אור ברסלב
נועם ירושלמי על נדה פרק ג › הלכה ד

נועם ירושלמי על נדה

פרק ג · הלכה ד

הלכה ב

קטע ב

שם (ה"ד) מתניתין המפלת סנדל או שלי' תשב לזכר ולנקיבה השלי' בבית הבית טמא לא שהשלי' ולד אלא שאין שלי' בלא לד ר' שמעון אומר נימוק הולד עד שלא יצא ובגמ' ר' בא בשם רב יהוד' אין סנדל אלא שרצמו חי ואינו יוצא עם החי אלא עם המת השי' ר' בון בר חיי' והא תנינן המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקיבה הוי ולד הוא ופי' הפ"מ דמקשה אמתניתין דכריתות דתנן בפ"ק המפלת סנדל או שלי' כו' מביאה קרבן ונאכל והיינו דפריך הא ממתניתין כדאמר ר' בא שמענו דולד הוא שיש עמו וא"כ תיפוק לי' דחייבת קרבן בשביל ולד האחר (והוא כמו דאי' בנדה (ד' כ"ו) סנדל דתנן גבי כריתות למאי הילכתא) וע"ז א"ר הונא כו' קומי ר' ירמיה תיפתר שיצא דרך דופן וסנדל דרך הרחב ולד בתוך מלאה סנדל לאחר מלאת [ופי' הפ"מ אי נמי שילדה ולד בתוך מלאת שלה שכבר נתחייבה בקרבן על ולד הראשון ועל ולד שבתוך מלאת אינה מביאה קרבן אחר כמו דחנן בכריתות (ד' ט) האשה שילדה ולדות הרבה והשני בתוך ימי מלאת של הראשון מביאה קרבן א' על הכל והסנדל היא שיצא אחר מלאת הימים ומביאה קרבן על הסנדל וולד עד שלא נתגיירה וסנדל משנתגיירה ואפי' כו' זה וזה דרך רחם זה וזה משנתגיירה תיפתר שיצא הולד תחילה והפרישה לו קרבן לא הספיקה להביא אותו הקרבן עד שיצא הסנדל ונדחה קרבן הראשון נמצא מביאה קרבן מחמת הסנדל]:

וצריך לבאר מ"ט לא קאמר הירושלמי אידי ואידי שלא ילדה ולד אחר תחילה ואיפשר לומר דהא דמשני תירוץ אחר שיצא הולד תחילה והפרישה לו קרבן לא הספיקה להביא אותו הקרבן עד שיצא סנדל ונדחה קרבן ראשון נמצא מביאה קרבן מחמת הסנדל הוא דהא דנדחה קרבן ראשון הוא מפני שהי' ההפרשה קודם הלידה השני' וע"כ נדחה קרבן ראשון וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דנזיר ה"ו) מ"ט דר' יוסי קרבנו כו' על נזרו שיקדים נזרו לקרבנו ולא קרבנו לנזרו וא"כ כיון שהופרש הקרבן קודם הסנדל ע"כ נדחה קרבן הראשון וצריך להפריש קרבן אחר משום שהקרבן הראשון הפרישו מקודם שנולד הסנדל אך זהו דווקא לר' יוסי אבל לר' יהודה דפליג שם על ר' יוסי אינו צריך להפריש קרבן אחר דהא הוא דפליג שם על ר"י וכמו דאיתא שם בירושלמי וא"כ לר' יהודה יכול להביא הקרבן הראשון ולא נדחה וא"כ לר' יהודה מתרץ שיצא הולד בתוך מלאת אך זהו דווקא לר' יהודה דתנן בכריתות (שם) דהאשה שילדה וולדות הרבה והפילה בתוך שמונים לנקיבה כו' ר' יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני ומביאה על השלישי כו' וא"כ איפשר שהולד השני הי' בתוך מלאת של הראשון ואינה מביאה על השני ומיד נולד הסנדל והוא הי' לאחר מלאת של הראשון וא"כ צריך להביא קרבן אחר וכמו דאיתא (כם בכריתות ד' ט') לדברי ר' יהודה ולד ראשון גורם, ואם כן צריך להביא על הסנדל אבל לרבנן דמולד שני מונה אם כן אם נולד בתוך מלאת של השני נפטר בקרבן אחד ואינו רק דווקא אם נולד לאחר מלאת של אחר השני וזהו דוחק אך לרבנן ניחא בהתירוץ שתירץ תיפתר שיצא הולד תחילה והפרישה קרבן ולא הספיקה להביא אותו הקרבן עד שיצא הסנדל ונדחה קרבן ראשון ונמצא מביאה קרבן מחמת הסנדל דלרבנן בעינן שיפריש הקרבן לאחר לידת הולד ולא כר' יהודה דפליג על ר' יוסי שם (פ"ד דנזיר ה"ו) ולר' יהודה ניחא בהתירוץ שיצא הולד תוך מלאת וע"כ קאמר ואפי' תימר זה וזה דרך רחם זה וזה משנתגיירה ולא מדחה התירוץ שנולד קודם מלאת משום דלר' יהודה צריך לתרץ דנולד הולד קודם מלאת והסנדל נולד לאחר מלאת ודו"ק:

קטע ו

עוד שם רבי זעירא ר' יהוד' בשם רב תולין השלי' בולד עד שלשה ימים ואין הולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים א"ר זעירא מאן דאמר הדא אמר הדא ואינון פליגין הדא על הדא אמר ר' בא אוקמה רב יהודה בשם רב הן דאת אמר תולין שלי' בולד עד שלשה ימים כשיצא הולד תחילה והן דאת אמר אין הולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים כשיצא הסנדל תחילה. א"ר מנא ויאות אילין להטי' נפקין קדמאי א"ר יוסי ב"ר בון נפתח לגדול נפתח לקטן נפתח לקטן לא נפתח לגדול:

והנה הפ"מ פירש הירושלמי בדחוקים ולי נראה שהוא ט"ס וצ"ל כמו דאיתא בנדה (ד' כ"ו) (וכצ"ל) רב יהודה בשם רב תולין את השלי' בולד עד שלשה ימים ואין הולד מתעכב אחר חבירו כלום א"ר זעירא מאן דאמר הדא אמ' הדא ואינון פליגין הדא על הדא וכן איתא בנדה (ד' כ"ו) אמר רב יהודה אמר רב כל ג' ימים הראשונים תולין את השלי' בולד מכאן ואילך חוששין לולד אחר אמר ליה ומי אמר רב הכי והאמר רב אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום אמר לי' דילמא כאן בנפל כאן בבן קיימא וכן מקשה ר' זעירא דאינון פליגין הדא על הדא וע"ז משני כמו דמשני בש"ס דילן (שם) א"ר בא כו' הן דאת אמר תולין שלי' בולד עד שלשה ימים כשיצא הולד תחילה והוא ט"ס וצ"ל כשיצא הנפל תחילה והדא דאת אמר אין הולד משתהא לאחר חבירו כלום (כצ"ל) כשיצא הסנדל תחילה והוא ט"ס (וצ"ל) כשיצא הולד תחילה והוא כמו דמשני בש"ס דילן והא שכתב הפ"מ דעל כן לא מתרץ כמו דמתרץ בש"ס דילן משום דהירושלמי לטעמיה דקאמר אין תולין את השלי' בנפלים זה אינו דהא איתא לעיל בירושלמי שמואל שאל לחלמידי דרב מהו לתלות שלי' בנפלים אמרין לי' תולין שלי' בולד ותולין שלי' בנפלים וקלסין שמואל דאינון אמרין שיטתי' דר' בון תנא ר' חנן דשמואל תולין את הכלי' בולד ואין תולין את השלי' בנפלים שאינה פורשת ממנו עד שיגמור וזהו אליבא דשמואל אבל תלמידי דרב אמרי תולין את השלי' בנפלים. וא"כ זהו אליבא דרב ורב סובר דתולין את השלי' בנפלים והיינו עד שלשה ימים אבל לאח"כ חוששין לולד אחר אבל בולד קיימא אין חוששין בשלי' לולד אחר אלא תולין את השלי' משום דאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום ועל זה אמר ר' מנא ויאות אילין להטיי' נפקין קדמאי (ופירש הפ"מלהטיי' מלשון לוהטין בני אדם כלומר שכן דרך של הולד שיש בו חיות לוהט וקורע השלי' וממהר לצאת והשלי' מתעכב) והוא דוחק:

ע"כ נראה לי שר' מנא אמר ויאות זה החילוק שאחר הנפלים אין תולין את השלי' רק עד שלשה ימים אבל לאחר שלשה ימים חוששין לולד אחר אף שיצא הנפל תחילה ואמאי לא יצא הולד תחילה. וע"ז אמר ר' מנא אילין להטיי' נפקין קדמאי (פי' אותם שהטבע דוחקת לצאת (כמו שיתבאר לקמן) הם ממהרים לצאת וע"כ הנפלים מחמת שהוא אינו בן קיימא ע"כ יוצא תחילה והולד מתעכב אחריו אבל הולד אחר הולד אינו מתעכב ואם הגיע זמנו של הולד ראשון לצאת יוצא הולד אחריו ואין מתעכב) וע"ז אמר ר"י בר בון נפתח לגדול נפתח לקטן נפתח לקטן לא נפתח לגדול (פי' דע"כ איפשר דבנפלים יצא הנפל תחילה מחמת שנפתח לקטן לא נפתח לגדול וע"כ לא יצא הולד שהוא גדול וע"כ אין תולין את השלי' בולד רק עד שלשה ימים אבל לאחר שלשה ימים חוששין לולד אחר) נפתח לגדול נפתח לקטן וא"כ זה הראשון הוא גדול ויצא תחילה ועל כן אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום, וע"כ תולין את השלי' אפי' לאחר שלשה ימים ולא חיישינן לולד אחר משום דאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום.

ויתבאר יותר בהא דתנן באהלות (פ"ז מ"ח) יצא הראשון מת והשני חי טהור הראשון חי והשני מת טמא פי' הרע"ב ואעפ"י שהוציאו החי מן הבית קודם שנולד המת דמכיון שיצא החי נפתח הקבר ונטמא מיד דסוף טומאה לצאת ועיין בתוי"ט שהביא מה שכתב הרמב"ם שמפרש שאם יצא החי ראשין אי איפשר שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם מפני שהוא מתגלגל אחריו כאבן שאין בו רוח חיים כדי להעמיד עצמו והביא התוי"ט מה שכתב בנא"י ההפרש בין יציאת החי תחלה או יציאת המת תחלה כו' הוא שהולד החי ידחה עצמו ויעזור ביציאתו כשהוא שלם וקודם זה יחזיקהו הטבע עד שישלים יצירתו והמת כבר עזב אותו הטבע ולא החזיקהו אבל תדחהו כאשר יכבד עליו וינידהו כמו הדבר המאוס שהטבע משליכו וכאשר יצא הולד ראשון מת הנה נאמ' הטבע דחהו ולא ידחה החי אבל החזיק בו ולאחר שיצא מת נתעורר החי ליציאה ולא נגע במת בענין יציאתו ואם קדם החי היציאה הנה זה המת יצא אחריו בלי ספק לפי שהכח לא יחזיקהו כו':

וע"ז אומר ויאות הני להטי' נפקין קדמאי (פי' הני להטיי' דהיינו נפלים והטבע דוחקת אותם לצאת לחוץ וע"כ נפקו תחילה והולד נתעכב עד שנגמר צורתו אבל לאחר יציאת הולד קיימא אין הולד מתעכב).

ולפי"ז הי' אפשר לפרש דר' יוסי קאי אמתניתין לפרש שאין הטעם כמו שאומר ר' מנא משום דהני להטיי' נפקין קדמאי וכמו שביארתי דלהטיי' היינו שהטבע דוחקת אותם לחוץ אלא משום דנפתח לגדול נפתח לקטן וע"כ אם הראשון חי והשני מת נטמא דהוי פתיחת הקבר ונטמא מיד משא"כ אם הראשון מת והשני חי ע"כ לא נטמא החי אך שיותר נראה לפרש דקאי אהא דאין הולד מתעכב אחר חבירו כו' וע"כ אם יצא בר קיימא תחלה ע"כ אין הולד מתעכב אחריו משא"כ אם יצא הנפל תחלה וכמו שביארתי לעיל:

קטע ז

עוד שם א"ר יוחנן דר"ש היא דר"ש אומר נימוק הולד עד שלא יצא כו' וכ' הפ"מ הא דאמרי' דחיישינן שמא נימוק הולד הוא כר"ש וכלומר דבהא כ"ע מודי' דחיישי' לנימוק ומיהו בטומאת הבית פליגי כדלקמן כו' והוא דוחק ונראה דקאי אהא דתנן בפרה (פ"ט) אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא וכמו דמקש' הש"ס בבכורות (ד' כג) איתיבי' אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא ואי רובא אפר מקלה הוא לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא דמי נהי דבמגע לא מטמא ליטמא במשא (ועיין בירושלמי (פ"ה דתרומות) אמר ריב"ח נבילה בטילה בשחוטה מגעה בטל היסטה לא בטלו וע"ז א"ר יוחנן ר' שמעון היא והוא משום דסובר דביטול ברוב כמאן דליתא דמי דר' שמעון אומר נימוק הולד עד שלא יצא אינו מטמא באוהל אלמא דר' שמעון סובר דטומאה כמאן דליתא דמי וע"ז א"ר יוחנן מודה ר' שמעון שהוא מוציא את אמו ימי לידה וע"ז פריך מעתה יהא הבית טמא א"ר בון בר חיי' תיפתר שיצא כל שהוא נימוק:

עוד שם אמר להם ר' שמעון לחכמים אין אתם מודים לי במוציא את הספל מבית הפנימי לחיצון שהוא טהור אמרו לו מפני שהוא כטרוף אמר להן אף זה כטרוף הוא:

עוד שם כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן נשמעינה מן הדא דתנינן תמן ר"א בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר ונפטרה מן הבכור' ותני עלה אינה מטמא במשא אמר ר' יוחנן ר' שמעון ור' אלעזר בן יעקב שניהן אמרו דבר אחד הדא אמרה כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורין:

והנה הפ"מ נדחק שם דמה ראי' היא זו למאי דאיבעי' להו כלים שהיו בשעת יציאה דהיינו בשעת יציאת הולד ובספרי נועם ירושלמי (פ"ה דתרומות) ביארתי דאי אמרינן משום ביטול ברוב ע"כ בעינן שיהא ניכר המבטל תחילה (כמו שביארתי בספרי שפת הנחל) ואי לאו"ה אינו בטל ברוב וא"כ מוכח דבשע' יציאה טמאים דעדיין לא נתערבו אבל אם בשעת יציאה נמי טהורים א"כ לא הי' המבטל ניכר מעולם וא"כ אמאי מהני ביטול וע"כ פשיט מהא דתנן תמן ר"א ב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר ונפטרה מן הבכורה ותני עלה דאינו מטמא במשא ואם כן אי מטעם ביטול הא הכא לא הי' מבטל ניכר תחילה וא"כ ודאי דהטעם הוא משום דהוי טומאה סרוחה וא"כ ה"נ הטעם משום דס"ל דהוי כמת שנתבלבלה צורתו (ועיין במ"ל (פ"א מה' מטמאי משכב ומושב) אך דלפי"ז תקשה דהא אמרינן בבכורות (ד' כג) דלר' יוחנן דאמר א' זו וא' זו עד לכלב אי איפשר לומר דהטעם הוא משום דה"ל טומאה סרוחה וע"כ אמר ר' יוחנן דהטעם הוא משום ביטול ברוב:

וע"כ נראה לי דמיבעי' לי' דאם הטעם של ר' שמעון הוא משום דהוי כמת שנתבלבלה צורתו וכמו דאיתא בנדה (ד' כז) בתוס' ד"ה משום ביטול ברוב כו' ואמאי לא מקשה מהך דשפיר דאינו מטמא באוהל משום ביטול ברוב אלמא כמאן דליתא דמי והשתא לא מצי לשנויי משום דהוי טומאה סרוחה דאפי' מת סרוח מטמא ויש לומר משום דאיכא למדחי דטעמא משום בלבול צורה כדר"ל ולא משום ביטול ברוב וא"כ איפשר שבשעת יציאת הולד עדיין לא נתבלבלה צורתו ואף שכתבו התו' בנדה (ד' כ"ז) בד"ה מ"ט דר"ש כו' דריש לקיש סובר דנתבלבלה צורתו לר"ש אף בבית הראשון אך בשעת יציאה גופא איפשר דלא נתבלבלה צורתו ועל זה אומר נשמעינה מן הדא דתנינן תמן ר' אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר נפטרה מן הבכורה ותני עלה אינה מטמא במשא א"ר יוחנן ר' שמעון ור' אלעזר בן יעקב שניהם אמרו דבר א' הדא אמרה כלים שהיו בשעת יציאה טהורין דכיון דהטעם הוא משום ביטול ברוב א"כ אין נפקא מינה בין שעת יציאה לאחר כך:

ועוד איפשר לומר (שנתחלפו השורות בירוש' וצ"ל תחילה) כלים היו בשעת יציאה מהו נשמעינה מן הדא ובכאן צריך לגרוס אמר להן ר"ש לחכמים אין אתם מודים לי במוציא את הספל מבית הפנימי לחיצון שהוא טהור אמרו לו מפני שהוא כטרוף אמר להן אף זה כטרוף הוא (ובכאן צ"ל) הדא אמרה כלי' שהיו בשעת יציאה טהורין ואח"כ צריך לגרוס דתנינן תמן ר"א בן יעקב כו' והבעי' הי' אם ר"ש מטהר רק בבית החיצון אבל כלים שהיו בשעת יציאה דהיינו בבית הפנימי לא מטהר ר"ש או דמטהר אף בבית הפנימי וע"כ הביא ראיה מהברייתא דאמר להן ר' שמעון לחכמים אין אתם מודים לי במוציא את הספל לבית החיצון שהוא טהור אמרו לו מפני שהוא כטרוף אמר להן אף זה כטרוף הוא וא"כ מוכח מזה דר' שמעון סובר דאפי' בבית הפנימי טהור הוא ובכאן צריך לגרוס הדא אמרה כלים שהיו בשעת יציאה טהורין ואח"כ צריך לגרוס דתנינן תמן ר' אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר ונפטרה מן הבכורה כו' אמר ר' יוחנן ר' שמעון ור' אלעזר בן יעקב שניהם אמרו דבר א' (פי' שהטעם הוא משום ביטול ברוב. ולא מפני כאינה ראוי' לגר דהא איתא בבכורות (ד' כ"ג) אלא לר' יוחנן דאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב הא חזי לכלב). וע"כ אמר דר"ש ור"א בן יעקב שניהם אמרו דבר א' והטעם הוא משום ביטול ברוב וכמאן דליתא דמי וע"כ טהור אפי' במשא נמי:

תוכן העניינים

נועם ירושלמי על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה