אור ברסלב
נועם ירושלמי על נדה פרק א › הלכה א

נועם ירושלמי על נדה

פרק א · הלכה א

פרק א

קטע ה

בדקה ומצתה ספק פשיטא אינה כפקידה למעט מעל"ע הוא עצמו מהו שיטמא בספק נשמעינה מן הדא טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן מה את ש"מ אמר ר"י טומטום ואנדרוגינוס ספק ומעל"ע ספק ואין ספק לספק (ופי' הפ"מ הדם ספק עצמו מהו שיטמא בספק למפרע כל מעל"ע משעת בדיקה זו כו' א"ר יוסי ה"ק מה טעם אמרו דיין שעתן מפני שטומטום ואנדרוגינוס טומאתן מספק הוא דספק אשה הן וטומאת מעל"ע ג"כ מספק הוא כו' בכה"ג דהוי ספק ספיקא ולא חיישינן

והנה הפ"מ כתב הרמב"ם לא הביא להאי תוספתא לא בדין טומטום ואנדרוגינוס כו' ולא כתב כלום מדיין שעתן וגם לא הביא כלום בפ"ג שם בדיני טומאת מעל"ע שבנדה לחלק בין עיקר טומאה מספק או לא ונראה שלא פסק כהאי תוספתא וטעמו דהא כתמים ג"כ עיקר טומאתן מספק כו' ואעפ"כ טמאה למפרע כו' וזה דומה למה שכתבו התוס' בנדה (ד' כ"ט) דמוכח מהתם דמחמרינן אפי' בכמה ספיקי:

והנה איפשר לומר דהירושלמי והש"ס דילן אזלי לטעמיי' והוא כמו שביארתי בהקדמה לספרי עצת יהושע דהירושל' סובר דספק ספיקא טהור אפי' ברה"י וכמו דאיתא במס' עבודת כוכבים (ד' ע') דתנן הנכנס לבקעה וטומאה בשדה כו' ואמר הלכתי במקום הלז כו אם נכנסתי לאותה שדה אם לא ר' אליעזר אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טמא ור"ת מפרש בב"ב (ד' נ"ה) דהטעם הוא משום ספק ספיקא דמטהר אפי' ברה"י והבאתי שם הירושלמי (רפ"ג דתרומות) ר' יוחנן אומר עשו אותה כספק אוכל א"ר יוחנן כר שנטמא בספק רה"י ומגעו ברה"ר טמא והוא ט"ס (וצ"ל) ככר שנטמא בספק מגעו ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור שה שני ספיקות (פי' שהוא ספק אוכל ג"כ וא"כ הוי כשני ספיקות) הא דאמר ככר שנטמא ברה"י בספק מגעו ספיקו טמא היינו משום דאם הוא בספק ביאה א"כ הוה לי' כס"ס וע"כ אומר בספק מגעו דווקא דספק ביאה טהור והוא כר"א שאומר דספק ביאה טהור (ועיין בספרי נועם ירושלמי בפ"ק דכתובות מה שביארתי שם דע"כ טמא ברה"י אפי' בס"ס והוא כיון דהתורה טמאתו בספק כודאי ע"כ לא מהני אפי' ס"ס כיון דהספק כודאי וביארתי שם דר' יוחנן לטעמי' בפסחי' (פ"ח) ובמס' נזיר (פ"ח) דנזיר שנטמא בספק רה"י דאין הנזיר מגלח וא"כ לא עשאוהו התורה כודאי וע"כ טהור בס"ס כיון דהתורה לא עשאהו כודאי:

וע"כ איפשר לומר דהש"ס דילן סובר דברה"י טמא אפי' בספק ספיקא וא"כ כיון דברה"י טמא אפי' בס"ס טמא אפי' בר"ה נמי וכמו שהבאתי בספרי נחלת יהושע (חלק ב') שהרשב"א בחידושיו לנדה כתב הטעם הא דגזרו טומאת מעל"ע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד משום דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא דהכא כיון דהאשה זו ודאי נגעה בין בטהרו' דרשות הרבי' ובין בטהרות דרה"י וכשנגעה מעיקרא בטהרות דרה"י טמאתה אלמא דטומאתה מוחזקת וא"כ כשחזרה ונגעה בטהרו' בר"ה איך אתם מטהרים אמש טמאה ועכשיו טהורה טומאה דמעיקרא היכן פרחה ואם תאמר והא יש לנו כיוצא בה במעל"ע עצמה דאילו נגעה בדבר שיש בו דעת לשאול טמא ובדבר כו' טהור אעפ"י שנגע בזה ובזה דהתם גזירת הכתוב היא שלא יהא דבר כו' מקבל טומאה מן הספק אלא מן הודאי וכל דבר שהוא מצד המקבל אינו נראה כחוכא מידי דהוי קצת אפשוטי כלי עץ ופשוטי כלי מתכות שאלו מקבלין טומאה ואלו אין מקבלין טומאה כו':

וע"כ כיון דברה"י טמא אפי' בס"ס נמי ע"כ טמא ברה"ר אפי' בס"ס נמי וע"כ גזרו טומאת מעל"ע אפי' בספק ספיקא נמי אבל לשיטת הירושלמי דברה"י נמי טהור בספק ספיקא ע"כ לא גזרו בספק ספיקא נמי:

[והנה בספרי שפת הנחל (ד' ו') כתבתי שם מה שהתו' ברפ"ק דנדה ובפ"ב דנדה (ד' י"ז) כתבו דבס' ראי' לא ילפינן מסוטה וכתבתי שם שמוכח שהתוס' סוברים דספק טומאה ברה"י טמא אפי' בספק ראי' דהא בב"ק (ד' י"א) הקשו אהא דאמרינן התם אמר עולא אמר ר' אלעזר שליא שיצתה מקצתה כו' מאי קמל"ן כו' תנינא שלי' שיצתה מקצתה אסורה באכילה והקשו התו' דהיכי דמי אי ברה"ר אפי' בחד ספיקא מטהרי ואי ברה"י אפי' ספק ספיקא נמי ויש לומר דשמעתין איירי לענין לאוסרה על בעלה אלמא דס' טומאה ברה"י טמא אפי' בספק ראי' נמי וכן בסוטה (ד' כ"ח) הקשו התוס' כיון דאיתא בנזיר (ד' נ"ד) דג' הוי כמו טומאה ברה"ר וא"כ הא דתנן בנדה (ד' ס') ג' נשים שהיו ישינות במטה אחת ונמצא דם תחת א' מהן כולן טמאות אמאי כיון דהוי שלשה ה"ל כרה"ר וא"כ משמע מהתוס' האלו דאין נ"מ בין טומאת מגע לטומאת ראי' דכולן ספיקן טמאות ברה"י וטהורות ברה"ר] וא"כ איפשר לומר דאזלי לטעמייהו דלשיטת הירושלמי לא גזרו טומאת מעל"ע בספק ספיקא כיון דאפי' ברה"י ספק ספיקא טהור ולשיט' הש"ס דילן דספק טומאה ברה"י הוא כודאי וע"כ גזרו אפי' בספק ספיקא וע"כ לא הביא הרמב"ם להאי דינא דירו' דטומאת מעל"ע לא גזרו בספק ספיקא:

ועוד דלשיטת הירו' דברה"י נמי אינו טמא רק מספק וא"כ ניחא הא דבטומאת מעל"ע תולין ברה"י נמי משום דלשיטת הירו' טומאת רה"י הוא רק בספק והתוס' בריש נדה (ד' ב') שחילקו בין טומאת מגע לטומאת ראי' הוא לשיטת הש"ס דילן דברה"י ספיקו טמא ודאי וע"כ הקשו מאי טעמא דבמעל"ע תולין וע"כ חילקו בין טומאת מגע לטומאת ראי':

ובזה יתבאר הא דאיתא לקמן בירושלמי (פ"ג דנדה ה"ב) המפלת כמין בהמה או חיה כו' תשב לזכר ולנקבה כו' ואיתא שם בירושלמי כל הן דתנינן תשב לזכר ולנקיבה י"ד טמאים ועשרים וששה טהורים ונותנים עלי' חומרי זכר וחומרי נקיבה הדא דתימר לביתה אבל לטהרות תשב לנקיבה. וכן איתא לקמן בירושלמי (פ"ג דנדה ה"ה) כל הן דתנינן תשב כו' י"ד טמאים ועשרים וששה טהורין נותנים עלי' חומרי זכר וחומרי נקיבה הדא דאת אמר לביתה אבל לטהרות תשב לנקיבה וכתב הפ"מ לא חילקו בהא בש"ס דילן ומשמע דסתמא קתני תשב לזכר והוא הדין לטהרות:

אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר דקאי לטהרות והיינו לענין שתהא מטמאה מעל"ע או שתהא דיין שעתן וע"ז אומר הדא דתימר לביתה אבל לטהרות תשב לנקיבה היינו לענין טומאת מעל"ע וע"כ כיון דהוי ספק דילמא ילדה נקיבה וא"כ הוי דם טוהר ע"כ אינו מטמא במעל"ע וכמו שאומר הירושלמי דעל ספק דם טמא לא גזרו מעת לעת וכמו שאומר טומטום ואנדרוגינוס ספק ואין ספק לספק וכא ראיתה ספק ומעל"ע ספק ואין ספק לספק וע"כ אף שלבעלה אין נותנים לה רק ימי טוהר דזכר אעפ"כ לענין טהרות דיה שעתה דדילמא נקיבה היא וא"כ הוי דם טהור וע"כ לא גזרו בה מעל"ע וע"כ לא הביאו הפוסקים להך דינא והוא דהש"ס דילן מטמא ברה"י אפי' בספק ספיקא נמי וע"כ גזרו אפי' ברה"ר כמו שביארתי וא"כ טמא אפי' בספק ספיקא וע"כ לא הביאוהו הפוסקים ועיין מה שביארתי בפ' השוכר את הפועל (ה"ח) על הא דאמר ר' יוחנן לית כאן אסורות אלא מותרות והוא דסובר כר"א דספק ביאה טהור אפי' ברה"י והוא מחמת דהוי ספק ספיקא ודו"ק:

קטע ו

עוד שם הונא בר חיי' אמר מעת לעת שאמרו לקדשים אבל לא לטהרות התיב רב חסדא והתני מעשה בריבה אחת בעייתלו שהפסיקה לה שלש עונות ולא ראתה ואח"כ ראתה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דיה שעתה וכי יש קדשים בעייתלו אלא כשנעשו לטהרת קודש ולא כחולין הן תיפתר שנעשו לטהרת מי חטאת שמי חטאת חמורין מן הקודש תני מעל"ע שאמרו תולין אבל לא שורפין והוי ר' זעירא חדי בה:

[והנה בהקדמתי לספרי עצת יהושע כתבתי על הא שהפ"מ פי' דפריך ולא כחולין הן הוא משום דתנן (פ"ב דטהרות) חולין שנעשו עטה"ק הרי הן כחולין ולי נראה דלא כפי' הפ"מ דהא אמרינן בירושלמי (פ"ג דחגיגה ה"ב) אמר ר' יהושע בן לוי עד כאן בקודש מכאן ואילך בחולין שנעשו על טהרת הקודש (ובבבלי אמרינן דחמש ראשונות בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש כו', וא"כ מאי פריך ולא כחולין הן ועוד דלפי מה שפי' רש"י בחולין (ד' ל"ד) בד"ה על ט"ת אין על טהרת קודש לא דבטלה דעתו ואין שם טהרת הקודש נתפסת עליהם וא"כ מאי משני תיפתר שנעשו לטהרת מי חטאת

וע"כ נראה דלא פריך רק אמעל"ע שבנדה דקאמר הונא בר חייא מעל"ע שאמרו לקדשים אבל לא לטהרות היינו אפי' בחולין שנעשו על טה"ק והואכמו שכתבו התוס' בחגיגה (ד' כ') דלא קתני במתני' אלא היכא דאיכא דררא דטומאה וה"נ תנן בפ"ב דנדה (ד' ז') דלא תני מעל"ע שבנדה משום דליכא דררא דטומאה כלל א"כ קיל מעל"ע שבנדה מכל הני דבמתניתין דליכא דררא דטומאה כלל וא"כ כיון דאמרינן בש"ס דילן דחמש אחרונות ליכא בחולין שנעשו על טה"ק (ולהירושלמי בחמש ראשונו' או שיש ט"ס בירו' וצריך לגרוס כמו בש"ס דילן) א"כ בודאי דבמעל"ע חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמי וע"ז אומר ולא כחולין הן וכן הקשו התוס' בנדה (ד' ו') בד"ה אבל היכא דליכא דררא דטומאה לא קתני כו' שהקשו דהא מעל"ע טמא אפי' בחולין שנעשו על טה"ק ואית להו דררא דטומאה טפי (פי' דהא חמש בתרייתא תני להו במתניתין משום דאיכא דררא דטומאה קצת ומעל"ע לא תני משום דליכא דררא דטומאה כלל עיין שם) וע"ז משני תיפתר שנעשו על טהרת מי חטאת שמי חטאת חמורין מן הקודש וע"ז אומר תני מעל"ע שאמרו תולין אבל לא שורפין והוה ר' זעירא חדי בה וא"כ מוכח דמעל"ע נוהג אף בחולין שנעשו עטה"ק נמי דהא לא היה קדשים בימי ר' זעירא ואעפ"כ הוי חדי בה דכיון דהוי ספק א"כ ברה"ר טהור וע"כ הי' יכול לשמור חולין שנעשו עטה"ק משום דכיון דהוי ספק א"כ טהור בר"ה וע"כ הוה חדי בה א"כ מוכח מזה שר' זעירא סובר דאפי' מעל"ע שבנדה ג"כ נוהג בחולין שנעשו עטה"ק):

וכעת נראה לי דהא דאומר אח"כ תני מעל"ע שאמרו תולין אבל לא שורפין והוי ר' זעירא חדי בה הוא תירוץ על מה שהקשה ולא כחולין וכמו שביארתי דכיון דלא תני במעלות והוא משום דליתא במעל"ע דררא דטומאה כלל והראי' דלא הני גבי מעלות וא"כ איך גזרו אפי' בחולין שנעשו על טהרת הקודש דהא קילא אפי מחמש בתרייתא. וע"ז אומר תני מעל"ע שאמרו תולין אבל לא שורפין וע"כ לא תני לה גבי מעלות והוא משום דגבי מעלות לא תני אלא הני דבודאי מטמאין אבל הני דתולין לא תני בהדי מעלות אבל לעולם דאית למעל"ע דררא דטומאה וע"כ גזרו אפי' בחולין שנעשו על טה"ק כמו בחמש קמייתא וע"כ אומר דהוה ר' זעירא חדי בה והוא משום דזעירא סובר דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי וכמו שהבאתי שם מהא דחולין (ד' לה) דר' זירא סובר דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי ודו"ק:

קטע ז

עוד שם תני הרואה כתם מטמאה למפרע כו' זה וזה תולין אבל לא שורפין תמן אמרין מעל"ע שאמרו משכבה כמגעה מה כבועל נדה ואינו מטמא בהיסט ואינו מטמא בכלי חרס אשכח תני מטמא בכלי חרס בהיסט מעת לעת (ופי' הפ"מ שהוא כמו דמסיק בנדה (ד' ו) אימא משכבה ומושבה כמגע עצמה מה מגע עצמה מטמא אדם לטמא בגדים אף משכבה ומושבה מטמא אדם לטמא בגדים אך הירושלמי לא ביאר כל זה ולפ"ז צריך להגיה הברייתא משכבה ומושבה כמגע עצמה:

[וע"כ נראה לי דאיפשר לומר דהירושלמי סובר דהא דאמר משכבה ומושבה כמגעה היינו לענין מעל"ע וכמו דמקשה הש"ס דילן כם למה לי' למיתני הי' יושבת במטה ועסוקה בטהרות ליתני הי' עסוקה בטהרות ופרשה וראתה הא קמל"ן טעמא דדיה שעתה הא מעל"ע מטה נמי מטמי' מסייע לי' לזעירי דאמר מעל"ע שבנדה עושה מו"מ לטמא אדם לטמא בגדים ופריך מכדי האי מטה דבר שאין בו דעת לשאול וכל כו' ספיקו טהור תרגמא זעירי כשחברותי' נושאות אותה במטה והשתא דאמר ר' יוחנן ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עלי' אפי' בכלי מינח ע"ג קרקע כו' אעפ"י שאין חברותי' נושאות אותה במטה וע"כ איפשר לומר דהא דאומר משכבה ומושבה כמגעה (פי' כמו שבמגעה דהיינו אם היא אוחזתן בידה הוי ספיקו טמא כן אפי' במשכבה ומושבה נמי כמגעה וספיקו טמא משום דבאה ע"י אדם) ובזה יתבאר הא שאומר אח"כ מגעה בר"ה מהו והוא משום דאם לא הי' מטמא המטה רק כשחברותי' נושאות אותה במטה וא"כ יהי' מוכח מזה דמגעה ברה"ר נמי טמא דהא חברותי' נושאות אותה במטה והירושלמי סובר דאפי' בג' נשים נמי הוי רה"ר וכמו שאבאר לקמן (דלא כמו שכתב הרשב"א הבאתי בספרי נועם ירושלמי (פ"ג דקידושין) שכתב דג' נשים אפי' מאה כחד דמי) וא"כ מוכח דטמא אפי' בר"ה אך לאחר שאמר דמשכב ומושב מטמא בגדים במעל"ע וא"כ צריך לומ' דמשכבה כמגעה היינו דאפי' ס' טומאה הבאה בידי אדם נמי טמא וא"כ מיירי אפי' כשאין חברותי' נושאות אותה במטה וע"כ מיבעי' לי' מגעה בר"ה מהו):

עוד שם מגעה ברה"ר מהו נשמעינה מהדא מעוברת ומניקה טהורות לבעליהן וכן אשה שיש לה ווסת ושאר כל הנשים טהורות בביאה ומטמאות במגע הדא אמרה ודאי מגעה ברה"ר טמא והנה בספרי נועם ירושלמי ובפ"ג דקידושין) ביארתי שנדחק בזה הפ"מ וכתב שההוכחה הוא מדתני מטמאות במגע סתמא משמע אפי' בר"ה והוא דוחק ועוד הקשיתי שם הא שכתב הפ"מ מעוברת ומניקה טהורות לבעליהן ופי' בלא בדיקה הא כל הנשים טהורות לבעליהן בלא בדיקה וכמו דאיתא בנדה (ד' יב) כל לבעלה לא בעי בדיקה ועיין לקמן בירושלמי ר' ירמי' בר כהנא בשם שמואל כל אשה שאין לה ווסת אסורה עד שתבדוק והתנינן כל הנשים בחזקת הרה לבעליהן כו' משמע דמסיק דכל לבעלה לא בעי בדיקה

וביארתי שם דקאי על מתניתין דנדה (ד' ס) שלש נשים שהיו ישינות במטה אחת ונמצא דם תחת א' מהן כולן טמאות כו' ותולות זו בזו ואמרינן שם ת"ר כיצד תולות זו בזו עוברה ושאינה עוברה מניקה ושא"מ ועיי"ש שהארכתי ובהקדמתי לספ' עצת יהושע כתבתי דבתוספתא שהיא (בפ"ג דנדה) משמע דלא קאי אמתני' וביארתי שם בבאור אחר ובמ"א ביארתי התוספתא שה:

וכעת נראה לי דהפי' הוא דמעוברת ומניקה טהורות לבעליהן (פי' דקאי אם הרבה נשים ישנות במטה אחת מעוברת ומניקה ואשה שיש לה ווסת) וע"ז אומר דמעוברת ומניקה טהורות לבעליהן שהיא מארבע נשים שדיין שעתן והטעם משום דמסולקות בדמים וע"כ תלינן בהנשים האחרות וכמו דאיתא בנדה (שם) תולות זו בזו וכן באשה שיש לה וסת תולה בשאר הנשים שאין להם וסת (ועיין בספרי נועם ירושלמי מה שביארתי שסובר הירושלמי דוסתות דאורייתא) ושאר כל הנשים טהורות בביאה ומטמאות במגע (פי' שלא גזרו במעל"ע משום בועל נדה אלא משום מגעו וא"כ מיירי שיש נשים רבות ואפ"ה מטמאות במגע וע"ז אומר ודאי מגעה בר"ה טמא):

והא שאומר באשה שיש לה ווסת תולה בשאר נשים הוא דלא כמו שכתבו התו' בנדה (ד' ס') שאומר ר"י דדווקא בהך ענינא דקאמר בש"ס תולין אבל יש לה וסת דמסולקת בדמים הא אמרינן בה דיה שעתה אינה תולה באין לה ווסת כו' ולשיטת הירוש' תולה באשה שאין לה ווסת וביארתי שם דהירושלמי סובר דווסתות דאורייתא עיי"ש וכעת נראה לי דאע"ג דווסתות הוי דרבנן אך שהוא כמו שהקשו בתוס' סוטה (ד' כח) אהא דתנן בנדה (ד' ס) שלש נשים שהיו ישינות במטה אחת ונמצא דם תחת א' מהן כולן טמאות אמאי כיון דאיכ' שלש הוה לי' כרה"ר מיהו מהתם לא קשי' מידי דל"ד לשרץ דשרץ איפשר שלא נגע וטהור אבל התם אחת מהן ודאי טמאה שיצא הדם מגופה והאיך נטהר כול' ולא דמי אלא לשני שבילין וא"כ כיון דהוי ספק ברה"ר ואע"ג דחד ודאי טמאה ואיך יטהרו כולם הא כתבו התוס' בפסחים (ד' י') בד"ה בבת אחת דברי הכל טמאין נראה דהיינו מדרבנן דמדאוריית' אפי' בבת אחת טהורים וא"כ כיון שכל הטומאה הוא רק מדרבנן ועיין תוס' יבמות (ד' קיח) בד"ה בת ישראל כו' ע"כ תולין באשה שיש לה ווסת והגיע שעת וסתה או אשה שיש לה ווסת ולא הגיע שעת וסתה תולה באחרות:

[ועוד דהירושלמי לטעמי' שביארתי לעיל דבספק לא גזרו במעל"ע וא"כ הא כאן הוי ספק וא"כ אמאי טמא במעל"ע אך דא"כ הוי צריך לטהר כולם וזה אי איפשר ע"כ כולם מטמא מעל"ע אבל באשה שיש לה ווסת תולין אף דווסתות הוא דרבנן:

ובזה איפשר לומר דהא דאמרינן בירושלמי (פ"ג דב"ב) דם טהרת חברותי' הוא עד מעל"ע אם ראתה אח"כ תולין ובש"ס דילן איתא בנדה (ד' ס') דדווקא אם בדקה עצמה כשיעור וסת הוא משום דבש"ס דילן מיירי לטהר חברותי' מכאן ולהבא ע"כ בעינן דווקא שבדקה עצמה כשיעור ווסת אבל הירו' מיירי לטהר חברותי' שלא תטמא מעל"ע ע"כ אם ראתה חבירתה תוך מעל"ע תולין בה והשאר אינם מטמאים במעל"ע].

תוכן העניינים

נועם ירושלמי על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה