נזר הקודש - זבחים· הרב משה רוזין
דף ז:
ורב פנחס וכו' אמר יש בעלים לאחר מיתה. והיורשים מחויבים בקרבן אחר, - ויש לעיין היאך יתחייבו יורשים באחריות, כיון דהם לא נדרו. ואפילו אם אמרינן דסבר ר"פ דהיורשים מתכפרין מקבעא, מ"מ ע"כ כיון שהם לא נדרו, אין לחייבם באחריות, ודוחק לומר דההקדש הי' כן בראשונה, על מנת כן, וחל החיוב על הנכסים. - גם יש לעיין אם בעינן כוונה בפעולה זו דקדשים גם לשם היורשים, ובזה ע"כ מסתבר דלא הוי בזה היורשים בעלים, ועוד יש לעיין בזה. דף ח' לא לכתוב רחמנא בחטאת נזיר ותיתי מהנך מה להנך שכן אין להם שאלה וכו' ויש לעיין הא שם חטאת חלב היינו הביאור כל חייבי חטאות השנוין במשנה ריש כריתות, והיינו דכל עבירות שזדונן כרת בשגגן חטאת, ושחוטי חוץ גם כן בכלל, - וא"כ יש בזה גם חטאת שישנו בשאלה, והוא חטאת הבא על חיוב שחו"ח, וזה איתא בשאלה אף לאחר שנשחט, כמבואר בב"ב ק"כ וברשב"ם שם. והנה לכאורה אפשר לומר דע"כ בשחו"ח לא הוי בשאלה אלא באופן שעדיין ישנה להחטאת בעין, ואז מהני שאלה לאפקועי הקדושה. - אבל אם עתה בעת הבאת הקרבן אין להקרבן הנשחט בעין, דאז לא מהני שאלה מטעם דאין השאלה פועלת להתיר, וזהו הדין דרבא, בשבועות כ"ז, בנשבע על הככר דלא מהני שאלה בשאכל להככר כולו יעו"ש וה"נ לא מהני שאלה אלא אם עוד ישנה להקרבן הנשחט בשחו"ח, - ובאופן דליתא להבהמה שוב לא מהני שאלה, וא"כ חטאת הזה הבא לכפר על עבירה דשחו"ח באופן שליתא בשאלה זה נכלל בחטאת חלב. - וא"כ שפיר ישנה להדין דחטאת שחו"ח בפסול מחשבה דשלא לשמה. - ובאופן דהביא קרבן על שחו"ח דעדיין ישנה בשאלה על הקרבן הנשחט בחוץ, דהיינו דעדיין ישנה בעין, אז יהי' הדין כמו חטאת נזיר, אם הוי אמרינן דלא יופסל חטאת נזיר בשלא לשמה, מטעם דישנה בשאלה, - ואתי שפיר הסוגיא הכא דקאמר מה לחטאת נזיר שכן ישנה בשאלה, - משא"כ שארי חטאות שאינן בשאלה, - הכוונה כל החטאות גם קרבן דשחו"ח באופן שאינה בשאלה, - ואעפ"י ואעפ"י שלפעמים יצוייר גם בחטאת חלב שאלה, כמו חטאת דשחו"ח, לא נחית הש"ס לזה, - משום דאין זה דמיון לחטאת נזיר, דהשאלה תנוח על הקרבן הזה ממש, דהיינו על הנזירות. - משא"כ חטאת דשחו"ח דהשאלה תנוח על הקרבן שנשחט מכבר בחוץ, -וזה מקושר בתנאי אם עוד ישנה בעין: אבל באמת דא בורכא, דהרי כד נעיין סברת הפירכא הא דשאלה, ע"כ הביאור דכיון דעיקר הקרבן בא באופן שאין חיובו ברור, - והוא מטעם דתלוי בדעת המתחייב, וברצונו יכול לסלק את החיוב ממנו, - והוי חיוב קלוש. - ולהכי הוי קרבן כזה הבא בעבור חיוב קלוש, גם קרבן שלא החמירה עליו התורה בהפרטים האלה שהחמירה תורה על החיובים הברורים ביותר, שאין עצה לסלקם ממנו.- וזהו ההבדל שבין חטאת חלב, שחיובו בדור, לבין חטאת נזיר שאין חיובו ברור, - וכיון שכן, הנה גם בחטאת דשחו"ח, ע"כ עיקר חובו בראשונה הוטל עליו באופן כזה שאין חיובו ברור. דע"כ עיקר חיובו הוטל עליו בשעת העבירה. והנה בשעה זו לא הוטל החיוב בבירור, דהרי הי' יכול לסלק ממנו את החיוב, וא"כ אין סברא שיהי' סופו חמור מתחילתו, והוא דלפ"ז אף באופן שע"י סיבה נתבטלה העצה דהסילוק החוב ממנו, אבל אין עתה שעת החיוב, וע"כ לא נתחייב עתה יותר מבראשונה. ע"כ לא עדיפא חיוב זה מחיוב חטאת נזיר--והדרא קושיא לדוכתי'. והנה ראיתי בספר טהרת הקדש העיר להקשות בזה, והוסיף עוד להקשות גם מהך דזריקת דמים אף שהוא נאמר אצל חטאת דשמיעת קול כמ"ש התוס', והתם בשבועה הא ישנו בשאלה יעוי"ש ויפה העיר:
אבל נראה לנכון דע"כ הך סברא דישנו בשאלה לא שייך רק בחטאת נזיר וכאשר יבואר:
דהנה זה ודאי דכל שוגג המחויב להביא קרבן, הוא תמורת הכרת הנאמרה במזיד, - והקרבן בא לכפר על שגגת כרת, וממילא כל דין וחומר דמזיד ישנו גם על השוגג, ורק ההבדל ביניהם דבמזיד מתכפר בכרת, ובשוגג מתכפר בקרבן. אבל יותר מזה לא מצינו - ומה שלא מצינו קולא במזיד, שוב אין לומר להקל בשוגג, כיון שהשוגג גם כן כל חומר מזיד עליו, - ולפי"ז כשמצינו שאמרה תורה חומר כרת על שחו"ח דבמזיד אעפ"י שיש בידן לסלק את העבירה מעליו ע"י שאלה, ומכל זה לא הקילה עליו התורה לפוטרו מכרת, נמצא שחייבה תורה עונש כרת גם על העבירה הזאת, אעפ"י שאין בה חומר החיוב כבשארי עבירות שחיובן בדור. - וא"כ עתה אין הבדל ביניהם, - וממילא גם החטאת הבא על השוגג בעבירה זו שהוא תמורת המזיד, שוב אין לדון קולא זו דשאלה -כיון שהכירה תורה אותו לחומר, והשווה התורה עבירה זו לשארי עבירות שבתורה, וא"כ לא שייך לדון שיש בזה קולא דשאלה. כיון שלא הכירה תורה קולא זו, - וממילא דין שוגג כדין מזיד וכמו שביארנו:
והנה כמו כן גם בחטא דשמיעת קול בעון שבועה, כיון דענשה תורה על מזיד, ולא הכירה תורה בזה להקל, לכן הנה גם הכפרה דבשוגג אין בזה קולא זו כיון דלא הכירה תורה קולא זו, וקבעה דינה לחומר, - וכפרה דשוגג תמורת המזיד היא, ממילא, שוב אין מקום לדון הצד הקל. - וכל זה לא שייך בחטאת נזיר שעיקרו בא על נזירותו. - ובדין זה אם יש מקום לומר להקל, שפיר אמרינן, כל זמן שלא חזינן שאמרה תורה בזה להחמיר, והיינו דמסתבר לומר בזה להקל, מפני שאין חיובו ברור, דהרי יכול לסלק ממנו החיוב ע"י שאלה:
ט שם אלמא שחטי' לשם מעשר וכו' ולמלקא עלי' בלא יגאל וכו' והקשו בתוס' היכי לקי אחר שחיטה שהוא מדרבן, יעוי"ש - והשיט"ט לא גרס למלקא. ויש לומר אם אמרינן דישנה לשחיטה מתוע"ס, ובשחיטת סימן אחד נקבע גם כן לשם מעשר, ואם מכר בין סימן לסימן אפשר דלקי משום לא ימכר:
שם ואימא שחטי' לשם תמורה וכו' למלקא, ופירש"י משום לא יחליפנו, -ותמוה מה ענין לא יחליפנו לזה, הלא הלאו דלא יחליפנו הוא משום שעשה חליפין בבהמת קדשים, וזהו פעולת התמורה. -ואין זה ענין להא דשחטי' לשם תמורה שאין בזה חליפין של קדשים ועוד דע"כ הכא הביאור שחטי' לשם מעשר, היינו לשם מעשר לדיני מעשר, וא"כ אין זה ענין להא דלא יחליפנו. - כששחטו לשם תמורה, וצריך עיון:
והנה כמו כן עמדנו לחקור בתמורה כזו שאינה בגדר התפסה כמו לר' יהודה דסובר טעות מעשר תמורה הוה אם עובר בזה בלאו דלא ימיר כתמורה דעלמא: א הנה לדעתינו נראה דליתא בזה איסור תמורה, ופשיטא שאין בזה לאו דלא ימיר, והיינו כי גדר התמורה שאסרה התורה, הוא החליפין, שרוצה להחליף ולשנות מקודש לחול, מקרבן לחולין, כמבואר ברמב"ם סוף הל' תמורה יעוי"ש, ומטעם זה בעינן בכל התמורות שיהי' משמעות בלשונו המורה על חליפין דוקא, כמבואר בתמורה כ"ז יעוי"ש,- וזה לא שייך בהא טעות מעשר בקורא לאחד עשר עשירי, דהרי אין בלשונו הזה שום משמעות המורה על לשון חליפין, ובמחשבה גרידא לא סגי, לזה לא שייך בזה איסור תמורה בהא דטעות מעשר, - וביותר לפי מה שביארנו בענין זה, - וראי' נכונה לזה מהא דאיתא בבכורות ס' ע"ב יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זב"ז ופריך שם והא כל שלא נעקר שם עשירי וכו' - ומשני דבבת אחת קדשי, תרווייהו יעוי"ש - והנה מבואר להדיא בירושלמי בירושלמי תרומות פר"ב, הי' תורם תרומה ותרומת מעשר כאחד יהודה ברבי אומר לא עלתה על דעתו לעבור על דברי תורה יעוי"ש. -והביאור בזה כך, דהנה אסור להקדים תרומה לביכורים, ולהכי אם הפריש כאחת אמרינן דע"כ הי' דעתו כסדר ההפרשה תהי' על אופן שלא יכשל באיסור תורה, ולכן אעפ"י שהפריש בב"א, מ"מ הי' דעתו שמקודם תהי' חלה ההפרשה של הביכורים, ואח"כ תחול התרומה. - ולפ"ז אם אמרינן דאיכא איסור בטעות מעשר, א"כ אית לן לומר דאעפ"י שאמר בב"א מ"מ הי' דעתו אשר מקודם תחול שם העשירי, ואח"כ יהי' קדוש האחד עשר בקדושת העשירי, דאז אין האחד עשר קדוש כמבואר כיון דלא נעקר שם עשירי, ולא עשה שום איסור. - וע"כ צריך לומר דבלא"ה לא עשה שום איסור מטעם דליכא איסור בטעות מעשר, איברא דיש לחלק מהא דהירושלמי ולומר דלא. דמי זה להתם. דשם לא תתבטל ההפרשה שלו כלל, להכי שפיר אמרינן דיותר הי' דעתו שלא יבוא לאיסור תורה. משא"כ הכא אם אמרינן דכוונתו על הסדר, א"כ יתבטל הקדש מהאחד עשר, וא"כ יהי' ביטול בדבריו הראשונים, שאמר על שניהם בלשון עשירי, שכוונתו היתה להקדיש את שניהם, - אבל באמת זה ליתא כי בודאי החזקה של כשרות מעידה על כל אחד מישראל שלא הי' בדעתו לעשות איסור בהקדשו דהוה זה חזקה מעליא. - וביותר לפי מה שביארנו לעיל דע"כ מיירי שיצאו בזה אחר זה, א"כ הוה ג"כ קצת אומדנא שגם דעת הבעלים בהקדשו הי' שמי שיצא ראשון יהי' עשירי האמתי, והשני יהי' רק קדוש בקדושתו של עשירי, - וזה ודאי דוחק לומר דכל הסוגיא מיירי שלא אליבא דר' יהודה דסבר טעות מעשר תמורה הוי, והנכון בזה לומר דליכא איסור תמורה בטעות מעשר. ג ועיקר הא דאמר ר' יהודה טעות מעשר תמורה הוה, הסברא בזה כך הוא. דהנה מצינו בתמורה דנתקדשה הבהמה ע"י לשון תמורה, וזהו דין התורה. ולכאורה היאך חלה קדושת הגוף על הבהמה בלשון תמורה, הלא מבואר בתו"כ פ' ויקרא, קרבן לד' שיקדיש הקדשו להקרבתו יעוי"ש. - וקדושת תמורה באמת לא היתה כוונתו על אופן זה שיוקדש להקרבה באופן שלא תצא הראשונה לחולין, וביותר דנעשה באיסור, ומדחזינן דהוי קדושה מעליא מטעם גזירה"כ, כדכתיב והי' הוא ותמורתו קודש, ע"כ הטעם בזה כיון שלא בעינן הקדש מעליא משום דמכח קדשים בא והתפסה בקודש הוא וכמבואר זבחים מ"ט יעו"ש, וזה הי' הוכחה לר' יהודה דסבר דגם בקורא לאחד עשר עשירי דנעשה קודש אף דבאמת לאו עשירי הוא וא"כ הרי חסר הכא תורת מקדיש, ואמר בזה ר' יהודה דטעות מעשר תמורה הוא, היינו שמחדש דהקדושה באה מכח התפסה, שמתפיס האחד עשר בעשירי, - והענין הוא התפסה, ורבנן סברי דכיון דגילתה התורה דאחד עשר נתקדש הר"ז עצם הקדושה והיינו קדושת עשירי. - ולא בא מכח עשירי, אלא הוא עצמו קודש, - ודין שלמים עליו כתחילתו של הקדש, זהו סברת ר' יהודה וחכמים. הכא בקדושת אחד עשר אמנם אעפ"י שסברת ר' יהודה דקדושת האחד עשר מכח התפסה בא, אמנם אין זה התפסה ממש כתמורה דעלמא, - דזה ודאי ליתא, וכמו שכתבנו לעיל. - שאין בזה פעולת התמורה, אלא הוא גדר התפסה, ולא התפסה ממש, ואין בזה לאו דלא ימיר, וכמוש"ג לעיל: