פרק ד · הלכה ד
קטע ב
(ה"ד) מתני' עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד לשם בן חורין לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ובגמ' ר' אבהו בשם חזקיה בדין היה שאפי' לשם עבד לא ישתעבד ולמה אמרו ישתעבד שלא יהא העבד מבריח עצמו מן שבויין א"ר זעירא מתניתא אמרה כן רבו נותן את דמיו ומשחררו לא אמר אלא רבו הא אחר לא ר' אילא בשם ר' יסא בדין היה אפי' לשם בן חורין ישתעבד ולמה אמרו לא ישתעבד שלא להוציא לוזה על בני חורין אמר ר' יוסי אם כן רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד שכשם שישראל מצווין לפדות בן חורין כך הם מצווים לפדות את העבדים אהן תניי' קדמייא סבר מימר מצווין הן לפדות בני חורין ואין מצווין לפדות את העבדים:
והנה הפ"מ פירש דהך דר' אבהו ור' אילא לא פליגי אלא בפירושה ותרוייהו מוקי למתניתין בלפני יאוש כו' ור' אבהו מפרש דהאי ישתעבד דקאמר לרבו שני הוא כו' בדין היה שאפי' לשם עבד לא ישתעבד לו דהא לפני יאוש הוה ולמה אמרו ישתעבד שלא להבריח עצמו מן השבויין כלומר שלא יפיל עצמו לגייסות ויפקע עצמו מיד רבו כו' מתניתא אמרה כן מברייתא דתני בתוספתא מוכח דלפני יאוש מיירי וישתעבד לרבו שני רבו נותן דמיו הכי קתני התם לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם בן חורין לא ישתעב' ואין רבו נותן דמיו ומשחררו (הוא ט"ס) לא אמר אלא רבו מדקאמ' רבו נותן דמיו משמע אבל אחר לא יכול ליתן דמיו לזה ולהחזיקו לעבד ושמע מינה דלפני יאוש מיירי וישתעבד לרבו שני והוא דוחק דאם הוא משתעבד לרבו שני א"כ אחר יכול ליתן ג"כ דמיו. גם מה שפי' אמר ר' יוסי אם כן רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך כו' שמביא ראיה לר' אילא הוא ג"כ דוחק דהא אמר אם כן ומשמע דמקשה אדר' אילא. גם מה בפי' הק"ע דר' אבהו מפרש דקאי לאחר יאוש עיין שם ור' אילא כו' דקאמר בדין היה אפילו לשם בן חורין ישתעבד מפרש דמיירי לפני יאוש וע"כ בדין היה שאפי' לשם בן חורין ישתעבד ביה והא דקאמר אח"כ אמר ר' אסי א"כ רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד שכשם שישראל מצווין לפדות בן חורין כך מצווין לפדות עבדים זהו קושיא בין לר' אבהו בין לר' אילא הוא ג"כ, דוחק]:
ע"כ נראה לי דהא דקאמר ר' אבהו כו' בדין היה שאפילו לש עבד לא ישתעבד מיירי לאחר יאוש וע"ז אומר בדין היה שאפי' לשם עבד לא כו' ולמה אמרו ישתעב' והיינו לרבו ראשון שלא יהא העבד מבריח עצמו כו' (פי' שלא יהא כל א' וא' הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו) אמר ר' חנינ' מתניתא אמרה כן (פי' שהיה איפשר לפרש לרבו שני ואע"ג שיוכל להפקיע עצמו מיד רבו ראשון) אך התוס' כתבו בגיטין (ד ל"ז) דאף אם היה עבד לרבו שני אפילו הכי משום דבר מועט לא יפיל עצמו כו' כיון דהוא עבד לרבו שני ג"כ) וע"ז מביא ראיה דהוא לרבו ראשון והטעם משום שלא יפיל עצמו כו':
וע"ז אומר ר' אילא כו' בדין היה אפילו לשם ב"ח ישתעבד (פי' דמיירי לפני יאוש) ולמה אמרו לא כו' (פי' אם פדאו לשם בן חורין שלא להוציא לוזה על בן חורין):
וע"ז אומר אמר ר יוסי א"כ רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך כו' שכשם שישראל מצווין לפדות ב"ח כך הם מצווין לפדות את העבדי' אהן תניי' קדמיי' סבר מימר מצווין הם לפדות בני חורין ואין מצווין לפדות את העבדים וא"כ לר' אילא שמפרשלמתניתין לפני יאוש א"כ פליגי בזה דת"ק אומר דלפני יאוש אם פדאו לשם בן חורין לא הוי עבד משום שלא להוציא לוזה על בן חורין ורשב"ג אומר שאפי' לשם בן חורין ישתעבד ולא חייש שלא להוציא לוזה על בני חורין ולא פליגי כלל אם מצווה לפדות העבדים או לא אבל לר' אבהו ניחא דמפרש משום שלא יפקיע עצמו מיד רבו וע"כ אם פדאו לשם עבד יהא עבד לרבו ראשון שלא יפקיע עצמו מיד רבו אבל אם פדאו לשם בן חורין אינו עבד לא לרבו ראשון ולא לרבו אחרון ולא חייש שמא יפיל עצמו לגייסות דמי יפדה אותו לשם בן חורין בשלמא לשם עבד יפדה שירצה לקנות עבד וע"כ אמרו שיהיה עבד לרבו ראשון אבל לשם בן חורין מי יפדהו לשם בן חורין כיון שאין מצווה לפדות העבדי' ור"ש בן גמליאל אומר דמצווה לפדות העבדים וא"כ ימצא מי שיפדה העבד לבן חורין ג"כ וע"כ שלא יפקיע עצמו מיד רבו צריך להיות עבד לרבו ראשון:
[וזהו לשיטת הירושלמי אבל להש"ס דילן בגיטין (דף לז) שמפרש אביי ג"כ לפני יאוש והטעם דלשם בן חורין לא יהיה עבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני היינו דילמא ממנעי לי' ולא פרקי אבל כשיהיה בן חורין פרקי לי' והתקנה הי' כדי שיפדהו ורבן שמעון בן גמליאל אמר דאפי' אם יהיה עבד לרבו ראשון נמי יפדהו דמצוה לפדות העבדים ג"כ ולשיטת הירושלמי אין הדין כדי שיפדהו דאם כן יהיה בן חורין מחמת הפדיון והא דקאמר מצווין הם לפדות בן חורין היינו אם הוא מתחילה בן חורין ואין מצוין לפדות העבדים היינו אם הוא עבד אין מצוה לפדותו וע"כ כיון שאין מצוה לפדותו איי מצוה לפדות אפילו יהיה משוחרר מחמת הפדיון. וע"כ לא חיישי רבנן שמא יפקיע עצמו כיון דאין מצווין לפדותו רק אם פודה לעבד חיישי רבנן שמא יפיל עצמו לגייסות כו' וע"כ אמרו שאם פדאו לעבד יהיה עבד לרבו ראשון ורבן שמעון בן גמליאל אומר שמצוה לפדות העבדים וע"כ חייש רבן גמליאל שמא יפדהו לבן חורין מחמת מצוה ע"כ אמר ר' שמעון בן גמליאל שבין כך ובין כך יהיה עבד לרבו ראשון שלא יפקיע עצמו מרבו וא"כ ניחא דמיירי לאחר יאוש כרבא בגיטין (ד' לז) ולשם עבד ישתעבד לרבו ראשון (כמו שמפרש אביי) והטעם הוא כדי שלא יפקיע עצמו מיד רבו והך ברייתא דתני כשם שמצוה לפדות בני חורין כך מצוה לפדות העבדים וע"כ בין כך ובין כך יהיה עבד לרבו ראשון. וע"כ פריך מהך ברייתא אדר' אינא שמפרש קודם יאוש ומוכח מהברייתא דלא כמו ר' אילא רק שמחולק הש"ס דילן על הירושלמי:
קטע ג
שם אמר ר"י בן שאול כו' המתיאש מעבדו אינו רשאי להשתעבד בו וצריך לכתו' לו גט שיחרו' שמע ר"י ואמר יפה לימדנו ר' יהושע בן לוי כלום למדו גט שיחרור לא מאשה מה אשה שאינה יוצאה משום יאוש שצריכה ממנו גט אף עבד אינו יוצא משום יאוש וצריך גט שיחרור כו' ר אבהו בשם ר' יוחנן אמר המפקיר אה עבדו אינו רשאי לשעבדו ואינו רשאי לכתוב לו גט שיחרור אמר ליה ר"ז כל עמא אמרין דהוא צריך ואת אומר אינו צריך שמא אינו מעכבו מלאכול בפסח כהדא דתני וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו בשע' שהוא עוב' את רבו מעכבו מלאכול בפסחו ובשע' שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפס' סימא ב' עיניו כאחת הפיל ב' שיניו כאחת יוצא בהם לחירות זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמים בשניה. ר' אילא בשם ריש לקיש כמאן דאמר אינו צריך לכתוב לו גט שיחרור ברם כמ"ד צריך לכתוב לו גט שיחרור ואת אמרת משלם לו:
והנה בספרי נחלת יהושע כתבתי על הירושלמי דב"ק (פ"ח ה"ד) תני העדים שאמרו מעידין אנו על פלוני שסימא שתי עיניו כאחת שהפיל שתי שיניו כאחת אינו נותן לו כמם זו אחר זו יצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' ר' אבהו בשם ר' יוחנן זאת אומרת שמין לעבדים בושת וכתבתי שם דקשה אהא דאמר ר' אבהו זאת אומרת שמין לעבדים בושת דהא דיוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שניה הוא או משום דמעוכב גט שיחרור אין לו קנס לרבו או כמאן דאמר דאין צריך גט שיחרור כמו דאמרינן בגיטין (דף מ"ב) וא"כ איך פשיט ר' יוחנן דזאת אומרת דיש לעבדים בושת וכתבתי שם שהירושלמי סובר דיוצא בשן ועין צריך גט שיחרור ואפ"ה אינו שייך לרבו וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף מב) דמעשה ידיו לעצמו וחבלתו הוי כמעשה ידיו וכל זה היינו דווקא בד' דברים דישנן בעבד נמי אלא שתחילה היה לרבו משום דכל מה שקנה עבד קנה רבו וע"כ כיון דיוצא לחירות בראשונה אף דמחוסר גט שיחרור אפילו הכי הוי לעצמו כמו מעשה ידיו אבל בושת דלא שייך בעבד כלל למאן דאמר אין לעבדים בושת וע"כ תלוי זה בקנין הגוף וכמו דלענין תרומה ושפחה תלוי בקנין הגוף כמו שביארתי שם הכי נמי לענין בושת כיון דמחוסר גט שיחרור עדיין אין לו בושת ועוד דלפי מאי דאמרינן בסנהדרין (דף פו) ר' יהודה אומר אין לעבדים בושת כו' במי שיש לו אחיה ועיין שם בתוס' שאין יוצאי חלציו קרוי אחוה עיין שם וא"כ כיון שהוא מותר בשפחה אבל לא בבת חורין כמו שכתבו התוס' בגיטין (דף מ) א"כ בודאי דאין לו בושת וע"כ מדייק ר' יוחנן שפיך דמדקאמר יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שניו משמע דמשלם לו אפי' בושת וזאת אומרת שמין לעבדים בושת דאפי' לעבד גמור נמי יש בושת דאי לעבד גמור אין בושת א"כ אפי' במחוסר גט שיחרור נמי אין לו בושת:
אך שהקשיתי שם דהא ר' אילא בשם ריש לקיש אמר כמאן דאמר אין צריך לכתוב לו גט שיחרור ברם כמ"ד צריך לכתוב לו גט שיחרור משלם לו (בתמיה). וא"כ קאמר ר' אילא בשם ר"ל דאתי כמאן דאמר דאינו צריך גט שיחרור וביארתי שם שזהו דווקא ר"ל קאמר אבל לא לר' יוחנן ולר' יוחנן אתי הברייתא כמ"ד דצריך גט שיחרור ואפילו הכי משלם להעבד:
וכעת נראה לי לבאר עוד הירושלמי דאמר ר' אבהו בשם ר"י המפקיר את עבדו אינו רשאי לשעבדו ואינו צריך גט שיחרור א"ל ר' זעירא כל עמא אמרין דהוא צריך ואת אומר א"צ שמא אינו מעכבו מלאכול בפסח כהדא דתני וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו בשעה שהוא עובד את רבו מעכבו מלאכול בפסחו ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסחו. ונראה לי דהא דקאמר בשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסחו הוא לא ממה דכתיב עבד איש וכמו דאמרינן ביבמו' (ד' מ"ח) דא' שמואל המפקי' עבדו יצא לחירו' וא"צ גט שיחרו' שנא' וכל עבד איש מקנ' כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד שיש רשות לרבו קרוי עבד ושאין רשות לרבו עליו אינו קרוי עבד דא"כ אינו קרוי עבד כלל לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שיחרור והכא קאמר כל עמא אמרין דהוא צריך ואת אומר אינו צריך שמא אינו מעכבו מלאכול בפסח כהדא דתני וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו בשעה שהוא עובד את רבו כו' מדכתיב מקנת כסף וא"כ כיון שאינו שייך מעשה ידי' לרבו א"כ לא הוי מקנת כסף כלל וע"כ אינו מעכבו מלאכול בפסח. והוא כמו דאמרינן בגיטין (ד מ"ג) יליד ביתה מה תלמוד לומר אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כל שכן אילו כן כו' מה קנין כסף שיש בו שוה כסף אוכל אף יליד בית כו' מניין כו' שאינו שוה כלום ת"ל יליד בית מכל מקום וא"כ מקנת כסף היינו דווקא אם הוא שוה כסף וא"כ בעבד שרבו הפקיר אותו ואינו שייך לרבו למעשה ידיו א"כ לא הוי מקנת כסף וע"כ אינו מעכבו מלאכול בפסח:
וע"ז מביא הברייתא סימא שתי עיניו כאחת הפיל שני שניו כאחת יוצא בהן לחירות זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי השני'. והוא משום דאיפשר דאע"ג דאינו שייך לרבו למעשה ידיו אפילו הכי הוי מקנת כסף והוא כמו דאמרינן בגיטין (ד' מ"ג) ואי כו' עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא וא"כ יש בו מקנת כסף דהא יכול למוכרו לקנס וא"כ הוי מקנת כסף ומעכב את רבו מלאכול בפסחו. וע"ז מביא הברייתא דתני סימא שתי עיניו כאחת הפיל שני שיניו כאחת כו' זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמים בשני' וא"כ כיון שנותן לו דמים בשני' א"כ דמי חבלה נמי אינו שייך לרבו וא"כ כיון דדמי חבלה אינו שייך לרבו א"כ דמי קנסא נמי אינו שייך לרבו וכמו שכתבו התוס' בגיטין (ד' מ"ב) דמה לי קטלה כו' וע"כ כיון דלא הוי מקנת כסף ע"כ אינו מעכבו מלאכול בפסח:
וע"ז אומר אמר ר' אילא בשם ריש לקיש כמאן דאמר אינו צריך לכתוב לו גט שיחרור ברם כמאן דאמר צריך לכתוב לו גט שיחרור משלם לו (פי' שאומר דלמאן דאמר צריך לכתוב לו גט שיחרור אין צריך לשלם לעבד) וכמו דאמרינן בגיטין (ד' מ"ב) השתא חבלי ביה אחריני יהבי לרביה חבל ביה רבו גופא יהיב לדידיה. וא"כ לר' יוחנן דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שיחרור ואמר ליה ר' זעירא כל עמא אמרין דהוא צריך ואת אומר אינו צריך ואמר שמא אינו מעכבו מלאכול בפסחו והוא משום דלא הוי מקנת כסף וע"ז אמר ריש לקיש דלמ"ד דצריך גט שיחרור א"כ חבלתו לרבו וא"כ אם המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור א"כ הוי חבלה לרבו וכיון דהוי חבלתו לרבו א"כ הוי מקנת כסף דהא יכול למכור אותו לקנסו וכיון דהוי מקנת כסף א"כ מעכב את רבו אפי' מלאכול בפסח וא"כ לר' יוחנן אתי הברייתא כמאן דאמר דצריך גט שיחרור א"כ ניחא הא דאמר ר' יוחנן בירושלמי (פ"ח דב"ק ה"ז) זאת אומרת שמין לעבדי' בושת דבבושת הוא אחר קנין הגוף א"כ מוכח דשמין לעבדים בושת