פרק ה · הלכה א
קטע ב
אמר ר' יוסה הדא אמרה כלי חול הוא אין תימר כלי קודש דבר שקדש בכלי נפדה דאתפלגון פיטמה בחולין ריב"ח אמר פסולה ריב"ל אמר כשרה מ"ט דריב"ח קודש היא שתהא הבאתה בקודש. מ"ט דריב"ל קודש היא שתהא הבאתה (צ"ל הוויתה בקודש) כו' אמר ר' יוסי בר בין אמרה ר' חונה קומי ר' יוסה דבר שקדש בכלי נפדה (פי' בתמיה ואנן תנן נותנים לאומנים בשכרן) א"ל ולאו שמואל הוא ושמואל אמר קל הוא במותר דאתפלגון הותירו תמידין שמואל אמר נפדין כתמימין. ר' יוחנן אמר נפדין כפסולי המוקדשים הותירו שעירים על דעתי' דשמואל אם עולה נפדית לא כ"ש חטאת על דעתי' דר' יוחנן ר' זעירא אמר ירעו אמר ר' שמואל בר רב יצחק מקייצים בה את המזבח וקשיא יש חטאת קריבה עולה א"ר יוסה שני' היא שאין קרבנו' ציבור נקבעים אלא בשחיטה אמר ר' חנני' תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות:
והנה צריך לבאר דמ"ט אמר הירושלמי על דעתיה דשמואל דאמר עולה נפדית לא כש"כ חטאת דאמאי אומר דכיון דעולה נפדית כש"כ חטאת מפני מה יש לומר דחטאת דנפדית יותר מעולה וגם מה דקאמר חטאת על דעתיה דר' יוחנן ר' זעירא אמר ירעו אמר ר' שמואל בר רב יצחק מקייצין בהם את המזבח הא בש"ס דילן בפ"ק דשבועות (ד' י"ב) איתא ולר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה עליהן מאי עבדי להו אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן מקייצין בהם את המזבח א"ר שמואל בר רב יצחק ומודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקיצין בגופן אלא בדמיהן הכא הוא דמעיקרא עולה והשתא עולה אבל התם דמעיקרא חטאת והשתא עולה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה וא"כ שיטת הש"ס דילן דיש לומר תמידין שהותרו שמקיצין בהם את המזבח משא"כ בשעירי חטאת ובירושלמי אמר דאדרבה בהותירו תמידין ס"ל לר' יוחנן דנפדין כפסולי המוקדשין אבל אם הותירו שעירים אפי' לר' יוחנן נמי מקיצין בהם את המזבח ואמאי שיטת הירו' הוא בהיפוך מש"ס דילן:
ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מאי דאיתא בירושלמי (פ"ב דשקלים ה"ד) אמר ר' יוסה עד דאנא המן שמעית קל רב יהודה שאל לשמואל הפריש שקלו ומת א"ל יפלו לנדבה מותר עשירית האיפה שלו ר' יוחנן אמר יוליכם לים המלח ר' לעזר אמר יפלו לנדבה מתניתא פליגא על ר' יוחנן מותר שקלים חולין מותר עשירית האיפה מותר קיני זבות מותר קיני יולדות חטאות ואשמות מותרן נדבה מה עביד לה ר' יוחנן פתר לה מותר עשירית האיפה של מנחת חוטא ובמנחות (דף ק"ח) איתא בהיפך מותר עשירית האיפה של כהן גדול ר' יוחנן אמר נדבה. ר' אליעזר אומר ירקב מיתיבי מותר שקלים חולין ומותר עשירית האיפה כו' מותריהן נדבה מאי לאו מותר עשירית האיפה של כה"ג לא מותר מנחת חוטא אמר ריב"ל מסתברא כמ"ד מותר עשירית האיפה של כה"ג ירקב דתניא לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא. א"ר יהודה היא קרויה חטאת ואין אחרת קרוי' חטאת לומר על עשירית האיפה של כה"ג שאינה קרוי' חטאת וע"כ אמר ר' אליעזר ירקב ולשיטת הירושלמי ס"ל לר' יוחנן דמותר עשירית האיפה ירקב והטעם משום דלא הוי חטאת דבחטאות דוקא מותרן נדבה וכמו שפירש"י שם בד"ה ומותר דמנחה חוטא הואיל ואיקרי חטאת אזיל מותרה לנדבת ציבור דהכי איתא במסכת תמורה (ד' כ"ג) זה מדרש דרש יהוידע הכהן כל הבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח בהם עולות הבשר לשם ועורות לכהנים. אבל מותר מעות ושאר מנחות לא אזלי לנדבת ציבור אלא הוא יוסיף משלו ומביא מנחה אחרת:
וא"כ הא דמותר בא נדבה היינו דוקא בחטאה אבל לא בעולה וזהו לדברי ר' יוחנן אבל שמואל ס"ל דהמפריש שקלו ומת יפלו לנדבה דמותר קדשי קדשים בא לנדבה וכמו דאיתא (שם פ"ב דשקלים ה"ה) רב חסדא אמר מותר לחמו של נזיר ירקב אמר ר' יוסי ויאות להקריבו בפני עצמו אין יכול שאין לך כו' נזירות באה בלא לחם לפום כן צריך מימר מותר לחמו של נזיר ירקב. סברין מימר הוא לחמו הוא מותר נסכיו. אמר ר' יוסה בר בון מותר נסכיו קדשי קדשים אינון ויפלו לנדבה. ע"ד דר' יוסה ב"ר בון שמואל ורב חסדא ור' אלעזר שלשתן אמרו דבר אחד (פי' דלאו דוקא חטאת אלא כיון דהוי קדשי קדשים ע"כ מותר בא נדבה). רב חסדא אהן דהכא (פי' דס"ל דמותר נסכיו קדשי קדשים אינון ויפלו לנדבה) שמואל דאמר ר' יסא עד דאנא תמן שמעית קל רב יהודה שאל לשמואל הפריש שקלו ומת א"ל יפלו לנדבה ר' לעזר מותר עשירית האיפה שלו. ר' יוחנן אמר יוליכם לים המלח ר' לעזר אמר יפלו לנדבה:
והנה הירושלמי אינו סובר כשיטת הש"ס דילן דהטעם דר' יוחנן סבירא ליה מותרן נדבה (לפי שיטת הש"ס דילן דר' יוחנן סבירא ליה הכי) הוא מחמת דעשירית האיפה קרויה חטאת כמו דאיתא במוע"ק (דף ט"ז) יקריב חטאת זו עשירית האיפה של כהן גדול אלא הטעם משום דהוי קדשי קדשים: והא דנקט מותר עשירית האיפה הוא לרבותא דאפי' במותר עשירית האיפה של כה"ג ס"ל לר' יוחנן דיוליכם לים המלח דלא הוי חטאת ור"א שסובר דיפלו לנדבה היינו מחמת דשמואל ורב חסדא ור' אליעזר שלשתן אמרו דבר אחד דמותר קדשי קדשים יפלו לנדבה וכמו דאיתא שם ר' יהודה שאל לשמואל הפריש שקלו ומת אמר ליה יפלו לנדבה. ע"כ סובר דמותר קדשי קדשים יפלו לנדבה]:
ובזה יתבאר הירושלמי (ספ"ו דשקלים) ששה לנדבה חזקיה אמר כנגד ו' בתי אבות בר פדא אמר כנגד ו' בהמות פר ועגל ושעיר איל וגדי וטלה. שמואל אמר כנגד ו' קרבנות קיני זבים קיני זבות קיני יולדות וחטאות ואשמות המנחות ועשירית האיפה. אמר ר' יוחנן ע"י שהנדבה מרובה ריבו לה שופרות הרבה והנה בש"ס דילן במנחות (ד' ק"ז) איתא אמר חזקיה כנגד ששה בתי אבות ר' יוחנן אמר מתוך שהנדבה מרובה תיקנו להם שופרות הרבה כדי שלא יתעפשו המעות כו' ושמואל אמר כנגד מותר חטאת ומותר אשם ומותר אשם נזי' ומותר אשם מצור' ומותר מנחת חוטא ומותר עשירית האיפה ולכאורה אמאי לא אמר בש"ס דילן כמו דאיתא בשם שמואל בירושלמי כנגד קיני זבין כו' המנחות ועשירית האיפה אך לשיטת הש"ס דילן ניחא דאין מותר בא לנדבה. דהא מה שדרש יהוידע הכהן הוא רק בחטאת ואשם אבל לא במנחות אבל לשיטת הירושלמי דשמואל סובר דהפריש שקלו ומת יפלו דמיו לנדבה וע"כ אמר שמואל דמותר מנחות בא נמי נדבה ומכש"כ עשירית האיפה ולשיטת הש"ס דילן הא דאמר מותר עשירית האיפה הוא משום דקרוי' חטאת וכמו דאמרי' במנחות ושם) ור' אושעיה מ"ט לא אמר כשמואל ומשני סבר לה כמ"ד מותר עשירית האיפה של כה"ג ירקב משום דס"ל דלא הוי חטאת וכמו דמסיק היא קרויה חטאת ואין אחרת קרויה חטאת לימד על עשירית האיפה של כה"ג שאינה קרויה חטאת וטעונה לבונה ומדאינה קרויה חטאת מותרה ירקב והא דאיתא בשקלים (פ"ב ה"ה) מתניתא פליגא על ר' יוחנן מותר שקלים חולין דמותר עשירית האיפה מותר קיני זבין מותר קיני יולדות חטאות ואשמות מותרן נדבה מה עביד לה ר' יוחנן פתר לה מותר עשירית האיפה של מנחת חוטא. ולכאורה אמאי נא פריך אשמואל דאמר הפריש שקלו ומת א"ל יפלו לנדבה והא תנינן מותר שקלים חולין אך התם הוי מן התורה מותרן חולין מטעם אחר כמו דאמר בשקלים (פ"ג ה"ג) שקלים ע"י שקצבתן מן התורה מותרן חולין חטאת ע"י שאין קצבתה מה"ת מותרה נדבה אבל לעולם בהמפריש שקלו ומת אין ראיה מהברייתא דאיפשר דמותרו נדבה כמו שסובר שמואל:
[ובזה יתבאר הירושלמי דהכא אמרה ר' חונא קומי ר' יוסי דבר שקידש בכלי נפדה א"ל ולאו שמואל הוא ושמואל אמר קל הוא במותר דאתפלגון הותירו תמידין שמואל אמר נפדין כתמימים. והוא משום דשמואל לטעמיה לשיטת הירושלמי דכל דבר שהוא קדשי קדשי' המותר הוא לקייץ המזבח ור' יוחנן אמר נפדין כפסולי המוקדשין דוקא במומין משום דר' א לטעמי'דס"ל דהא דמותרות לנדבה של ציבור אזלי אינו רק דוקא בחטאת ואשם אבל לא בתמידין:
וע"ז אומר הותירו שעירים על דעתיה דשמואל אם עולה נפדית לא כש"כ חטאת דכיון דס"ל דעולה נפדית כש"כ חטאת דמותרן לנדבת ציבור אזלי על דעתיה דר' יוחנן ר' זעירא אמר ירעו אמר ר' שמואל בר רב יצחק מקייצין בה את המזבח והוא ממדרשו של יהוידע הכהן אשם הוא אשם כו' כל שבא משום חטאת ומשום אשם ילקח בו עולות הבשר לשם והעורות לכהנים:
וא"כ משמע דר' שמואל בר ר' יצחק שאומר מקייצים את המזבח ס"ל דר' יוחנן מודה בשעירים דנפדין תמימין וע"ז מקשה ויש חטאת קריבה עולה. אמר ר"י שני' היא שאין קרבנות ציבור נקבעים אלא בשחיטה ואמר ר' חנינא תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקריבו עולות אבל זהו דוקא לר' יוחנן בשעירים שמותרן לקייץ המזבח אבל תמידין שאין מותרן לקייץ המזבח נפדין תמימים וע"כ סובר ר' יוחנן דנפדין כפסולי המוקדשים:
וכל זה הוא לשיטת הירושלמי אבל הש"ס דילן לא סבר הכי אלא דשמואל נמי מודה דמדרשו של יהוידע היינו רק במותר חטאת ואשם ואעפ"כ אמר עולא אמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימים והטעם דלב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן וא"כ אפי' ר' יוחנן נמי מודה דאפי' תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימים וכל זה הוא לרבנן אבל ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה וע"כ אמר רב עמרם אמר ר' יוחנן תמידים שלא הוצרכו לציבור לדברי ר' שמעון אין נפדין תמימין לדברי חכמים נפדין תמימין וע"כ איתא שם (ד' י"ב) ולר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה עליהם מאי עבדין להו אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן מקייצין בהם את המזבח וע"כ אמר רב שמואל בר רב יצחק ומודה ר"ש שעירי חטאת שאין מקייצין בגופן אלא בדמיהן הכא הוא דמעיקרא עולה והשתא עולה אבל התם מעיקרא חטאת והשתא עולה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה דלשיטת הש"ס לא תלי בהא דמה שדרש יהוידע הכהן כל דבר הבא מחטאת ואשם מקריבין הבשר לשם והעורות לכהנים דבתמיד לא אמרינן הכי רק הטעם הוא משום דתמיד מקייצין בהם גופה לקייץ המזבח משא"כ בשעירי חטאות שאין מקייצין בגופו אלא בדמיהם:
ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ק דשבועות ה"ד) אמר ר' יוחנן דברי חכמים משנין כו' מהו שיקרבו זה בזה בשיטתו השיבוהו בשיטתך שאת אומר אין משנים מהו שיקרבו זה בזה אמר ר' יוסי שאין קרבנות ציבור נקבעים אלא בקבועה אמר ר' יודן ותני כן לשם אותו הזבח שהוא קרבן לשמו הוא קדוש משעה ראשונה:
והנה הפ"מ פי' לדברי חכמים משנים לקרבנות ציבור מקרבן של היום לקרבן של אחר זמן כגון תמידים שלא הוצרכו לציבור להקריב בשנה זו נפדין הן תמימין ואינן צריכים מום וחוזרין ולוקחים אותה מתרומה חדשה של שנה אחרת ומשנים אותם להקריבם בשביל תמידים של שנה זו משום דלב ב"ד מתנה עליהם מתחילה לכך ור"ש ס"ל דלא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם ואין משנים אותם כשהם תמימים אלא כשיוממו נפדין כשאר כל הקדשים עכ"ל והנה מה שכתב דלר' יוחנן דברי חכמים משנים שגה בזה דזהו דוקא לשיטת הש"ס דילן אבל לשיטת הירושלמי ס"ל לר' יוחנן דאין משנים אלא אם הותירו שעירים אבל אם הותירו תמידין סובר ר' יוחנן דנפדין כפסולי המוקדשין ורק שמואל הוא שסובר דנפדין תמימים משום דסובר דמדרשו של יהוידע הכהן היינו בתמידים ג"כ. אבל לר' יוחנן הוא דוקא בשעירים וכמו שביארתי גם מה שכתב הפ"מ אמר ר' יוסי שאין הקרבנות ציבור נקבעין אלא בקבועה וכתב הפ"מ טעמא דר"ש דקאמר אין משנים לפי שאין קרבנות ציבור נקבעים אלא בקבועה שבתחילה ותני במתניתין דפ"ד דזבחים כן לשם ששה דברים הזבח נזבח ושם הזבח שהוא קרב צריך שיהא קדוש לשמו משעה ראשונה כו':
והנה שגה בזה (והוא ט"ס וצ"ל) שאין קרבנות ציבור נקבעים אלא בשחיטה וכן הוא בירושלמי דהכא אמר ר' יוסי שני' היא שאין קרבנות ציבור נקבעים אלא בשחיטה והוא כמו דאיתא בשבועות (ד' י"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן וע"כ אמר ר' יוסי שאין קרבנות ציבור נקבעים אלא בקבועה (והוא ט"ס וצ"ל) אלא בשחיטה. (וכמו דאיתא ביומא) וקאי על דברי חכמים דסברי דמשנים. וע"ז אומר ר' יודן ותני כן לשם אותו הזבח שהוא קרב לשמו הוא קדוש משעה הראשונה (פי' לשם אותו הזבח שהוא קרב לשמו דהיינו חטאות שמותרן לעולות ע"כ הוא קדוש משעה ראשונה) דהירושלמי אזיל לשיטתיה דתלי במדרשו של יהוידע הכהן דכל שבא משום חטאת ואשם ילקח בהם עולות הבשר לשם ועורות לכהנים]:
ומעתה יתבאר הא דאמרינן בירושלמי דהכא אמרה ר' חונה קומי ר' יוסי דבר שקדש בכלי נפדה. א"ל ולאו שמואל היא ושמואל אמר קל הוא במותר דאיתפלגון הותירו תמידין כו' (פי' דלשמואל דס"ל דהותירו תמידין נפדין כתמימין משום דהוי קדשי קדשים הוא הדין בקטורת ג"כ ולר' יוחנן שאומר דדוקא שעירים וממדרשו של יהוידע הכהן כו' וע"כ הוי תנאי ב"ד שיקיצו בהן את המזבח ונפדין תמימין אבל בקטורת אינו נפדה וא"כ הא דתנן המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויים לקרבנות ציבור ור' יוחנן אמר בקטורת צ"ל דפיטמה בחולין ומכתשת לא הוי כלי שרת וע"כ יש להם פדיון אבל שמואל ס"ל דמכתשת הוי כלי שרת ואעפ"כ נפדה כמו תמידין משום דהוי קדשי קדשים וכמו שבארתי ודו"ק:
ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ד דשקלים ה"ה) ר' חייא בר בא בעי לא היו חייבין להן מעות משעה ראשונה אתא ר' בא בשם ר' חייא בשם ר' יוחנן מקייצין צין בהן את המזבח. ר' בא בר כהן בעי קומי ר' יוסי מחלפא שיטתי' דר' חייא בר בא תמן צריכא לי' והכא פשיטא לי' הן דצריכא לי' בכלי שרת הן דפשיטא לי' בקייץ המזבח. והנה הק"ע נדחק בזה מאוד:
ע"כ נראה לי להגיה מיחלפא שיטתי' דר' חייא בר בא תמן פשיטא לי' והכא צריכא לי'. הן דפשיטא לי' בכלי שרת הן דצריכא לי' בחול (וכן הגיה הגר"א בשקלים) (פי' תמן פשיטא לי' דר"י ס"ל דרק בשעירים שהותירו לקייץ המזבח: דדבר הבא מן החטאת ואשם מותרן לקייץ המזבח אבל בתמידין לא ודלא כשמואל דאמר אפילו הותרו תמידין נמי נפדין תמימין משום דהוי קדשי קדשים וכן בקטורת ס"ל דאינם נפדים. וכמו דאמרינן הכא ביומא אמר ר' יוסי בר בון אתי דריב"ח כשמואל וע"כ ס"ל דאפילו הוי מכתשת כלי שרת אעפ"כ נפדין הקטורת דריב"ל כר' יוחנן (פי' וע"כ ס"ל דמכתשת הוי כלי חול אבל אם הוי כלי שרת אין נפדין). (פי' וא"כ אמאי אמר הכא דמותרן בא לקייץ המזבח) וע"כ משני הא דפשיטא לי' היינו דוקא בכלי שרת (פי' אי אמרינן דמכתשת הוי כלי שרת ע"כ אין נפדין לר' יוחנן). אבל אי מכתשת הוי כלי חול ע"כ בעי אם מותרן לקייץ המזבח. אבל אי הוי כלי שרת אין נפדין ורק בהותירו שעירים סובר דנפדין משום דמותרן בא לקייץ המזבח וכ"ת ה"נ אם בכלי חיל הוי מותרן בא לקייץ המזבח א"כ אפי' בכלי שרת נמי איפשר לומר דהכא מפרישין מהם שכר האומנים אלא אם אינו חייב להם על כן מותרן בא לקייץ המזבח והתם עיקר חטאת ואשם מותרן בא לקייץ המזבח ממדרשו של יהוידע הכהן ודו"ק:
ובזה יתבאר הא דאמרינן בירושלמי דשקלים (פ"ז ה"ה) עשירית האיפה שלו יוליכם לים המלח ר' אליעזר אומר יפלו לנדבה עשירית האיפה של כה"ג ר' יוחנן אומר חוצה אותה ואח"כ מקדשה רשב"ל אמר מקדשה ואח"כ חוצה אותה מתניתא פליגא על ר' יוחנן מקריב מחצה ומחצה אבד (כצ"ל) פתר לה שכן אפי' מעות יוליכם לים המלח ופי' דמקשה לר' יוחנן דס"ל דקדושה לחצאין א"כ המחצה השני לא נתקדש בכלי) וא"כ אמאי אבד (פי' דהא יכול לפדותה). וע"ז משני שכן אפי' מעות ילכו לים המלח (ואינו בא לנדבה) משום דר' יוחנן לטעמי' דס"ל דמותר עשירית האיפה שלו יוליכם לים המלח ולא יפלו לנדבה. ולר"א דאמר יפלו לנדבה איפשר לומר דס"ל כריש לקיש דאמר קדשה ואח"כ חוצה אותה וא"כ נתקדש בכלי וע"כ מחצה אבד אך אי אמרינן דמותרן בא נדבה וא"כ אפילו נתקדש בכלי יוכל לפדות] ואיפשר לומר דעל זה אין לב ב"ד מתנה וכמו דמשני הש"ס גבי פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו כו':
והנה בש"ס דילן במנחות (דף ק"ח) אמרינן דלר' יוחנן ס"ל דמותר עשירית האיפה של כה"ג ר' יוחנן אמר נדבה ור"א אומר ירקב. וא"כ יש לתרץ נמי קושי' התוס' במנחות (דף נ') כיצד מביא עשרון שלם וחוצוהו ומקריב ומחצה אבד: והקשו התוס' לר"א דחמר במנחות (דף ח') קדוש לחצאין. וא"כ אמאי אבד דהא אכתי לא איקדשו קדושת הגוף. וא"כ בר פדי' הוא אך לשיטת הש"ס דילן במנחות (דף ח') דר' יוחנן ס"ל שאינה קדושה לחצאין ור"א ס"ל דקדושה לחצאין. וא"כ ג"כ ניחא דר"א לטעמי' דס"ל במנחות (דף ק"ח) דמותר עשירית האיפה ירקב א"כ ניחא שהוא כמו דמשני בירושלמי שכן אפי' מעות הולכות לים המלח וא"כ לפי"ז הא דאמרינן בירושלמי ריש יומא רשב"ל בעי קומי ר' יוחנן והוא מקבל מיני' ולא מצינו דבר מעכב למד מדבר שאינו מעכב כו' נאמר תמיד בחביתין ונאמר תמיד בלחם הפנים מה תמיד האמור בחביתין כנים עשר אף תמיד האמור בלחם הפנים שנים עשר לחם הפנים מעכב ואין חביתין מעכבות (פי' הק"ע דלחם הפנים מעכבין אם אינם שנים עשרמשא"כ חביתין קדושה לחצאין והכי אמרינן במנחות עכ"ל) והנה שגה בזה דהא במנחות (ד' ח) אמרינן דר' יוחנן אמר אינה קדוש' לחצאין אך איפשר לומר דהירושלמי לשיטתי' ס"ל דר' יוחנן סובר דקדושה לחצאין וכמו דאיתא בשקלים (פ"ז ה"ה) עשירית האיפה של כה"ג ר' יוחנן אמר חוצה אותה ואח"כ מקדישה כו' וא"כ ר' יוחנן ס"ל לשיטת הירושלמי דלא כשיטת הש"ס דילן אלא דקדושה לחצאין] וכמו שבארתי:
קטע ה
שם חפנים מהו שיעשה ככלי שרת לקודש אחר מהו שיחפון ויתן לתוך חפניו מהו שיעשה מידה לחפניו בכל חפנים משערין או אין משערין אלא בחפניו. ריב"ל שאל חפן ומת אחר מהו שיכנס בחפניו אין תימר חפנים עשו אותן ככלי שרת לקודש הדא אמרה חפן ומת אין אחר נכנס בחפניו ואין אחר חופן ונותן לתוך חפניו ועושין מידה לחפניו. (והק"ע גריס ואין עושים מידה לחפניו. ואין משערין בכל חפנים). אין תימר חפנים לא עשו ככלי שרת לקודש הדא אמרה חפן ומת אחר נכנס בחפניו אחר חופן ונותן לתוך חפניו ואין עושין מידה לחפניו ומשערין בכל חפנים (ולפי גירסת הק"ע צ"ל ועושין מידה לחפניו):
ולכאורה צריך להבין דמאי תלי בהא דחפנים מהו שיעשה ככלי שרת הא דחפן ומת אין אחר כו' ואין אחר חופן כו' וכן הא דאין משערין כו' ונראה לי דהירושל' מספקא ליה דילמא הא דאמר רחמנא מלא חפניו לאו דווקא חפניו אלא אפי' בכל חפנים משערין. ועיין בזבחים (דף קט) אמר רבה בהקטרה דהיכל דכ"ע לא פליגי כי פליגי בהקטרה דפנים דמר סבר מלא חפניו דוקא ומר סבר מלא חפניו לאו דוקא א"ל אביי והא כי קא כתיבה חוקה בהקטרה דפנים הוא דכתיב כו' עכ"פ לפי שיטת הירושלמי מיבעי' אם משערין בכל חפנים דעלמא:
והנה אמרינן בזבחים (דף פח) במתניתא תנא אין מקדשין אלא שלימין ומלאים ומתוכן ובפנים כו' תנ"ה מלאין אין מלאין כו' וא"כ אי אמרינן דחפנים עשו אותם ככלי שרת לקודש א"כ אין מקדשין אלא מלאים וא"כ אם אינם מלאים לא נתקדש וא"כ אם חפן ומת אין אחר נכנס בחפניו והירושלמי ס"ל דחופן וחוזר וחופן וא"כ אינו יכול ליכנס בחפניו וכמו דאמרינן ביומא (ד' מט) אי חופן וחוזר וחופן לא יכנס אחר בחפינתו אי איפשר שלא יחסר ושלא יותיר דכיון דאמרינן דחפנים עשו אותם ככלי שרת בקודש אם כן לא תוכל לשער בכל חפנים דאם חפניו גדולים א"כ לא יהיו מלאים (ויש לדחות וערש"י בזבחי' ד"ה מלאי') וכן אין חופן וחוזר וחופן דא"א לצמצם שיהי בשוה וא"כ אם יפחות או שיותיר ג"כ אינו דכיון דחפנים עשו אותם ככלי שרת א"כ קבעינהו מנא וכמו דאמרינן בזבחים (דף קט) אלא אמר רבא כגון דקבעינהו שני חצאי פרס במנא מר סבר קביעו' מנא מילתא היא ומר סבר לאו מילתא היא ועיין שם בתוס' ד"ה ומר כו' הילכך הא דמחייבי רבנן בקטורת בכזית ע"כ משום דמלא חפניו לאו דווקא וקביעות מנא לאו כלום היא אבל אי אמרינן דקביעות מנא הוי קביעות וחפנים עשו אותן ככלי שרת לקודש א"כ בעינן דווק' מלאין וגם סובר דקביעו' מילת' היא א"כ אם מת אין יכול אחר ליכנס בחפינתו שמא יחסר או יותיר וכן אין אחר חופן ונותן לתוך חפניו שיהא מצומצם לפי חפניו וגם אין עושין מידה לחפניו והטע' הוא דאם כן צריך לעשות מידה מצומצמת ותהי' כמו חפניו א"כ נפישי להו מידות וכמו דאמרינן במנחות (דף פ"ח) יתיב ר' זריקא וקא מיבעי' ליה כשהוא נותן בה שמן כמידה ראשונה או כמו שחסרה אמר רבי ירמיה פשיטא דכמידה ראשונה דאי כמו שחסרה מנא ידעינן מאי חיסר וכ"ת דמשער ליה אם כן שבע מידות נפיש להו מידות טובא קרי עלי' והדר צלח רכב על דבר אמת:
קטע ח
שם הכל מודים שאם הכניסן אחת אחת כיפר אלא שהוא עובר משום הכנס' יתירה על איזה מהן הוא עובר חברי' אמרו על האחרונה אמר לו ר"י אומר לו הכנס ואת אמר הכין אלא על הראשונה תמן תנינן השתחוה או ששהא כדי השתחוי' על איזה מהם הוא עובר חברי' אמרי על הראשונה אמר לו ר' יוסי אומר לו צא ואת אמר הכין אלא על האחרונה:
הנה בספרי נ"י (סי' ה') ביארתי הירושלמי והוא דמיבעי' ליה דאם הכניסן אחת אחת כיפר אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירא וע"כ מיבעי' ליה להירושלמי על איזה מהם הוא עובר וע"ז אומר חברי' אמרי על האחרונה (דהא הותר לו הכנסה לצורך עבודה וא"כ בהכנסה ראשונ' אינו עובר דהא הותרה לו הכנסה אחת ואף שלא הכניס המחתה והכף עכ"ז אינו עובר על הכנסה יתירה דהא חדא כניסה צריך לכנוס אלא שהוא עובר על האחרונה דבאחרונה הוא עובר על הכנסה יתירה) וע"ז אמר ר' יוסי דאי איפשר לומר דבאחרונה הוא עובר דהא אומרים לו הכנס ואת אמר הכין (פי' דהא מוכרח הוא ליכנס מחמת הקטרה. וא"כ איך עובר אלא דעובר בראשונה שנטל את המחתה לחוד או את הכף לחוד וכתב הק"ע דקשה דמאי נ"מ הרי מ"מ עובר ויש לומר דנ"מ למלקות דכל חייבי מיתות בידי שמים לוקין עליו אם עשה מעשה וקא מיבעי' ליה על איזה מהם מתרים בו עכ"ל:
וכתבתי שם דלכאורה הי' איפשר לומר דנ"מ על ההתראה דאם עובר בכניסה אחרונה א"כ שייך התראה שהוא בשעת האיסור אבל בכניסה הראשונה לא הוי התראה דהא כיון דכניסה א' הותרה וא"כ העבירה הוא ע"י שיצטרך לכנוס עוד פעם ב' וא"כ עובר על למפרע והוא כמו דאיתא בשבועות (דף כ"ח) דאכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאי פלוגתא דר"י ור"ל. וא"כ ה"נ צריך התראה בכניסה אחרונה כמו דאמרי' שם לענין תנאי. אך איפשר דאינו דומה דהא הכא בפעם ראשון יודעים אנו בבירור שיכנס בפעם השני דהא צריך להקטיר הקטורת אך בפשיטות יש לומר דנ"מ לענין אם שגג בא' והזיד בא' ועיין ביומא (ד' נ"ג):
וכן הא דאמרי' שם על איזו מהם הוא עובר חברי' אמרין על הראשונ' א"ל ר"י אומ' לו צא ואת אמר הכין אלא על האחרונה (והק"ע גריס בהיפוך חברי' אמרין על האחרונה א"ל אומר לו צא ואת אומר הכין אלא על הראשונה ויפה כיון ודלא כהפ"מ) והכי פירושו דאם נטמא בעזרה איתא בשבועות (דף י"ד) דבא לו בארוכה חייב בקצרה פטור וע"כ מיבעי' לי' בירושלמי דאימת עובר אם בא לו בארוכה דלכאורה לפי שמתחיל לילך בארוכה שיעור קצרה אינו עובר דהא אם בא לו דרך קצרה הי' נמי הולך כזה השיעור וא"כ העבירה הוא באחרונה מה שהארוכה ארוכה יותר משיעור קצרה וע"ז אמרי חברי' דעובר באחרונה וע"כ אמר ר"י דאיך עובר דהא אונס הוא לצאת דהא אומרים לו צא דהא אם יחזור ויעבור דרך קצרה יהי' השיעור יותר: וע"כ אמר לו ר"י אומר לו צא ואת אמר הכין אלא על הראשונה (פי' בשעה שמתחיל לילך בארוכה ואע"ג שלא הוסיף עדיין בהליכתו יותר מעל הקצרה בתחילת הליכתו אעפ"כ כיון שידוע שהוא מוכרח לילך אח"כ יותר ע"כ עובר בתחילה) ולכאורה יש לומר ג"כ דנ"מ לענין התראה דאם עובר בתחילת היציאה לא נוכל להתרות דהא בעי התראה בשעת העבירה (אך איפשר דהכא לא הוי התראת ספק דהא ידעינן בבירור אם הלך בארוכה שמוכרח הוא לצאת דאל"ה יעבור על השהי' ועיין בשבועות (ד' ט"ו) אי צריך שהי' למלקות). והנה איתא בשבועות (דף ט"ז) בא לו בארוכה שיעור קצרה מהו שיעור גמירי וכי בא לו בארוכה שיעור קצרה פטור או דילמא דווקא גמירי בארוכה חייב בקצרה פטור א"ל לא נתנה ארוכה להדחות אצלו (ופירש"י בא לו בארוכה כשיעור קצרה שיצא בדרך ארוכה אבל רץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה בהילוך בינוני מהו א"ל לא ניתנה ארוכה להדחות אצלו ופירש"י שלא נתנה להדחות אפי' במרוצה. והנה לפי שיטת הש"ס דילן דחייב אפי' בא לו בארוכה שיעור קצרה א"כ הא דמתחייב על ארוכה אינו מצד השיעור א"כ ליכא פלוגתא להאי דאימתי הוא עובר על הראשונה או על האחרונה והוא רק לשיטת הירושלמי וכמו שביארתי משום דאם מתחיל לילך בארוכה כשיעור הקצרה אז אינו עובר אלא העבירה הוא מה שהארוכה יותר על הקצרה וע"כ ניחא הפלוגתא דחברי' ור' יוסי אבל לשיטת הש"ס דילן דלא נתנה ארוכה להדחות אצלו ואפי' בא לו בארוכה שיעור קצרה כגון שרץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה אפ"ה חייב משום שלא נתנה ארוכה להדחות אצלו א"כ ודאי עובר בראשונה כיון שלא נתנה ארוכה להדחות אצלו:
וזה יתבאר במאי דאיתא בירושלמי (פ"א דשבועות ה"ג) שיעור השתחוי' עשר אמור האיך עביד הי' בארוכה עשרים ובקצרה שרים הילך חמש אין ייזיל בדא ה' ואין ייזיל בדא ט"ו (פי' דקאמר לשיטתי' דירושלמי דעל הארוכה עובר משום דשהה יותר וע"כ עובר על האחרונה). וע"ז אומר דשיעור השתחוי' עשר אמות האיך עבידא הי' בארוכה עשרים ובקצרה עשר אמות הילך חמש אין ייזיל בדא ה' ונראה לי שהוא (ט"ס וצ"ל) אין ייזיל בדא ט"ו (פי' דבכה"ג שהי' בארוכה עשרים ובקצרה עשר והילך חמש בזה אין נ"מ דאם יחזור לילך דרך קצרה א"כ ילך בחזרה חמש אמות ועשר שמחזיק הדרך קצרה א"כ הוי ט"ו ואם ילך בארוכה שהוא עשרים אמה והוא כבר הלך חמש אמות א"כ הוי ג"כ ט"ו א"כ אין נ"מ באיזה דרך שילך) (והוא שלא כשיטת הש"ס דילן דאמר רבה לא ניתנה ארוכה להדחות אצלו א"כ אין זה מצד השיעור) אבל לשיט' בשיעורא תלי' וא"כ אם הקצרה הוא עשר אמו' והארוכה עשרי' חמש אמו' בזה אין נ"מ לאיזה דרך שילך אבל אם הילך ארבע אמות הרי לקצרה ד"א בחזרה ועשר אמות א"כ הוי י"ד ואם ילך דרך ארוכה א"כ הוי ששה עשר אמות א"כ צריך לילך דרך קצרה וא"כ שייך התראה אפי' לדברי האומר על הראשונה אעפ"כ אם לא התרו בו בראשונה מתרין בו באחרונה שיחזור דרך קצרה וישהה פחות מכפי שילך עוד בארוכה:
ובזה יתבאר הירושלמי (שם) א"ר יוסי לעולם אין מתחייב עד שיהא ארוכה מרובה על הקצרה עשר האיך עבידא הי' בארוכה ל' ובקצרה עשר הילך חמש אין ייזיל בדא חמש ונ"ל שהוא ט"ס וצ"ל חמש עשרה) ואין ייזיל בדא עשרין וחמש (פי' דר' יוסי אמר שאינו מתחייב אם בארוכה אינה יתירה על הקצרה שיעור השתחוי' דהיינו עשר אמות וע"כ אם הי' הקצרה עשרה והארוכה עשרים אינו חייב אפי' אם הילך ארבע וצריך לילך בקצרה שהוא רק י"ד אמות ובארוכה הוי שש עשרה אעפ"כ אינו חייב אם מתרין בו באחרונה כיון דאין שיעור הליכה בארוכה שיעור השתחוי' דהיינו עשר אמות) וע"ז אומר האיך עבידא הי' בארוכה שלשי' ובקצרה עשר הילך חמש וא"כ אם ילך בחזרה דרך קצרה יהי' חמש עשרה אמות ובארוכה יהי' עשרין וחמש א"כ ילך בארוכה יותר על העשרה עשר אמות דהיינו שיעור השתחויה ואז יכול להתרות אפי' באחרונה שילך בחזרה דרך קצרה כיון שאם ילך בארוכה יהי' הליכתו יותר עשר אמות שזהו שיעור שהי' דהיינו השתחוי' (והפ"מ פירש כל זה בדחוקים גדולים וצריך להגיה ולפרש כמו שביארתי):
עוד נראה לי דכמו דמחולקים הש"ס דילן והירושלמי בקצרה וארוכה דהעיקר דמתחייב על הארוכה היינו אם שהה שיעור השתחוי' דהיינו עשר אמות ולא כשיטת הש"ס דילן דלא נתנה ארוכה להדחות אצלו. עוד נראה לי דע"כ קאמר שיעור השתחוי' דהיינו שיעור שהי' שהירושלמי אינו מפרש במתניתין כמו הש"ס דילן דאיתא בשבועות (ד' ט"ו) והשתחוה או ששהה כדי השתחוואה אמר רבא לא שנו אלא שהשתחוה כלפי פנים אבל השתחוה כלפי חוץ שהה אין לא שהה לא כו' היכי דמי השתחוואה דאית בה שהי' והכי דמי השתחוואה דלית בה שהי' השתחוי' דלית בה שהי' זו כריעה בעלמא דאית בה שהי' פישוט ידים ורגלים כו' והירושלמי מפרש דהשתחוואה ושיעור שהי' כדי השתחוואה הוי חד שיעורא והא דקתני בתרתי הוא דמפני מה מתחייב אשהי' הוא משום דיש בה שיעור השתחוואה:
ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ג דנזיר ה"ה) מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' הוא שם שלשים יום אין עולין לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה כו' עודינו שם ר' יוחנן אמר מתרין על הכל כדי פרישה ופרישה והוא לוקה ר' לעזר אומר אינו מקבל עד שיפרוש ויחזור כו' א"ר הילא מהשתחוי' למד ר' יוחנן דתנינן תמן השתחווה או ששהה כדי השתחויה וא"כ מוכח מזה דמתרין על כל כדי פרישה כמו דמתחייבין אם שהה כדי השתחוואה אע"ג דלא השתחוה ה"נ מחייבין אם הי' יכול לפרוש כמו שאם פרש ולכאורה הוא תמוה דמה מדמה דהא השתחוה ממש הוא אפי' ליכא שיעור שהי' ושהה כדי השתחוואה היינו שיעור שהי'. אלא ודאי דלשיטת הירושלמי הוי חד שיעורא.
ובזה יתבאר הא דאמרינן (שם) א"ר מתני' הוינן סברין מימר מה פליגין במכות הא קרבן לא מן מה דמר ר' הילא מהשהחוי' למד ר' יוחנן הדא אמרה היא במכות היא בקרבן והקשה הק"ע הא בטומאת בית הקברות איירי וכמ"ש בסמוך ותנן במתניתין דאינו מביא קרבן טומאה אא"כ יצא ונכנס אבל בלא"ה לא וכי נחמיר בטומאה שני' טפי מבראשונה וצ"ע עכ"ל ולי נראה דקאמר הוינן סברין מימר דהא דמתחייב על כל פרישה ופרישה שייך במלקות שהוא מזיד א"כ יכול לפרוש וע"כ מתחייב על כל פרישה ופרישה וכמו דאמרינן במכות (ד' כ"א) רב אשי אמר כו' ואע"ג דבקרבן בהדי' תנן השתחוה או ששהא כדי השתחוי' איפשר לומר דהשתחוה חייב אפי' בשהי' מועטת ושהה כדי השתחוואה היינו פישוט ידים ורגלים א"כ הוי ב' ענינים אבל השתא דמייתי ר' יוחנן ראי' מהשהחוואה ושהה כדי השתחוואה דחייב דכיון ששהא כדי השתחוי' א"כ הוי כמו מעשה דהשתחוואה וע"כ מתחייב בנזיר ג"כ על כל כדי פרישה ופרישה דכיון דשהה כדי שהי' יכול לפרוש ע"כ מתחייב כמו שעשה מעשה דכניסה מחדש וא"כ מוכח דאפי' בקרבן נמי חייב אם שהה במקדש כדי השתחוי' וחד שיעורא הוא ומתחייב על השהי' כמו על השתחואה כיון ששהה כדי השתחוי':
ובזה יתבאר הירו' (פ"ב דשבועות ה"ג) ר"ח כו' כתוב אחד אומר את משכן ה' טמא וכ"א אומר את מקדש ד' טמא הא כיצד ליתן חלק בין למיטמ' בפנים למיטמ' בחוץ מיטמא בפני' עד שיכני' ראשו ורובו (והוא ט"ס וצ"ל) עד שישהא כדי השתחוואה) מיטמא בחוץ עד שישהא כדי השתחוואה (והוא ט"ס וצ"ל) עד שיכניס ראשו ורובו) נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים (פי' דמבעי' לי' אם נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים א"כ עשה מעשה דהכנסה לפני ולפנים וא"כ איפשר דמתחייב בכניסת ראשו ורובו) נשמעינה מהדא השתחווה או ששהה כדי השתחוי' וכיון ששהא לאו כמי שהכניס ראשו ורובו:
והנה הירושלמי הזה הוא תמוה דמה הוא הראי' והפ"מ נדחק דהראי' דאינו מתחייב בכניסת ראשו ורובו מדלא מפליג דאם נכנס לפני ולפנים מתחייב בכניסת ראשו ורובו והוא דוחק:
ע"כ נראה לי לפי מה שביארתי דלהירושלמי הא דשהה כדי השתחוואה היינו שיעורא דהשתחוואה (דהא הירושלמי לא מתרץ דתרי השתחוואות הוי כמו דאמר בש"ס דילן וע"ז פשיט מדמחייב אשהה כדי השתחוי' ואהשתחוואה בחד שיעורא אע"ג דבהשתחוואה עביד מעשה כמו דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ה) דאמר ר"ל מאן תנא השתחוואה ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה ור' יוחנן אמר אפ' תימא לרבנן כפיפת קומתו הוי מעשה וכן בירושלמי (פ"ז דסנהדרין לאיזה דבר השתחוואה לא ללמד על עצמו שהוא מעשה ועיין בפ"מ שם ועוד דהשתחוואה הוא דווקא כלפי פנים וא"כ עשה מעשה והשהחווה ואעפ"כ הוי חד שיעורא כדי שהי' וע"כ אפי' עשה מעשה שנכנס לפני ולפנים נמי אינו מתחייב רק כדי שהי':
אך ממה דאיתא שם בירושלמי עד כמה השתחויה ר' סימון בשם ריב"ל עד כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו ר' יוחנן אמר עד כדי שאילת שלום מתלמיד לרב שלום עליך רבי וא"כ קשה דהא אמר תחילה דהשתחוואה הוי שיעור עשר אמות וע"כ מחלק הפ"מ בין השתחוואה דאית בה שהייה להשתחוי' דלית בה שהי'. אבל הוא דחוק דמאי פריך כמה שיעור השתחוואה דאם השתחוה ממש לא צריך שיעורא אלא דאם השתחוה חייב וה"ל למימר דמתחייב כדי כריעה ולא בעינן פישוט ידים ורגלים:
ע"כ נראה לי שהוא (ט"ס וצ"ל) כמה כדי דיבור וכמו דאיתא (פ"ד דנזיר) וכמה הוא כדי דיבורו ר' סימון בשם ריב"ל כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו אבא בר חנה בשם ר' יוחנן כדי שאילת שלום בין רב לתלמיד וכן הוא בש"ס דילן הא דבעי הכא הוא משום דקאמר התם אימתי הוא עובר כו' והוא משום דהתראה בעינן בשעת העבירה כמו שביארתי וע"כ פליגי אימת עובר לענין מלקות והתראה דתכ"ד הוא כמו בשעת מעשה כמו דאיתא בכתובות (ד' ל"ג) וע"כ בעי עד כמה היא התראה ודו"ק]: