פרק ה · הלכה ב
קטע ב
מתני' כיצד עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט צריכה הימנו חליצה כו' ובגמ' הדא אמרה שהגט פוטר יותר ממה שקנה מאמר אין תימר אין הגט פוטר יותר ממה שקנה מאמר יבם אמר לא יפטור גיטי אלא מה שקנה מאמרי ואפי' מה שקנה מאמרי לא פטר גיטי כריתות אין זו כריתות (פי' שמתרץ על מה דתנן עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט שצריכה הימנו חליצה ואמאי לא אמרי' דכיון דנתן לה גט הותרה) ע"ז אומר הדא אמרה שהגט פוטר יותר ממה שקנה מאמר שאם יאמר שלא נתן גט רק קודם למאמרו א"כ אף למאמרו אינו פוטר והוא כמו דאמרי' ביבמות (ד' ל"ב) אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה דמיחלפא בבעלת הגט א"ד אמר רבא נתן גט למאמרו הותר' אפי' היא מ"ט מאי דעבד בה שקלי וכתבו התוס' ביבמות (ד' נ') דהא דתנן עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט צריכה חליצה היינו בנתן גט סתם אף לזיקתו אבל אם נתן גט למאמרו שרי' אף לייבם דאמר ביבמות (ד' ל"ג) דהותרה אפי' היא דמאי דעביד שקלי' ולקמן יתבאר עוד בזה:
קטע ג
שם חליצה פסולה פוטרת וליידא מילה שאם יבוא אחר וקידש את הצרה תפסו בה קדושין וכתב הפ"מ וכר"ע אתי דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין והילכך בעינן חליצה שמותפס בצרה קידושין אבל למיפטר לגמרי להצרה חליצה מעלי' בעינן כדאמרינן בבבלי (ד' פ"ז) איבעית אימא כי קאמר כו' והנה מה שכתב דהירושלמי קאמר אליבא דר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין לקמן יתבאר דהירושלמי לא מוקי מתניתין כר"ע אך דהירושלמי לשיטתו דסובר דאין קדושין תופסין ביבמה כמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דיבמות ה"א) וע"ז אומר חליצה פסולה פוטרת וליידא מילה (פי' לאיזה דבר) דאם בא אחר וקידש את הצרה תפסו בה קידושין (פי' הא דאמרינן דחליצה פסולה פוטרת הא תנן עשה מאמר וחלץ צריכה הימנו גט) וע"ז אומר בא אחר וקידשה מכיון שנעקר הימנו זיקת המת תפסו בה קידושין או מאחר שהיא צריכה גט למאמרו לא תפסי בה קידושין והא דאמרינן דחליצה פסולה פוטרת היינו רק לענין הצרה שיהא תפסי בה קידושין והירושלמי סובר דמאמר קונה ומשייר מדאורייתא דאלו"ה ודאי תפסי בה קידושין וכמו דאיתא בירושלמי (רפ"ב ה"א) יבמה יבוא עלי' זה הביאה ולקחה לו לאשה זה המאמר יכול כשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה ת"ל יבמה יבוא עלי' עירה את כל הפרשה כולה ליבום הביאה גומרת בה ואין המאמר גומר בה א"כ מה הועיל בה מאמר לאוסרה לאחין עכ"ל. וע"כ מיבעי לי' אם תפסו קידושין בה: