נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף ב.
הקדמה:
את כל זה ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. (קהלת ח') אמר ר' לוי ואת אחיך תעבוד אם זכה תעבוד ואם לאו תעבד. (ילקוט בראשית, כ"ז) יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברא ויצר את עולמו בחומר ובצורה. - והנה החומר מוקדם בזמן והצורה מוקדמת בתכלית, וכמו שמאריך בזה מהרי"ע בעקדה שער מ"א שכתב שכל הנבראים מן ארבע סוגים כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה כמו ממשפט הצומח להיות עיקר מזונו מסוג הדומים הנצב תחתיו כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה ממנה, והיה זה יען כי צורת הצומח גבוהה על צורת הדומם, ולעילה זו מפאת יקרת צורתו על הדומם יהיה הדומם לו למזון לאכלה, וכן הבע"ח בלתי מדבר מזונו העצמי הוא הצומח יען צורת החי יותר נשגבה גם מן הצומח. אמנם הסוג האישיי החי ומדבר. מפאת יקרת צורתו יותר גם על הבע"ח יחיה מזון העצמי כל סוגי הבע"ח בלתי מדברים, יעו"ש. - והנה עם ישראל מפאת יקרת צורתם עבור נשמתם מהררי קודש צור מחצבתם, ולהיותם גבוהים גם על סוג המדברים הפליגה התורה להבדילם מן העמים בתור צורה יותר גבוהה ונכבדה להבדילם מן העמים בכדי שישארו בנשמתם בלא שמץ, הזהירה התורה לעם ישראל שיבדלו מהמאכלים המשוקצים המרעילים את הנפש וטהרת הלב. וגם במה שהורשה להם לאכילה הוא בתנאים נאותים, כמו שחיטה בכל פרטיה ודקדוקיה והוזהרו שלא לשקץ את הנפש בכל מיני טרפות המטמטמים את הלב ופוגם את הנפש הנשמה החצובה משמי מרום:
והנה מפאת יקרת צורתם של עם ישראל אמרה תורה אשר בשביל זה גם החומר הוא מרומם משארי חומר של העמים. באופן אשר לא יצוייר בו עבודת עבד להיות נכנע תחת יד העמים, ותמיד הם רואים לנפשם חפשי, וגם החומר של עם ישראל הוא ברשות עצמו, תחת השגחת הקב"ה, כמו שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, ורז"ל פירשו עבדי הם ולא עבדים לעבדים:
גרסינן בגיטין ל"ח, אמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון, אשכחן עכו"ם עכו"ם, עכו"ם ישראל מנלן דכתיב וישב ממנו שבי, ופירש"י עכו"ם מישראל מנלן, כגון עבד דשייך במצות, יעו"ש. ביאור דברי רש"י, דעכו"ם לישראל אינו קונה אפילו על ידי כיבוש מלחמה, ורק עבד ישראל אעפ"י דעפ"י דין דין ישראל עליו מטעם דמחויב במצות כאשה, אבל אין לו קדושת ישראל ממש, ועל כן פירש"י הא דוישב ממנו שבי, דהיינו עבד או שפחה, וכן פירש"י בחומש פ' חקת. - והנה הרשב"א בחידושיו לגיטין שם מביא דברי רש"י, ומביא כי הר"ת חולק שמפרש דמיירי בישראל ממש, אבל עצם שיטת רש"י מבואר דלא מהני כיבוש מלחמה בישראל להיות נקנה לעכו"ם. ולשיטת רש"י מיושב קושיות התוס' שהקשו וא"ת למ"ל השתא הא דעמון ומואב טיהרו בסיחון השתא עכו"ם מישראל קנה, עכו"ם לעכו"ם לא כש"כ. אמנם לפירש"י עכו"ם אינו קונה לישראל אפילו בכיבוש מלחמה, ומעבד אין ללמוד דשאני עבד שאינו ברשות עצמו, ולהכי איצטריך קרא דעמון ומואב טיהרו בסיחון:
והנה שיטת הרז"ה בפרק ר' ישמעאל ע"ז נ"ב, בהא דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה, כתב דמיירי בפריצי ישראל שיצאו לחולין ע"י שמעלו בהם, אבל ע"י עכו"ם אינו יוצא לחולין, והטעם בזה משום דמרשות גבוה לא שייך כיבוש מלחמה, דכתיב לד' הארץ ומלואה, עכת"ד יעו"ש, והנה זה מתאים לפירש"י דלא מתני כיבוש מלחמה לקודש, וכעין זה כתב הפר"ד בדרוש כ"ו, שמפרש דברי הנביא ירמיה קודש ישראל לד, ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם נאם ד', והיינו כי נמשלו ישראל לקודש כזה שהוא קדושת הגוף דלא יצאו לחולין, יעו"ש. ובזה אתי שפיר פירש"י דעכו"ם לישראל אינו קונה גם ע"י כיבוש מלחמה, מפני שהם בקדושת הגוף, ואפשר שגם בישראל אמר כן הדין, ויש להוכיח כן מדברי הרשב"א בתשובה חלק א' סימן רמ"ב, שנשאל אם משומד מטמא באהל, והשיב שהוא בכלל בנים כדברי ר"מ בקדושין ל"ו, ואעפ"י דקיי"ל ר"מ ור"י הלכתא כר"י, שאני הכא דר"מ קראי קמדייק, יעו"ש:
ויש לפרש דבא ר' לוי ללמדנו דאם זכה יעקב הוי עשו עבד ליעקב, ואם לא זכה לא הוי יעקב עבד לעשו, אלא שנעשה עשו חפשי מעבדות, אבל לעולם לא יהיה יעקב עבד לעשו. - וזהו הביאור שתי משמעות של המקרא, והמסורת, דהמקרא מורה על זכה שאז עשו עבד ליעקב, היינו עבד ממש אשר יש ליעקב קנין הגוף בעשו, ואם לא זכה יעקב נתפרקה העבדות של עשו, אבל אין עבדות ליעקב להיות נקנה בקנין הגוף להיות עבד לעשו. - וזהו שאמר יצחק והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך, וזהו רק פריקת עול, אבל לא להיפך להיות יעקב עבד לעשו. ופירושו של המסרת, "תעבד" היינו שתהיה יוצא מעבדות, והביאור תעבד כמו הא דכתיב ודשנו, שפירושו להסיר הדשן, וכהנה יש רבות. - וזהו דברי ר' לוי שמפרש הקרי והכתיב, דהיינו דסבר יש אם למקרא ולמסרת, דלעולם ליתא לעם ישראל בתורת קנין לעכו"ם, ואפילו ע"י כיבוש מלחמה:
וכמו כן אם עם ישראל מרכיבין החומר על הצורה, הנה אז החומר היותר גם ועב בא למשול, וזהו העת אשר רמז החכם מכל אדם על העת אשר ימשול האדם שהוא כינוי לתאומות ונקראים האדם כמו שכתבו התוס' בב"ק ל"ח: והנה היוצא מזה כי הבכורה והחשיבות והעיקר היא הצורה הנשגבה, וזהו רצון ד' כי הצורה תמשול על כח החומר, ולעולם עם הספר שהוא בכח הצורה הנשגבה לא יכרע ולא ישתחוה לכח החומרי להיות עבד נכנע תחת ידו: - והמופת לזה הלכות שחיטה אשר נצטווה משה בע"פ בהר סיני, אשר השחיטה תהיה לא מכח הגבורה, אשר ימשול האדם על הבע"ח, מפני שיש להאדם יתרון על הבע"ח בכח גבורתו, ויודע היאך לרדות בהם, כי לא באלה חפץ ד'. ולזה ניתנה הלכות שחיטה באופן שלא תעשה השחיטה הכח הגבורה ורק תהיה מטעם מצות ד' אשר זכה מפאת צורתו הנשגבה, וזהו שנאמר וזבחת כאשר שר צויתיך וגו', והיינו מפני שהאדם הוא ברום המעלה, ולזה נדרש שיהיה השוחט יר"ש ובעל מדות, כמו שכתב הש"ך סימן ב' סקכ"ד בשם תשובת ר' בצלאל דקראים בזה"ז שיש בהם מדות רעות שחיטתן אסורה, ועי' בשו"ת בית ש שמואל אחרון סימן ד':
והנה תנן במשנה הכל שוחטין, - לכאורה יש לשאול תנא היכי קאי - כמו כמו שפריך הש"ס בריש ברכות תנא היכי קאי דקתני מאימתי, ופירש רש"י מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה, יעו"ש. וה"נ היה להתנא מקודם לתני חובת השחיטה, ואח"כ שייך לשאול מי הם הכשרים שחיטה:
ומזה יש להוכיח דכוונת התנא כאוקימתא דרבה בר עולא דמיירי בטמא במוקדשין, ומשנה זו שייכא להמשנה דזבחים דכל הפסולים כשרים לשחיטה, ולהכי לא פריך הכא תנא היכי קאי, דפשיטא דקאי על משנה דזבחים: אמנם הטור דמיירי בשחיטת חולין, התחיל הא דתניא וזבחת מבקר דומצאנך כאשר בויתיך והיינו דקאי אקרא דיש חיוב שחיטה בתורה:
והנה כתב הטור מלמד שנצטוה משה על פה בהלכות שחיטה, והיינו שמדייק הטור מכאשר צויתיך דמשמע דמלבד הא דכתיב וזבחת, יש עוד בזה הרבה דברים, והיינו מזה שצויתיך, וכיון שאינו מפורש בתורה מה הם הדברים, ע"כ מוכח דנמסרו למשה הרבה דברים בהלכות שחיטה בע"פ וזהו כאשר צויתיך:
אמנם קשה מאי ראיה מכאשר צויתיך ללמד דיש הרבה דברים כהלכות שחיטה שנאמרו למשה בע"פ, הלא יש לפרש כאשר צויתיך מכבר, דהיינו מפני שכמרה נצטוו בהרב המצות תיכף בצאתם ממצרים, א"כ יש לומר דגם הלכות שחיטה נאמרה במרה. והנה הט"ז הקשה מדוע לא נפרש כאשר צויתיך במרה, כמו הא דכבוד אב ואם ומתרץ דשאני כבוד דיש לזה הכרח, יעו"ש. - אמנם קשה דאף על פי שאין הכרח לזביחה שלא נאמרה במרה, אכתי יש לומר דכאשר צויתיך הכוונה במרה, אבל אין מזה ראיה איה דיש דינים מיוחדים השייכים להלכות שחיטה, ורק על עיקר המצוה דלחתוך הסימנים וזהו כאשר צויתיך מכבר:
אמנם נראה דאם נפרש כאשר צויתיך במרה, ע"כ הכוונה על עצם השחיטה, ולא על הדינים השייכים לשחיטה, א"כ אין זה אלא נחירה גרידא - וזה הותר להם נחירה במדבר לשיטת ר"ע לקמן י"ז. ולפי"ז לא שייך לומד כאשר צויתיך כמרה דהכוונה מצות נחירה, ועל זה לא בעינן ציווי מחדש. וכל עיקר וזבחת שאמר משה בערבות מואב הוא למותר לגמרי, וממילא ע"כ צריך לומר דכאשר צויתיך ללמד דינים חדשים השייכים להוזבחת. וזהו שכתב הטור מלמד שנצטווה משה בע"פ דהיינו החמשה הלכות שחיטה. - כן נראה בביאור דברי הטור, וזהו הביאור בדברי הרמב"ם בפר"א משחיטה ה"ד כמבואר להמעיין:
ובזה יש להטעים הא דכתב בהלכות א"י שחט ולא בירך שחיטתו פסולה. והרא"ש תמה על זה. - אבל הדברים נכונים, אם לא בירך במזיד, הנה השחיטה נעשתה לא מטעם כי כן צוה הבורא ית"ש אלא רק מפני שהוא המושל בכח הגבורה שיש לו על הבע"ח, וזהו תועבת ד', ושחיטתו תועבה. וכל הלכות שחיטה הוא למופת יתרון הכשר להאדם שמפני שהוא ברום המעלה מפני רוממותו בכח החכמה והתבונה שהיא מעלת הנפש:
ובזה אני נותן שבח ותודה להבורא יתברך שזיכני ללמוד מסכת חולין בעיון רב כמעט בכל פרט ופרט בביאור הגפ"ת ובפסקי הרמב"ם והש"ע כפי שידי יד כהה מגעת. - ואקוה אשר הלומדים מסכת חולין עם ספרי הנקוב בשם "נזר הקודש" ירוו רב נחת מפני שימצאו בזה ביאור רחב והחידוד על קו האמת והצדק:
ובזה אבקש מהשי"ת לראות בבנין בית מקדשנו עם משיח צדקנו בב"א: על הטוב תזכר עזרתי כקודש, אשר היא תמיד בעזרתי, מנשים באהל תבורך, היא רעיתי הרבנית הצנועה מרת הינדא תחיה בת הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מו"ה הלל דוד הכהן טריווש זצ"ל, יתן ד' אשר נזכה לראות נחת מצאצאינו שילכו בתורת ד' תמיד ולהתברך בעושר ואושר כאות נפשינו ולראות בבנין בית מקדשנו, אמן:
נזר הקודש מסכת חולין פרק ראשון:
משנה הכל שוחטין, פירש"י כל היכא דתנא הכל כולהו מייתי להו בשמעתתא קמייתא דערכין, ומפרש הכל לאתויי מאי וכו' - ויש לעיין מה בעי רש"י בזה - ואטו לא ידענא הלשון הכל משמע לרבות, ונראה דכוונת רש"י דהריבוי מרבה גם אופן כזה שיוצא מכלל אנשים - מסתם ישראל - ולזה כוונת רש"י שהביא מסוגיא דערכין דמרבה שם להני שאינם בכלל סתם ישראל כגון לענין ערכין מרבה מהכל מופל"ל - וכמו כן שם כל הני הכל דחשיב שם מרבה אותן שאינם בכלל סתם ישראל, ולכן הכא דתנן הכל שוחטין ג"כ ע"כ מרבה באופן כזה שאינו סתם ישראל - והיינו איש כזה שהוא בחסרון לשחיטה, ומכל מקום מותר לשחוט גם לכתחילה - והביאור בזה דלכאורה יש לפרש דהריבוי דהכל בא לרבות גם נשים והיינו הכל, אחד אנשים, ואחד נשים, והריבוי הוא במין. וכדתנן הכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים, ולפרש דנשים ג"כ לפעמים שוחטין לכתחילה באופן שעומד אחר על גביו - ובדיעבד גם כששחטה בינה לבין עצמה שחיטתה כשרה - וכמו שיטת ר' אלדד הדני דנשים לא ישחטו לכתחילה על זה מביא רש"י דמבואר בשמעתתא קמייתא דערכין דהכל בא לרבות אופן כזה שהוא מוצא מסתם ישראל - ונשים הם בכלל ישראל - רואין אשה בכלל חסרון, דהרי היא במצוה דשחיטה כאיש. מפני שהושוו לכל עונשין שבתורה - הריבוי דהכל בא לרבות טמא במוקדשין או מומר וכותי:
והנה לשיטת הלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו לכתחילה מפני שדעתן קלות, קשה מדוע לא מפרשי בגמ' דבא לרבות נשים דשוחטות לכתחילה באחר עומד ורואה, ובדיעבד כשר גם באין אחר עומד ורואה:
ונראה דע"כ כוונת הלכות ארץ ישראל הוא מצד חומרא והידור, אבל לא מעבם הדין - וממילא אין לומר דהכל מרבה נשים כיון שע"כ הריבוי בא לרבות אופן שהוא בחסרון יוצא מן הכלל ואינו בסתם ישראל - וזה לא שייך בנשים דע"כ בעצם הדין הרי היא לענין שחיטה ככל ישראל. ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' מזבחים דמבואר ששוחטות גם לכתחילה, והיינו דשם מיירי לענין עצם הדין:
שם במשנה חוץ מחש"ו שמא יקלקלו את שחיטתן - נקט יקלקלו לשון להבא, מדייק הש"ס להורות שאין מוסרין להן לכתחילה - ביאור הדברים הא דהוכרח התנא לשנות הכא הא דאין מוסרין להן לכתחילה בכדי שיהי' הא דחוץ גם בשני אופנים היינו על לכתחילה וגם על דיעבד. וכמו שברישא בהכשר השחיטה יש שני אופנים - הנה גם הא דחוץ מיירי בשני אופנים, היינו דגם בדיעבד פסול וגם הדין בלכתחילה ולהכי שנה יקלקלו דגם לכתחילה אין מוסרין להן. ולכאורה קשה כיון שגם בדיעבד פסול א"כ אין סברא למסור להן לכתחילה ולזה הוכרח רש"י לפרש דזה קאי אפילו אם אחרים רואין אותן. והתוס' הקשו דזה שמעינן מסיפא דתנן וכולן ששחטו דמשמע דוקא דיעבד. ונראה ביישוב פירש"י, דברישא משמיע התנא דאין ליתן לכתחילה אפילו אחר עומד על גביהן, היינו אחד ובסיפא אשמעינן אפילו אחרים דהיינו שנים עומדין על גביהן ג"כ אין מוסרין להן לכתחילה - אבל יש להקשות דלמה לן הרישא לאשמעינן דאין מוסרין להן לכתחילה, כיון דזה שמעינן בסיפא דגם אם שנים רואין ג"כ דוקא בדיעבד, ועוד דלפירש"י הסיפא מיותר לגמרי, מטעם גם מרישא שמעינן זה דאחרים רואין אותן שחיטתן כשרה מדתנא שמא יקלקלו - ומזה מובן דאם אחרים מעידין שלא קלקלו דהשחיטה כשרה - וזה נכלל גם בקושיות התוס', וא"כ דברי רש"י תמוה טובא:
ונראה ביישוב פירש"י משום דיש שתי ריעותות בשחיטת חש"ו, א') חסרון כוונה, ב) חששא דקלקול - והנה לקמן י"ב מדייק הש"ס מהא דמכשרינן שחיטת חש"ו בדיעבד כשאחרים רואין אותן דמוכח דלא בעינן כוונה לשחיטה - אבל יש לומר דזהו בדיעבד אבל לכתחילה בעינן כוונה, ורבי נתן דמכשיר בחסרון כוונה הוא רק בדיעבד - אבל יש עוד חששא דשמא יקלקלו, ונפק"מ לדינא באופן דאחרים מזהירים אותם לכוון דאז נקרא זה כוונה כמו"ש התוספות לקמן בד"ה מאן תנא יעו"ש. ולפי"ז מוסרין להן גם לכתחילה, משא"כ בשביל חששא דשמא יקלקלו לא מהני מה שמזהירין אותם ומלמדין להם כיון שרוב מעשיהם מקולקלים כמו שפיר' רש"י לקמן פ"ו - וזה נלמד מהא מדשנה התנא שמא יקלקלו - ומזה מוכח דאין מוסרין להם לכתחילה אפילו כשאחרים רואין אותן:
ויש לעיין מדוע אין מוסרין להן לכתחילה כשאחרים רואין אותם, דממנ"פ אם אחרים יאמרו שיש פסול בשחיטה הרי היא נבלה - וראיתי בחידושי הרשב"א שכתב בכוונת רש"י שפירש שהוא מטעם דמועדין הן לקלקל תמיד - דאיכא משום בל תשחית יעו"ש. והנה יוצא מזה לרש"י דבאופן שנדרש לנבלה כמו שצריך להאכיל לכלבים או לנכרים דליכא משום בל תשחית מוסרין להן לכתחילה ג"כ. אמנם התוספות כתבו בשם הר"ת דאין מוסרין להן לכתחילה לשחוט אפילו לכלבים ממני החששא שמא יבואו להכשיר שחיטתן פן יסמכו עליהן גם בלא אחרים רואין אותן. וזהו כוונת התנא דשמא יקלקלו בי' עתיד:
שם ואם שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. - ובגמ', אהייא אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מיבעי' לי. - וכתבו התוס' פירוש עלה לחודיא קאי, אבל הא פשיטא דעלייהו נמי קאי דדייקינן עלה לקמן י"ב מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה, וכן פירש"י לקמן יעו"ש. והנה מסיק דקאי אטמא במוקדשין וליתא קמן דלישייליה, והנה קשה מדוע לא שנה התנא ואם שחטו להורות דלא בעי כוונה לשחיטה. - ואין לומר דבא התנא להורות דטמא במוקדשין ובאופן דליתא קמן דלישייליה דאחרים נאמנים. דהלא זה פשיטא דאחרים נאמנים מכח כש"כ דכיון דהוא עצמו נאמן באומר ברי לי, א"כ פשיטא דעדים נאמנים. - והריטב"א הקשה בזה וז"ל וי"ל דכיון שאין כאן אריכות לשון אלא דתנא וכולן במקום ואם שחטו יעו"ש. - אמנם כוונת התנא להורות לנו הדין דגם בקדשים הכל שוחטין, וא"כ מיירי רישא גם בקדשים, ולהכי אם הי' שונה התנא ואם שחטו דזה קאי אחש"ז, ויש לטעות דגם בקדשים מהני אחרים עומדין על גביהם, ובאמת זה לא מהני כמו שכתב הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ, להכי תנא וכולן ששחטו להורות דלא קאי לגמרי אחש"ז, - וזהו משום דשאני קדשים דכיון דבעינן כוונה לא מהני גם עומד על גביו. - וכוונת התנא בהשינוי הלשון למימרא דאעפ"י דהרישא מיירי בקדשים, אבל סיפא מיירי בחולין, ושנה וכולן ששחטו למימרא דזה מיירי בגדול אעפ"י שדין זה הוי מילתא דפשיטותא, אבל זהו להורות בכדי שלא נטעה דמהני אחרים עומדים על גבן גם בקדשים:
תוספות ד"ה וספג את הארבעים, וא"ת הו"ל למימר וסופג שמונים דהא תרי לאווי כתיבי לא יחליפנו ולא ימיר. והקשה המהרש"א דהא איתא בתמורה דבחד לאו לא לקי מטעם דהוי ניתק לעשה, וממילא לענין מלקות הוי רק לאו אחד יעו"ש. ולדידי קשה הא דבאמת מוקים הש"ס להני תרי לאוי חד בשלו וחד בשל אחרים, נמצא דבכל חדא ליכא אלא חד לאו, וממילא הוי בכל חד ניתק לעשה:
ונראה לפי מה שכתבו התוס' לקמן פ"א דהא דקאמר הש"ס בתמורה דלא אתי עשה דוהיה הוא ותמורתו קודש ועקר תרי לאוי, היינו דוקא היכא דשני לאוין סמוכין זה לזה יעו"ש. - נראה בביאור הדברים דכוונת הש"ס דאעפ"י דשני הלאוין לא אתי לחד אופן, - והיינו דחד לאו בשלו וחד בשל חבירו. - אמנם כיון דסמכה תורה להני שני הלאוין סמוכין זה לזה, זה מורה דיש יתרון כח להלאוין דלא אתי העשה לנתוקי. - נמצא דכל עיקר הא דלא הוי ניתק לעשה לא הוי מטעם דהוי שני לאוין, אלא העיקר הוא מטעם הסמיכות דהלאוין, ולפי"ז אתי שפיר הא דהקשו התוס' דלילקי שמונים משום דאיכא שני לאוין, והא דלא הוי ניתק לעשה לא הוי משום ייתור הלאו, אלא הוא מטעם הסמיכות. ותירצו התוס' דליכא אלא חד לאו משום דהלא יחליפנו אתי להמיר בשל אחרים. וזה נראה ברור בכוונת התוספות: תוספות ד"ה הכל שוחטין. כתוב בהלכות אר"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות. ואיני נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחילה כדאמרינן זבחים ל"א וכו' ולא קאמר משום דבעי למיתני נשים אלא ודאי דנשים שוחטות לכתחילה יעו"ש, לכאורה יש לומר דשאני גבי קדשים משום דכהן המקבל הדם עומד ורואה. - ואפשר דכוונת התוס' דכיון דהטעם מפני שדעתן קלות ויש לחוש לעילוף, וא"כ מדוע לא חיישינן גבי קרבן פן יופסד הקרבן, וע"כ דאין לחוש לעילוף:
והנה הרא"ש הוסיף להקשות וז"ל ועוד דאפילו בחולין לא ישחטו לכתחילה יעו"ש. וכוונתו דאם גם בחולין אין נשים טוחטות לכתחילה, וא"כ מדוע לא קאמר הש"ס בזבחים דנקט לשון דיעבד בשביל נשים. - אמנם לכאורה יש לומר דאדרבה דבשביל שנשים אין שוחטות לכתחילה גם בחולין, וא"כ פשיטא דבקדשים אין מוסרין להם לכתחילה לשחוט, ולא צריך התנא למינקט לשון דיבעד גבי קדשים ולזה קאמר הש"ס דתנא לשון דיעבד בשביל טמא: והנה רבינו הגר"א כתב וז"ל עי' תוס' קדושין ע"ו ב' ד"ה אין וכו' וי"ל דלכתחילה אין מניחין אע"ג דכשרין, וה"ה בחולין משום פשיעותא יעו"ש. וכוונתו דבקדשים לא חיישינן לפשיעותא, והוא מטעם דכהן המקבל הדם עומד שם ומשגיח. - אבל לחולין יש לחוש שמא תפשע. - ומפרש רבינו הא דנשים דעתן קלות ואין להאמינם על השחיטה, והכוונה שבזה מיושב הא דהקשו התוס' מהא דזבחים, והיינו דשאני התם דיש כהן הרואה. - ובזה מותר לכתחילה, ולזה קאמר הש"ס דנקט דיעבד משום טמא, ולא קאמר משום נשים, מטעם דבאמת כשרים הם, והא דאין מניחים אותם לשחיטת קדשים לא הוי מטעם חסרון בעצם השחיטה דהרי כיון דעיקר הטעם שמא תפשע לא שייך בקדשים דאיכא כהן המקבל הדם ורואה. והא דאין מניחין הוא רק מפני שאין מניחין אותן רק מפני ההידור והיחס. ולזה לא שייך למיתני דזה רק דיעבד, ושפיר קאמר הש"ס שהוא מפני הטמא. משא"כ בחולין דבזה אין ליתן לנשים נאמנות דחיישינן שמא יפשעו בשחיטה:
והנה הב"י מביא בשם הכל בו שכתב ה"ר יצחק כתב שהנשים שוחטות לעצמן. משמע שאין שוחטות לאחרים. והקשה הב"י מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים. ומפרש דכוונת ה"ר יצחק לעצמן, היינו לומר שהן לבדן שוחטות ואין צריך שיעמוד אחר על גבן יעו"ש. ולדעתי נראה לפרש כוונתו של ה"ר יצחק דלא חיישי נשים בלפני עור, ואין להן נאמנות לאחרים. - איברא דיש להקשות דלפי"ז היה יכול הש"ס לאוקמי המשנה דהכל שוחטין אפילו נשים, וכמו שמוקים הש"ס בכותי דבדיעבד ואין אחר עומד על גביו חותך כזית בשר. - אבל יש לומר דנשים שמפני שדעתן קלות אין להם נאמנות אף אם יאכלו הכזית בשר. - אח"כ ראיתי בדרישה שכתב לפרש כן בדברי ה"ר יצחק שנשים חשודות אלפני עור יעו"ש. ולכאורה יש להקשות מדוע לא מוקים הסוגיא כאוקימתא דאביי ולגבי נשים. וע"כ דלא מהימני גם אם נותנים להם כזית בשר. ומיושב בזה ג"כ קושיות התוספות הא דלא משני התם דתנא דיעבד משום נשים דהתם מיירי באחרים עומדים על גביהן דהיינו כהן המקבל הדם ושוחטין אף לכתחילה. - ובאין אחרים עומדים על גביהן גם בדיעבד פסול, וכמוש"נ:
רש"י בד"ה הכל שוחטין, והכל שוחטין דמתניתין פליגי בה אמוראי בגמ' למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר. - ויש לעיין מדוע לא פירש"י אוקימתא דרבינא בתרי לישני. וע"כ משום דלא קוו"ל כוותי' וכדמסיק הש"ס כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, ולעלופי לא חיישינן. וזהו כשיטת המחבר בסימן א'. והנה הרב ברטנורא בפירושו להמשנה מפרש אליבא דרבינא יעו"ש. ותימה מדוע מפרש שלא אליבא דהלכתא, ומשמע דסבר כשיטת הראשונים שהביא הרמ"א דאין לסמוך ארוב מצוין אצל שחיטה אלא בדיעבד וכן מפרש הרמב"ם בפיה"מ וכן פסק הרמב"ם כלישנא קמא דרבינא כמבואר ברמב"ם פר"ד משחיטה. וכמו שמבואר בכס"מ שם בהג"ה. - והרב ברטנורא אזיל בשיטתו. ורש"י אזיל לשיטתו שפירש לקמן מומחין הן הלכך לא בעי למיבדקיה. והר"ן כתב בשם הרז"ה דאין מוסרין לו לכתחילה אלא שאם שחט אין צריך לבדקו. והא דנאדו אמוראי מדברי רבינא לא נאדו מתחילת דבריו אלא מסוף דבריו. ועי' בב"י. אבל עכ"פ מבואר דרש"י מפרש למתניתין לשיטתו אליבא דהלכתא דליתא לדרבינא. ולפי"ז ע"כ סבר כרש"י דאוקימתא דמיירי המשנה בטמא בחולין הוי אליבא דהלכתא. ומבואר דסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי. וזהו כשיטת הראב"ד בפרי"א מאבוה"ט הי"א, והרמב"ם סבר שם דלאו כקודש דמי. ולהכי לא מפרש המשנה לאתויי טמא בחולין. אמנם הסוגיא בערכין קאמר הש"ס לאתויי מומר וכותי, ולא קאמר טמא. וראיתי בראש יוסף שהעיר בזה: רש"י ד"ה וסופג את הארבעים משום דלא ימיר. - ומדוע לא פירש משום לא יחליפנו. - הכוונה משום דאיתא בתמורה דלהכי לא הוי הלאו דתמורה ניתק לעשה משום דלא אתי לנתק תרי לאוי. - נמצא דעיקר מלקות הוא משום דלא ימיר שהוא העיקר. ומיושב בזה הא דקשה מדוע לא לקי שמונים כמו שהקשו התוספות, והמהרש"א הקשה בזה על התוס' יעו"ש. ואפשר דהתוס' הכא אזלי בשיטת הרמב"ם דסבר דלא הוי בתמורה לאוו הניתק לעשה משום דהלאו כולל יותר מהעשה דהיינו צבור ושותפין דאין עושין תמורה, ומוזהרין שלא ימירו כמבואר בפר"א מתמורה, וביארנו שיטתו בספרנו נזר הקודש לתמורה. - ולזה מקשה התוס' מדוע לא לקי שמונים, ועל זה תירצו דחד בשלו וחד בשל חבירו: