אור ברסלב
נועם ירושלמי על ערלה פרק ב › הלכה ד

נועם ירושלמי על ערלה

פרק ב · הלכה ד

הלכה א

קטע ב

דף ו' שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ ואח"כ נפלה שאור של תרומה או של כלאי הכרם ויש בו כדי להחמיץ אסור ור"ש מתיר תני חנינא בשם ר' יוחנן אף הראשונה במחלוקת (פי' אפי' בראשונה דהויכמו השביח ולבסוף פגם דהא לא נתחמצה עדיין מהחולין וא"כ כשהשביחו שניהם השביחו וכשפגמו שניהם פגמו והוי כהשביח ולבסוף פגם ואפ"ה אף הראשונה במחלוקת דר"ש מתיר אפי' השביח ולבסוף פגם א"ר יונה הוין סברין מימר מה פליגין כשזה החמיץ כל כחו וזה כל כחו ונפל שאור של חולין תחילה אבל אם נפל שאור של תרומה תחילה כבר נתחמצ' כל העיסה:

הנה המפרש מהרא"פ פי' כל הסוגי' בדחוקים כמו שירא' המעיין וע"כ ראיתי לבאר והפי' הוא שאומר דהוין סברין מימר שאם מחמיץ תחילה מחמיץ בכל כחו פי' שאינו משייר כלום מן החימוץ. וע"כ כשנתחמצה תחילה בחולין ואח"כ נפלה התרומה הוי פגם מעיקרא וכן אם נתחמצה תחיל' בתרומה אסור משום דנתחמצה בתרומה. וא"כ החולין אינו מועיל כלום (וע"כ אמר הוין סברין מימר כו' משום דלבסוף מסיק חזר ר' יונה ומר האשה הזאת אינה מחמצת כל צרכה משיירת היא כל שהוא כו' וכמו שאבאר לקמן וע"כ אמר הוין סברין מימר כו'):

וע"כ הביא הפלוגתא דר"י ורשב"ל והוא דתני' כל נותני טעמים בין לפגם בין לשבח אסור דברי ר"מ ר"ש אומר לשבח אסור לפגם מותר רשב"ל אמר מה פליגין בשהשביח ואח"כ פגם. אבל אם פגם והשביח אף ר"מ מודה. (והוא כמו דאמר עולא בע"ג (דף ס"ח) אמר עולא מחלוקת שהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרא ד"ה מותר) ר' יוחנן אמר לא שני' היא השביח היא פגם היא פגם היא השביח היא המחלוקת (פי' אפי' בפגם מעיקרא נמי מחלוקת וסובר ר"מ דנותן טעם לפגם אסור תמן תנינן שעורין שנפלו לתוך הבור של מים אעפ"י שהבאישו מימי' מותרים הדא מתניתין מה היא ר' יוחנן אמר במחלוקת ופי' דלר' יוחנן שסובר דפליגי בפגם מעיקרא. ואפ"ה סובר ר"מ דנותן טעם לפגם אסור וא"כ אתי ההיא מתניתא במחלוקת ורשב"ל אמר ד"ה דס"ל דפגם מעיקרא לכ"ע מותר. וע"כ אתי ככ"ע. ר' יוסי ב"ר בון אילין שמועתא הדא ר' יוחנן אמר במחלוק' ורשב"ל ד"ה. ופי' שר' יוסי ב"ר בון אמר דעיקר מחלוקת של ר' יוחנן ורשב"ל נאמר על ההיא ברייתא דר' יוחנן אמר במחלוקת דס"ל דפליגי בפגם מעיקרא ורשב"ל אמר ד"ה דכ"ע מודו דפגם מעיקרא מותר):

אמר ר' יונה צריכא להדא דר"ל לא כן סברין מימר מה פליגין כשזה החמיץ כל כחו וזה כל כחו ונפל שאור של חולין תחילה אבל אם נפל שאור של תרומה כבר נתחמצ' העיסה. ואפי' נפל שאור של חולין תחילה נעשה כמו שהשביח מעיקרו ואח"כ פגם ונראה לי שהוא ט"ס וכצ"ל ואפי' נפל שאור של חולין תחילה נעשה כמו שפגם מעיקרא. (פי' שאומר דצריכא להדא דר"ל פי' דהא דר"ל צריכא רבה לתרץ על הא שסובר דפגם מעיקרא ד"ה מותר. וא"כ אמאי שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימצה. ואח"כ נפל שאור של תרומה ושל כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור. הא לר"ל בפגם מעיקרא ד"ה מותר. (וכה"ג מקשה הש"ס בע"ג (דף ס"ח) נפל של חולין ואח"כ נפל של תרומה ושל כלאי הכרם אסור ור"ש מתיר והא הכא דפגם מעיקרא ופליגי וכ"ת הכא נמי כדר' זירא דשאני עיסה הואיל וראויה לחמץ בה כמה עיסות אחרות כו' אבל הירושלמי לא ניחא ליה בתירוץ זה):

וע"כ אומר חזר ר' יונה ומר האשה הזאת אינה מחמצת כל צרכה משיירת היא כל שהוא. אותו כל שהוא יעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם. וע"כ סובר ת"ק דאסור משום דהיא משיירת כל שהוא אם כן השבח של תרומה הוא שהחמיץ באותו כל שהוא. ואם כן באותה שעה הוי עדיין לשבח. רק שאח"כ מחמיץ והוי לפגם וע"כ הוי כמו השביח ולבסוף פגם. וע"כ פליגי דת"ק אוסר בהשביח ולבסוף פגם ור"ש מתיר בהשביח ולבסוף פגם כמו שסובר ר"ל אבל בפגם מעיקרא מודו כ"ע שמותר כמו שאמר ר"ל מה פליגין כשהשביח ואח"כ פגם אבל פגם ואח"כ השביח אף ר"מ מודה דמותר (וברישא בשאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי לחמץ. ואח"כ נפל שאור של תרומה או של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור בודאי ניחא לר"ל דזה הוי כמו השביח ולבסוף פגם ובזה ר"ל סבירא ליה נמי כר"י דאף הראשונה במחלוקת]:

וע"ז אמר שם בירושלמי וקשי' אלו השביח ולבסוף פגם שמא כלום הוא (פי' שמקשה על דחזר ר' יונה ומר האשה הזאת אינה מחמצת כל צרכה משיירת היא כל שהוא אותו כל שהוא יעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם) (פי' דע"כ תנן במתניתין דשאור של חולין שנפל לתוך העיסה וחימצה ואח"כ נפל שאור של תרומה כו' ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר דלא הוי כפגם מעיקרא (דלר"ל כ"ע מודו בזה שמותר) הוא משום שאפי' נתחמצה מעיקרא ע"י חולין אעפ"כ האשה הזאת אינה מחמצת כל צרכה ומשיירת היא כל שהוא ע"כ הוי מה שנתחמצה ע"י שאור של תרומה כמו שהשביח ולבסוף פגם וע"ז מקשה דהא מ"מ כיון דהשיור מה שנתחמצה ע"י תרומה הוי רק כל שהוא וא"כ אם לא הי' מחמיץ אח"כ יהי' אותו השבח מתבטל בהעיסה כיון דאין השיור רק מעט וא"כ אפילו פגם אח"כ והשביח ולבסוף פגם אסור לת"ק אעפ"כ לא הוי כהשביח ולבסוף פגם וע"ז אומר וקשי' אלו השביח ולא פגם שמא כלום הוא (פי' אם לא היה נותן טעם עוד בודאי היה מתבטל אותו כל שהוא וא"כ כין שאותו כל שהוא מתבטל בפני עצמו א"כ איך מצטרף אם נתן טעם לפגם אח"כ להיות הוי כמו שהשביח ולבסוף פגם) ודוק:

קטע ה

שם בירושלמי ר' יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה. ומה בין פגם מזה ומזה. שבח מזה ומזה אסור. ופגם מזה ומזה מותר. א"ר מנא שבח מזה ומזה את רואה ההיתר כמו שאינו. אותו האיסור אין בו כדי לאסור (ט"ס וצ"ל יש כדי לאסור) פגם מזה ומזה את רואה ההיתר כמו שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור (פי' שמקשה מה בין שבח מזה ומזה ומה בין פגם מזה ומזה. והפי' הוא כמו שכתבתי שזו"ז גורם מותר. אך אם יש בתרומה כדי להחמיץ. אע"ג שנתחמץ ע"י שניהם אפ"ה אסור. וכמו דתנן ברישא דמתניתין שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי לחמץ. ואח"כ נפל שאור של תרומה כו' אסור. ואע"ג דזו"ז גורם מותר אך כיון שיש בכל א' כדי להחמיץ. א"כ חזינן דלא אזלינן בתר המעשה שנתחמץ משניהם אלא אזלינן בתר הכח. וע"כ כיון שיש בכחו של תרומה להחמיץ בפני עצמו. ע"כ אע"פ שבפועל נתחמץ משניהם אסור. א"כ לא אזלינן בתר המעשה אלא במה שיש כח בו. וע"כ מקשה ר' יונה מה בין פגם מזה ומזה שמותר. הא הפגם הוא ע"י שאור שיש בזה. אבל אם הי' הכל של תרומה לחוד הי' אסור וא"כ כיון דחזינן דאזלינן אחר מה שיש בו בכח. והכא נמי אי לאו החולין לא הי' פוגם כלל א"כ אמאי מותר. אפי' לר"ש דס"ל דנותן טעם לפגם מותר:

וע"ז מתרץ ר' מנא שבח מזה ומזה רואין את ההיתר כמו שאינו. אותו האיסור יש בו כדי לאסור. (פי' דהא השביח ע"י החולין וע"י התרומה. וא"כ אם תסלק ההיתר הי' בו כח להשביח לגמרי. וע"כ אסור למ"ד השביח ואח"כ פגם אסור. אבל אם פגם מזה ומזה בתחילה א"כ אפי' אם תראה את ההיתר כמו שאינו אך כיון שלע"ע פוגם אין בו כדי לאסור דהא מ"מ לע"ע פוגם הוא. והאיסור אין בו כדי לאסור דהא הוא פגם. ע"כ לא אזלינן בתר הכח שיש בו. אבל ברישא דהשביח אעפ"י שזו"ז גורם אעפ"כ אם תאמר רואים את ההיתר כמו שאינו. א"כ משביח לחוד. וע"כ אמרינן כיון שיש בו כדי להחמיץ ואינו צריך לההיתר ע"כ אמרינן רואין את ההיתר כמו שאינו. אבל אם פגם מזה ומזה אע"ג דהפגם הוא ע"י שניהם. ואלולי ההיתר לא הי' פוגם. אפ"ה מ"מ פגום הוא. ואפי' אם תאמר רואין את ההיתר כמו שאינו. הרי מ"מ פגום הוא:

ועוד אפשר להגיה בירושלמי ר' יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה ומה בין פגם מזה ומזה שבח מזה ומזה מותר. פגם מזה ומזה אסור. [והפי' הוא ששבח מזה ומזה אם אין בכל א' כדי להחמיץ ונתחמץ ע"י שניהם זה נקראשבח מזה ומזה דלא פגם כיון שאין בכל א' כדי להחמיץ ומותר מחמת דהוי זו"ז גורם] ומה בין פגם מזה ומזה [פי' דפגם מזה ומזה הוא אם יש בכל א' כדי להחמיץ דתנן ברישא דמתניתין שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ ואח"כ נפל שאור של תרומה או של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור אעפ"י שנתחמצה ע"י שניהם אפ"ה אסור וע"כ פריך דשבח מזה ומזה הוא מותר ופגם מזה ומזה אסור לדברי ת"ק אע"ג דת"ק ס"ל דנותן טעם לפגם אסור אעפ"כ מי גרע משבח מזה ומזה) א"ר מנא שבח מזה ומזה את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור (פי' אם שבח מזה ומזה דהיינו דאין בכל א' כדי להחמיץ ע"כ מותר מפני שאפי' אם את רואה ההיתר כמו שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור דהא אין בכל א' כדי להחמיץ וע"כ הוי זו"ז גורם ומותר משום שאין באיסור לבד כדי לאסור] פגם מזה ומזה (פי' אם יש בכל א' כדי להחמיץ) את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור יש בו כדי לאסור (כצ"ל) פי' אם את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור יש בו כדי לאסור וע"כ אסור לת"ק דס"ל נותן טעם לפגם אסור והוא כמו שכתבו התוס' בע"ג (דף ס"ח) בד"ה לר' שמעון כו' דזו"ז גורם לא הוי אלא אם אין בכל א' כדי להחמיץ אבל אם יש בכל א' כדי להחמיץ לא הוי זו"ז גורם והטעם הוא כמו שאומר הירושלמי דאם אין בכל א' כדי להחמיץ אם את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור משא"כ אם יש בכל א' כדי להחמיץ אם את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור יש בו כדי להחמיץ ודוק:

קטע יח

שם מצטרפין זה עם זה בין לאיסור בין להיתר כדי ליתן טעם דברי רבי מאיר. ר' שמעון אומר אין מצטרפין. ר"א אומר מצטרפין בנ"ט לאיסור. הנה בס' שנות אלי' גריס דכצ"ל. בין לאיסור בין כדי ליתן טעם דר"מ ור"ש אומר אין מצטרפין. ר"א אומר מצטרפין בנותן טעם אבל לא לאיסור (ולכאורה הי' איפשר לומר דצ"ל כדי ליתן טעם בין לאיסור בין להיתר. והאי להיתר צ"ל להתרי' (דבירושלמי ביבמות ובכמה מקומות איתא הלשון התרי' על התראה) והוא דלכאורה אף אם מצטרפין בנ"ט אעפ"כ לענין התראה ולמלקות איפשר דמבטלין זא"ז. וכמו דאמרינן בזבחים (ד' ע"ח) אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור. אי איפשר שלא ירבה מין א' על חבירו ויבטלנו. ועיין בתוס' ד"ה הפיגול והנותר כו' שבללן כו' וא"א לכוין שלא יהא מין א' בטל בחבירו יותר ממה שבטל מין חבירו בו ונמצא שאין באותו המין כשיעור דבצר לי' שיעורו. ואנן לא ידעינן הי מינייהו דבצר לי'. וכי מתרינן בי' לא ידעינן משום מאי מתרינן בי' וע"כ קאמר בין להיתר (וצ"ל להתרי' וכמו שכתבו התוס' בע"ג (ד' ס"ו) על הא דאמרינן שם ואפי' למ"ד לאו שבכללות אין לוקין עליו. ה"מ כגון עלין ולולבין כו'. אבל היכא דהאיסור מפורש כל א' לבד כגון בכל איסורי דעלמא אי אמרינן מהכא שמצטרפי לא חשבינן לי' לאו שבכללות ועיין במה שכתבו התוס' בשבת (דף פ"ט) בד"ה אסורין תבלין ב' וג' שמות ממין א' או מב' מינים אסורין ומצטרפין זע"ז וכתבו התוס' אסורין ומצטרפין לכאורה נראה דמדתני אסורין ותנא תו מצטרפין דאסורין היינו לאסור את הקדירה ומצטרפין למלקות ואע"ג דלענין חיוב חטאת אמרינן כו' ור"ש מפרש דאסור' ומצטרפת הכל מיירי להצטרף לאסור את הקדירה ולא למלקות א"נ אסורין בנתינת טעם אם נפלו בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובות ע"ש וכל זה הוא לרבנן אבל לר' מאיר מצטרפין למלקות ולהתרי' נמי:

[עוד איפשר לומר כמו שכתבו התוס' בע"ג (ד' ס"ו) ורבא אמר לך הא פני ר"מ היא וא"ת א"כ מאי אירי' מיני מתיקה דאמר חזקי' אפי' בלא מיני מתיקה נמי מצטרפין משום דכל מה שתיעבתי לך כו' לכן נראה לרבא דמוקי לה כר"מ איתא לחזקי' ואע"ג דאמר ר"מ כל איסורים שבתורה מצטרפים ואפי' בלא מיני מתיקה משום דדריש כל מה שתיעבתי לך כו' ה"מ באיסורים בעין אז ודאי מצטרפין חצי זית מזה וחצי זית מזה לחייב אפי' אינם שוים במתיקה אבל כשהם מעורבין בתבשיל שאינם בעין כי ההיא דתבלין שנים וג' כו' מיירי שמתבל בהם הקדירה אפי' ר"מ מודה לחזקי' דדווקא במיני מתיקה מצטרפין כגון שיש למתק הקדירה אבל אם אינם שוים במתיקה לא מצטרפין כיון דאין שוין בנתינת טעם ואיפשר דע"כ אמר מצטרפין בין לאיסור בין כדי ליתן טעם (והיינו דווקא במיני מתיקה וכמו דאמר בירושלמי (פ"ב דערלה) ניחא שני שמות ממין א' שני מינים משם אחד ר' אבהו בשם ר"א במיני מתיקה אין בין בהתרי' (פי' למלקות דלא בעי שיהא דווקא מיני מתיקה לפי מה שכתבו התוס' אך העיקר כגירסת שנות אלי'):

תוכן העניינים

נועם ירושלמי על ערלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה