פרק יג · הלכה ו
קטע ב
שם (ה"ו) המגרש את אשתו והחזירה מותרת ליבם ור"א אוסר וכן המגרש את היתומה והחזירה מותרת ליבם ור"א אוסר קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב החזירה אסורה ליבם ומודים חכמים לר"א בזמן שגירשה והחזירה כשהיא קטנה מפני שגירושיה גירושין גמורים ולא הית' חזרה חזרה גמורה אבל אם גירשה כשהיא קטנה והחזירה גדולה או שגידלה תחתי' מותרת ליבם ובגמ' מ"ט דר"א מפני שעמדה עליה באיסור שעה אחת מודים חכמים לר"א הקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי אביה קידושי' וגירושיה תורה וחזרתה אינה תורה צרתה מהו רב אמר צרתה אסורה ר' יוחנן אמר צרתה אסורה רשב"ל אמר צרתה מותרת אמר ר' אלעזר חזרתי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דהמן לא אשכחית בר נש דכוותי אלא רשב"ל דו אמר צרתה מותר רב המנונא הוי יתיב קומי רב אבא בר אחווה אמר צרתה מהו אמר גירושין אמר אסורה אמר חזריה כו':
והנה הירושלמי הזה הוא תמוה מה דאמר רב המנונא הוה יתיב כו' אמר צרתה מהו אמר גירושין אמר אסורה אמר חזריה והפ"מ פירש אמר גירושין כלומר היא עצמה שנתגרשה ואמר אסורה אמר כלומר שחזר ושאלה מה טעמא אם היא אסורה הוי צרתה צרת ערוה ובחידושי הרשב"א לא גריס להך דאמר גירושין כו' וכן ליתא להא בהרא"ש שהביאו שם ע"כ והק"ע גריס הכי א"ל רב ור"י אמרו צרת גרושה אסורה אמר חזרו והכי פי' והא רב ור"י אמרו צרתה אסורה אמר ראב"א חזרו בהם רב ור"י ואמרו שמותרת אי נמי ר"א אמר הדרי בי ואסורה והרמב"ן והרשב"א אמרו גירושין אמרו אסורה אמר חזרי' לא גרסינן ליה:
ולי נראה לבאר במה דאמרי' ביבמות (ד' י"ג) וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות ואמרינן שם ואפילו כנס ולבסוף גירש ורמינהו ג' אחים שנים מהם נשואות ב' אחיות וא' נשוי נכרית גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת הנשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות טעמא דגירש ואח"כ כנס אבל כנס ואח"כ גירש לא אמר ר' ירמי' תברא מי ששנה זו לא שנה זו האי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נשואין הראשונים מפילין רבא אמר חד תנא הוא וזו ואצ"ל זו קתני ובירושלמי (פ"ג דיבמות ה"ח) אמרי' גירש ר' חגי בשם ר' זעירא לא סוף דבר בשגירש ואח"כ כנס אלא אפי' כנס ואח"כ גירש הדא הוא דתנינן שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות ואמר ר' יודן אף ר"א מודה בה א"ר יוסי ויאות אילו מי שהי' לו בנים ומתו ואח"כ מת הוא שמא אין אשתו זקוקה ליבום תמן שהי' לו בנים בשעת מיתה והכא והוא שתהא צרה לאחר מיתה:
ובזה יתבאר הא דאמר גירושין אמר (צ"ל אמרה) אסורה (פי' ההיא משנה דגירושין דהיינו ממה דתנן גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש כו' זו היא וכולן שנתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות א"כ דווקא גירש ואח"כ כנס אבל כנס ואח"כ גירש לא והוא משום דנשואין הראשונים מפילין וא"כ אמרה אסורה דנשואין הראשונים מפילין ואסורה אפי' צרתה נמי. וע"ז אומר חזרו (כצ"ל) (פי' דהא מתניתין חזרה מזה) וכמו דאמרינן ביבמות (ד' י"ג) אמר ר' ירמי' תברא מי ששנה זו לא שנה זו והאי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נשואין הראשונים מפילין ובירושלמי ר' חגי בשם ר' זעירא לא סוף דבר בשגירש ואח"כ כנס אלא אפי' כנס ואחר כך גירש הדא הוא דתנינן שאם מתו או נתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות וביבמות (ד' ל') אלא זו היא למעוטי מאי למעוטי כנס ואח"כ גירש הניחא אי סבר לה כר' ירמי' דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו והאי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נישואין הראשונים מפילין אלא אי סבר כרבא דאמר זו כו' זו היא למעוטי מאי כו': והירושלמי דע"ז אומר זו היא (פי' להורות דלא סוף דבר בשגירש ואח"כ כנס אלא אפי' כנס ואח"כ גירש נמי (דהירושלמי לא יוכל לתרץ כמו דאמרינן ביבמות ד' ל') הניחא אי סבר לה כרב אשי זו היא למעוטי מת בלא גירש דאפי' לא כנס הנשוי נכרית את אשתו נמי אסורה דהו"ל צרת אחות אשה בזיקה כמו שפירשו שם דהא כבר ביארתי דלשיטת הירושלמי לא שייך בזה זיקה דכיון דמת היבם ולא בא לבסוף לידי חליצה או יבום לא הוי זיקה כלל וע"כ מפרש דהא דאמר וזו היא שאמרו וכולן שמתו או שנתגרשו צרותיהן מותרות לפרושי קא אהי דאפי' כנס ואח"כ גירש נמי מותר' להתייבם דמיתה מפלת וע"ז אומר גירושין אמר' אסורה (פי' מתניתין דגירושין אמרה אסורה והוא משום דסוברת דנשואין הראשונים מפילין) ואע"ג דהבעי' של הירושלמי משמע דמיבעי' לי' אליבא דחכמים בזמן שגירשה קטנה והחזירה קטנה מפני שגירושי' גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה וע"ז קא מיבעי' לי' צרתה מהו אעפ"כ כיון דאי אמרינן דנשואין הראשונים מפילין א"כ אפי' נהגדלה נמי הוי ערוה א"כ וודאי דצרתה אסורה. ואע"ג דאמרינן ביבמות (ד' ק"ט) דלר"א צרתה מותרת היינו משום דהיא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה אבל אי אמרינן דהוי ערוה ממש משום דנשואין הראשונים מפילין א"כ בודאי דצרתה אסורה וכמו שכתב הרא"ש מה שכתב הראב"ד על הרי"ף שכתב דצרתה מותרת וכתב דלא מחוור משום דיתומה בחיי האב בין לר' אליעזר בין לרבנן הוי מה"ת הילכך צרתה נמי צרת ערוה הוא ושתיהן חולצות ולא מתייבמות וכתב הרא"ש דלכאורה הי' נראה כדבריו דהיינו דתנן בפ"ק כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת וה"נ צרתה של ערוה קטנה היא ומיהו נוכל לקיים דברי רב אלפס דשאני ערוה זו שיש לה היתר אם גדלה וא"כ אם נאמר דנישואין הראשונים מפילין א"כ אין לה היתר א"כ אין נ"מ וצרתה אסורה כמו בצרת ערוה וע"ז אומר גירושין אמר אסורה וכמו שביארתי דממתניתין דגירושין מוכח דדווקא גירש ולבסוף כנס וא"כ נשואין הראשונים מפילין וע"ז אומר חזרו (פי' שהמשנה חזרה ואמרה זו היא שאמרו וכולן אם מתו או מיאנו או שנתגרשו צרותיהן מותרות גירש ר' חגי בשם ר' זעירא לא סוף דבר כשגירש ואח"כ כנס אלא אפי' כנס ואח"כ גירש) וא"כ כיון שהמשנה חזרה א"כ מיתה מפלת וא"כ צריך להיות צרתה מותרת:
ובזה איפשר לבאר הא שאומר אמר ר' אלעזר חזרתי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דתמן לא אשכחת בר נש דכותי אלא רשב"ל דו אמר צרתה מותרת (פי' דרבנן דתמן ודאי סברי דצרתה אסורה דילמא הלכה דנשואין הראשונים מפילין אלא אפי' רבנן דהכא נמי סברי דצרתה אסורה אע"ג דהם סברי דמיתה מפלת וכמו דאמרינן בירושלמי (שם) לא סוף דבר כשגירש ואח"כ כנס אלא אפי' כנס ואח"כ גירש הדא היא דתנינן שאם מתו או שנתגרשו צרותיהן מותרות אמר ר' יודן אף ר"א מודהאמר ר' יוסה ויאות אילו מי שהיה להם בנים ומתו כו' והוא שתהא צרה לאחר מיתה אעפ"כ צרתה אסורה גירשה כשהיא קטנה והחזיר' כשהיא קטנה מפני שגירושי' גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה (וכמו שכתב הראב"ד דצרתה אסורה דכל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת) ולקמן יתבאר עוד בזה החילוק שבין רבנן דהכא לרבנן דהמן:
קטע ג
עוד שם אמר רבא בר ממל מסתברא כמ"ד צרתה מותרת ברם כמ"ד צרתה אסורה מה נפשך צד שקנה כנגד התיר בצרתה וצד שלא קנה כנגדו התיר בצרה א"ר שמי וכי יש מה נפשך בעריות מהו כדון כל יבמה שאין כולו לחוץ צד הקנוי שבה נידון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה (פי' דאמר רבא בר ממל מסתברא כמ"ד צרתה מותרת ברם כמ"ד צרתה אסורה מה נפשך צד שקנה כנגדו התיר בצרתה דהא לצד שקנה א"כ הוי קנין וא"כ לא הוי ערוה א"כ בודאי צרתה מותר' והא דהוי ערוה הוא משום צד שלא קנה ואפשר דהירו' סובר דקטנה קנוי' ומשויירת ולא כמו דאמרי' ביבמו' (ד' ק"י) דקטנה קנוי' ואינה קנוי' וע' לקמן בירו' (ה"ז) עבר ובא על החרשת יוציא בגט והותר' כההיא דאמר ר' הילא מפני תקנתה) וא"כ כיון דהוי ערוה משום צד שלא קנה א"כ לגבי קטנה דהוי צד שלא קנה א"כ לא הוי צרתה צרת ערוה) וע"ז אמר ר' שמי וכי יש מ"נ בעריות מהו כדון כל יבמה שאין כולה לחוץ צד הקנוי שבה נידון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה.
ובזה יתבאר הא דאמרינן אמר ר' אלעזר חזרתי בין על רבנן דהכ' בין על רבנן דתמן לא אשכח' בר נש דכוותי' אלא ר"ל דו אמר צרתה מותרת אע"ג דצריך להיות מותרת וכמו דאמרינן מ"נ צד שקנה כנגדו התיר בצרה. דהא לצד שקנה לא הוי הקטנה ערוה וצד שלא קנה לא הוי צרתה אך לרבנן דתמן ניח' וכמו דאמר ר' שמי וכי יש מה נפשך בעריות מהו כדון כל יבמה שאין כולה לחוץ צד הקנוי שבה נידון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה וכמו דאמרי' ביבמות (רפ"ב ה"א) ר' זעירא בשם רב ששת תני המן דברי ר"ש שתיהן אסורות (פי' שמא זיקת ר"ש כמאמר דרבנן) כמה דרבנן אמרי המאמר קונה ומשייר כן ר"ש אומר זיקה קונה ומשיירת וקשי' צד שקנה זיקה כנגדו התיר בצרה דכיון דזיקה ככנוסה א"כ נפלה לי' מאחיו שהי' בעולמו וא"כ מותר בצרה צד שלא קנה זיקה כנגדו התיר בצרה דצד שלא קנה זיקה וא"כ נפלה לי' מאחיו שלא הי' בעולמו וא"כ לא הוי צרת' כלל וע"ז אמר ר"ש וכי יש מה נפשך בעריות מאי כדון דאמר ר"א בשם ר' בון ב"ח כל ערוה שאין כול' לפני' צד הקנוי שבה נידון משו' ערו' כו' אבל לרבנן דהכא דלא סברי להא דדחי וכי יש מ"נ בעריות וא"כ רבנן דהכא יכולים לומר שצרתה מותרת וע"ז אמר ר' אלעזר חזרתי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דתמן כו' אלא ר"ל דאמר צרתה מותרת:
קטע ד
עוד שם ר' יודן בעי כמה דאת אמר תמן ויחלוץ צד הקנוי שבה ויפטור צרתה אף הכא ויחלוץ צד הקנוי שבקטנה ויכניס צרתה והנה הפ"מ נדחק בזה וגם הק"ע נדחק בזה מאד והפ"מ פי' דר' יודן בעי אמאי דאמר דצרתה אסורה מפני צד קנינה של קטנה הא איפשר לה בתקנה דכמה דאת אמר תמן לקמן במתני' גבי מי שהי' נשוי ב' יתומות קטנות ומת דביאתה וחליצתה של אחת מהן פוטרה צרתה כדמפרש התם דכקנינה של זו כך קנינה של זו וכשחולץ צד הקנוי שבה פוטרת צד הקנוי שבצרתה וכן אם בא על א' מהם וטעמא דנקט הכא חולץ משום דכאן אי איפשר בביאה דהרי היא ערוה לו כו' והנה פירושו דחוק מאוד:
[ע"כ נ"ל לפרש הירושלמי והוא דקאי אהא דתנן ביבמות (דף צ"ו) בן ט שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ומת אם לא ידע את הראשונה משהגדיל הראשונה חולצת ולא מתייבמת והשניה או חולצת או מתייבמת ופריך ויעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול ותדחה מייבום כו' תנאי היא הך תנא דד' אחין גזר משום צרה ואשמועי' בגדול וה"ה בקטן כו' והאי תנא דהכא ס"ל עשו ולא גזר משום צרה ואשמועי' בקטן וה"ה בגדול כו' וכן אמרי' בירושלמי (ספ"ו דיבמות ה"ח) שני' למה אינה מתייבמת אמר ר"א דר' מאיר היא דאמר ר"מ כל שאינו מייבמיני אין מייבם צרתו אבל הך מתני' סברה דהראשונה חולצת ולא מתייבמת והשני' או חולצת או מתייבמת אלמא דאפשר לחלוץ להיבמה שהיא קנויה נשני מחמת המאמר ולייבם אידך ולא אמרינן שלא מצינו שתי יבמות א' חולצת ואחת מתייבמת וא"כ הטעם כיון דאינה קנוי' לגמרי ע"כ אמרי' שיחלוץ צד הקנוי שבה (דהא מאמר קונה ומשייר) ומכניס צרתה אף הכא ויחלוץ צד הקנוי שבקטנה ויכניס צרתה. והנה לקמן הקשה הך קושיא דאמרינן לקמן (ה"ח) על הא דקטנה וחרשת אין ביאת א' מהם פוטרת צרתה ר' בון בר חייא בעא קומי ר' הילא מהו מפני תקנתה כמה דתימר יחלוץ צד הקנוי שבה ויכנס צרתה אוף הכא יחלוץ צד הקנוי שבקטנה ויכניס את החרשת (וכמו שפירשתי דתמן קאי אהא דבן ט' שנים ויום אחד דתנן דהשניה חולצת ומתייבמת והראשונה חולצת ולא מתייבמת אלמא דאם אינו קנוי לגמרי אמרי' דחולץ לה ומייבם להשני' והכא נמי בקטנה דקנוי' ומשיירת (לפי שיטת הירו') א"כ ה"נ יחלוץ צד הקנוי שבקטנה ויכניס את החרשת. וע"ז אמר רשב"ל לא מצינו שתי יבמות א' חולצת ואח' מתייבמת והוא דהתם יאמרו דהא דחולץ לה הוא מפני זיקת המת והא דמייבם השני' הוא מחמת נשואי אחיו השני וע"כ הקילו בה דהראשונה חולצת והשני' מתייבמת דהא היא קנוי' ומשויירת ומצד שהיא קנויה א"כ מותרת והא דאסורה הוא מצד זיקת אחיו הראשון וע"כ אסורה דמי שעליה זיקת יבם א' ולא זיקת שני יבמין כמו שפי' רש"י שם דהא אינה קנויה לגמרי להשני ומצד שלא קנה לא הוי צרה ע"כ אמרי' דהצרה מתייבמת אבל לא חיישינן שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד אח' חולצת ואחת מתייבמת דהא התם נופלת מזיקת אחיו הראשון אבל הכא לא מצינו ב' יבמות הבאות מבית א אחת חולצת ואחת מתייבמת וא"כ ה"נ מתורץ דע"כ אסורה הצרה להתייבם ולא קשי' הא דפריך כמה דאת אמר תמן ויחלוץ צד הקנוי שבקטנה ויכניס צרתה אוף הכא ויחליץ צד הקנוי שבקטנה ויכניס צרתה. שהוא משום דלא מצינו ב' יבמות אח' חולצת וא' מתייבמת והתם ליכא למיחש מחמת שיאמרו דזהו מזיקת אחיו הראשון כמו שביארתי:
ובזה יתבאר הא דאמרי' אח"כ עד דאת מקשי' ליה על דר' אלעזר קשייתי' על דר' אליעזר. והנה הפ"מ והק"ע כתבו דהגירסא דאת מקשי על דרבנן קשיית' על דר' אליעזר דאמאי לר"א אסורה הצרה ואמאי לא אמרי' דתמאן הקטנה וייבם צרתה וכמו דתנן ביבמות (דף ק"ט) ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר דהגירסא היא כמו דאיתא בירו' עד דאת מקשי על דר' אלעזר והוא משום דר"א תירץ על הא דתנן ביבמות (דף צ"ז) דהראשונה חולצת ולא מתייבמת והשני' או חולצת או מתייבמת וכמו דאיתא שם. אזל ר' אלעזר אמר לשמעתי' ולא אמר משמיה דר' יוחנן וכן איתא בירו' (ספ"י ה"ח) א"ר אלעזר דר' מאיר היא כו' אמר ר' יוחנן מני שמעה ר' אלעזר ואמרה. וע"ז אמר עד דאת מקשי על דר' אלעזר (והוא ר"א בן פדת). ועוד אפשר דקאי על הא דר' אלעזר דאמר חזרתי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דתמן כו' וע"כ אמר ר' אלעזר שכולם חולקין עליה דצרתה אסורה וע"ז אומר עד דאת מקשי' על דר' אלעזר (פי' דלר"א בודאי צרתה אסורה וכמו שביארתי כבר דאפי' תגדל נמי אסורה דהא לשיטת הירו' סובר ר"א דנשואין הראשונים מפילין וכמו דאיתא בירו' מ"ט דר"א משום שעמדה עליו שעה אחת באיסור וא"כ בקטנה ודאי דצרתה אסורה דלכי תגדל נמי הוי ערוה וא"כ קשיא על דר"א דאמאי לא אמר דמלמדין את הקטנה שתמאן בו וע"ז אומר ליתני יכול למקשי על דר"א שמותי ב"ש אומרי' אין ממאנים אלא ארוסות ועוד אפשר לומר דב"ש סברי בבעל ולא ביבם ודו"ק]: