נזר הקודש - בכורות· הרב משה רוזין
דף ה:
תנן התם רחל שילדה מין עז וכו' מנה"מ אמר רב יהודה דאמר קרא אך בכור שור וכו' יכול אפילו יש בו מקצת סימנים ת"ל אך חלק. - ופריך והא תנא פטר פטר קנסיב לה לפרה, ומשני הוא דאמר כריוה"ג וכו'.- וקשה מדוע אמר רב יהודה מעיקרא מדעת עצמו, כיון שבאמת ידע זה מריוה"ג, וא"כ כשפריך הש"ס מנה"מ הי' לרב יהודה להביא דברי ריוה"ג. - ויש לומר דלהכי אמר דרשא זו מעצמו, ולא אמר בשם ריוה"ג, בכדי להודיענו שזה הוי אליבא דכו"ע, והיינו דגם תנא דידן דנסיב הדרשא דפטר פטר ג"כ סבר להאי דינא דיש בו מקצת סימנים חייב, אעפ"י שזה לא נשמע מהלימוד דפטר פטר, וכמו שהוא באמת כן במסקנא:
תוס' ד"ה והא תניא וכו' וי"ל דמסתבר לגמרי דילפינן מהדדי קדושת דמים מקדושה"ג. - וקשה דהא אמר אפילו קדושה"ג מקדושה"ג לא ילפינן דהא לשור וכשב ועז צריך קרא לכל חד וחד עכ"ל. ואפשר דכיון דבקדושה"ג רבתה תורה גם קדושת דמים דהיינו הא דיש בו מקצת סימנים חייב, היינו רק לדמים כמבואר, וא"כ כמו שילפינן לחיוב דמים לכהן לענין מקצת סימנים, וכמו שמבואר לקמן דזה פשיטא להש"ס באת"ל דכיון דאידי ואידי, בני מיקדש בבכורה קדוש, וע"כ זה הוי אליבא דכו"ע, ועי' בתוס' ד"ה תלמוד. - וא"כ ה"ג ילפינן ג"כ לפטור באין לו סימנים כלל, והיינו דכיון דבשניהם איכא הא דקדושת דמים:
והנה מבואר דתנא דמתניתין עם ריוה"ג לא פליגי. ויש לתמוה על הרמב"ם דבפר"ב מבכורות ה"ו כתב הדרשא והלימוד מבכור שור, ובפרי"ב מה' ביכורים מביא הלימוד דפטר פטר יעוי"ש. משמע מדבריו דנדמה במין טהור ילפינן מבכור שור, ובנדמה למין טמא בעינן להא דפטר פטר וזה לא משמע מהסוגיא הכא. - ועוד דהנה הביא שם דאם יש בו מקצת סימני חמור חייב יעוי"ש. וע"כ דזה נלמד מבכור שור מדכתיב אך וא"כ למה מביא הלימוד דפטר פטר כלל:
ונראה דסברת הרמב"ם דסבר דכיון דקיי"ל כרבנן דר"ש דגמל הנולד מן הפרה מותר באכילה מטעם דחשבינן לי' כאמו. - לכן יש מקום לומר דגם לענין בכורה דינו כהאם מטעם דאזלינן בתר היוצא, וכיון שנולד מטהור דיני בכורה עליו. - ואין ללמוד מהא דאמרה תורה בכור שור שיהיה גם הנולד שור. משום דזהו לענין הקרבה דמיעטה התורה נדמה מדין בכור להיות עולה על המזבח, - משא"כ פרה שילדה מין טמא הנה כשם שמותר באכילה מטעם דאזלינן בתר האם, א"כ שפיר יש לומר דכן הדין גם לענין בכורה. להכי בעינן פטר פטר למעט מדין בכורה.- והא דלא קאמרה הסוגיא כן, זהו משום דהסוגיא רוצה לאוקמי' גם אליבא דר' שמעון דלא אזיל בתר האם גם לענין אכילה. - אבל הא דיש בו מקצת סימנים חייב זה שפיר נלמד מבכור שור, כיון שגם שם לא מיעטה התורה מקדושת דמים, הנה כן גם בזה לא נפיק הקדושת דמים, ולהכי הביא הרמב"ם הדרשא דפטר פטר בהא דטמא היוצא מן הטהור, וגם מהנולד מהחמור דפטור מבכורה, וביש בו מקצת סימנים חייב, וכמוש"נ:
א במשנה. ומה הם באכילה בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה שהיוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור. - והנה לקמן ו' ע"ב בברייתא פליג ר' שמעון וסבר דטמא הנולד מן הטהור טמא מריבוי דגמל גמל. - והרמב"ם בפר"א ממ"א פוסק כרבנן, וכן השאילתות בפ' שמיני. וכן פסק הרא"ש, ובשו"ע סימן ע"ט. - ויש לעיין בגמל הנולד מן הפרה דטהור אעפ"י שהוא מין טמא. אם דינו כבהמה טהורה לגמרי, או"ד שבאמת דינו כמין טמא ורק באכילה מותר, - ונפק"מ לענין גיה"נ שנוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, היאך הדין הכא לנידון זה דגיה"נ. - וכמו כן יש לעיין גם בטהור הנולד מן הטמא שאסור באכילה, אם דינו כטמא ממש וגידו מותר, או"ד שדינו כטהור וגידו אסור, והא דאסור באכילה לא הוי דינו כטמא ממש דהיינו דין טמא אלא רק איסור אכילה עליו כטרפה שאסרה תורה באיסור חדש מטעם יוצא מן הטמא:
ב עוד יש להסתפק דטהור הנולד מן הטמא אם שחיטה מטהרתו מידי נבילה. והיינו אם דינו כטמא ממש דהיינו מין טמא אין שחיטה מטהרתו. אבל אם רק איסור אכילה עליו הרי הוא כטרפה ושחיטה מטהרתו. - וכמו כן לענין חלבו אם הוא כטמא ממש ואין חיוב כרת על אכילת חלבו, וכן לענין מבמה"ח למ"ד שאינו נוהג בטמאה, וכמו כן לענין אותו ואת בנו, דאם אין שייך בו שחיטה אין בו משום אותו ואת בנו, - עי' בספר יד אליהו סימן ב':
ג אמנם נראה דהלא כמו כן יש לחקור היאך הדין לענין רביעה. - אבל זה מוכח מהסוגיא דלענין רביעה אזלינן בתר ההולדה וטמא הנולד מן הטהור מין טהור הוא. - והוא מהא דפריך הש"ס לקמן ז' עיבורו מן הטמא מי מיעברא וכו' ואמר ר' ירמיה דאיעבר מקלוט בן פרה. - הרי חזינן דאע"ג דר' שמעון סבר דקלוט בן פרה דין מטא יש לו, אבל לענין רביעה דינו כטהור, וע"כ דמין טהור הוא. - ורק איסור אכילה רמיא רחמנא עלי'. - והנה ע"כ כמו כן לרבנן בטהור שנולד מן הטמא הרי הוא מין טמא, ובהמה טהורה אינה מתעברת ממנו:
ד והנה מטעם זה לדידן דקיי"ל כרבנן בטמא שנולד מן הטהור דטהור הוי, אין לחוש שמא עיבורו מן הטמא. - אפילו אם אנו חוששין לזרע האב, והיינו דלא יצוייר עיבורו מן הטמא דטהורה מן טמא לא מיעברא, ומקלוט הנולד מן טהורה הלא טהור הוא ומטהור הנולד מן טמאה הרי הוא כטמא ולא מיעברא ממנו. - ומטעם זה כל דינו של ר' יהושע דעיבורו מן הטמא לא יצוייר רק אליבא דר' שמעון. - משא"כ אליבא דרבנן לא יצוייר זה, ואתי שפיר דלא נחתו הפוסקים לחוש למ"ד חוששין לזרע האב:
ה כותב הרמב"ם בפ"א ממ"א ה"ד וז"ל בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה וכו' בד"א בשילדה לפניו, אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה אעפ"י שהוא יונק ממנה הרי"ז ספק ואסור באכילה שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחדיה עכ"ל, והנה יש לעיין דהלא ע"כ מיירי הרמב"ם דהטהורה היתה מעוברת ולא הטמאה. - ואין לחוש פן נולד מן הטמאה, דאם היתה גם טמאה שם מעוברת ועכשיו היא ריקנית, הלא פשיטא דיש לו להכריע שהחזיר הזה נולד מחזירה. - וע"כ דמיירי הרמב"ם שאין בהמה טמאה בעדרו. וא"כ מדוע חיישינן שמא מן הטמאה נולד. - ואפשר לומר שזהו כוונת הראב"ד בהשגה שכתב וז"ל והוא שיהי' הטמא בעדרו עכ"ל, והיינו שבא להשיג דכיון דאין לנו לחוש רק באופן שהטמאה בעדרו וגם היתה מעוברת ועכשיו היא ריקנית, ובאופן זה ע"כ לא מיירי הרמב"ם, וא"כ מדוע ניחוש שמא מן הטמאה נולד. - והמגדל עוז כתב דהרמב"ם מיירי שהיתה שם גם טמאה בעדרו ומדייק מדכתב הטמאה יעוי"ש. - וזה תמוה דהלא באופן זה שהיתה שם גם טמאה וגם מעוברת ונתרוקנה א"כ פשיטא שיש לתלות בטמאה, וכמובן שזה דוחק לפרש כן בכוונת הרמב"ם ודברי הראב"ד בהשגה נכונים:
ו אבל נראה כוונת הרמב"ם דע"כ מיירי שאין בעדרו טמאה מעוברת, ומ"מ חיישינן שמא החזיר בא ממקום אחר, והבהמה הטהורה המעוברת הפילה ובאופן זה מיירי ר' יוחנן בבכורות כ"ד. - ולפי"ז יש להבין דברי הראב"ד בהשגה שכתב דבעינן שיהי' הטמא בעדרו, דזה לא משמע מהסוגיא דבכורות שם, וגם בסברא מדוע לא ניחוש שמא מעלמא בא החזיר, וביותר שהסוגיא לא נחית להתנאי הזה. - וע"כ דכוונת הראב"ד דכיון דהרמב"ם מדייק וכתב בהמה טהורה בעדרו, והרי"ז כחזקה שלא ניחוש לדעלמא, וא"כ אין זה דברי ר' יוחנן שם בסוגיא, הנה על זה כתב דאין לחוש לנולד מן הטמא אם אין טמאה בעדרו. ז אמנם לולא דמסתפינא הוי אמינא דכוונת הראב"ד להשיג באופן אחד. - והיינו דיש לדייק בלשון הראב"ד שכתב והוא שיהי' הטמא בעדרו, ולכאורה מדוע כתב הטמא בלשון זכר, ולא כתב הטמאה, - ודוחק לומר שלא דק בלישני'. - ונראה בכוונתו דהנה זה ודאי דהרמב"ם מיירי שלא היתה טמאה בדערו. - אבל בא להורות דיש לחוש לעיבורו מן הטמא, וזהו דסבר הראב"ד כר' שמעון ואליבא דר' יהושע דסבר דבעיבורו מן הטמא. - ויש לו סימן אחד של טהרה כמו הא דהחזיר שפרסותיו סדוקות, ולא מהני אם עיבורו מן הטמא, והראב"ד מפרש בהא דר' יהושע סימן דומה לאמו היינו סימן טהרה כמו שסברי התוס' והובא בריט"א. - ובעיבורו מן הטמא טמא. - וזהו כוונתו של הראב"ד דמדכתב הרמב"ם להאי דינא בחזיר, ומ"מ חיישינן שמא נולד מן הטמאה. - אעפ"י שאין טמאה בעדרו. - ועל זה כתב הראב"ד דלזה אין לחוש, אבל יש לחוש באופן שהטמא בעדרו, - היינו טמא כזה אשר הוא קלוט מבהמה טהורה. ויש לחוש לעיבורו, ואז חיישינן דמרחמא לי' להולד הזה אעפ"י שצורתו משונה:
ח וההכרח להראב"ד לפרש כן בכדי שלא תקשה מדוע נקט ר' יוחנן חזיר וכמו שהקשו התוס' שם וכתבו דר' שמעון מודה בחזיר שהוא מותר באכילה. - וכן סבר גם הראב"ד אליבא דר' שמעון, אבל סבר דבעינן שיהי' עיבורו מן הטהור ולא מן הטמא דהיינו מקלוט בן פרה, כן נראה בביאור דברי הראב"ד. - ט והנה לפי"ז עכ"פ מבואר דלענין השאלה בדבר המין אזלינן בתר האם. - וממילא טמא הנולד מן הטהורה דין טהור עליו לענין רביעה. וממילא טהור הנולד מן הטמאה דין טמא עליו לענין רביעה, וממילא כיון שמין טמא הוא ע"כ כן הדין לכל מילי הנהוגים במין הטמא נוהג בו. - ועיין בספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף י"ח דף הספר בנידון זה: י והנה מבואר דטמא הנולד מן הטהור דינו למין טהור לגמרי. - וגם לר"ש דאוסר לטמא שנולד מן הטהורה והוא מהגמל המיותר. - אבל כל זה לא הוי אלא לאיסורא גרידא. - אבל לא לעשותו למין טמא ממש. - אמנם לר' יהושע ור"א דדרשי למעט טמא שנולד מן הטהורה מהא דכתיב אך את זה לא תאכלו וכו' אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד. ומבואר דאם אין לו סימן כלל אז הרי"ז בכלל טמא ממש, וע"כ הוא גם במין טמא ממש, וכן לרבנן דר"ש דדרשי דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכל והיינו אי לא כתבה תורה טמא הוא לומר הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא, דאז הוי הדין דטמא הנולד מן הטהור דינו כדין טמא ממש גם לזה שנוגע למין טמא. - אבל לר' יהושע ור"א דלא סברי המיעוט דטמא הוא, וסברי דטמא הנולד מן הטהור הרי הוא בכלל הטמאים ממש הנה לדידהו ע"כ האי טמא שנולד מן הטהור הרי הוא טמא והרי הוא ג"כ במין טמא. יא ובזה יש ליישב דברי הרא"ש שכתב להוכיח להלכה דטמא הנולד מן הטהור מותר באכילה מהא דאיתא חולין ע"ה אמר אביי הכל מודים בקלוטה בן פקועה שמותר, ואמרינן נמי התם ע' ואלא מעתה קלוט בן פקועה ליתסר יעוי"ש, ודבריו מרפסין איגרי דהרי התם מיירי שניתר בשחיטת האם, ובזה גם ר"ש מודה כמבואר בחולין ס"ט, ועיין בריט"א. - אמנם נראה דכוונת הרא"ש להוכיח דסוגיא דש"ס דלא כר"א ור"י, והיינו דלדדהו דסברי דטמא הנולד מן הטהור בלא סימן טהרה הרי הוא מין טמא ממש, והנה לפי"ז לא מהני לו שחיטת האם, וזהו דכמו שלא מהני שחיטה לטמא כן לא מהני שחיטה להטמא בעודו בבטן, כיון דד' סימנים אכשר רחמנא, וטמא ליתא בשחיטה כלל. - והא דמהני שחיטת האם להטמא אליבא דר"ש אעפ"י שסבר שאסור באכילה. - הנה זהו משום דסבר ר"ש דליתא להאי טמא במין טמא, משום דלא נכלל בכלל מעלה גרה ומפריסי פרסה, ורק מייתור דגמל גמל נלמד לאיסור, והרי"ז רק לאיסורא גרידא, ודמיא איסור זה לאיסור טרפה. ולהכי שחיטת אמו מתירתו, משא"כ לר' יהושע ור"א דסברי דטמא זה נכלל במין טמאים דעלמא דלא שייכי בשחיטה, ולדידהו אין שחיטת האם מתירתו. - וזהו שכתב הרא"ש דסוגיא דש"ס חולין ע"כ כרבנן, וכוונתו לאפוקי מר"י ור"א. - והא דהוכרח הרא"ש לזה הוא מטעם דלגבי ר"ש ע"כ הלכתא כרבנן מטעם יחיד ורבים הלכה כרבים, אבל כיון שר"י וד"א קיימי כוותי' א"כ גם המה כרבים חשיבי, על זה מביא הרא"ש דע"כ סוגיא דחולין בשני מקומות בלא כוותייהו. יב ונראה להוכיח דגם לר"ש דאוסר לטמא שנולד מן הטהור אבל לא יצא ממין טהור. - והוא דהנה רבנן דרשו למעט לטמא שנולד מן הטהור שאינו בכלל מפריסי פרסה ומעלה גרה מדכתיב הוא טמא ובא למעט טמא שנולד מן הטהור. - ור"ש מרבה מגמל גמל. - וקשה מה דריש ר"ש מהא דכתיב הוא טמא. - וע"כ צריך לומר דגם ר"ש דריש מהוא טמא למעט, אבל הכוונה שממעט שאין זה ממעלה הגרה וממפריסי פרסה, היינו שאינו במין טמא. - והגמל המיותר מרבה רק לאיסור אכילה. - וממילא נשמע מזה דלר' יהושע ור"א דסברי דטמא שנולד מן הטהור אינו בכלל מפריסי פרסה ומעלה גרה ממילא הוא במין טמא ממש. - ולא מהני לדידהו שחיטת האם להתיר, ועל זה שפיר מוכיח הרא"ש דסוגיא דחולין דלא כוותייהו. יג איברא ברא דלפי מה שפירשנו תקשה לר"י ור"א מאי ממעטו מהוא טמא ואין אחר טמא.- דלמעט הבא בסימן אחד נלמד משה כשבים וכו', ואפשר דקדרשי דשה כבשים לחודיא לא סגי למעט, ורק גם מדכתיב הוא טמא. יד ויש לעיין לאחר שרבתה תורה לטהור שיוצא מטמא שדין טמא עליו. - א"כ לפי"ז יש בכל מין מטא שני איסורים איסור מצד עצמו וגם איסור מצד יוצא מטמא. - ונפק"מ להאכיל לחולה, ויש לפנינו בשר נבלה, ובשר טמא, ולכאורה שניהם שווים באיסורם דבשר טמא ליכא משום נבלה מטעם אאחע"א. - אבל אם אמרינן דיש בטמא גם איסור יוצא מן הטמא, א"כ טוב יותר להאכילו נבלה אבל יש לומר דבטמא ממש ליכא איסור יוצא מטעם כיון שהוא הטמא עצמו, וצ"ע. טו והנה הקשו הראשונים למה לן קרא בת היענה לאסור ביצת היענה הא בלא"ה אסורה מטעם יוצא מן הטמא, עי' תוס' חולין ס"ד, ובהה"מ בפר"א ממ"א, - וקשה הא אפשר לומר דהקרא בא ללמדנו שהביצה אסורה בכדי שתהי' על היענה שני איסורים, איסור מצד עצמה ואיסור מצד יוצא מן הטמא, דהיינו שהיענה נולדה מהביצה שהיא אסורה, ומשמע מזה דכל שהיא אסורה מצד עצמה אין דנין בזה דין דכל היוצא. טז והנה בהא דקאמר הש"ס דלרבנן אתי חד גמל לאסור חלבו. - וקשה הא כיון דדרשי רבנן מקרא דאך את זה לא תאכלו לרבות לטהור שנולד מן הטמא, ומזה נלמד דכל היוצא מן הטמא טמא א"כ חלב של הגמל שיוצא מן הטמא אסור מטעם כל היוצא מן הטמא, וא"כ למה לן קרא לאסור חלבו. - והנה אפשר לומר דאיצטרך קרא לאסור מטעם דסד"א דכיון דחלב של בהמה טהורה שריא, א"כ הוי אמינא דגם חלב טמא מותר וכמו שקאמר הש"ס לקמן דאיצטרך קרא דהטמאים בשביל זה. - אבל תמוה דלא פריך הש"ס הכא למאי איצטרך קרא לאסור חלבו. - יז ונראה דמקרא זה דמרבה לטהור שנולד מן הטמא אין לנו לאסור החלב. - והיינו דהתורה אמרה דהטהור הנולד מן הטמא הוא טמא מצד עצמו ולא מטעם כל היוצא, אלא מין טמא הוא מצד עצמו. - אבל טרם ידענו לדין כל היוצא מטמא טמא, כמו חלבו, וזהו שאמרו רבנן דזה נלמד מהא דאמרה תורה גמל המיותר. - ונפק"מ לדינא דלשיטת הרמב"ם דסובר דאין לוקין על היוצא מטמא כמו שכתב בפר"ג ממ"א ה"ו וז"ל אעפ"י שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב עכ"ל. - וא"כ זהו ההבדל שבין הטהור הנולד מן הטמא שיש בזה מלקות על אכילתו משום אכילת בהמה טמאה ועל החלב אינו לוקה, - והביאור בזה כי הטהור שנולד מן הטמא דין טמא עליו מצד עצמו ודין טמא עליו ממש. משא"כ החלב של הטמא אינו אסור אלא מצד כל היוצא. - ומזה נלמד לכל היוצא מטמא טמא. יח והנה יש לעיין לר' יהודה ור' אלעזר דסברי דאבר מה"ח נוהג גם בטמאין, ויש לחקור אם יש בזה גם משום איסור אבמה"ח. - וכמו כן יש לחקור לענין ב"נ לכו"ע שמוזהר על אבר מה"ח גם בטמאין כדאיתא בחולין ק"ב וברמב"ם פר"ט מה' מלכים הי"ב. - והנה לכאורה לר' יהודה ור"א דסברי דאבר מה"ח נוהג גם בטמאין א"כ למה לן קרא לאסור חלב גמל, הא בלא"ה אסור משום אבמה"ח. - זה לא קשה דאיצטרך קרא לחלב שנחלב לאחר מיתה דהגמל, עוד יש לומר דבא הכתוב לאסור גם משום טמא. יט ונראה דליתא בזה משום אבמה"ח. והיינו דע"כ כיון דהחלב לאו אבר הוא ולא קרינן בזה לא תאכל הנפש עם הבשר. - דמזה נלמד לאבמה"ח, והכוונה לאבר ממש שהוא תלוי בחיותו של הבע"ח. - וזה לא שייך בהחלב שאינו תלוי בחיותו. - ואדרבה טוב להבע"ח כשמפרידין ממנו החלב וצער גדול להבע"ח בריבוי החלב, ויש מן הפוסקים שרוצים להתיר לחלוב בשבת משום צער בעלי חיים שהוא דאורייתא, עי' במרדכי שבת. - לכן פשיטא שאין החלב משום אבמה"ח. - ורק משום יוצא מאבמה"ח יש לאסור כדין כל היוצא מטמא טמא. וכמו כן היוצא מאבמה"ח יש לאסור מטעם זה. - וכשרבתה תורה לאסור חלב גמל ע"כ הוא מטעם כל היוצא מטמא. - ולהני תנאי דסברי דיש איסור אבמה"ח גם בטמאים הרי זה החלב גמל גם באיסור יוצא מאבמה"ח. - אבל ע"כ לא הוי בזה אבר מן החי ממש. - ורק איסור יוצא מן החי איכא בזה. - וזהו רק למ"ד בהמה בחייה לאברים עומדת. ולמ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ליתא בזה כלל גם איסור יוצא מאבמה"ח. - והנה לפי"ז לא מבעי' למ"ד דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת דפשיטא שאין בהחלב גמל משום אבמה"ח, ואפילו למ"ד דבהמה בחייה לאברים עומדת, ג"כ אין בזה משום אבמה"ח רק משום איסור יוצא מאבר מה"ח. והנה פשיטא שאין איסור יוצא מאבמה"ח נוהג בב"נ. דדין זה לאסור חלב גמל לישראל נאמרה ולא לב"נ:
כ והנה מטעם זה פשוט שמותר לישראל להאכיל חלב לב"נ וליתא בזה משום לפני עור לא תתן מכשול כיון שאין ב"נ מוזהר בזה. - ואין לנו לחפש מנין לנו שמותר חלב לנכרי כיון דאתי מחי. ויש לומר דההיתר לישראל ולא לב"נ, וכמו שחקרו בזה גדולי אחרונים. - משום דלפי מה שביארנו לא הוי חלב בכלל איסור אבמה"ח רק באיסור יוצא מחי. - וזה לא נאסר לב"נ. - ומטעם זה נהוג עלמא למכור ביצים לב"נ. - והחת"ס בתשובה סי' י"ט תמה בזה טובא דהלא כיון דאתי מחי איכא בזה משום אבמה"ח ורק לישראל התירה התורה, אבל אין ההיתר הזה לב"נ יעוי"ש. - ולפי מה שכתבנו ע"כ גם הביצים של העוף לא הוי אבמה"ח, אלא יש בזה משום יוצא מן החי שאסור רק לישראל, דהא דאסרה תורה חלב גמל מטעם דיוצא מאיסור. - ולזה בעינן קרא להתיר הביצים. - אבל כל זה לישראל בעינן קרא להתיר. - משא"כ ב"נ לא היו בכלל האסיור. כא ומטעם זה לא דמי להא דמפרכסת דדעת הרמב"ם שאסור לב"נ אעפ"י שמותר לישראל. - דשאני התם דע"כ הבהמה בחייה באיסור אבמה"ח. - וטרם שבא המתיר הרי היא באיסורה.- ולכן כיון שאין השחיטה מתרת לב"נ ורק המיתה מתרת לכן כיון שמפרכסת הרי היא כחיה, נמצא דחסר עדיין המתיר והרי היא עומדת באיסורה הקודם, ולהכי מפרכסת אסור לב"נ משום אבמה"ח. - משא"כ ביצי העוף שמעולם לא היו באיסור אבמה"ח לאחר שנפרדו מהעוף. - ורק איסור יוצא מאבד מה"ח יש בזה. - ואיסור זה לא נאמרה לב"נ. כב שם סד"א הואיל וליכא מידי דאתו מחי ושריא רחמנא והאי חלב כאבר מה"ח הוא ושרי והלכך אפילו בבהמה טמאה לישתרי קמ"ל. - וקשה לכאורה דזה אתי שפיר רק למ"ד דבהמה בחייה לאברים עומדת, אבל למ"ד דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, א"כ ליכא בהאי חלב משום אבמה"ח, דהחלב בעצמו לאו אבר הוא, ורק נפרד מאבמה"ח, ואם בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, א"כ לא אתי מאבר מן החי. כג ונראה דאפילו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, וליכא משום אבמה"ח. - אבל עכ"פ כיון שטרם הותרה הבע"ח לאכילה מטעם חסרון שחיטה, יש בזה משום יוצא מן האיסור, וזהו הביאור בגמ' ליכא מידי דאתי מחי ושריא והיינו דטרם הותר החי ממילא כל היוצא ממנו אסור. - ויש בזה חידוש התורה שהתירה חלב אע"פ שיש בזה משום יוצא מאיסור, ויש מקום לומר דכשם שהתירה התורה יוצא מאיסור אבמה"ח כן יש בכלל זה היתר ליוצא מאיסור טמא. - ולזה כתבה תורה לאסור חלב גמל. כד והנה הא דהתירה התורה חלב בהמה טהורה לאכילה יש לפרש בזה שתים, או משום דליכא בזה משום יוצא מאיסור מטעם דהחלב הוי כפריש ואין זה נחשב לגוף הבע"ח מפני שעומד לצאת, והרי זה כפרש גרידא, או משום דבזה חידוש התורה להתיר איסור יוצא. - אבל נראה יותר בזה שהוא כטעם הראשון, וזהו משום דהחלה לא נחשב לגוף הבהמה כמו שביארנו בספרנו נזר הקודש למעילה י"ב והחלב הוי רק מיפקד פקיד. ונפק"מ לבין הטעמים לענין חלב בהמה טמאה דאם בשביל הטעם הראשון שהוא מפני שאין זה מגוף הבהמה יש להתיר מטעם זה גם בחלב בהמה טמאה, משא"כ אם אמרינן דרק היתר יוצא בזה הנה אין לנו לומר רק מה שהתירה התורה, והיינו יוצא מן החי מבהמה טהורה משא"כ בהמה טמאה שיש בזה גם משום טמא. - והפרישה בסימן פ"א הקשה בזה, ומתרץ דבטמאה אין איסור מן החי נוהג בו ולכן הוי אמינא דכשם שהתירה התורה בטהורה איסור יוצא מן החי כן יש להתיר בטמאה איסור טמא יעוי"ש. אבל זה תמוה דהרי הש"ס מיירי למ"ד אבריה מתפרקין והוא אליבא דר' יהודה כמבואר בנדה ט', ור' יהודה סבר בחולין ק"א דאבמה"ח נוהג גם בטמאין כמו שכתבנו לעיל, אבל נראה דסבר הש"ס דהתורה התירה חלב של בהמה הטורה הוי הטעם משום דהוי כמופרש ומופרד, - וזה לא נלמד מהקרא דהטמאים דאתי לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם, דשאני התם שזהו מגוף הטמאים, אבל שאני חלב דהוי מופרש ומופרד מהגוף ועומד לצאת, וסברא זו שייכה גם בבהמה טמאה, ואיצטרף קרא לאסור. כה והנה בשיט"מ הכא הקשה בהא דאיתא פר' אלו טרפות מנין לביצת טמאה שהיא אסורה שנאמר ואת בת היענה, והשתא למה לי קרא תיפ"ל דהיוצא מן הטמא טמא וכו' וי"ל הטעם משום דחידוש הוא הא דביצה טהורה שרייה כדקאמר הכי גבי חלב דכי אבר מן החי ושרי לכך אפילו בטמאה נמי וביצת עוף טהור דשרייה נפקא לן מדדרשינן בפר' שילוח הקן וכו' יעוי"ש. - וכן כתבו התוס' בחולין ס"ד ע"ב. - והנה קשה טובא לר"מ דסבר דאבר מן החי אינו נוהג בעוף כדאיתא בחולין ק"ב ע"א, א"כ לר"מ תקשה בת היענה למ"ל כיון דליכא חידוש הא דשרי רחמנא ביצת עוף טהור משום דליכא בעוף איסור אבמה"ח. - ומצאתי שהקשה השואל בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ע'. - והוסיף עוד קושיא בהא דסו"פ כיסוי הדם דפליגי ר"מ ורבנן בשחיטת חשו"ק אם בעי כיסוי וקאמר שם לר"מ אוקי מיעוטא להדי חזקה ופירש"י חזקת אבמה"ח, וקשה הא בעוף וחיה מיירי ולר"מ אין אבמה"ח אלא בבהמה טהורה. - והנה מחדש שם החת"ס דרק משום אבמה"ח ממעט ר"מ מחיה ועוף. - וזהו משום דכתיב וזבחת מבקרך וגו' וסמיך לה לא תאכל הנפש עם הבשר וזהו אבמה"ח. - אבל בשר מן החי דנלמד מבשר בשדה טרפה, וזהו כר' יוחנן בחולין ק"ב, וא"כ כל שישנו בטרפה ישנו בבשר מן החי. - וא"כ גם לר"מ ישנו בעוף טהור ובחיה טהורה איסור בשר מן החי, והא דפירש"י בכיה"ד אבמה"ח אשגירת לישנא נקט. - נמצא דגם ביצת עוף טהור אתי מאיסור, וחידוש איכא הא דשרי רחמנא. - ולזה איצטרך בת היענה דהו"א הואיל וביצת עוף טהור דאתי מבשר מן החי ושריא רחמנא דהוה"ד גם ביצת עוף טמא מותר, על זה אתי קרא לאסור עכת"ד, יעוי"ש. כו והנה אף שדברים נעימים הם וראוים הדברים למי שאמרם. - אבל נראה להעיר א) מה יענה לרשב"ל דפליג שם אר' יוחנן וסבר דבשר מן החי נלמד ג"כ מקרא זה דלא תאכל הנפש עם הבשר והיינו דמחד קרא נלמד אבמה"ח ובשר מן החי, וכדפירש"י שם דמפרש רשב"ל לא תאכל הנפש, ולא תאכל הבשר כל זמן שזה עם זה יעוי"ש, וא"כ תקשה היאך מתורץ לר"מ אליבא דרשב"ל. ב) דלפי דברי החת"ס רק בשר מן החי נלמד מהא דבשר בשדה טרפה ולא אבר מן החי, ותמוה בהא דאיתא בירושלמי נזיר פר"ו בהא דתני ראב"י ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אל תהא תולש ואוכל מן הבהמה כדרך שאתה תולש מהקרקע ואוכל, ומבואר שיש בזה אבר מן החי כמבואר שם, הרי חזינן דגם אבמה"ח נלמד מקרא זה והיינו דמביא שם הירושלמי ללימוד דאבר מן החי וטרפה באזהרה אחת הן. - ואעפ"י דר' יוחנן שם סבר דאבמה"ח נלמד מהקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר. - אבל מבואר דגם רשב"ל סבר להאי דרשא דלא תאכל הנפש עם הבשר לאבמה"ח, אבל סבר דהתורה כללה לאבמה"ח גם בקרא דטרפה והוי לאו שבכללות, ור' יוחנן סבר דלא נקרא לאו שבכללות כיון דישנו לקרא מיוחד לאבמה"ח. - אבל ע"כ לא פליג אראב"י שיש בקרא זה דוהבשר בשדה טרפה שאין זה לימוד גם לאבמה"ח, וא"כ אין לומר דסבר ר' יוחנן אליבא דר"מ דרק משום אבמה"ח ליתא בעוף, אבל יש לעוף משום בשר מן החי, מטעם שנלמד מטרפה משום דלפי"ז גם אבמה"ח נלמד מקרא זה דטרפה, וכיון דסבר ר"מ דעוף טהור ממועט מאבר מן החי, ע"כ ממועט ג"כ מבשר מהחי, וא"כ הדרא הקושי' לדוכתי' לר"מ דע"כ ליתא בעוף טהור גם משום בשר מן החי. ג) דלדברי החת"ס אין ב"נ מצווה על בשר מן החי כיון שזהו דוקא בישראל שמוזהר על הטרפה, וזה דוחק גדול. ד) קשה דגם אם נאמר כן דמודה ר"מ בבשר מן החי שאסור גם בעוף טהור. - אבל כיון שהאברים מותרים, א"כ הביצה שנולדה יש בזה משום זה וזה גורם, היינו האבר המותר עם הבשר האסור, וזה וזה גורם מותר, וא"כ אין ללמוד מזה היתר לביצת עוף טמא שכולו איסור ודין יוצא מטמא עליו. כז וגם בעצם הדבר קשה לומר דאבר מותר והבשר אסור, דהלא בכל אבר בעינן שיהי' בו גם בשר. - ובשר זה מותר כיון שהוא אבר, ואילו בשר לבדו אסור. - והנה על זה יש לומר דהבשר שעם האבר סגי גם במשהו. - ואין בו שיעור כזית, ובשר לחודיא הכוונה בשר שיש בו כזית. - אבל אכתי יש לתמוה הלא יש אברים דאין בהם גידין ועצמות ורק כולו בשר כמו הלשון והטחול והכליות והלב, והם מותרים אעפ"י שהם בשר, ושאר הבשר אסור, וזה תימה דהלא האברים האלו לא יצאו גם מכלל בשר ומדוע מותרים הם, וכי מפני שיש להם תורת אבר יצאו מכלל בשר, ואם סבר ר"מ דאברים האלו מותרים, ע"כ סבר דגם בשר מן החי מותר בעוף, וא"כ תקשה כדלעיל. כח והנה בעיקר הדבר הא דנלמד בשר מן החי מבשר בשדה טרפה לא תאכלו, הביאור שזה ג"כ נקרא טרפה דהביאור טרפה כמו הא דטרוף יטרף דכל שבא מכח טירפא כדרך חיה שטורפת נקראת טרפה אעפי" שאין זה טרפה האמורה בתורה שהיא בכלל נבלה, מטעם שאין כמוה חיה, אלא הכוונה דהבשר שבא מכח טירפא אסור. - וא"כ הרי"ז גם בכלל, בהא דבשר בנפשו לא תאכל. - שבא הלימוד לאבמה"ח ע"כ שזה נכלל גם בשר מן החי, וכמו שמבואר בסנהדרין נ"ז וברש"י ד"ה בשר. - וגם בהלימוד דוהבשר בשדה לא תאכלו יש בכל זה גם אבמה"ח וכמו שסבר התנא ראב"י בירושלמי נזיר שם. אבל לא הוי הכוונה לומר שדין בשר מן החי נוהג רק במי שנוהג בו טרפות, ולומר דאם נוהג בו טרפות להכי תנהוג בו ג"כ הא דבשר מן החי. כט והנה לפי"ז הא דכתב הרמב"ם בפר"ה ממ"א ה"ב וז"ל אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טרפה כמו שביארנו לא משום אבמה"ח עכ"ל יעוי"ש הכוונה דחייב עליו משום בשר מן החי שגם זה נקראת טרפה כמו שכתבנו. - וע"כ צריך לומר דע"כ אין לפרש דהחיוב משום טרפה מטעם טריפות, דע"כ לא מיירי הרמב"ם שנטרפה מטעם זה. - וזהו משום דזה עצמו נקראת טריפה. אבל החיוב משום בשר מן החי. - ונוהג גם בב"נ. - ומיושב בזה מה שהקשה מרן בפר"ט ממלכים הי"א. יעוי"ש, ועי' בלח"מ. - ולפי מה שביארנו הדברים מוכרחים. - ולפי"ז לר"מ דסבר דאין אבמה"ח נוהג בעוף טהור ע"כ גם בשר מה"ח בכלל זה וכמוש"נ:
ל ונראה ביישוב הקושיא כמו שכתבו התוס' בשבועות דתמיד איכא איסור אינה זבוחה, וע"כ דסבר ר"מ דיש שחיטה לעוף מן התורה, וא"כ אף אם אמרינן דאין איסור אבר מה"ח ובשר מה"ח נוהג בעוף טהור, אבל עכ"פ איכא איסור דאינו זבוחה. ובספר מלא הרועים באות ע' מביא הוכחה שזהו שיטת ר"מ דיש שחיטה לעוף מן התורה, ומטעם זה ישנו בביצי עוף טהור דין כל היוצא מן הטמא. לא וכו יש לפרש גם בסוגיא זו דחלב דקאמר הש"ס דיש לאסור מטעם יוצא מה"ח. - ולכאורה למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת וא"כ ליכא מחיים משום אבמה"ח. - אבל ע"כ צריך לומר דישנו בזה האיסור דאינו זבוחה וגם בזה שייך כל היוצא מטמא, וכמוש"נ. לב אמנם עוד יש להעיר דאכתי אין ללמוד מחלב טהור לחלב טמא דהלא איכא למימר דשאני חלב טהור דאתי מבהמה טהורה שישנה עכ"פ בהיתר על ידי שחיטה, משא"כ חלב טמא, וכמו כן אין ללמוד ביצי עוף טהור לעוף טמא. - ונראה דכיון דחלב וביצים שהמה נפרדים ונפרשים מחיים, הרי המה כאבר מן החי הנתלש מהבהמה מחיים. - ואם ישנם באיסור יוצא מה"ח, הרי המה באיסורים כדין אבמה"ח הנתלש מחיים, וא"כ אין להם היתר לעולם על ידי שחיטה, כיון שאין להם שייכות להיתר דהשחיטה, והרי הם באיסורם, ודמיא לחלב טמא, ושפיר יש ללמוד מזה גם לטמאים, ואתי שפיר. לג שם וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי. - וקשה הלא מזה גופא יש ללמוד דשרי, דאל"כ למה כתבה תורה הטמאים לאסור צירן ורוטבן, הלא כיון דחלב בהמה טהורה אסור שאין זה אלא ציר ורוטב, וממילא אנו יודעין לעלמא וא"כ למה כתבה תורה הטמאים, וממילא מוכח מזה דחלב בהמה טהורה מותר, - ונראה דזה לא קשה משום דגם אם חלב בהמה טהורה אסורה. - אבל אין זה מטעם אוכל אלא מטעם משקה. - ושיעורו לענין מלקות ברביעית, משא"כ קרא דהטמאים בא להורות שדינם כאוכל ממש, ושיעורו בכזית, וכן כתבו התוס' ד"ה רוטב וכו' ומיהו כאן אין צריך לומר רק דאיצטרך לרוטב וקיפה לאשמעינן דהוי כממש וכו' קמ"ל בכלל אכילתו יעוי"ש. - ואילו לענין חלב בהמה טהורה יש לומר דהוי בדרך שתייה, וע"כ דתורת משקה על החלב. - ואפשר לומר דלאחר שגילתה תורה הא דהטמאים הנהוגים בחלב אמרינן דדינה כאוכל. לד והנה השיט"מ הביא בשם התוס' מדוע לא ילפינן מאברהם אבינו דהאכיל להמלאכים חלב, ותירץ דהי' סבור שהם בני נח ולא נצטוו על כך כי אין זה מז' מצות בני נח שקבלו עליהם יעוי"ש. וע"כ הביאור בזה דאעפ"י שבא לתרץ גם אם אמרינן שהוא מטעם אבמה"ח, וא"כ לכאורה לא מהני הא דהם ב"ג דהלא מוזהרים הם על אבר מה"ח. - והנה בריט"א הביא ג"כ דברי התוס' והקשה בזה, יעוי"ש. אבל הביאור בדברי התוס' דבני נח לא הוזהרו על היוצא מטמא. - ומזה ראיה לזה שכתבנו לעיל דבני נח לא הוזהרו על היוצא מטמא שזה רק לישראל נאמרה. והנה הגאון בפליתי סימן פ"א עמד בחקירה זו אם ב"נ מוזהרין על המי חלב, למאן דסבר שיש בהו משום אבמה"ח יעוי"ש, אבל ע"כ מוכח מדברי התוס' בפשיטות שאין ב"נ מוזהרין על זה. לה שם. אילימא מדאסר רחמנא בשר בחלב זכו' ואימא חלב לחודיא אסור באכילה ומותר בהנאה בשר בחלב בהנאה נמי אסור. - והקשה בריט"א מדוע לא קאמר הש"ס דאיצטרך גם לענין אכילה ונפק"מ באוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב מבשו"ח שנתבשלו ביחד דלוקה לכו"ע. - ואם בשביל איסור חלב לחודיא אין בזה מלקות כיון דהוי ח"ש, יעוי"ש. - ונראה דכל עיקר הא דבבשר וחלב לוקה בזה האופן הוא מהטעם דכיון דשניהם היתר, ורק מפני התערובות שאוסרתן, כמו"ש הש"ך בסימן ק"ה סקי"ז בשם הראשונים דדוקא בשביל זה שכל אחד מותר בפני עצמו להכי כשנתערבו ונתבשלו יחד הרי זה נעשה עצם האיסור, וכמו כן בכלאי בגדים יעוי"ש. וא"כ אם חלב בהמה טהורה אסור דאז לא הי' הדין הזה להיות לוקה על חצי זית חלב שנתבשל עם בשר. וכמו כן לא קשה מה שהקשה דבעינן קרא דבשר וחלב לענין דבבשר וחלב הדין דהחתיכה נעשית נבלה וזה ליתא בשארי איסורים יעוי"ש, אמנם גם זה הוא מטעם החידוש התורה מפני ששניהם הם היתר, וכמו שנתבאר. - והנה כמו כן מה שמקשה לענין שלא כדרך הנאתן, איכא למימר דכיון דהגמ' מיירי גם אליבא דר"ש ולר"ש לוקה בכל איסורין בשלא כדה"נ מטעם שדין של שלכדה"נ כדין משהו ולר"ש דסבר כ"ש למכות גם שלא כדה"נ בכלל כמו"ש התוס' בשבועות כ"ג ובמהרש"א שם. לו כתב הרמב"ם בפר"ג ממ"א ה"ו וז"ל אעפ"י שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב עכ"ל. ולפי"ז יש לעיין מה דפריך הש"ס למ"ל הגמל לאסור חלב טמא מ"ש מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו'. - וקשה הא ע"כ הא דהטמאים בא להורות שדינם כבשר ממש וכן מבואר בחולין ק"כ. - והריבוי דהגמל בא להורות רק איסור גרידא. ואם לא הריבוי דהגמל לא הוי ידעינן לאיסור כלל.- והיינו דהוי ממעטינן מהא דכתיב מבשרם דדוקא בשר. - וע"כ צריך לומר דמקרא דהטמאים ג"כ לא הוי אלא לאיסורא גרידא. - ובזה שפיר סד"א דגם החלב בכלל. - לז ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' ד"ה רוטב וא"ת תיפ"ל ממשרת ליתן טעם כעיקר דמכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה יעוי"ש. - אבל לפי מה שמבואר דמקרא דהטמאין אינו מרבה רק לאיסור ולא למלקות, איכא למימר דאין אנו דנין לטעם כעיקר רק בהני איסורין שלוקין עליהן. - וכמו שכתב הגאון בנוב"ת בחאו"ח סימן ס"ו שכתב דחלב טמא מפני שקל איסורו מפני שאין לוקין עליהם ליכא למילף מגע"ג להיות טעם כעיקר אסור מן התורה, ושפיר קאמר הש"ס דאיסור רוטב נלמד רק מהטמאים ולא ללמוד מטעם טעם כעיקר, משום דשאני איסור זה שכבר מיעטה התורה ממלקות מהא דכתיב מבשרם לא תאכלו, ורק לאיסור גרידא ילפינן מהטמאים. לח אמנם לפי"ז יש להבין בהא דאיתא בחולין ק"כ והא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן למ"ל ליגמר מהני. - והביאור בזה דליגמר מחלב וחמץ ונבלה דמיחוי שלהן כמותם וכדפירש"י, והיינו דאיכא גם מלקות מפני שהוא כעצם האיסור וכבשר ממש. - וא"כ מבואר מסוגיא זו דהדרשא דהטמאים מרבה לכל הני שדינם כבשר ממש, וא"כ לפי"ז הדרא הקושיא לדוכתי' דמאי פריך הש"ס הכא דגם בלעדי הדרשא דהגמל הוי אסרינן לחלב טמא מהטמאים, וקשה דהלא הדרשא דהטמאים הוא גם למלקות. - ואילו הדרשא דהגמר אינו מרבה רק לאיסור, וזהו מפני שאינו בכלל בשר, וממילא אין זה שייכות להא דהטמאים לשי' הרמב"ם. לט ונראה דהש"ס בהס"ד סבר דהחלב טמא הרי הוא ג"כ בכלל דהטמאים כיון שעכ"פ יוצא זה מגוף הטמא. - ואינו ממועט מהא דבשרם, כיון דהטמאים מרבה גם להיוצא מהבשר שדינו כבשר, ולזה פריך הש"ס למ"ל לרבות מהגמל הייתור, כיון שאסור בלא"ה מטעם דהטמאים שדינו כהבשר, וגם איכא מלקות כאוכל מהבשר עצמו. - אבל לפי מה שמשני הש"ס דיש מקום להתיר חלב מטמא מטעם שחידוש התורה להתיר חלב מבהמה טהורה, וממילא אנו יודעים שהחלב מוצא מהא דהטמאים, והיינו שאמרה תורה דהחלב אין דינו כהבשר, ומזה יש לטעות להתיר גם חלב בטמאה, ממילא גם עכשיו שרבתה תורה לאיסור חלב מטמאה, אין לנו לרבות אלא לאיסור גרידא, ולא למלקות, כיון דחזינן שע"כ מוצאה מכלל בשר, וכמו כן גם לענין ביצי עוף טמא, ודברי הרמב"ם שכתב שאין מלקות בחלב טמא וביצי עוף טמא הוא לפי המסקנא דסוגיא זו:
מ ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לרוטב של בשר טמא שהקשו למ"ל קרא דהטמאים הלא יש ללמוד מטעם משרת שטעם כעיקר. - וכתבנו לעיל דשאני הכא דממועט טעם כעיקר דדייקה תורה בהדיא ואמרה מבשרם, וכמו שכתב הרמב"ם. - אבל לפי מה שכתבנו דהרמב"ם כתב זה לפי המסקנא, אבל לפום הס"ד דכל היוצא מהטמא הוא ג"כ בכלל בשר מקרא דהטמאים, הנה שפיר הקשו התוס' תיפ"ל משום טעם כעיקר. מא איתא בחולין ס"ד אלא אמר רבא שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, והקשו התוס' וא"ת לאכילה ולמלקות למ"ל ריקמה הא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא, יעוי"ש. מבואר דסברי התוס' דיש מלקות בהא דכל היוצא מן הטמא ולשיטתם אתי שפיר הסוגיא דידן בפשיטות בהא דפריך הש"ס למ"ל קרא לרבות חלב מטא הלא הוא בכלל דכל הטמאים. - וע"כ דלא סברי התוס' דממועט כל היוצא מטמא מהא דבשרם. - ולשיטתם שפיר הקשו הכא בהא דרוטב דיש לאסור מטעם טעם כעיקר. - מב והנה חידשו שם התוס' דביצת השרץ בלא ריקום מותר מטעם חידוש התורה, וזהו דכמו דילפינן להתיר ביצי עוף טהור מטעם דכיון דאסרה תורה ביצי עוף טמא מקרא דבת היענה וילפינן מזה להתיר ביצי עוף טהור, להכי ילפינן מזה גם לביצי השרץ בלא ריקום יעוי"ש, ומשמע מדבריהם דמותר גם באכילה, וזהו מכח הקושיא למה בעינן ריקמה. - אבל לפי הכלל שכתב הרמב"ם דדין כל היוצא מטמא לא הוי אלא לאיסור גרידא ולא למלקות, יש ליישב קושיות התוס' דהא דבעינן ריקמה זהו למלקות, ובלא ריקום לא הוי אלא איסור גרידא, וכן כתב הה"מ בפר"ג ממ"א ה"ו שמפרש הרמב"ם דזהו הטעם דבעינן ריקום, ובלא ריקום אין בו מלקות, מפני שאין זה בכלל בשר. מג והנה הר"ן שעל האלפס מביא דברי התוס' ולא פליג עליהם. - אבל הר"ן בחידושיו לחולין מביא שיטת התוס' דמתירין ביצת השרץ בלא ריקום, וכתב על זה ולא נהיר דמכיון דגלי לן קרא דביצת עוף טמא אסורה ממילא ידעינן דאיסור אבר מן החי הוא דשריא רחמנא גבי ביצה ולא איסור טומאה, והיינו טעמא דביצת טרפה דאסירא וביצת השרץ נמי דכוותי', אלא להכי נקט שאם ריקמה ואכלה משום דבלא ריקמה נהי דאסורא מדאורייתא, מילקא מיהא לא לקי דבביצת השרץ מיהא לא מייחד בה לאו עכ"ל יעוי"ש. - מבואר דשיטת הר"ן הוא כשיטת הרמב"ם. - ודברי התוס' לכאורה תמוה טובא דהלא אין ללמוד מזה דהתורה התירה גבי ביצים לאיסור יוצא מן החי לומר דגם איסור טמא התורה התירה, דהלא מצינו להיפך גבי חלב דאעפ"י שהתירה חלב מבהמה טהורה, ומכל זה אסרה תורה להחלב מטא.- - וזהו דרק איסור יוצא מן החי התירה התורה, אבל לא יוצא מן הטמא, וא"כ אין לומר היתר לביצי שרץ שהוא מטמא. - וגם גבי ביצים אעפ"י שרבתה התורה ביצי עוף טהור שאין בזה משום יוצא מאבר מן החי. ומכל זה אסרה תורה ביצי עוף טמא מהא דבת היענה. - הרי חזינן דלא התירה תורה איסור טמא גבי ביצים. - ותמוה הדבר מניין לרבותינו בעלי התוס' לחדש היתר כזה. מד ונראה דהוקשה להתוס' מדוע נקטו שם בש"ס ביצת השרץ שאם ריקמה לוקה משום שרץ השורץ על הארץ. - והלא גם בעוף טמא ישנו להיא דינא שאם ריקמה לוקה משום שרץ העוף. - ומדוע נקטו שרץ הארץ. - מזה דייקו התוס' דיש חידוש דין בשרץ הארץ אשר בלא ריקום אין בו איסור כלל משום היוצא מן הטמא. - דאל"כ הי' לרבותינו בעלי הש"ס לומר סתם דבכל מקום הריקום בהעופות דינו כהעוף עצמו, ואין הבדל בין שרץ הארץ לשרץ העוף. - ומזה דייקו התוס' דיש הבדל ביניהם דבשרץ הארץ בלא ריקום ליכא משום כל היוצא מטמא, ומותר כמו ביצי עוף טהור. מה אמנם הרמב"ם ע"כ סבר דדיוק זה אין לדייק רק אם אמרינן דגם בעוף טהור שהתחיל להתרקם אסור מדאורייתא ולוקה, אז יש להקשות ולדייק מדוע נקט הש"ס ריקום דהשרץ השורץ על הארץ ולא נקטו סתם דריקום דיני כנברא ואין הבדל בין המינים, ומדחזינן דדייקו שרץ על הארץ מזה מוכח דדינו משונה גם מביצת עוף טמא לומר דבלא ריקום מותר לגמרי, משא"כ אם אמרינן דבביצי עוף טהור גם בריקום מותר מן התורה, א"כ אין לומר סתם ריקום דדינו כנברא. - דהרי בעוף טהור הביצים שלו גם בריקום מותר מן התורה, רק יש לדייק מדוע נקט שרץ, ולא נקט עוף טמא. זה לא דייקא משום דאם הי' נקט עוף טמא יש לדייק מדוע לא נקט שרץ. - וע"כ דחד מינייהו נקט. - והנה לפי"ז ע"כ שיטת התוס' דבריקום גם בביצת עוף טהור אסור מדאורייתא וגם איכא מלקות, אבל הרמב"ם סבר דבביצי עוף טהור גם בנתרקמו מותר מן התורה, ובאמת סבר כן הרמב"ם והובא בטור סימן פ"ו, להכי לא חייש לדייק מדוע נקט שרץ. - אבל התוס' ע"כ סברי דבריקום גם בביצי עוף טהור מן התורה אסור, ולזה דייקו שפיר, וכמו שכתבנו. מו אמנם לדינא פסק המחבר ביו"ד סימן פ"ו ס"ח דביצי עוף טהור שהתחיל להתרקם מותר מן התורה, וזהו כשיטת הרמב"ם, וממילא יוצא לדינא דבביצת השרץ קודם הריקום אסור מטעם כל היוצא מן הטמא, היינו איסור דאורייתא ואין לוקין עליה, וכמו שנתבאר. מז והנה מסופקני היאך הדין ביוצא מאיסור הנאה אם גם בזה אמרנין כל היוצא מאיסור הנאה אסור בהנאה. - או"ד דרק באיסורי אכילה הדין כן. - מח ונראה להוכיח מהא דאיתא בסוגיא דרוצה הש"ס להוכיח מבשר וחלב דחלב מותר. ודחי הש"ס דבא הכתוב לאסור בשר וחלב בהנאה, והיינו דאם בשביל יוצא מאבמה"ח מותר בהנאה, וזהו דהתירה התורה אבר מן החי בהנאה כמבואר בפסחים כ"ב מזה דהקישה תורה אבר מה"ח לדם, יעוי"ש. - והנה אם אמרינן דהיוצא מאיסורי הנאה הוי ג"כ אסור בהנאה, א"כ יש ללמוד דאבמה"ח מותר בהנאה, דאל"כ למ"ל הא דאסרה תורה בשר בחלב כיון דהחלב בלא"ה אסור, ואין לומר דלאסור בהנאה בא הכתוב דהלא משום יוצא מאבמה"ח ג"כ אסור בהנאה, וכיון שכן הלא מוכח דאבמה"ח מותר בהנאה, וא"כ למ"ל ההיקש להורות היתר הנאה לאבר מה"ח. - וע"כ צריך לומר דשאני יוצא מאבמה"ח, והיינו דאפילו אם אבמה"ח אסור בהנאה מ"מ היוצא מאבמה"ח מותר בהנאה. - וזהו דקאמר הש"ס דיש לומר דבא הכתוב לאסור בשר בחלב מטעם ההוספה דאסור בהנאה. ואכתי לא ידענו מזה דאבר עצמו מותר בהנאה, ולזה אמרה תורה ההיקש לדם להתיר אבמה"ח בהנאה. מט איברא דהרמב"ם בפר"ד ממ"א הכ"ב כתב וז"ל נאמר בשור הנסקל וכו' אלא להודיעך שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה עכ"ל, ויש להבין מאי מוסיף בהמשל שממשיל שור הנסקל לבהמה טמאה, וע"כ מסתברא דבא להורות לענין היוצא מהשוה"נ שאסור כמו כל היוצא מטמא. והכא היוצא מהשוה"נ אסור בהנאה כהשוה"נ עצמו. וראיתי באור שמח שנחית לפרש כן כוונת הרמב"ם דהכוונה בפרה לאסור חלבה, ובעוף לאסור ביצתה, וכתב ומסתברא דגם בהנאה מיתסרא, יעוי"ש. אמנם מה שכתב דיצא להרמב"ם מהא דסנהדרין פ' דולד שור הנסקל אסור, יעוי"ש. - אפשר לומר דשאני התם שנגמר הדין גם על העובר וכמו שפירש"י, וכן מדייק הרמב"ם בפרי"א מנזקי ממון הי"ב שכתב ואם ילדה אחר גמר דין ולדה אסור מטעם עובר ירך אמו יעוי"ש, וע"כ הכוונה יר"א היינו שנגמר גם על הולד, וכן פירש הר"ן בחידושיו לסנהדרין. - ויש לעיין היאך הדין בשנתעברה אחר גמר דין וילדה אם נאסר הולד, ואפשר לומר דלא נאסר הולד להיות אסור בהנאה. - ואדרבה אית לן לומר דכוונת הרמב"ם כבהמה טמאה דלא נאסרה רק באכילה ולא בהנאה, והיינו דלאכילה נאסרה מטעם שהתורה שללה היתר שחיטה מהשור הנסקל, הרי הוא מטעם כבהמה טמאה להיות גם היוצא ממנה בלא היתר שחיטה, אבל לענין איסור הנאה שפיר אפשר לומר דלא שייך בהולד, לכן לדינא צ"ע:
נ עוד נראה דיש לחלק בין ולד מפרה לביצה מתרנגולת, והיינו דאת"ל דהולד ופרה נאסר זהו משום דהוא מין בשר וקרינן בזה ולא יאכל את בשרו באיסור לאו, משא"כ תרנגולת כשהיא נסקלת דהביצה לאו מין בשר. - וע"כ אין בזה הלאו דלא יאכל את בשרו ולא הוי בזה יותר מאיסור גרידא, והדין בזה כביצת עוף טמא, וזהו משום דלאו מין בשר הוא, וכמו"ש הרמב"ם וכתבנו לעיל מזה, וצ"ע. נא גרסינן ברכות מ"ג אמר רבי חייא ברי' דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי, כל המוגמרות מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממושק שמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים, ופירש"י שהוא מין חיה מן הרעי של חיה יעוי"ש, וכוונת רש"י דהלא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא, וא"כ היאך מברכין עליהם ברכה, על זה פירש"י שנעשה מן הרעי, ולא שייך בזה כל היוצא מן הטמא כיון שנעשה אשפה מקודם. - והנה התר"י והרא"ש הביאו בשם יש אומרים שהוא מין חיה ידועה ויש לה חטוטרת בצואר ולשם מתקבצין בתחילה כעין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוש"ק. - ובתר"י מביא בשם רבינו מאיר הלוי שהי' אוסר אותו באכילה מפני חשש דם יעוי"ש, והרא"ש בפר' כיצד מברכין סימן ל"ה מביאו ג"כ - ומביא בשם הר' יונה ז"ל להתיר מטעם דאעפ"י שמתחילה הי' דם לא חיישינן להכי, דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואעפ"י שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש. כמו דבש דיינינן לי' ומותר, ה"נ אעפ"י שמתחילה היתה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן יעוי"ש. נב והנה לכאורה דברי הרבינו יונה צריכין ביאור דהלא מה מהני הא דבתר השתא, הלא עכ"פ הוי יוצא מן הטמא מאיסור דם, ואנן קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא והלא גם הביצים של העוף הטמא נשתנה מבשר העוף לביצים. ומכל זה אסרה תורה מטעם כל היוצא מטמא. - וע"כ דזה הוי סברתו של הרמ"ה שאוסר משום דם, והיינו מטעם יוצא מדם. וגם הא דאסרה תורה חלב מטמא ע"כ איכא שינוי גדול בין למ"ד דם נעכר ונעשה חלב, ובין למ"ד אבריה מתפרקין ונעשה מאבריה חלב, ומכל זה אסרה תורה מטעם יוצא מטמא. - ואעפ"י שהתירה תורה חלב מטהורה, אעפ"י שג"כ בא מאיסור דם או מאיסור אבמה"ח. - הנה זה ניחא אם החיה היא טהורה. - אבל אם היא טמאה, הלא לא מצינו היתר זה מאיסור טמא, - וא"כ אית לן למילף טמא מטמא. - והנה ראיתי במג"א סימן קט"ז סק"ג שהקשה ג"כ על הרבינו יונה מהא דקאמר הש"ס בכורות ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב הו"ל לאוסרו, א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן, וכי תימא נילף מחלב הא קיי"ל דמחידוש לא ילפינן, יעוי"ש. והנה מדברי המג"א משמע שמין חיה טהורה היא, דאל"כ הי' לו להקשות דהלא יש ללמוד מחלב טמא לאיסור וטמא מטמא ילפינן. - והנה הקושיא חזקה מאד דהלא גם הני תנאי דלא סברי דם נעכר, אבל עכ"פ בעצם הסברא לא פליגי דבתר מעיקרא אזלינן. וגם מה שכתב הח"י בסימן תס"ז סט"ז ביישוב הקושיא אינו נותן מרגוע. - והיינו שכתב לחלק בין אם האיסור עצמו נשתנה לבין אם ההיתר פועל השינוי כמו הדבש שפועל על הנבילה והדבש הוא היתר. אבל דוחק הוא כי הלא מכש"כ אם האיסור עצמו נשתנה והרי הוא כדליתא אם אזלינן בתר השתא. - וביותר התמיה עצומה מדוע לא נחתו הראשונים להסוגיא דבכורות שזהו המקור לעצם הדין דהיוצא מטמא:
נג ונראה לחלק - דסברי הני ראשונים דיש הבדל בין השינוי שהוא מתולדה, ומצד הטבע שהוטבע מהאבר בראשית אשר מהדם שבבהמה נעשה חלב, ומהדם והבשר שבתרנגולת נעשה ביצים, הנה כל הני לא נקרא שינוי כיון שזהו סדר ההולדה בטבע הבריאה, וע"כ שאין לדון בזה תורת דם או תורת אבר ובשר מן החי. - אלא דין יוצא מהטמא יש כאן. - ובטהורים מותר ובטמאים אסור, אבל אין דנין בזה בתורת השתנות כלל. - וכל עיקר סברת הרבינו יונה הוא מכח הסברא דהשינוי גורם ביטול לזה שהיה עד השתא, ועתה פנים חדשות באו לכאן. - ולא שייך בזה לדון כל היוצא מטמא טמא. - כיון שאין בזה משום יוצא מטמא מטעם שאין זה היוצא לאחר שנעשה פנים חדשות והדבר המהפך להנבלה לדבש, הרי זה עתה דבש ממש. - ואין זה ענין למה שהיתה נבלה מקודם, ומטעם זה לא נחתו רבותינו לסוגיא דבכורות. - ולזה גם הרמ"ה מודה להרבינו יונה שמותרת הנבלה הנהפכה לדבש. נד אמנם בדבר המוש"ק הוא ענין אחר. והיינו דכיון דהמוש"ק נעשה מדם, וזהו טבע יצירתו. - וא"כ הרי"ז דומה לחלב למ"ד שבא מדם, ואם התירה התורה לחלב הבא מטהורה, אין ראיה להתיר הבא מן הדם שבחיה, ולא מיבעי' אם מין טמא החיה, אלא אפילו אם החיה ממין טהור אכתי אין ללמוד להמש"ק מפני שיש לומר דדוקא הבא בסדר התולדה התירה התורה, שההשתנות לא באה על ידי דם בעין בהתהפכות הדם לחלב רק במקום יצירת הדם נוצר חלב, משא"כ במוש"ק שמדם ממש נעשה המוש"ק. - בזה שפיר דן הרמ"ה לחוש לאיסור דם. נה אבל לכאורה נראה שזה תליא בפלוגתא דרבותינו בעלי התוס' עם הרמב"ם והר"ן שכתבנו לעיל דלשיטת התוס' שהתירו ביצת השרץ מטעם דילפינן מביצי עוף טהור אעפ"י שהוא טמא מ"מ ילפינן גם טמא מטהור. - וא"כ גם הכא יש להתיר אעפ"י שהוא יוצא מטמא, ולהרמב"ם והר"ן אסור. נו אמנם לפי מה שביארנו לחלק בין השינוים שיש הבדל להבא בתולדה טרם יצירת האיסור לבין אם האיסור נולד ממש מקודם כמו הא דדם טרם שנעשה מוש"ק, ומהאיסור נעשה היתר על ידי ההתהפכות, זה אינו בדמיון לביצת השרץ, ואפשר שגם לשיטת התוס' אין להתיר. נז אמנם נראה להעיר בדבר המוש"ק והיינו כי יש סברא להיפך, והיינו כי קלקלתו, תקנתו.- והיינו כי מפני שהאיסור נעשה מקודם והיינו שהי' דם ממש מקודם. - ובאופן זה כשנתעפש נעשה סרוח ונעשה היתר מטעם שנעשה עפרא בעלמא. - ואח"כ כשנעשה מהעפר מוש"ק הרי זה כיצירה חדשה, והרי"ז בדמיון כדאיתא בתמורה ל"א באפרוח של ביצת טרפה דמותר מטעם דאימת הגדיל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא יעוי"ש. - והנה לכאורה גם בביצת עוף טמא מדוע לא אמרינן כן, וגם למ"ל קראי להתיר ביצת עוף טהור ולא אמרינן דהגדיל מעפרא כמו דאמרינן בביצת טרפה. - וע"כ צריך לומר דשאני הני שנולדו כפי הסדר של הבריאה, ועל זה אמרה תורה הדין דכל היוצא מטמא טמא. - אבל באופן שאינו בתורת הולדה, והיינו שיש איסור חדש כמו ביצה שנולדה מטרפה. - הנה לגבי איסור זה דטריפה אמרינן דלאחר שנעשה עפרא נתבטל האיסור טריפה כיון שאיסור זה אינו מצד ההולדה דהטבע רק נתהווה איסור חדש, והרי"ז כאילו נתערבה טריפות, בזה יש להתיר מטעם הביטול האיסור מפני שנעשה עפרא, ולהכי ליתא כלל האי כללא דכל היוצא וכו'. נח והנה גם כן בהא דמוש"ק כיון שאינו מטעם ההולדה, אין בזה הכלל דכל היוצא מאיסור, וכיון שנעשה עפרא מקודם שנעשה מוש"ק יש להתירו, זהו מה שנראה לדעתי בסברת המתירין. - והאוסרין סברי דגם זה איתא בכלל דכל היוצא, ולא משגיחין על זה שנעשה עפרא מקודם. נט והנה ראיתי אח"כ בביאור הגר"א ז"ל שמביא ראיה מדברי הר"ן שלהי פר"ב דע"ז שכתב לענין תערובות איסור בדבש להתיר מטעם לפי שהמתערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר כדאמרינן גבי אפרוח מביצת טרפה עכת"ד, וכנראה מדברי רבינו אשר לדעתו יש בזה היתר גם להמוש"ק. - אבל לפי מה שכתבנו יש לחלק דשאני בין דבר המתערב לבין דבר שהוא בטבע, והיינו דדבר שהוא בטבע הבריאה כן, שייך בו דכל היוצא מטמא, וצ"ע:
ס והנה בעיקר הא דקאמר הש"ס סד"א הואיל דחלב דבהמה טהורה נמי חידוש הוא וכו' בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל. - וקשה הא מצינו דפליגי תנאי אם גמרינן מהחידוש ור' יהודה סבר במוע"ק ז' ע"ב דמחידוש לא גמרינן, וא"כ תקשה לר' יהודה למ"ל גמל יתירה לאסור חלבו. סא ונראה דהנה בעיקר הפירכא דפריך הש"ס למ"ל קרא מ"ש מהא דתניא הטמאים לאסור צירן וכו' הלא איכא למימר דאם ילפינן מהטמאים האמור בשרצים הוי אסרינן במשהו שזהו כמו בשרצים, וכמו כן משני השס בחולין ק"כ דפריך שם למ"ל לרבות שותה בשארי איסורים דהוי כאוכל הא יש ללמוד מהטמאים ומשני שם דאז הוי אמרינן דאיסורן במשהו, וא"כ קשה מדוע לא משני הש"ס הכא ג"כ דאי מהטמאים הוי אמרינן דאיסורן במשהו. - אמנם ע"כ צריך לומר דהסוגיא אזלא הכא לר' שמעון ג"כ דיליף הכא מאת הגמל לאסור חלבו. ור' שמעון סבר דכל שהוא למכות. - ולהכי משני הש"ס הואיל וחידוש הוא וצריך לומר דר"ש סבר דילפינן גם לקולא. - אבל לר' יהודה דסבר דמחידוש לא ילפינן, א"כ אין ללמוד לאיסור היוצא מן הטמא להתיר מטעם דמחידוש לא ילפינן. סב ובזה יש ליישב הא דכתב המג"א שם דאין ללמוד להתיר המוש"ק מהא דחלב טהור מטעם דמחידוש לא ילפינן יעוי"ש, ולכאורה תמוה טובא הלא הש"ס קאמר בהדיא דלולא שכתבה תורה לאסור חלבו של גמל הוי ילפינן מחלב טהור שגם הוא מותר, והרי מבואר דילפינן מחידוש. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר והיינו דאיברא דע"כ סוגיא דבכורות סבר כן, אבל כיון דר' יהודה סבר דמחידוש לא גמרינן, אית לן לומר להלכה דלא גמרינן מחידוש. - אמנם הראשונים שכתבו להתיר גם ביצים של עוף טמא לולא שכתבה תורה בת היענה, והוי ילפינן מהא דהתירה התורה ביצי עוף טהור מטעם דחידוש הוא.- ולכאורה תמוה, ואפשר לומר דסבר דרק אם החידוש הוא לחומרא לא ילפינן מיניה אפילו קולא, עי' תוס' במוע"ק ח' ד"ה נפקא ליה, ועוד יש לעיין בזה. סג והנה יש לעיין בסוגיא דחולין ק"כ דמרבה שם חלב וחמץ ונבלה בשהמחן ועשאן משקה. - וקשה למ"ל קראי והא בלא"ה קיי"ל כל היוצא מטמא טמא. - והו"ה היוצא מאיסור אסור, ובשלמא לשיטת הרמב"ם דסבר דאינו לוקה על היוצא מטמא אתי שפיר דהקראי מלמדנו שדינן בזה כהאוסר ממש, אבל לשיטת התוס' דסברי דלוקה על היוצא מטמא ודין יוצא כדין מי שיצא ממנו. - וא"כ קראי למ"ל לרבות שותה. סד ואפשר לומר דלא רבתה תורה כל היוצא אלא באופן שהוא בא בטבע. - בלא מעשה ידי אדם. - משא"כ באופן שיצא על ידו פעולת אדם ששינה ממה שהי' עומד, והיינו שעשה מאוכל משקה, זה לא נלמד מהא דכל היוצא האמור בזה שהטבע בעצמותה עשתה. סה ות והנה איתא שם חמץ לא אתי מיני' שכן לא היתה לו שעה"כ, והקשו בתוס' וא"ת חלב נמי הי' לו שעה"כ כשהי' במעי אמו וכו' יעוי"ש, וקשה דאפילו את"ל דליכא איסור חלב כשהוא במעי אמו, וביותר בבן ח'. - אבל אכתי אסור משום יוצא מן החי, וא"כ לא היתה לחלב שעת היתר מעולם, דהרי אם תולש מהנפל חלב בשעה שהבהמה בחיותה. הרי"ז יוצא מאיסור אבמה"ח. - ואפילו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, אבל עכ"פ באיסור אינה זבוחה עומדת, וכמו שכתבנו לעיל. וכן כתבו התוס' בחולין שם ד"ה מה, וא"כ אינו דומה לחמץ שהי' מותר קודם הפסח וחלב הי' באיסור יוצא מן המטא. ואפשר לומר דכוונת התוס' שהי' לו שעה"כ באיסור כרת, דכיון שאין לו דין חלב, ואין לו חיוב כרת. - וכוונת התוס' בזה שקאמר הש"ס שם נבלה לא אתי מיני' שכן ענוש כרת והיינו שיש כרת בחמץ ובחלב. - ובזה הקשו התוס' דלענין כרת הי' לו שעת הכושר במעי אמו. - סו תוס' שם ד"ה אלא וכו' אע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית בה כרת אלא לאו יעוי"ש. וכוונת התוס' להקשות דלמ"ל קרא לרבות שותה, דהלא כיון דחמץ אסור בהנאה, והשתייה בכלל הנאה, ועל זה כתבו דליכא כרת על הנאה, והקרא מרבה לשותה שחייב כרת. - והנה המל"מ הקשה על התוס' פסחים כ"א דהקשו וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת וכו'. - דלפי זה תקשה למ"ל קרא לרבות שותה לכרת. - הלא בלא"ה איכא כרת מטעם ההנאה עכת"ד. סז ונראה דשאני הנאה דשותה מההנאה מהחמץ גופי', והיינו דההנאה מעצם החמץ שלא נשתנה מכמו שהיה דבזה אפשר דאיכא כרת עבור ההנאה ג"כ, משא"כ בשעשה שינוי מהאוכל למשקה, וזהו שרבתה לאיסור יוצא מן האיסור אף באופן שבא היציאה ע"י מעשה אדם. - אבל אכתי יש לומר דלא רבתה תורה אלא לאיסור שתייה, אבל לא להנאה. - והיינו כמו שכתבנו לעיל דליכא איסור יוצא מאיסור הנאה לאסור גם היוצא בהנאה, - וא"כ אפילו אם אמרינן דנהנה מחמץ בעין חייב כרת, אכתי לא נלמד חיוב כרת לנהנה מהיוצא ממנו, וזהו כוונת התוס' בחולין דהנאת חמץ לית בה כרת, היינו הנאה כזו הבאה מאיסור יוצא. סח ובזה יש להבין הא דאיתא שם ואלא הא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן מנלן וכי תימא ליגמר מהנך וכו' מה להנך שכן איסור הבא מאיליו וכו', ופירש"י אבל הקדש לא אתי מינייהו יעוי"ש. - וקשה הא איכא איסור הנאה, וא"כ קשה הלא סו"ס נהנה מן ההקדש ולמ"ל קרא, והרי"ז כמו שהקשו התוס' לעיל גבי חמץ, - ובספר דברי בינה בסוגיא דחמץ עמד בזה בקושיא יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו בסברת התוס' דאין לדון איסור הנאה הבא מיוצא מאיסור, ולכן אעפ"י שהקדש הוי באיסור הנאה, אמנם כל זה דוקא בנהנה מעצם הדבר שהוא בעין אבל לא נשמע באופן שהוא רק יוצא מאיסור. סט והנה יש לומר דכוונת הש"ס לענין מלקות, ואינו לוקה על הנאה לחודיא אפילו בשיש בו שו"פ רק אם אוכל ג"כ בשיעור כזית כמו"ש המל"מ בפר"א דמעילה, וממילא בעינן שתהי' בהאכילה תורת אוכל, ועל המשקה היוצא מן ההקדש בעינן שתהי' עליהן תורת אוכל דהשותה דינו כאוכל באכילה דהשיעור. - ולזה בעינן קרא. ועל זה פריך הש"ס דהמשקה דינו כמותו. ע שם בגמ', ודלמא לסחורה, הקשה בתוסיו"ט בפר"ז דשביעית מ"ג אם איסור סחורה בהדברים האסורים אסור מדאורייתא א"כ היאך קאמר הש"ס ודלמא לסחורה, יעוי"ש. - וע"כ הכוונה על עשרת חריצי החלב ששלח ישי עבור שר האלף דאצלו לא הוי נזדמנו. - עא א אבל נראה דאפשר לומר דאפילו אם איסור סחורה בדברים האסורים הוי דאורייתא, זהו רק בעצם האיסור, אבל לא בהיוצאים מן האיסור, וזהו כיון דקילא משארי איסורים שאין בהם מלקות לשיטת הרמב"ם והר"ן, והרי"ז כמו שכתבו גדולי האחרונים שאין ללמוד טעכ"ע באלו איסורים. - כן אפשר לומר דבאלו לא נאסרה סחורה מדאורייתא. - עוד נראה דע"כ אין להחמיר יותר בהיוצא דהיינו בהחלב יותר ממי שיצאת ממנה. - והיינו דהפרה מותרת בסחורה כדין בעלי חיים טהורים, ואיך נאמר שהחלב שיצאת מפרה אסור. עב גרסינן בכתובות ס' ע"א יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו ת"ל את הגמל כי מעלה גרה הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור, יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל, ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל ת"ל הוא הוא טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור, ע"כ הסוגיא. והנה משמע דאם לאו הק"ו הייתי אומר דחלב מהלכי שתים טהור גם בלא הקרא דממעט מהוא, והיינו ע"כ שהייתי דן בבנין אב מחלב בהמה טהורה דהוא הדין חלב מהלכי שתים דטהור, אמנם מפני הק"ו שמלמדנו להיות טמא להכי כתבה תורה הוא למעט חלב מהלכי שתים דטהור, - אבל קשה הלא יש בנין אב המלמדנו דטמא, והיינו מהא דאסרה תורה חלב טמא. - וא"כ יש ללמוד דגם חלב מהלכי שתים טמא, וכיון דאיכא בנין אב משני הצדדין הלא מדה בתורה דאזלינן לחומרא. - ובשלמא לשיטת הרמב"ן והרשב"א דסברי דליכא שום איסור בבשר אדם אתי שפיר דיש ללמוד מבהמה טהורה להיתר, ולא מחלב טמא. - אמנם להני ראשונים דהיינו הרא"ה והריטב"א הובא בשיט"מ בכתובות שם דסברי דאיכא בבשר אדם גם משום אבמה"ח קשה הלא שפיר יש ללמוד מבנין אב מחלב טמא וא"כ למאי איצטרך לק"ו אשר בשביל זה כתבה תורה קרא מיוחד להתיר. עג ונראה דכיון דכל עיקר ההיתר דחלב טהור הוי חידוש לקולא ומחידוש דלקולא ילפינן לעלמא כמו שכתבנו לעיל, להכי הוי ילפינן מחלב טהור להתיר אבל הק"ו מלמדנו לאיסור ולהכי כתבה תורה למעט שחלב מהלכי שתים ליתא באיסורא דחלב טמא. - ובזה מיושב גם כן מה שיש להקשות למה לן ק"ו הלא אם בשר אדם אסור משום אבמה"ח א"כ למה לן ק"ו. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר מטעם דהוי ילפינן מחלב טהור, וכמו שקאמר הש"ס דלהכי איצטרך לאסור חלב גמל מה"ט. עד אמנם לשיטת הרמב"ן והרשב"א דסברי דבשר אדם ליכא איסורא כלל. - א"כ יש להבין הא דתנא התנא הק"ו לאסור חלב מהלכי שתים מהא דחלב טמא. - הלא איכא למיפרך מה לחלב טמא שכן הוא יוצא מן הטמא, משא"כ חלב מהלכי שתים שהוא יוצא מן הטהור. - והנה ראיתי בשיט"מ שהביא שכן הקשה הרא"ה על שיטה זו דסברי דבשר אדם מותר, וע"כ סברי דהגירסא בהספרא אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הבשר שהוא שוה בכל, והרשב"א בחידושיו כתב שכן גרס רש"י ז"ל והר"ח ז"ל יעוי"ש ומזה שגם הבשר מהלכי שתים מותר. - וע"כ מפרשים דברי התנא דמעיקרא יליף בק"ו לאסור חלב מהלכי שתים והיינו טרם שממעט בשר מהלכי שתים. - ועל זה קאמר דממועט חלב מהלכי שתים מהוא. - אבל תקשה לפי"ז שהוא נגד הכלל דהיוצא מטמא טמא. - על זה מסיים התנא דגם בשר מהלכי שתים טהור ומותר. - וממילא החלב שלו מותר. עה והנה דעת הרמב"ם דבשר אדם הוא באיסור עשה, ופירש זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, והרשבא" הקשה על זה שאין לנו לדרוש מה שלא דרשוהו בעלי הגמרא, וכתב עוד ויודע אני שאמר כך מפני שאמרו בספרי יכול אף בשר מהלכי שתים מהא בלא תעשה על אכילתו, הוא סבר בלא תעשה הוא דליתא, אבל בעשה איתא, ולא היא דהא בחלב נמי קאמר התם בלשון הזה ואפילו מצות פרוש אין בו אף כאן כן וכו' ואילו הי' בעשה הי' דמו ג"כ בעשה וכלל גדול הוא כל היוצא מן הטמא טמא עכת"ד, והנה לכאורה יש לומר דאעפ"י שבשרו אסור מ"מ אין זה פלא שהתורה התירה להיוצא כמו שחזינן שהתירה התורה לחלב בהמה טהורה אף שיוצא מאיסור, וה"ג כתבה תורה הוא לומר שאעפ"י שיוצא מטמא מ"מ החלב מותר-אבל ע"כ כוונת הרשב"א דבשביל הק"ו אין ללמוד מחלב טהור, וא"כ שוב מהדרינן להכלל דכל היוצא מטמא. - והא דכתבה תורה הוא למעט דם מהלכי שתים אתא, ואין למעט חלב, נגד הכלל דכל היוצא מטמא. - והמיעוט לדם לא אתא אלא למעט מאיסור דם אבל איסור טמא נשאר באיסורו, וכמו שהדין גבי שרץ דממעט מאיסור דם, אבל דמו כבשרו. - אמנם הר"ן שעל הרי"ף מבאר שיטת הרמב"ם עפ"י דרשת הכתובים, ולדבריו יש מיעוט בתורה להתיר חלב מהלכי שתים כמבואר שם. עו והנה הה"מ בפר"ב ממ"א כתב בשיטת הרמב"ם דכלל כל היוצא מן הטמא טמא באיסור לאו נאמרה, משא"כ בשר אדם שהוא רק בעשה יעוי"ש. - ולכאורה מ"ש איסור לאו מאיסור עשה. - ויש להסביר הדברים דהרמב"ם לשיטתו דסובר דכל היוצא אינו אלא באיסור גרידא. - וא"כ כיון דהיוצא מן הטמא אעפ"י שהוא טמא, אבל קיל ליה איסורו מהאב שלו, וממילא בהאב שהוא בל"ת הוי היוצא באיסור גרידא, וממילא אם האב שלו הוא רק בעשה, ממילא היוצא קיל ממנו ומותר לגמרי ומטעם זה חלב היוצא מבשר אדם לגמרי מותר. עז והנה קשה טובא לאחר שרבתה תורה דחלב מהלכי שתים מותר. ממילא אנו יודעים דחלב טמא אסור דאל"כ אלא גם חלב טמא מותר א"כ ליכא ק"ו לאסור חלב מהלכי שתים, וממילא לא איצטרך קרא להתיר חלב מהלכי שתים, וכיון דאמרה תורה להתיר חלב מהלכי שתים ממילא מובן דחלב טמא אסור. - ומצאתי בשיט"מ לכתובות שם שהקשה בזה. - אבל נראה דיש לומר לאידך גיסא להתיר חלב טמא מק"ו, והיינו דמה אדם שהחמרת במגעו חלבו טהור בהמה שהקלת במגעה פשיטא שחלבו טהור, ולהכי שפיר כתבה תורה לאסור חלב טמא. - אבל זה לא אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דסבר בשר אדם בעשה. - וא"כ איכא למיפרך מה לחלב מהלכי שתים שהוא רק איסור עשה משא"כ חלב טמא שבא מאיסור לאו. - ומזה משמע כשיטת הראשונים דסברי דיש איסור לאו בבשר אדם. עח אמנם לשיטתם ג"כ תקשה מהסוגיא בהא דפריך הש"ס למ"ל קרא נילף מהטמאים וכו', וקשה הא כיון דאיכא למילף מק"ו מחלב מהלכי שתים דמותר גם חלב טמא מכח כש"כ, וא"כ שפיר איצטרך קרא לאסור חלבו דגמל. - וקושיא זו בתרייתא מצאתי בריטב"א. - אבל נראה דזה יש לתרץ, והיינו דהוי אמרינן דחלב טמא נכלל בוהטמאים. - ואין הבדל בין ציר ורוטב לחלב, אבל זהו לפי הס"ד קודם שקאמר הש"ס דיש מקום לומד ללמוד מחלב טהור. - אבל לפי מה שמשני הש"ס דיש ללמוד מחלב טהור. - בזה אנו יודעין דשאני חלב, ואינו בכלל דהטמאים, והוא מטעם שזהו דבר הנפרש ונפרד מהגוף. - ולהכי לא קשה מהסוגיא. - אמנם לפי האמת שאנו יודעים דשאני חלב מהא דהטמאים שפיר מיושב הא דאיצטרך לאסור חלב טמא בכדי שלא נלמוד מק"ו מחלב מהלכי שתים, וכמוש"נ. עט דף ז', בעו מיני' מרב ששת מי רגלים של חמור מהו וכו' אמר להו דב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור מטמא לא קאמר אלא מן הטמא, והני נמי מינא דטמא הוא. - ביאור הדברים אם הוא רק מין טמא אף שאינו מגופו ממש וכמו שפירש"י דדמי לחלב יעוי"ש. - מיתובי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופו ואין ממצות אותו מגופן. ומשני הוא דאמר כר' יעקב דאמר דובשא רחמנא שרייה דתניא רבי יעקב אומר אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא שרץ עוף טמא בהדיא כתיב אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה דבש דבורים, יכול אף דבש הגזין והצירעין וכו' מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לוויי ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לוויי, ע"כ הסוגיא:
פ והנה משמע מזה דלולא שהתירה התורה דבש דבורים דאז הי' אסור מטעם כל היוצא מטמא. - ולכאורה כיון שדומה לחלב מדוע לא ילפינן מחלב בהמה טהורה להתיר כמו דקאמר הש"ס לעיל דלולא שרבתה תורה לאסור חלב גמל דהייתי מתיר מהלימוד דהחלב. - וכמו שכתבנו לעיל בשם התוס' דמתירים ביצי שרץ מטעם הזה אעפ"י שהשרץ הוא דבר טמא ילפינן מחלב טהור. - ובשלמא לשיטת הרמב"ם והר"ן אתי שפיר דסברי דילפינן טמא מטמא. אבל לשיטת התוס' קשה. פא ונראה דכיון דאמרה תורה בשרץ העוף אך את זה תאכלו דע"כ זה בא למעט, ואין לומר דבא למעט שרץ העוף גופיה דזה כתיב בהדיא בפסוק הקודם. - וע"כ דבא למעט מה שעוף טמא משריץ, ויש בכלל זה כל מיני תוצאות משרץ העוף האסור באכילה, שגם היוצא ממנו אסור. - ובזה נכלל כל מיני דבש היינו בין דבש דבורים בין דבש הגזין והצירעין. - וממילא אין ללמוד מחלב טהור כיון שאמרה תורה דין מחודש לאסור היוצא מן שרץ הועף. אמנם מפני שיש לדייק מהפסוק הקודם שאמרה תורה כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם דיש בזה מיעוט הוא למעט מה שעוף טמא משריץ המורה היתר. - וזה הוקשה לרבי יעקב ודרש להתיר דבש דבורים מפני שאין לו שם לווי, - והקרא המורה לאיסור בא למעט דבש הגזין והצירעין מפני שיש לו שם לוויי. - והביאור שם לוויי היינו מפני השינוי שיש ביניהם, וזהו כי הדבש דבורים אינו ממצות מגופן, לכן לא התייחסו לו על שם המולידן. - ודבש הגזין והצירעין מפני שממצות מגופן נקראין על שם המולידן, וא"כ מסתבר שזה הדבש כוונת התורה לאסור. - ומיושב בזה מה שהקשה הב"י בסימן פ"א מנ"ל לר' יעקב למעט דבש גזין וצירעין דהא בקרא לא אידכר דבש וכו', יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו דהכוונה שם לוויי שזה מורה על מיצוי דהגוף, ומסתברא שבזה כוונת התורה לאיסורא. - והנה הב"ח נחית גם כן ליישב דברי ר' יעקב שבא מדיוק, הכתובים אבל לא ביאר ההבדל והביאור בהא דשם לוויי. - ובזה אתי שפיר גם לשיטת התוס' דאעפ"י שסברי התוס' דילפינן גם טמא מטהור. אבל הכא שאני שהתורה חידשה דינים מחודשים בהא דדבש וכמו שכתבנו. פב והנה הרבינו גרשום כתב דבש סתמא כדכתיב ביערת הדבש יעוי"ש, וכוונתו דכיון דקראו אז דבש סתמא, ושם ביערת הדבש הוא דבש דבורים, ומשם מוכח כי אכלו אז הדבש הזה. - וזהו דבש סתם. ומזה מוכח כי היו מפרשים הקראי להתיר דבש דבורים, וממילא מוכח דהפסוק המורה איסור לא הוי סתם דבש אלא הוא דבש הגזין וצירעין. פג ולענין הלכה בדבש הגזין והצירצין כתב הרא"ש בשם הר"ת דלא כר' יעקב אלא כסתם מתניתין דמכשירין פר"ו דתנן שם דבש צירעה טהור ומותר באכילה יעוי"ש. וכן פסק הרמב"ם בפר"ג ממ"א ה"ג והה"מ מבאר שיטתו יעוי"ש. ולפי מה שביארנו נראה דע"כ התנאי דמכשירין לא סברי כר' יעקב דמדייק שני דיוקים אלא סברי דיש לנו לדייק רק חד דיוקא אבל אתה אוכל מה ששרץ העוף משריץ, - וממילא אין הבדל בין דבש דבורים לדבש הגזין וצירעין. פד והנה לכאורה קשה מדוע לא קאמר דאיצטרך קרא לאסור חלבו של גמל, משום דאם לא כן הוי ילפינן מהא דשריא דבש משרץ העוף אעפ"י שבא מדבר טמא וא"כ הו"א דהו"ה חלב טמא, וזהו דהדבש הוא בדמיון ליאלא דיחמורתא, והוי ילפינן טמא מטמא. - אבל אפשר לומר דהסוגיא אזלא אליבא דר' יעקב דאוסר דבש הגזין וצירעין. - וא"כ אין להביא ראיה מדבש דבורים משום דאיכא ראיה להיפך מדבש הגזין והצירעין. - אבל לשיטת המשנה דמכשירין שפיר איכא להביא ראיה מהדבש. - והנה לפי"ז לכאורה אזלא סתמא דהסוגיא כר' יעקב. ומזה יש להוכיח דהלכה כר' יעקב, ויש מזה סעד להפוסקים דסברי כר' יעקב. - אמנם נראה דאין להביא ראיה מהדבש, מטעם דאיכא למימר דשאני שרץ העוף שאינו מטמא, משא"כ בהמה טמאה דמטמא ולהכי מביא ראיה מחלב של בהמה טהורה, וכמוש"נ. פה שם חלי דיחמורתא סבור רבנן למימר ביעי נינהו ואסורין, אמר רב ספרא זרעא דאילא וכו'. ויש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא, ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה. פו ונראה דכיון דכל עיקר הא דסבור רבנן למיסר הוא מטעם שזהו כעין ביצי זכר ויש בזה משום אבמה"ח וכמו שפירש"י, והנה פליגי תנאי אם נוהג אבמה"ח בטמאים כדאיתא בחולין ק"א ע"ב. - וע"כ הני רבנן סברי כשיטת התנאים דאבמה"ח נוהג גם בטמאים, אמנם הרמב"ם דפוסק דאבמה"ח אינו נוהג אלא בטהורים דוקא ולא בטמאים כדאיתא בפר"ה ממ"א ה"א יעוי"ש, וא"כ אין כאן איסור משום אבר מה"ח בלא"ה. - ולהכי שפיר השמיט לזה. - ואם בשביל איסור יוצא. - הנה כאשר פוסק הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"כ דמי רגלים של חמור מותר, וא"כ כש"כ חלי דיחמורתא שבא מעלמא. - ולהכי לא הביא הרמב"ם להאי דינא. פז שם.. אמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של אדם מותר מ"ט פירשא בעלמא הוא, אמר רב חסדא תניא דמסייע לך עור הבא כנגד פניו של אדם וכו' יעוי"ש. והנה הרמב"ם בפר"ב ממ"א ה"כ כתב וז"ל עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה מפני שהוא כמו הפרש ומי רגלים שהן מותרין עכ"ל. והנה בפר"ה ממ"א הי"ג כתב וז"ל השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת הרי"ז מותר באכילה, ואפילו שליא מותרת באכילה ושליא שיצאת מקצתה ושחט את הבהמה, אם היתה שליא זו קשורה בולד מה שיצא ממנה אסור והשאר מותר עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל מכדי קיי"ל דשליא אינו אוכל דפרשא בעלמא היא, וכי יש עמה ולד קשור דליכא בה חשש ולד נימוח אמאי אסורה לא כולה ולא מקצתה עכ"ל, אבל מבואר דעת הרמב"ם דמחלק בין חמור לבהמה טהורה, דבשליא של חמור פסק דהוי כפרש, ובשליא של בהמה טהורה פוסק דאסורה באכילה, וזה תמוה טובא מ"ש זה מזה. פח והנה אפשר לומר דבאמת לאו בשר הוא ואין בזה לא משום טומאה ולא משום נבלות. - אבל יש לדון בזה משום אבמה"ח. - ובזה יובדל בין טמאה לטהורה דבטמאה לית בה משום אבמה"ח, ובטהורה יש בה משום בשר מן החי, וכמו שכתבנו לעיל בשיטת הרמב"ם גבי יאלא דיחמורתא, - והנה ראיתי בפליתי סימן פ"א סי' ו' שנחית בזה יעוי"ש, אבל אין זה מספיק, משום דאכתי תקשה הלא גם בטמאה אעפ"י שאין בזה משום בשר מן החי אבל אכתי יש בזה משום יוצא מן הטמא. - ועוד תמוה דלמה כתב הרמב"ם הטעם משום דהוי פירשא הלא אין בזה איסור מטעם שאין בשר מה"ח נוהג בו. פט ונראה לפרש כוונת הרמב"ם בזה שכתב בחמור מפני שהוא כפרש"י דלא הוי הכוונה מפני שהוא פרש וכמו שהבין הראב"ד בהשגה, משום דאם כן מדוע כתב שהוא כפרש בכ"ף הדמיון. אלא היה להרמב"ם לומר מפני שהוא פירשא. - או פרש. לכן נראה דכוונת הרמב"ם להתיר מפני שאין זה בא ממיצוי הגוף, ודינו כמו פרש שמותר מטעם שאינו ממיצוי הגוף וכמו מי רגלים שמותרין מטעם זה, הנה כמו כן דין השליא, ולזה מביא הרמב"ם הדמיון לפרש ולמי רגלים שכתב, אבל ע"כ השליא בעצמותה לאו פרש הוא, אלא הוא בשר אלא שחסר לה שחיטה. - והנה יען שהתורה רבתה לשחיטה. - וזהו מהא דדרשו רבותינו בחולין ע"ז מקרא שכתוב כל בבהמה תאכלו לרבות את השליא שניתרת בשחיטת האם יעוי"ש, מזה יש ללמוד דהשליא טעונה היתר שחיטה, וממילא כשיצאת מקצתה אין אותו מקצת בכלל השחיטה אז השליא נאסרת מטעם חסרון שחיטה. - ואעפ"י שאינה כגוף הבהמה, עי' זבחים ל"ה, אבל כיון שהתורה רבתה לשחיטה, חזינן מזה שאסורה באכילה בלא היתר שחיטה:
צ איברא דעדיין יש להקשות בהא דכתב הרמב"ם שם בפר"ד ממ"א הי"ח וז"ל האוכל מנבלה וטרפה וכו' ומן השליא שלהן אעפ"י שהוא אסור הרי"ז פטור מפני שאלו אינן ראוין לאכילה, ומשמע דבראוי לאכילה אסור. - וקשה דהלא זה סותר מה שכתב דשליא דינה כפרש וכמי רגלים, ודוחק לומר דשאני בין השליות דהיינו דרק בחמור כן הדין, והפר"ח רוצה לפרש שכן דעת הטור לחלק בין חמור לשארי טמאים יעוי"ש, אבל דוחק הוא, ועוד דהלא מהסוגיא משמע דאין הבדל מדמביא הש"ס ראיה משליא דאדם לחמור, ובפליתי שם הקשה ג"כ על הפר"ח יעוי"ש. צא אמנם נראה דשאני בין אם יצאת השליא מן הבטן דאז דינה כפרש וכמי רגלים ואין בה איסור משום יוצא מן הטמא, אמנם מה שכתב הרמב"ם בהי"ח מיירי שהשליא בבטן פנימה דאז אין דינה כפרש, אלא כבשר הבהמה אעפ"י שאין זה בשר ממש להיות נידון משום נבלה כיון דלאו בשר נבלה הוא. - אבל עכ"פ איסור יוצא מנבלה איכא בזה, ולהכי אסורה השליא באכילה. - וחילוק זה שיש הבדל בין אם מונח בבטן פנימה לבין אם יצאה לאויר העולם, מבואר זה בביצים של עופות שכתב הרמב"ם בפר"ג ממ"א ה"ז וז"ל יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהם כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה, וכן ביצי העוף הטמא התלוים באשכול שעדיין לא פירשו ונגמרו, האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעיים שלהן עכ"ל, מבואר דאעפ"י שסבר הרמב"ם דביצי עוף הטמא לאחר שנולדו שאין בזה מלקות מן התורה, מ"מ כל זמן שהם בבטן פנימה הרי הם כבשר האם, לכן נראה בזה ג"כ בהא דשליא דאעפ"י דהשליא לאחר שפירשה שדינה כדבר המופרש ומיותרת, - אמנם אם השליא בפנים דינה כבשר אם היא ראוי לאכילה. - ובזה יש להצדיק שיטת הש"ך שם שכתב בהא דכתב המחבר שליא שהחמור נוצר בו מותר. כתב הש"ך בסקי"א וכש"כ בשליא של שאר בהמות טמאות, יעוי"ש. - ולא קשה מזה שכתב הרמב"ם דשליא יש בה איסור אכילה, דשם הכוונה בשלא יצאת לחוץ, וכמוש"נ. צב ות והנה בולד טרפה פליגי ר"א ור"י אם כשר לקרבן דר"א אוסר מטעם דסבר זו"ז גורם אסור ור"י מתיר דסבר זו"ז גורם מותר. - ומשמע אבל להדיוט לכו"ע שרי. - וכן פידש"י בתמורה ל' ע"ב במשנה ופירש שם הטעם הא דלא הוי יוצא מטמא משום דלאו מגופה קא רבי יעוי"ש. - ושם בסוגיא ל"א איתא מחלק הש"ס בין ולד מטריפה לאפרוח מביצת טריפה משום דולד טריפה מאוירא קא רבי, וכמו שפירש"י ותוס' שם שני פירושים יעוי"ש. - ולכאורה איזה הבדל יש בין טהור שנולד מן הטמא לולד שנולד מן הטרפה, ואם אמרינן לולד טרפה שמותר מטעם דמאוירא קא דבי, א"כ גם לטהור שנולד מן הטמא הלא הוא מאוירא קא רבי. - וע"כ צריך לומר דבטהור הנולד מהטמא התורה עשאה להנולד למין טמא ממש, משא"כ בולד טרפה שאין לומר דהתורה עשאה אותו לטרפה כיון שבאמת לא הוי טרפה, - אלא יש בזה משום יוצא מן הטרפה. - וכיון שמאוירא קא רבי לא הוי יוצא מן הטרפה אלא יוצא מהאויר. צג והנה לכאורה יש לעיין דהלא עכ"פ הטרפה יש בה משום גורם, והגורם שלה ע"כ לא נתבטלה, וגם קרינן לה גורם כמו שאמר ר"י זו"ז גורם, נמצא דאף אם אמרינן מאוירא קא דבי ע"כ הכוונה ג"כ כעין זו"ז גורם דהיינו הפרה והאויר, וא"כ מדוע מודה ר"א לר"י דלהדיוט מותר, וקשה הא איהו סבר זו"ז אסור, וא"כ מה לי לגבוה או להדויט כיון דסבר זו"ז גורם אסור, (וזה ודאי דדוחק לומר דהגורם נתבטל בגידולו של ולד ולהכי להדיוט מותר, ובהקדש לא מהני ביטול, אבל זה ליתא דא"כ יתבטל כל עיקר הדין דזו"ז גורם כמובן). צד ונראה דזה הטעם דולד טריפה מותר להדיוט לכו"ע. - הוא מפני שמצינו דהתירה תורה להגורם באופן שאין היוצא מתמצה מהגוף כגון הא דחלב טהור, וגם דבש דבורים, ולהרבה פוסקים גם דבש הגזין וצירעין אעפ"י שהגורמים הם איסור, ומכל זה התורה התירה אותו, ולהכי גם בולד טריפה אעפ"י שנתעברה בטרפותה ויש גורם איסור, אבל התורה התירה אותם. - והנה מטעם זה יש להתיר גם ולד טריפה אעפ"י שהגורם הוא האיסור, אבל מפני שהולד נוצר בלא מיצוי מהגוף. - הרי זה בדמיון לחלב מבהמה טהורה ולדבש דבורים וכדומה. - והא דאוסר ר"א ולד טריפה לקרבן מטעם הגורם דהאיסור ולא מהני גם הא דישנו גם גורם דהיתר מטעם דסבר זו"ז גורם אסור בכל התורה. - להכי סבר דכיון דכל זה ההיתר דגורם שהתירה תורה להדיוט חידוש הוא, להכי אין לך בו אלא חידושו דהיינו להדיוט אבל לגבוה אסור, וזהו טעמו של ר"א דאוסר ולד טריפה לקרבן. - ור"י דמתיר דקרבן הוא רק מפני שסובר דזו"ז גורם מותר בכל התורה להכי לא הוי פסול גם בהקדש, והביאור בזה דלר"א דסבר זו"ז גורם אסור בכל התורה ממילא יש בזה משום מאוס לקרבן, ולר"י דסבר זו"ז גורם מותר בכל התורה להכי אין זה מאוס גם לקרבן. - ולשיטת התוס' אתי שפיר דברי ר"א מטעם שאוסר גם להדיוט כמו"ש שם ד"ה ר"א. צה ואין להקשות מדוע לא נילף מחלב של גמל דאסרה תורה להגורם. - וא"כ גם בולד טריפה שאסור מטעם הגורם דהאיסור. - אמנם ע"ב סברי רבותינו דמתירים ולד טריפה משום דסברי דאין ללמוד טהור מטמא לאיסור, ועוד דמצינו הרבה דברים שהתירה התורה גם בטמא כמו הא דדבש דבורים ודבש הגזין והצירעין. - אבל העיקר בזה דשאני ולד טריפה משום דאין זה מיצוי הגוף וכמו שאמרו בתמורה משום דמאוירא קא רבי, ואין זה בדמיון לחלב טמא שמתמצה מגוף, - וזה נלמד מק"ו מדבש דבורים וכדומה אעפ"י שמין טמא הוא, אמנם מפני שאין זה מתמצה מהגוף מותר, וכזה הוי הא דולד טריפה. צו ו בזה יובן הא דחלב טריפה אסור, אשר לכאורה מ"ש חלב טריפה מולד טריפה, אבל כפי מה שביארנו אתי שפיר והוא יען כי החלב מתמצה מן הגוף והרי זה כחלב גמל. צז והנה יש לעיין לשיטת הרמב"ם דסבר דליכא מלקות בהא דכל היוצא מטמא והיינו חלב טמא או ביצי עוף טמא, והנה בהא דחלב טריפה לכאורה כיון שהאיסור הוא ג"כ מהא דכל היוצא דינו כחלב טמא שאין בו מלקות. - או"ד דדין חלב טריפה נכלל בהלימוד דהטמאים, ובזה יש מלקות גם כן כמו שכתבנו לעיל. - ויש מקום לומר כן מהא דקאמר הש"ס דפריך למ"ל לרבות חלב טמא מאת הגמל והלא נלמד זה מהא דהטמאים, ומשני דהוי אמרינן דנלמד מחלב טהור, כמבואר בסוגיא. - וא"כ חלב טריפה דלא נלמד מחלב טהור, ממילא הוא בכלל דוהטמאים. - וזהו ע"כ שיטת התוס' דסברי דיש מלקות בהא דכל היוצא, אמנם הרמב"ם אפשר דסבר דלא נכנס חלב טריפה בכלל דוהטמאים ודינו כחלב טמא ולא יותר. - והנה ברמב"ם ליכא משמעות לזה משום דלא הזכיר הרמב"ם שם אודות חלב טריפה, אולם מדברי הב"י בסיפא דחשיב גם חלב טריפה, ומביא שדעת הרמב"ם דאין בזה מלקות, ומשמע שדעתו דחלב טריפה דינו כחלב טמא שאין בזה מלקות, ונפק"מ לדינא ג"כ לענין טעכ"ע לפי מה שכתב הגאון נוב"ת חאו"ח סימן ס"ו דחלב טמא מפני שקל איסורו ליכא למילף מגע"נ להיות טעכ"ע אסור מן התורה יעוי"ש, ולפי"ז גם בחלב טריפה כן הדין, ותצא מזה דלשיטת הרמב"ם לא הוי בחלב טריפה רק איסוד"ר בטעמו ולא ממשו. - ולשיטת התוס' הוי גם בזה טעכ"ע אסור מדאורייתא צז תוס' ד"ה והא איפכא וכו' ומיהו קשה כיון דאין חוששין לזרע האב מאיזה טעם תחשב ולד טריפה זו"ז גורם לא יחשב שור גורם וליתסר יעוי"ש, וקשה מה זה ענין לאין חוששין לזרע האב, דזה שייך להמין. - והיינו דמ"ד אין חוששין לזרע האב היינו דלא אזלינן בתר האב להיות עמו במין, אלא אמרינן דהולד הוא המין של האם. - אבל היאך שייך לומר דבשביל זה לא הוי גורם לההולדה, דע"כ מידי גורם להולדה לא יצא. והנה בחולין נ"ח תוד"ה מכאן ואיליך כתבו דענין חוששין לזרע האב היינו במילתא דשרי כל חד וחד באפי נפשי' ולא שייך זה וזה גורם אבל הכא דחד אסור וחד שרי הוי ליה זו"ז גורם יעוי"ש, ואפשר דכוונתם לזה שכתבנו. צח והנה ראיתי אח"כ במהרש"א חולין ס"ט בתוס' ד"ה דאתא שכתב וז"ל ואע"ג דהזכר גורם ההיתר ואליבי' אין חוששין לזרע האב, מ"מ שרי כיון דחד צד היתר הו"ל זו"ז גורם ושרי לכו"ע כמו"ש התוס' בהדיא שם בד"ה מכאן ואילך עכ"ל יעוי"ש, מבואר דנחית לפרש כוונת התוס' כמו שכתבנו, אבל לפלא שלא הביא דברי התוס' דסוגיא זו אבל הביאור ע"כ כמו שכתבנו. צט כתב הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"כ עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה מפני שהוא כמו הפרש ומי רגלים שהן מותרין וכו' יעוי"ש. וכתב הראב"ד רב ששת פשט להו לאיסורא במס' בכורות ממתניתין עכ"ל ביאור דברי הראב"ד דמשיג על הרמב"ם דמתיר מי רגלים של חמור ורב ששת פשט זה לאיסורא מהא דתנן כל היוצא מן הטמא טמא.- - והנה הפליתי בסימן פ"א כתב ליישב דברי הרמב"ם דהמ"ר של חמור אינו ראוי לשתיית אדם. - ובאיסור נבלה בעינן ראוי לגר, ורב ששת דפשט לאיסורא ממתניתין דכל היוצא מטמא טמא דמשמע אף מ"ר של חמור, זהו משום דסתם משנה ר' מאיר דסבר דאף בלא חזי לגר, אלא סגי גם בחזי לכלב. - אבל הרמב"ם דסבר דראוי לגר בעינן שפיר פסק דמ"ר של חמור מותר עכת"ד. - אבל דבריו תמוהין דהלא אם אמרינן דהמ"ר לא חזיא לגר א"כ הוי זה סרוחה מעיקרא, ובזה גם ר"מ מודה דאין בזה איסור כלל, כדאיתא בע"ז ס"ח ור"מ ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא יעוי"ש. מבואר דבסרוחה מעיקרא ר"מ מודה, וע"כ הני מ"ר של חמור כיון דשתי אינשי ומעלי לירוקנא קרינן בזה ראויה לגר ק ונראה דיש להוכיח מהסוגיא זו עצמה דמ"ר של חמור מותר מהא דפריך שם למ"ל את הגמל לרבות חלבו של חמור תיפ"ל מהטמאין שמרבה צירן ורוטבן. - וקשה לישני דקרא אתי לאסור מ"ר של הגמל אעפ"י דמיא עול ומיא נפיק. - וזה לא נלמד מהטמאין, דזה גרע מציר ורוטב. - וע"כ צ"ל דסתמא דהסוגיא סוברת דמ"ר של טמא ליתא בכלל דכל היוצא ודלא כרב ששת. - להאי לישנא דאסר. - ובזה יש ליישב שיטת הר"ת דפסק כהלישנא קמא דמ"ר דגמל מותר, והקשה הרא"ש דהלא בשל תורה ראוי להחמיר, יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו דסתמא דש"ס סוברת דמותר להכי פסק הר"ת להיתר. קא משנה, דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה, וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאינו גידולו. - והנה הביאור לפי שאינו גידולו קאי בין ארישא ובין אסיפא, וזהו כי בא התנא להודיענו דלא שייך גבי דגים הכלל היוצא מן הטמא או היוצא מן הטהור, מטעם שאינו בא ביצירה אלא בא על ידי בליעה. - ובגמ' פריך טעמא דחזיני' דבלע הא לא חזיני' דבלע אמרי אשרוצי אשריץ וכו' והנה הש"ס מדייק מדנקט התנא שבלע. והיינו דאם סבר התנא דלא יצוייר תולדה. א"כ למה נקט שבלע, דמשמע דאנו יודעים מהבליעה. - ועל זה מביא הש"ס דאה"נ דדג טמא משריץ. - ועל זה פריך הש"ס דלפי"ז מה מהני דראינו דבלע דלמא האי איעכלא, והאי אשרוצי אשריץ, ועל זה איכא שתי אוקימתות דר"ש אמר דמיירי שמצאו בבית הרעי, ור"פ משני דמיירי שמצאו בביה"ב. - והנה לפי"ז אכתי תקשה למה שנה התנא שבלע דמשמע דחזיני' דבלע. - ואפילו לא חזינן דבלע, הנה המקום הוי סימן שבא על ידי בליעה. - וע"כ צריך לומר דמפרשים דברי התנא שאמר שבלע היינו לא שראינו הבליעה אלא מה שראינו מקום הנחתו זה מעיד לנו שבלע, והרי"ז כאילו אנו רואים הבליעה ממש. - והנה לפי האוקימתא זו אם נמצא הדג טהור בבית הרחם של דג טמא, ולא ראינו הבליעה להדיא. - או אפילו אם ראינו הבליעה מ"מ אסור מטעם דחיישינן לאשרוצי אשרוץ, ומטעם ספיקא אסור. קב והנה רב נחמן מוקי להמשנה כגון שמצאו שלם, והיינו דבאופן שנמצא שלם בצורתו, זה מעיד דלא הוי עוברו וכמו שפירש"י.- וגם באוקימתא הלזו הרי"ז כמו שראינו הבליעה להדיא. - והנה אם ליכא להאי סימנא ודאי אסור מטעם ספק. קג והנה דב אשי אמר שם רוב דגים במינן משריצין וכמי שבלע לפנינו דמי. - ופירש"י מתניתן לאו כדחזיני' דבלע אלא שנמצא בתוכו, והאי דקתני שבלע כיון דרוב דגים וכו' כמו שבלע בפנינו דמי יעוי"ש, ולכאורה מדוע לא פירש"י לאוקימתא קמאי דהפירוש בהמשנה שבלע לאו. כדחזיני' דבלע. - והלא גם לאוקימתא קמאי ע"כ צריך לפרש כן כמו שכתבנו. - אבל ע"כ הביאור בזה משום דלפי אוקימתא קמאי כיון דאיכא סימנים על הבליעה הרי"ז ממש בליעה בפנינו.- משא"כ לרב אשי שאין סימנים להדיא, ורק מכח רובא אנו דנין על זה פירש"י דהרובא ג"כ כחו גדול כל כך אשר ג"כ מעיד על הבליעה, והרי הוא כמו שבלע בפנינו. - וביותר אשר רב אשי ג"כ מסיים וכמי שבלע בפנינו דמי.- אבל יש לעיין מדוע באמת מסיים רב אשי כן וכי אין אנו יודעין דאיכא תורת רוב ואזלינן בתרי'. - וגם תמהני טובא על האוקימתא קמאי מדוע לא נחתו לדון מכח רובא וגם איכא נפק"מ רבתי לדינא דלפי אוקימתא קמאי אם ליכא כל הני סימנים, והיינו או שנמצא בבית הרחם או שנמצא בגידול שוה להרחם דאסור. - ולרב אשי דאזלינן בתר רובא בכל אופן מותר. - ומדוע לא אזלי רבנן באוקימתא קמאי בתר רובא. קד ונראה דהנה הכא איכא חזקה דכאן נמצא כאן הי' המנגד להרובא. - ואעפ"י שרובא עדיף מחזקה אמנם שאני חזקה זו דכאן נמצא כאן הי' כיון דאיכא למימר שזהו מקומו שכאן נולד עדיף גם מרובא, או לכהפ"ח ספיקא הוי. - וכן כתב הרמב"ן בחידושיו לב"ב כ"ד בההיא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה דשרי רבינא ובעי הש"ס לסייע לר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב דאל"כ אסור כיון דפרדיסא דערלה הוא ודחי הש"ס דש"ה וכו' אבל עינבא יש לומר דבגוה מיצנעי וכתב הרמב"ן דהא דקאמר הש"ס אבל עינבי מצנעי, פירש עבידי דודאי מצנעי ואפילו לר' חנינא ג"כ אסור דלאו קרוב בלחוד איכא הכא אלא במקומו ממש, וכאן נמצא וכאן הי' עכ"ל, מבואר דכש"כ הכא דאיכא למימר דמקומו ממש הכא שנוצר בכאן הר"ז חזקה מעליא, ולא אמרינן בזה רובא עדיף. ויש לומר דזהו סברת הני אוקימתא קמאי דלא סברי להאי רובא, ובאופן דליכא הוכחה עפ"י סימן מקום או איזה הוכחה אחריתא, וביותר אם נמצא בבית הרחם של הדג דאסור. - אמנם רב אשי לא סבר להאי חזקה, דכאן נמצא כאן היה כדאיתא בכתובות ע"ה דרבא משני שם עפ"י החזקה דכ"נ כאן היה. - ורב אשי לא סבר לה אעפ"י שאיכא שם גם חזקת הגוף המסייע לה. - ורב אשי משני שם שינויא אחרינא, וכיון דלא סבר להאי חזקה להכי סבר הכא דאזלינן בתר רובא. קה נמצא דלהני דסברי חזקה זו דכ"נ כאן היה אם נמצא בבית הרחם אסור, ולרב אשי דלא סבר חזקה זו דכאן נמצא כאן היה אם נמצא בבית הרחם ג"כ מותר. קו והנה הטור והמחבר בשו"ע יו"ד סימן פ"ג כתבו וז"ל דג טהור שנמצא במעי דג טמא בין שנמצא דרך בית הרעי בין נמצא דרך ביה"ב בין שיצא לחוץ טהור עכ"ל, והנה השמיטו בית הרחם. - וכתב הש"ך דה"ה בנמצא בבית הרחם ולא אמדינן כיון דבבית הרחם הוא אשרוצי אשרוץ, משום דרוב דגים במינן משריצין וכו' יעוי"ש, מבואר דנחית הש"ך לאוקימתא דרב אשי. - אבל לפלא שלא נחית לאוקימתא דאמוראי קמאי דלא סברי כרב אשי. - וביותר כפי מה שביארנו דלדדהו בנמצא בבית הרחם אסור מטעם החזקה דכאן נמצא כאן היה. - וע"כ דדעת הש"ך דחזקה דכאן נמצא כאן היה לא עדיף משארי חזקות, ורוב עדיף מינה, וכן דעת המ"ב בתשובה סימן ס"ט והובא במג"א סימן תס"ז סקי"ח. אבל לפלא שלא נחית רבינו הש"ך לדון בזה מכח חזקה זו. - ולפי מה שביארנו הנה הטור והמחבר דייקו להשמיט בית הרחם מכח הני אמוראי דסברי חזקה זו דכ"ג כאן הי', ואע"ג שרב אשי בתרא הוא, מ"מ כיון דגם סתמא דסוגיא דב"ב סוברת כן, וזהו שיטת הרמב"ן, להכי השמיטו בית הרחם. קז והנה הפר"ח הקשה על הש"ך דמתיר אפילו בבית הרחם מטעם הרובא דזה מוכיח שבלעו. והקשה דאי בלעו מי הביאו לבית הרחם, ושמעתתא כולה לא מיירי אלא כשאין ידוע היכן הי' ובאופן זה הוא דאמרינן דכיון דרוב דגים משריצין במינן א"כ מסתמא בלעו, ולהכי מותר עכת"ד, יעוי"ש, - אמנם נראה דזה לא קשה כאשר יבואר. קח כתב הרמב"ם בפר"א ממ"א ה"ה וז"ל דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור ודג טהור הנמצא במעי דג טמא מותר לפי שאין גידוליו אלא בלעו עכ"ל, והנה שינה הרמב"ם מלשון המשנה ששנה שבלע, והרמב"ם כתב שנמצא, וכתב הה"מ משום דהרמב"ם סובר כרב אשי דרוב דגים במינן משריצים כמו שבלע לפנינו דמי יעוי"ש, ביאור דבריו דלשון שבלע משמע שבלע בפנינו דהיינו דראינו שבלע. - אבל כיון שבאמת לא בעינן ראיה דהבליעה, והוא מטעם דאזלינן בתר רובא, להכי שינה הרמב"ם בלשונו וכתב שנמצא, וכן כתב רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד בלשון המחבר יעוי"ש. קט והנה אם אמרינן דאין מציאות להיות נמצא בבית הרחם על ידי בליעה. - אלא ע"כ נמצא בשארי מקומות כגון בבית הרעי או בבית הבליעה. - שזה מעיד שלא בא בשירוץ. - אלא נבלע ע"י בליעה, וא"כ דינא דרב אשי הא דקאמר וחידש הא דרובא, לא חידש מאומה, - כיון דגם בלעדי רובא אין כאן בית מיחוש. - וגם להני אמוראי ע"כ הפירוש בהמשנה דלא בעינן ראיה דהבליעה מטעם דהסימן מקום לחודיא מעיד שבא על ידי בליעה, וא"כ לא הוי הוכחה דהרמב"ם פוסק כרב אשי, מטעם זה שכתב נמצא, דהרי גם לכולהו אמוראי הכוונה דהנמצא הרי הוא כמו שבלע לפנינו, ולדדהו בלע בהמשנה כפשוטו כמו שכתבנו לעיל. - וע"כ דסבר הה"מ ורבינו הגר"א דאיכא חידוש בדינא דרב אשי. והיינו דלהני אמוראי שמפרשים שנמצא בבית הרעי או בבית הבליעה או שנמצא גדול יותר מדאי, כאוקימתא דרב נחמן. דבשביל זה ג"כ לא הוי הכרח לשנות לשון המשנה, וגם אם הי' כתב הרמב"ם כלשון המשנה ג"כ דלא בעינן ראיה שבלע, מטעם דהסימן מקום מעיד לנו. - אבל לרב אשי דלא בעינן לסימן מקום, מטעם דהרוב מעיד לנו. - בזה יש לטעות ולומר דבעינן ראיה. - והחידוש דרב אשי דלא אמרינן האי איעכולי איעכול, והאי אחר הוא, ועל זה מעיד הרובא. - אמנם אם אמרינן כהפרי חדש דליכא אפשרות על ידי בליעה לבוא למקום שמשריץ דהיינו בית הרחם. וא"כ אין מקום להסתפק ולחוש לאישרוצי אשרוץ. - ובאופן שנמצא בשארי מקומות היינו או בבית הרעי או בביה"ב רא"כ אין ראיה לדינא דרב אשי כלל. - וע"כ צריך לומר דיש מקום לומר דעל ידי הבליעה יכול לבוא להמקום דמשריץ. - ורב אשי ע"כ סבר דגם אם נמצא במקום הזה אמרינן דבא על ידי בליעה מטעם הרוב. קי ובעיקר מה שכתב הפר"ח דעל ידי בליעה לא יכול לבוא לבית הרחם. - נראה דיצוייר שבא לבית הרחם מלמטה, כאשר יסופר הרבה עובדות האלה. וא"כ יצוייר בליעה בבית הרחם. - וביותר כאשר ביארנו דע"כ מוכח כן, דיצוייר בליעה, מדברי רב אשי, וכפירושו של הה"מ בדברי הרמב"ם, וכן כתב גם הקרית ספר בדברי הרמב"ם, ובביאור הגר"א ז"ל, אשר לדבריהם, מוכח דיש בליעה בבית הרחם.- - ונמצא לפי"ז דיש מקום לפסקו של הש"ך ז"ל, וכמוש"נ. קיא תניא בע"ז מ"ט, שדה שנזדבלה בזבל ע"ז, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז תני חדא שדה תזרה, פרה תשחט, ותניא אידך שדה תבור, ופרה תרזה וכו' ומסקנא דפליגי בזו"ז גורם, ולמ"ד זו"ז גורם מותר, והכא הוי זו"ז גורם והשדה עם הזבל גורמים להצמיחה. - וגם פרה הוי זה וזה גורם כדפירש"י שם מטעם שהיא היתה גדולה קודם לכן על ידי שאר אכילות יעוי"ש, והנה לפי"ז בנידון דידן הוי זו"ז גורם, מטעם אכילות דמעיקרא. קיב אמנם יש להעיר לפי מה שכתב המג"א בסימן תמ"ה סק"ה דבמקום שאסור במשהו גם זו"ז גורם אסור אף בדיעבד, וזהו מטעם של הפוסקים דבע"ז אפילו בישל על גבי גחלים או בחומו של תנור אסור, והטור אזיל לטעמי' שכתב בשם הרמ"ה דבע"ז אפילו זו"ז גורם והוא הדין בחמץ דאסור בהנאה והוא במשהו, גם זו"ז גורם אסור עכת"ד יעוי"ש. - והנה לפי"ז גם בנידו"ד אסור הבשר באכילה. קיג אבל נראה דדברי המג"א תמוה טובא דע"כ אין ראיה מדברי הטור שהביא בשם הרמ"ה והרא"ש בהא דגחלים דשאני התם שהוא מטעם דיש שבח עצים בפת, והרי"ז מינכר איסורא כמו"ש הר"ן ברפ"ב דפסחים שם בסוגיא. - ובע"כ צריך לומר כן דאל"כ תקשה על הרמ"ה והרא"ש ממשנה שלימה שכתבנו לעיל, והב"י שם בטור הקשה כן. - אבל ע"כ ההבדל ביניהם משום דשאני התם גבי פת משום דיש שבח עצים בפת. - והש"ך ביו"ד סי' קמ"ב אות י' מאריך בזה ביישוב הקושיא יעוי"ש, ורבינו הגר"א ז"ל באו"ח סי' תמ"ה קלסי' להש"ך בזה ודלא כהמג"א יעוי"ש. - נמצא לפי"ז אין מקור לדין זה לומר דבאיסורי הנאה לא אמרינן זו"ז גורם, וממילא בנידו"ד הוי הדין המשנה בהא דפרה שאכלה כרשיני ע"ז דמותרת באכילה מטעם זו"ז גורם ובנידו"ד ג"כ מותר הבשר מטעם זו"ז גורם כמו שכתבנו. קיד כתב הרמ"א ביו"ד סימן ס' בהמה שנתפטמה בדברים אסורים מותרת, אבל אי לא נתפטמה כל ימיה אלא בהדברים אסורים אסורה. - וביאור הדברים דבנתפטמה כל ימיה אסורה, משום דליכא אלא חד גורם, משא"כ אם נתפטמה גם בדברים מותרים הרי"ז זו"ז גורם ומותר, וכן אף אם לבסוף נתפטמה מאיסור לחודיא, אבל גידולה מקודם היתה בדברים מותרים ג"כ הוי זה וזה גורם ומותרת. - והנה מקור לדין זה מהמשנה דתמורה ל' רחב"א אומר כשרה שינקה מטרפה אסורה ומבואר שם ל"א סו"פ דנתפטמה לגמרי מאיסור, והתוס' כתבו שם ולפום רהיטא אפילו להדיוט יעוי"ש. - אבל המרדכי בפר' אלמנה לכה"ג כתב בהא דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילוה כרשיני תרומה מפני שהבהמה מתפטמת מן התרומה יעוי"ש, וע"כ הביאור בזה דהישראל האוכלה אח"כ כשהכהן מחזירה לבעליו, והוא זר אסור לאוכלה, ומזה מוכח דבהמה שאכלה איסורים אסור לאוכלה, וע"כ שזהו כוונת הרמ"א שמציין להמרדכי הזה אעפ"י שיש להעיר דהתם אפילו אם אוכלת תרומה אצל הכהן כל זמן השכירות. - אכתי לא יאכל הזר איסור, והיינו מפני שגידולה מכבר נתגדלה מחולין וא"כ הוי זו"ז גורם. - ומשמע מדברי המרדכי שגם בזה אסור, וא"כ אין ראה לדינו של הרמ"א דבעינן כל ימיה. - ואפשר לומר דהרמ"א מפרש דברי המרדכי דהתם הדין בלכתחילה שלא תבוא פטום הבהמה במקצת מפני חששא דלא תאכל כל ימיה שבזה יש איסור. קטו וחנה הפליתי יצא לדון מזה לחמץ בפסח שאם אכלה חמץ בפסח מותרת מטעם דהוי שלא כדרך הנאתן יעוי"ש, ומשמע מדבריו דבלא זה אסור, ותמוה הא הוי זו"ז גורם ממש, מטעם שכל השנה וגידולה היתה בדברים מותרים. - וכהא דתניא בפרה שאכלה כרשיני ע"ז דהפרה מותרת. - ואפשר לומר דכוונת הפליתי לפי שיטת המג"א דבאיסוה"נ גם זו"ז גורם אסור. - אבל הלא ביארנו דהכרעה שלא כהמג"א. קטז והנה יש לעיין בהא דחלב טריפה שמוסכם דאסור כדאיתא בחולין קט"ז ובפוסקים, וקשה מדוע לא אמרינן בזה זו"ז גורם, היינו המזון שהבהמה אוכלת, ומזה נעשה חלב, וא"כ הוי זו"ז גורם, היינו הבהמה והמזון. - דע"כ בלא מזון אין חלב, וא"כ אין לך גורם גדול מזה, והוי זו"ז גורם מעליא, ושום אחד מהפוסקים לא העירו בזה, ומ"ש חלב טריפה מולד טריפה, דלשיטת רש"י בתמורה שם לכו"ע מותר אפילו למ"ד זו"ז גורם אסור, להדיוט מותר, ואפילו לשיטת התוס' דמ"ד זו"ז גורם אסור אסור הולד גם להדיוט, אבל עכ"פ למ"ד זו"ז גורם מותר, מותר הולד להדיוט, א"כ מדוע נשתנה החלב דאסור לכו"ע. - ובאמת כן מוכח גם מהמשנה מהא דכשרה שינקה מן הטריפה דסברי התוס' דגם להדיוט אסור, וזהו משום דינקה מחלב איסור, וקשה מדוע החליטו כן דהחלב אסור, ולא נחתו להא דזו"ז גורם. קיז איברא ברא דהפסקי תוס' לתמורה שם כתבו בהמה שינקה מן הטרפה פסולה למזבח וכשרה להדיוט עכ"ל, ויש לפרש בכוונת דבריהם שני טעמים או דסברי התוס' דאין לאסור הבהמה בשביל מאכל איסור. - או דסברי דהחלב טריפה אין איסור מטעם זו"ז גורם, אבל ע"כ הטעם השני ליתא דהרי מוסכם זה דהחלב טריפה אסור כמבואר בחולין קט"ז וע"כ דסברי הפסקי תוס' כטעם הראשון, ולפלא על הפוסקים שלא העירו מזה. קיח והנה לכאורה אפשר לומר דנלמד חלב טריפה מחלב טמא שרבתה תורה לאיסור בהא דחלבו של גמל אעפ"י דגם שם שייך זו"ז גורם דהגמל ג"כ אוכל דברים מותרים, ומזה ילפינן דהיוצא מן הטמא אסור אעפ"י שיש בזה האי טעמא דזו"ז גורם. ומזה נלמד גם לחלב טריפה. - אבל תמוה מדוע לא ילפינן מחלב בהמה טהורה להיתר. - וביותר לשיטת התוס' דסברי דביצת השרץ מותר מטעם דילפינן מחלב בהמה טהורה. - ועוד קשה אם ילפינן מחלב בהמה טמאה לאיסור מטעם דרבתה תורה דלא אמרינן זו"ז גורם, א"כ נילף לעלמא דזו"ז גורם אסור. קיט ונראה דבענין זו"ז גורם מבואר בע"ז מ"ט דבעינן שיהיו שני הגורמים בבת אחת, אבל בזה אחר זה אם הגמר בא באיסור אסור יעוי"ש. ומטעם זה הבהמה שאוכלת המזון דהיתר מתהפך המזון לבשר ודם ונעשה הכל איסור, משום דכל מה שבא למין טמא הכל נעשה טמא. - וכן כשבא המזון לבהמה טריפה מתהפך המזון לבשר ודם. ונעשה הכל טריפה, והחלב בא אח"כ מאיסור. - נמצא דהגורם דההיתר בא בראשונה והגורם דהאיסור בא באחרונה, ואזלינן בתר האחרון, - להכי לא שייך זה לזו"ז גורם. קכ והנה לפי"ז בהא דבהמה שאכלה חמץ בפסח יש לדון בזה הדין דזו"ז גורם מטעם דע"כ הגורמים באו בבת אחת. והיינו דבשעה שאכלה החמץ בפסח הנה המזון והגוף הבהמה שנתגדלה עד היום באו שניהם בבת אחת, דהמזון עם הבהמה מהפכים המזון לבשר ודם, וזהו הדין הבהמה שאכלה כרשיני ע"ז, והוי זו"ז גורם ממש. - ואין להחמיר גם באיסוה"נ כמו שביארנו לעיל.