נזר הקודש - בכורות· הרב משה רוזין
דף ג:
אלא מום קבוע מאי קמ"ל דכיון דאישתני הוה ליה מומא תנינא וכו' ומסקנא דהוי מום קבוע לשחוט עליו. - והנה יוצא מזה דאעפ"י שרבתה תורה דנדמה שיש בו מקצת סימנין חייב בבכורה כדילפינן מאך בכור שור כמבואר לקמן ה' ע"ב. - אמנם לא הוי זה אלא לענין זכותא דהכהן. אבל לא הוי בכור להקרבה. - וכן כתב הרמב"ם בפר"ב מבכורות ה"ו וז"ל רחל שילדה כמין עז וכו' פטור מן הבכורה שנאמר אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ואם הי' בו מקצת סימני אמו הרי"ז בכור, והוא בעל מום קבוע שאין לך מום גדול משינוי ברייתו עכ"ל, וזהו כר' יוחנן דהכא, וכן כתב מרן. - והנה מבואר דלא הוי בזה הדין ירעה עד שיסתאב. - והוא מטעם דזה עצמו הוי מום:
ב אמנם לכאורה יש להעיר לפי מה דאיתא לקמן י"ט במשנה יוצ"ד והבא אחריו רבי טרפון אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים. ומפרש הש"ס טעמו של ר' טרפון משום דמספקא לי' אם בכור לדבר אחד הוי בכור. - להכי לא הוי זה שפסול להקרבה מצד שהוא יוצ"ד להיות נחשב למום, ובעינן מום אחר להיות נשחט עליו. - והנה לפי"ז הכא שהוא בודאי בכור ממש, אלא שיש בו פסול הקרבה. - מדוע לא בעינן מום אחר להיות נשחט עליו. - ואפילו לר"ע דפליג על ר' טרפון, וסבר דבכור לדבר אחד לא נחשב לבכור - זהו התם דהאחד הוא יוצ"ד והשני הבא אחריו לא הוי רק בכור מצד שיצא דרך רחם. - אבל אינו ראשון ללידה. - אמנם הכא שהוא יצא דרך רחם וגם ראשון ללידה פשיטא דהוי בכור, ורק איסור הקרבה עליו מצד נדמה, אבל ע"כ מסתברא דלכו"ע בעינן מום אחר להיות נשחט עליו, וא"כ מדוע אמר ר' יוחנן דזה עצמו נחשב למום להיות נשחט עליו. - וע"כ צריך לומר דשאני יוצ"ד שאין עליו שום שינוי בעצם. ורק דבר חיצוני הוא מה שאסרה תורה להקרבה. - משא"כ נדמה שהשינוי הוא ניכר בעצמו, והיינו שהוא עז ויש בו סימנים שדומה לאמו שהוא רחל, וזהו שינוי הניכר, וזה נחשב למום, וזהו כוונת הרמב"ם שכתב והוא בעל מום קבוע שאין לך מום גדול משינוי ברייתו. - והנה לפי"ז גרע הא דנדמה שיש בו סימני אמו. - מסתם נדמה משום דבסתם נדמה לא ניכר מומו. - משום דלמראה עין הרי הוא עז כעזים דעלמא. - אבל כיון שאמרה תורה אך בכור שור שיהוא הוא שור ובכורו שור. - ע"כ משולל הוא לגמרי מדין בכור, ואם יש בו מקצת מסימני אמו רבתה תורה שהוא בכור ומומו עמו. - ודין בכור הוא להיות ניתן לכהן וזכות כהן עליו. - ועי' בספרנו נזר הקודש למס' מנחות דף קל"ג דף הספר:
ג והנה לפי"ז יש לעיין בהא שכתבו התוס' ב"ק ע"ח ד"ה עד שיהא הוא שור ובכורו שוד, אומר ר"י דבפ"ק דבכורות מוקי לה דוקא בשאין דומה כלל אבל דומה במקצת סימנין יליף התם מאך דקדיש בבכור, וצריך למעט נדמה דקדשים ובכור וכו' ואי הוי כתיב ריבוי לחודיא בבכורות לרבות נדמה שיש בו מקצת סימנין הוי מרבינן לי' נמי בקדשים דילפינן מהדדי בגז"ש יעוי"ש. - וקשה היאך אפשר לרבות בקדשים לומר דאם יש בו מקצת סימנין דומה לאמו שיהי' כשר לקרבן, הא בודאי פסול הוא מצד מום ובשלמא לענין בכור שייך לומר דבשביל מקצת סימנים דין בכור עליו היינו להיות עליו דין בכור, להיות ניתן לכהן, אבל מה שייך זה לשארי קדשים להיות כשר לקרבן כיון שנולד במום. - ואין לומר דכוונת התוס' דאי לא כתב רחמנא פסול נדמה בקדשים, והוי ילפינן מבכור דאז ביש בו מקצת סימנין דינו כבעל מום וצריך פדיון, ועכשיו שאמרה תורה פסול נדמה בקדשים הרי הוא כחולין, דזה ודאי ליתא דע"כ מתורת קדשים בעל מום לא יצאת, וכן מבואר ברמב"ם פר"ג מא"מ ה"ה. - וע"כ כוונת התוס' דאם הוי ילפינן מבכור דאז היתה הדין בשארי קדשים להכשיר להקרבה בנדמה שיש בו מקצת סימנים, וזה תמוה טובא דהלא ע"כ הרי הוא בעל מום, וצע"ג. ד וכן יש לתמוה בשיט"מ מביא בשם הרבינו פרץ דאי מוקמינן לרבויי אז אתי לרבות אפילו נדמה גמור שאינו דומה כלל לאמו דלרבות שדומה במקצת סימנים לא אתי קרא דא"כ לשתוק מריבויא דממילא אתרבי נדמה שדומה במקצת סימנים דמהיכי תיתי למעוטי כיון דליכא מיעוטא, דמבכור ליכא למילף דהא בבכור קדוש הוא כדאיתא בפר"ק דבכורות עכ"ל יעוי"ש. - ותמוה טובא דהלא בבכור דקדשי במקצת סימנים הוא רק לענין זכות הכהן, אבל לא לקדושת קרבן, וכמו שביארנו, וצע"ג. ה שם. רב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא הוי מקנה לאודנייהו לעכו"ם. - והנה לכאורה קשה מדוע לא הפקיד, ובטו"א לר"ה י"ג הקשה מזה, ודן זה דהפקר חייב בבכורה, ואעפ"י שהתורה מיעטה של עכו"ם אבל הפקר חייב. - ודבריו תמוהין מהא דתניא בתוספתא פר"ב דבכורות בהמת המדבר וההקדש וגר שמת ואין לו יורשים פטורים מהבכורה יעוי"ש. - מבואר דהמיעוט שמיעטה התורה של עכו"ם ה"ה של הפקר ושל הקדש. - והא דלא הפקיר רב מרי אתי שפיר כפשוטו דהי' מתירא פן יבוא אחר ויזכה. ו אבל יש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא דהתוספתא: והנה יש לעיין דאכתי יש לומר דשאני בין הפקר להפקר - והיינו דשור המדבר שהוא הפקר לכל אדם בין לישראל בין לנכרים יש לומר דפטור שהוא מטעם דכיון דגם נכרי יכול לזכות הרי"ז כיד עכו"ם באמצע. - אמנם הפקר כזה שהוא רק לישראל ולא לנכרים, וקיי"ל כר' יוחנן דסבר בירושלמי פר"ו דפאה דהפקר לישראל ולא לנכרים הוי הפקר מעליא אפשר לומר דהרי זה כשותפות. - והתורה רבתה שותפין לחיוב בכורה. והתוספתא מיירי בהפקר כזה שגם נכרים שייכים בזה, וממילא לא קרינן בזה כל בכור. - משא"כ הפקר שהוא רק לישראל, ובזה יש להצדיק להגאון בטו"א מטעם שיש לומר דכוונתו בהפקר לישראל ולא לנכרים:
ז והנה אח"כ ראיתי במנח"ח מצוה ח"י כתב ג"כ לתמוה ע"ד השמטת הרמב"ם להתוספתא שפוטר הפקר מבכורה. - וכתב דהתוספתא אזלא אליבא דר' אלעי דבעינן בקרך דהיינו שלו, והפקר לא חשיב שלו. - אבל לרבנן דלא בעינן שלו בהמת הפקר חייבת יעוי"ש. - ותמוה דהלא לר' אלעי גם שותפות פטור, וא"כ הי' להתוספתא למיתני רבותא יותר גדולה דגם שותפות פטור: ח ונראה דהנה מקודם נדייק מדוע שונה התנא בהתוספתא שור המדבר ושור של גר שמת ואין לו יורשים ומדוע לא שונה סתם הפקר, וכי לא ידענו עד עתה מהו הפקר. - אבל נראה דשני עניני הפקר יש. א) באופן שהיה להם בעלים עד עתה, ועתה הפקירו, אותו הבעלים. ב) הפקר כזה שלא הי' להם בעלים מקודם:
ט והנה ההפקר כזה שהי' להם בעלים עד עתה, ועכשיו הפקירו אותו הבעלים, מבואר ברמב"ם בפר"ב דנדרים שהוא מטעם נדר ואסור לחזור, וכן כתב הטור בחו"מ סימן רע"ג. - וכתב הב"י בביאור מה שכתבו אסור לחזור פירש שיחזור ויאמר אני חוזר מדבורי כיון שלא עשיתי קנין אלא הרי הוא כנדר דכתיב בי' לא יחל דברו, ואעפ"י שהוא עצמו יכול לזכות. וזהו מדין הפקר, אבל לא מתורת חזרה יעוי"ש. ומבואר מזה דהפקר אינו עושה קנין, והרי זה נקרא שלא יצא עדיין מרשות בעלים.- והקצה"ח בסימן רע"ג שם מבאר דההפקר הוי שלו, אלא שאינו ברשותו יעוי"ש. - והנה יש לעיין היאך הדין בהפקר כזה לענין בכורה. - וע"כ דכיון דעדיין לא יצא מרשותו וכל עיקרו של דבר הוא רק מטעם נדר באיסור חזרה. - ואפילו אם אמרינן דזה נקרא אינו ברשותו. - אבל לענין בכורה חייב בבכורה דע"כ קרינן בזה כל בכור בישראל. - ומטעם זה נקט התנא בהתוספתא שור המדבר שהוא הפקר מצד עצמו שאין לו בעלים כלל, וכן גר שמת ואין לו יורשים שנעשה הפקר מצד עצמו שנשאר בלא בעלים כלל. - אבל הפקר שהבעלים הפקירו אשר טרם יצא מרשותו מזה לא מיירי התנא ומסתברא שזה חייב בבכורה. - וכמו שדן בזה הטו"א:
י איברא דעל עיקר החילוק הזה לחלק בין הפקר מעצמו, להפקר שהפקירו בעלים, לכאורה יש לזה סתירה מסוגיא דב"ק מ"ד ע"ב אמר רב הונא פוטר הי' רבי יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר ממאי מדקתני תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין שור הגר שמת מאי ניהו דכיון דאין לו יורשין הוה לי' שור הפקר היינו שור המדבר היינו שור הגר שמת ואין לו יורשין, אלא לאו הא קמ"ל דאפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר יעוי"ש. - הרי חזינן דהש"ס מדמי שור המדבר לשור שהפקירו הבעלים. - וגם תקשה מזה להפוסקים היינו הרמב"ם והטור דסברי דהפקר נקרא עדיין שלו. - אלא איסור חזרה יש כאן. - וא"כ היאך קאמר רב הונא דמודה ר' יהודה דנגח ואח"כ הפקיר מהא דתניא שור המדבר וגר שמת ואין לו יורשין לדייק מזה דה"ה לנגח ואח"כ הפקיר. - דהלא שאני נגח ואח"כ הפקיר שעדיין השור הוא של הבעלים, וע"כ דסבר הש"ס דאין הבדל בין הפקר להפקר והיינו דגם הפקר שהפקירו הבעלים דינו כשור המדבר. יא ונראה דשאני בשור נגח שהמית אדם כיון שנתחייב מיתה עבור הנגיחה, הרי זה כאילו יצא לגמרי מרשות בעלים, והרי זה נעשה כאילו יצא גם מרשות בעלים. - וקרינן בזה שינוי רשות. - מטעם דנכנס לרשות בי"ד לדונו עבור הרציחה. - ואינו דומה לשארי הפקר. - אמנם לענין חיוב בכורה יש הבדל בין ההפקר שהוא בלא בעלים כלל, להפקר שעדיין לא יצא מגדר שלו. יב עוד נראה דעיקר הפטור בשור המדבר ובגר שמת ואין לו יורשין דכיון שהוא הפקר לכל העולם. - והיינו גם לנכרים. וקרינן בזה יד עכו"ם באמצע כיון שגם נכרי יכול לזכות בהם והרי"ז כמו שקאמר הש"ס לקמן דכיון דאי תפיס מיתפס קרינן לזה יד עכו"ם באמצע ופטור מן הבכורה, וסברא זו שייכה גם בשור המדבר ובשור של גר שמת ואין לו יורשין. משא"כ הפקר שהפקירו הבעלים כיון שעדיין נקרא של בעלים קרינן לזה כל בכור בישראל. ולהכי שפיר לא נחתו הפוסקים להלכה בהא דבהמת הפקר לפטור. - אבל כל זה לפלא מדוע השמיטו הפוסקים להא דשור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין. יג ונראה דסברי הרמב"ם והפוסקים דהתוספתא אזלא אליבא דר' יהודה דוקא דמחייב שותפות עכו"ם בבכורה. - ולהכי בא התנא אליבא דר' יהודה להודיע כי השור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין פטור מבכורה ואינו דומה לשותפות עכו"ם. - והיינו דבא להודיענו דאעפ"י דסבר ר' יהודה כל בכור כל דהוא, אבל בכור כזה פטור. - משא"כ לדידן אליבא דרבנן דסברי דכולי' בכור בעינן, פשיטא דשור המדבר ושור של גר שמת ואין לו יורשין דפטור מהבכורה מטעם דלא הוי כוליה בכור, כיון דיש גם לעכו"ם זכות לזכות. - ולהכי השמיטו זה הפוסקים:
יד עוד יש לומר דיש גם ראיה לזה דהתוספתא אזלא אליבא דר' יהודה דתנא גם בשור שהמית את האדם דחשיב שור המדבר וגר שמת ואין לו יורשין דפטור מן המיתה מטעם זה, וסבר ג"כ דה"ה לנגח ואח"כ הפקיר דפטור ג"כ. - והיינו דסבר דאין הבדל בין הפקר להפקר, וזהו מדתניא שור המדבר ושור של גר שמת ואין לו יורשין. - והנה הכא בהתוספתא ג"כ תנא תרווייהו, וע"כ דבא להורות ג"כ דהוא הדין בשור שהפקירו בעלים דג"כ פטור מבכור. - אבל הרמב"ם והפוסקים ע"כ סברי להבדיל בין הפקר להפקר - וכמו שכתבנו, וא"כ לא סברי להתוספתא הלזו. - לכן שפיר השמיטוהו, וכמוש"ב. טו והנה בהא דשור המדבר לענין נזיקין פסק הרמב"ם כרבנן דר' יהודה דחייב מיתה אעפ"י שאין לו בעלים כמבואר בפר"י מנזקי ממון ה"ו יעוי"ש, ולא כתב להפקר שהפקירו הבעלים והמית אדם טרם שזכה בו אחר. - והיינו מפני שזה נלמד מכח כש"כ דהרי לשיטת הרמב"ם זה נקרא יש לו בעלים. - והנה בשו"ת הרשב"א ח"א סימן קי"ד כתב דהלכה כר' יהודה, ותמוה טובא מדוע לא פסק כרבנן השנויים בסתם, ואעפ"י שבר פלוגתא דר' יהודה הוא ר' מאיר, אבל במקום ששנה התנא סתם הלכה כסתם, ואעפ"י שכתב שם הרשב"א דבמקום שהמחלוקת בצדו לא אמרינן הלכה כסתם, ונפק"מ דבמקום שמסתבר טעמו פסקינן כהיחיד, ולהכי הכא הדין כר' יהודה, יעוי"ש. - תמוה מדוע מסתבר טעמא דר' יהודה הכא טפי. טז והנה הרב אלפס הביא ג"כ פלוגתא דרבנן ור' יהודה בהא דשור המדבר וכו' יעוי"ש, ותמוה טובא כיון דבעינן סמוכין לדונן וא"כ אין נפק"מ בזה"ז וגם אין נפק"מ לאיסורה"נ בזה"ז, וכן כתב הרא"ה בפ' משפטים, דליכא בזמה"ז, וצ"ע. יז והנה הנמוק"י שם בב"ק כתב בגמ' מסקינן דלית הלכתא כר' יהודה יעוי"ש. - וקשה דזה ליתא כלל בגמ' וצ"ע. יח והנה לפי מה שכתבנו לעיל דהתוספתא דפר"ב דבכורות בהא דשור המדבר כר' יהודה אתיא. - אתי שפיר ג"כ ליישב דברי הרמב"ן שכתב הכא בהלכה ומסקנא בפר"ק דפסחים דבהמת ארנונא פטורה מן הבכורה יעוי"ש, וקשה הא דתניא הכא בתוספתא בהמת ארנונא חייבת דבכורה יעוי"ש. ולפי מה שכתבנו דהתוספתא אזלא אליבא דר' יהודה, אתי שפיר, והיינו דכיון דסבר דשותפות נכרי חייב בבכורה. - אבל לדידן דקיי"ל דשותפות עכו"ם פטור, הנה גם בהמת ארנונא פטור כמסקנא דפסחים, וכמוש"נ. - יט והנה יש לעיין במוכר לעכו"ם כח החיים אשר בהבהמה. - והיינו שיש רשות לעכו"ם להמית אותה, אבל אין בה יותר מזה, אם זה נחשב יד עכו"ם באמצע, - והנה לכאורה יש לומר דלרב חסדא ורבא דסברי דבעינן שימכור לעכו"ם דבר שעושה אותה נבלה או טרפה למ"ד טרפה אינה חיה, הרי חזינן דאם יד עכו"ם בדבר שהנשמה תלויה בו קרינן יד עכו"ם באמצע. - אבל יש לומר דשאני התם דיש לעכו"ם גם בגוף הבהמה. - משא"כ כשאין לו בגוף הבהמה רק בהחיות של הבהמה, אבל גוף הבהמה של ישראל קרינן בזה כל בכור:
כ והנה רש"י בד"ה נבלה פי' כגון שיש חלק לעכו"ם בושט יעוי"ש. משמע דלא סגי בלא חלק ממש. - אבל לא סגי בזכות נקיבת הושט דהיינו שיטול החיים של הבהמה. - ובזה אתי שפיר לפי מה שמדייקים התוס' בקדושין נ"ז ד"ה שחט דנקובת הושט הוי טרפה יעוי"ש וברשב"א. - וא"כ מדוע פירש"י הכא דבר שעושה אותה טרפה כגון מן הארכובה ולמעלה, ומדוע לא פירש"י בושט עצמו בנקיבת הושט, ובספר שי למורא מדייק בזה. - אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר משום דזכות נקיבה בלא חלק בושט עצמו עדיין קרינן בזה כל בכור:
א משנה. כהנים ולוים פטורין מק"ו אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את של עצמן. - והביאור בזה שמפני שהי' לכהנים ולוים זכות לפטור בכורי ישראל במדבר. - הנה נשאר להם זכות עצמן להיות נפטרים מפדיון לעולם, ולכאורה מנין להתנא לומר כן. - דלמא לא בא הק"ו אלא על המדבר עצמו. - שאז היה להם זכות של פוטר. משא"כ עתה שאין זכות של פוטר, אפשר שגם הם מחויבים בפדיון בכוריהם. - אבל זה ניחא משום דזהו דפריך הש"ס לקמן ולדורות מנלן אמר קרא והיו לי הלוים, והיו בהווייתן יהו, ופירש"י דמהאי ק"ו לא שמעינן אלא במדבר. - מבואר מזה דהק"ו מלמדנו על זמן המדבר, והקרא דוהיו מלמדנו שנשאר להם הזכות של עצמן, גם לדורות:
ב תוס' ד"ה כהנים ולוים וא"ת בלא ק"ו תיפ"ל מתוך קוננטרוקוס השר דמשני אותם ג' מאות בכורים היו ואין בכור מפקיע בכור משום דדי שיפקע של עצמו ש"מ דבשל עצמו מיהא מפקיע יעוי"ש. וקשה דלפי"ז למ"ל קרא והיו להורות לדורות דהלא אותן שלש מאות לוים שהם עצמן בכורים לא היה להם זכות פוטר, והם עצמן פטורים היו, וא"כ אין הבדל מהא דזמן המדבר לאחר כך, כיון דגם במדבר לא הי' להם זכות של פוטר אחרים, וכיון שידענו דהם עצמן פטורין היו אז. א"כ גם עתה פטורין הם. - אבל יש לומר דאין ראיה מאותן שלש מאות לוים שהי' בכורים דאין להם זכות פוטר, ומכל זה פטורים היו מפדיון. - משום דיש לומר דאעפ"י שאין להם זכות פוטר, זהו מפני שדי לבכור שיפקיע את עצמו, אבל אין זה גרעון מצד זכותם מצד עצמן דהרי אילו היו בכורים היו פוטרין את בכורי ישראל, נמצא דיש להם זכות פוטר מצד עצמן, רק אין בכחם להשתמש באותו זכות מפני שנדרש להם זכות זה עבור עצמן. - אבל ע"כ זכות זה לא נפקע מהם, והיינו שיש להם הזכות דבכח, ואעפ"י שאינו בפועל. אבל לענין למידרש ק"ו גם הם בכלל הזה, כיון שעכ"פ טמור זכות זה אצלם. - והנה לפי"ז גם השלש מאות לוים שהם בכורים נפטרו במדבר מפדיון גם מכח הק"ו. - והנה הק"ו הזה לא שייך אלא במדבר, וכמו שפירש"י. - להכי שפיר איצטריך קרא המלמדנו לדורות:
ג ובזה יש ליישב קושיות התוס' ג"כ משום דלא מצינן למילף מאותן ג' מאות לוים בכורים משום דהם ג"כ נפטרו מכח הק"ו. ד והתוס' תירצו י"ל אי לאו ק"ו מצינו לשנויי אותן ג' מאות בכורות הוי והוצרכו פדיון יעוי"ש. והנה לכאורה מדוע לא תירצו התוס' דיש לומר דהיו נפדין מקודם. - משום דא"כ דכבר נפטרו בפדיון דינם עתה כפשוטים, ויש להם זכות גם להיות פוטרין בכורים אחרים. ה אבל יש לעיין מדוע לא תירצו התוס' דאם בשביל הני שלש מאות לוים שהיו פטורים במדבר יש לומר דהיו פטורין רק מהנתינה דהחמש סלעים, אבל אכתי יש לומר דהיו מחויבים בהפרשה, ולהחזיק לעצמו הדמים. - אבל הק"ו מלמדנו שפטורים הם לגמרי. - אבל נראה דליכא מצוה דהפרשה רק באופן דבא לאפקועי איסורא כמו גבי תרומה דכהנים מפרישין תרומה אף בשלהן. - וזהו בכדי לאפקועי איסור טבל, וכמו כן מצינו לקמן ט' ע"ב דפריך הש"ס וכיון דלעצמו הוא למה ליה לאפרושי לאפקועי לאיסורא מיני'. - וזהו דוקא לר' יהודה דסבר פטר חמור אסור בהנאה, ולר' שמעון דסבר מותר בהנאה לא בעי אפרושי. - ו ובזה יש לעיין בזה שכתב הרא"ש בפר"ח סימן ג' בכהן שמת והניח בן חלל דהבן יפריש ה' סלעים ויפדה את עצמו ולא יתנם לכהן, מידי דהוה מי שירש טבלים מאבי אמו כהן שמתקנם ומוכר התרומה לכהן יעו"יש. - ותמוה דמה זה דמיון לטבלים דע"כ בעי לאפקועי איסורא איסור טבל. - משא"כ הכא בפדיון בכור, ותקשה להרא"ש כמו שפריך הש"ס הכא ט' ע"ב, וכיון דלעצמו הוא למה לי לאפרושי, וצע"ג:
ז והנה התה"ד בסימן רס"ז מבואר דסבר ג"כ דלא בעינן לאפרושי החמש סלעים מספק. - והיינו דאיתא שם בהשאלה בבת כהן שלא בכרה ונתעברה בזנות וילדה בן ואמרה שמפלוני ישראל נתעברה, ומחויב בבכורה, והוא אומר שמנכרי נתעברה, ולדבריו לא הוי בכור והוי ספק ופסק דמספיקא לא מפקינן ממונא, יעויש. ולא כתב דבעי לאפרושי החמש סלעים. - וזהו כמו שכתבנו דכיון דליכא אפקועי איסורא לא בעינן לאפרושי במקום ספיקא. וכן הרמב"ם לא הצריך להפריש החמש סלעים במקום ספיקא כמבואר בפרי"א מבכורים: