ישראל. אמנם כיון דלא הוי רק ספק אחד הוי ספק דרבנן ולהקל. ולהכי הרמב"ם לשיטתו דסובר דלצרכו ולצורך ישראל אסור, וזהו הטעם בהא דמחצה על מחצה שפיר השמיט להא דשמואל, וכמוש"נ:

משנה השוחט וכו'. גמ' וכו' לא קשיא כאן בתלוש כאן במחובר דאמר רב כהנא השוחט במחובר לקרקע רבי פוסל ורבי חייא מכשיר, עד כאן לא קא מכשיר רבי חייא אלא בדיעבד, אבל לכתחילה לא ע"כ הסוגיא:

ויש לעיין מה שייך לחלק בין לכתחילה לדיעבד, הלא ממנפ"ש אם הוא דין התורה דמחובר פסול לשחוט בו, הלא בדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיבעד, דבחולין לא בעינן שנה הכתוב לעכב כמו בקדשים וכמו"ש התוס' בכמה דוכתי:

וראיתי בחדושי הרשב"א כתב וז"ל והא מחובר דקאמרינן לאו מחובר מעיקרו קאמר, אלא תלוש ולבסוף חברו. דאי במחובר מעיקרו מאי טעמא דרבי חייא דמכשיר או סבירא ליה דמחובר מעיקרו דאורייתא אפילו דיעבד נמי לא, ואי לאו דאורייתא אפילו לכתחילה אמאי לא. דהא ליכא מידי מדאורייתא דנגזור עליה עכ"ל. מבואר דהוקשה להרשב"א מה שכתבנו ומטעם זה מפרש הא דרבי חייא בתלוש ולבסוף חברו, והיינו דבמחובר מעיקרו סבר רבי חייא דפסול מדאורייתא. ורק בתלוש ולבסוף חברו סבר דבזה גזרו רבנן בלכתחילה, ובדיעבד מותר:

ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לקמן ט"ז ע"ב ד"ה תלוש דהיכי מצי לאוקמיה מתניתין דרבי חייא אתיא, הא פסול התנא צפורן מחוברת אפילו בדיעבד יעו"ש. - אבל לפי דברי הרשב"א אתי שפיר כיון דבמחובר מעיקרו גם רבי חייא סבר דפסול מן התורה גם בדיעבד. וזהו דין צפורן במחובר שהוא מחובר מעיקרו:

ובזה ניחא גם כן מה שקשה לכאורה על הרשב"א דהלא איכא למימר דרבי חייא סבר דגם מחובר מעיקרו כשר מן התורה. והא דכתיב ויקח אברהם זריזותו דאברהם קמ"ל כמו שקאמר לקמן והא דאסר לכתחילה במחובר מעיקרו הוא מפני חששא שמא יעשה דרסה. אבל בדיעבד כשר כשלא דרס. ולפי"ז אזדא הוכחה דהרשב"א דרבי חייא מיירי בתלוש ולבסוף חיברו. אבל זה ליתא משום דאם נפרש כן תקשה הא דתנן במתניתין צפורן דפסול גם בדיעבד. וא"כ היאך בעי הש"ס לאוקמיה מתניתין כרבי חייא. ומזה מוכח דסבר הש"ס דרבי חייא סבר דבמחובר מעיקרו פסול גם בדיעבד, מפני שזהו מן התורה:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה