פרק ב · הלכה ב
קטע ז
שם בירושלמי כיני מתניתין ואסורים כל שהן מלאכול בירושלים ור"ש מתיר וגידוליהם אסורים מלאכול בירושלים ור"ש מתיר. ואף לזרים ואף לבהמה ר"ש מתיר ואף רבנן מודו לי'. מן מה דמותיב לי' אי אתם מודים שהם מותרים לזרים ומותרים לאוכלי בהמה (פי' דהירושלמי מפרש דהא דתנן אף לזרים ולבהמה קאי אהא דקאמר ר"ש מתיר ואף רבנן יהי' מודים לזה. (וכן כתב הר"ש האי אסורין כמו אוסרי' כדמפרש בירושלמי כלומר שלא לאכול אלא בירושלים הם אוסרין בכל שהוא דאפי' באלף לא בטיל דהוי דשיל"מ דאיפשר להעלותן לירושלים כו' עיי"ש) וע"ז מביא ראי' דאף רבנן מודים בזה מהדא מותיב לון אי אתם מודים שהם מותרים לזרים ולבהמה (פי' לזרים קאי על תרומה ולבהמה קאי על מ"ש) ויש מחיצה לזרים ויש מחיצה לאכילת בהמה. וא"כ משמע דאף רבנן מודים לזה. רבנן אומרים ירושלים עשו אותה כדבר שיש לו מתירים. כמה דתימר דבר שיש לו מתירין אוסר בכל שהוא. ודכותה ירושלים אוסר בכל שהוא מה פליגין ר"ש ורבנן בגידולין. אבל בעירובין אף ר"ש מודה כו':
ונראה לי שנתחלפו השיטות וצ"ל כאן הירושלמי שבסוף וצ"ל מה פליגין ר"ש ורבנן בגידולין אבל בעירובין אף ר"ש מודה בה מן הדא דתני לה ר"ש דתני בשם ר"ש יש במעשר שהמעשר אוסר דמיו ועירוביו וקנקניו וספק עירובו כל שהוא ואין מדליקין בו. ואמר אוף בגידולין כן מה בין עירובין מה בין גידולין עירובין בעין הן גידולין כבר בטלו (פי' דהירושלמי קאמר דפלוגתא של ר"ש ורבנן היא בגידולין אבל בעירובין אף ר"ש מודה דהוי דשיל"מ וע"כ מביא ראי' דאף ר"ש מודה בעירובין דהא תני דבאיזהו מעשר אמרו (פי' דבטילה ברוב) שנכנס לירושלים ויצא פי' דקלטינהו מחיצות וע"כ אי אפשר לפדותו. וא"כ מוכח דאל"ה ס"ל לר"ש דהוי דשיל"מ ולא בטל):
אך לכאורה צריך להבין דמ"ט לא מקשה הירושלמי כמו דמקשה הש"ס דילן בב"מ (ד' נ"ג) ואמאי ליהדר ולעיילי' ושקיל וטרי בהא טובא. ואמאי ניחא להירושלמי אך דהירושלמי סובר דזה ר"ש אמרה ור"ש ס"ל דלא הוי דשיל"מ אלא א"כ הוא מותר לכל. וכמו שביארתי בכמה מקומות דלשיטת הירושלמי הטעם דדשיל"מ הוא משום דבעינן שיהא הבטל דומה להמבטל. וע"כ הוי מין במינו. וא"כ אף אם יביאם לירושלים מ"מ הביכורים אסור לזרים ומ"ש אסור לבהמה ע"כ לא הוי דשיל"מ. אך לפי הטעם דמ"ש הוי דשיל"מ ע"י פדיון וא"כ מותר לבהמה נמי. וא"כ יהי' הבטל דומה להמבטל. וע"כ הוי דשיל"מ. וכ"ת א"כ למה פליג ר"ש במעשר שני וביכורים דלא הוי דשיל"מ מחמת שאסור לזרים ולבהמה. הא מ"ש יש לו היתר ע"י פדיון. וא"כ מותר לבהמה נמי. וע"ז אומר דר"ש לא אמר דהוה דשיל"מ רק בעירובין משום דמותר על ידי פדי' וא"כ דומה הבטל להמבטל. אך בגידולין סובר ר"ש דלא הוי דשיל"מ ע"י פדי' משום דליתא בעיני'. ולכאורה הא דמחלק הירושלמי מה בין עירובין ומה בין גידולין עירובין בעין הן גידולין כבר בטלו הוא כמו דאמרינן בביצה (דף ד') דמקלי קלי איסורא וע"כ לא הוי דשיל"מ. אך באמת הטעם הוא לר"ש דבעירובין הוי דשיל"מ ע"י פדי' משא"כ בגידולין כיון דלא הוי בעיני' ע"כ אינו מועיל לו פדי' לר"ש. וכמו דאמרינן בזבחים (דף מ"ט) והרי מ"ש דהוא נפדה ואלו לקוח בכסף מ"ש אינו נפדה דתנן הלקוח בכסף מ"ש שנטמא יפדה ר"י אומר יקבר ומשני התם לא אלימא קדושתי' למתפס פדיוני' וע"כ סובר ר"ש דבגידולין לא מהני פדי' משום דלא אלימא קדושתי' למתפס פדיוני' וא"כ לא הוי דשיל"מ רק משום דאיפשר להעלותן לירושלים. וע"ז אומר וכי יש מחיצה לזרים ויש מחיצה לבהמה. וכיון שלהם אסורי' לאכול אף בירושלים ע"כ לא הוי דשיל"מ. ופדיון לא מהני בגידולין כמו שביארתי:
ע"כ סובר ר"ש דאם נכנס מ"ש לירושלים ויצא דלא הוי דשיל"מ דלא מהני לי' פדיון דקלטינהו מחיצות ולא פריך כמו דפריך הש"ס דילן בב"מ (דף נ"ב) ולעיילינהו כו' דמחמת זה לא הוי דשיל"מ דאין הבטל דומה להמבטל דהא אפי' אם יביאם לירושלים אסור לבהמה וע"כ לא הוי דשיל"מ. וע"כ מוכיח מזה הירושלמי דר"ש מודה לרבנן דבעירובין הוי מ"ש דבר שיש לו מתירין. ועיין בירושלמי (פ"ב דמ"ש) ר' גוריון בשם ריב"ח כו' ובתוס' זבחים (דף ע"א) ובמתניתין (פ"ג דמ"ש מ' י"א) שפי' הרע"ב דר"ש סובר דפודין את הקדשים להאכילן כו'.
[ובזה יתיישב דאמאי לא תני בברייתא כמו דאיתא בהברייתא בהש"ס דילן ובאיזה מעשר אמרו במע"ש שאין בו שו"פ ונכנס לירושלים ויצא אך לפי מה שביארתי לפי שיטת הירושלמי לא מצי למיתני שאין בו שו"פ דא"כ תקשה וניתי מעשר דאית לי' ולצרפינהו ומאי דמשני דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי וכמו שפירש רש"י דמדאורייתא בטיל ברוב דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאמרי היכא דיש לו מתירין לא ליבטל הילכך אין איסור מעשר בזה אלא מדרבנן הילכך אין מצטרף זה עם זה לתפוס פדיון וזהו דווקא לשיטת הש"ס דילן דדבר שיל"מ הוא מדרבנן. אבל לשיטת הירושלמי ואליבא דר"ש דהטעם הוא משום דהבטל דומה להמבטל וע"כ לא בסל מן התורה כמו שביארתי בכמה מקומות וכמו שביארתי לדברי ר"ש הילכך בודאי דמצטרפים וע"כ לא תני בברייתא דהא דאין מעשר שני בטל ברוב אלא אם נכנס לירושלים ויצא דאינו בפדיון משום דקלטינהו מחיצות אבל לא תני שאין בו שו"פ ודוק]:
וע"ז מביא ראי' עוד (ולפי הגהתי לעיל שנתחלפו השיטות בירושלמי) ועוד מן הדא דתני לה ר"ש תני בשם ר"ש (וצ"ל) דתני יש במעשר שהמעשר אוסר דמיו ועירוביו וקנקניו וספק עירובו כל שהוא ואין מדליקין בו ביום וא"כ מוכח מזה דס"ל לר"ש דבמעשר שני אמרינן דהוי דשיל"מ וא"כ לר"ש אמאי הוי דשיל"מ דהא ר"ש אומר תחילה דכיון שאסורים לזרים ולבהמה ע"כ לא הוי דשיל"מ דסוף כל סוף אינו דומה וע"כ לא הוי דשיל"מ כלל וא"כ אמאי אומר דמ"ש הוי דשיל"מ אלא ודאי דבעירובין מכל מקום הוי דבר שיש לו מתירין משום דהא יכול לפדות. וא"כ הוא מותר לכל והבטל דומה להמבטל (ורק בגידולין לא אמרינן דהוי דשיל"מ ע"י פדי' והוא משום דליתא בעיני'. וע"כ לא אלים למתפס פדיונו כמו שביארתי):
וע"ז אומר כמה דר"ש מודה לרבנן בעירובי מעשר אבל בעירובי ביכורים כגידולין הן כו' וכן הי' ר"ש אומר אין הביכורים אוסרים את עירוביהם וגידוליהם כו' מה בין מעשר מה בין ביכורים מעשר אין לו עלי' ביכורים יש להם עלי' ומה דר"ש מודה לרבנן בדבר שאין לו עלי' (ופי' המפרש מהרא"פ מעשר אין לו עלי' במאה ומאתים ואין סברא להתירו מכ"ש אפי' עד הרוב אבל ביכורים יש להם עלי' במאתים וא' מעשר אין לו עלי' כלל דלא מצינו ביטול כלל וחמור משאר איסורים כו'. ואיפשר לפרש דביכורים כיון דיש להם עלי' ע"כ תלינן בה ולא הוי דשיל"מ ועי' בכרו"פ (ס' צ"ט) שכתב דבתרומה כיון שצריך להעלות לכהן. ע"כ לא הוי דשיל"מ. ותירץ קושי' התוס' ביבמות (ד' פ"ב) ועיין בנדרים (ד' נ"ש) והרי תרומה כו' דתנן סאה תרומה טמאה כו' ועיין ברא"ש שכתב ולא מקשה מכמה משניות ששנינו בהם בפירוש שהתרומה עולה בא' ומאה כו' ודוק. מודה ר"ש באותה הסאה שהעלה מתוך מאה שהיא טעונה מחיצה וטעונה הניי' (ט"ס וצ"ל הבאה) ורבנן אמרי כולהן טעונה מחיצה וטעונה הבאה (כצ"ל):
[אך אעפ"כ לא נראה לי כלל לומר דהחילוק בין מ"ש לביכורים הוא משום שמ"ש אין לו עלי'. וע"כ הוי דשיל"מ. ובביכורים לא הוי דשיל"מ מחמת שיש לו עלי' הא אמרינן בירושלמי דר"ש מותיב לון אי אתם מודים שהם מותרים לזרים שהם מותרים לאכילת בהמה. וא"כ אין הטעם משום שיש להם עלי'. וע"כ אלולי מסתפינא הי' נראה לי להגיה בירושלמי כמה דר"ש מודה לרבנן בעירובי מעשר. אבל בעירובי ביכורים בטילים הם כו' וכן הי' ר"ש אומר אין הביכורים אוסרים את עירוביהם ואת גידוליהם. וע"ז אומר מה בין מעשר מה בין ביכורים מעשר יש לו פדי' וביכורים אין להם פדי' או שצ"ל מעשר יש לו עלי' ופדי' ביכורים אין להם אלא עלי' פי' דמ"ש ש להם היתר ע"י עלי' וע"י פדי' וע"כ אף שע"י עלי' לא הוי דשיל"מ לר"ש דהא אסור לבהמה אעפ"כ יש לו היתר ע"י פדי'. וא"כ הבטל דומה להמבטל. ביכורים אין להם רק עלי'. אבל פדי' אין לו. וע"כ לא הוי דשיל"מ אפי' ע"י עירוב. מחמת דאפי' יהא מעלה לירושלים אסור לזרים. וע"כ לא הוי דשיל"מ אפי' בעירובין נמי ודוק]:
קטע ט
עוד שם בירושלמי ר' יוחנן אזל לחד אתר אמר אנא בן עזאי דהכא אתא חד סב שאל לו אמר גידולי תרומ' תרומה וגידולי גידולין חולין אבל טבל ומ"ש ומ"ר וספיחי שביעית ותרומת ח"ל והמדומע והביכורים גידוליהם חולין תמן את אמר גידוליהם מותרים. והכא את אמר גידוליהם אסורים א"ל הן דאת אמר גידוליהם מותרים. בדבר שזרעו כלה. והן דתימר גידוליהם אסורים בדבר שאין זרעו כלה א"ל והתנינן איזו דבר שזרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים והלוף והשום והבצלים חייבים בביכורים אמר אזל בן עזאי דהכא (פי' שלא ידע להשיבו) אתא שאיל לר' ינאי א"ל למעשר הושבה דבר שאין זרעו כלה (פי' דהא דאמר וגידוליהם אסורים קאי על מעשר ובדבר שאין זרעו כלה ולא על ביכורים דאין זרעו כלה היינו הלוף והשום והבצלים ובהם ליכא ביכורים):
ואמרינן שם מחלפא שיטתי' דר' יוחנן תמן אריב"ל לקרנה של נבילה הושבה א"ל לא כן אולפן רבי ראיתי כגרי' שנים ואמר אוף הכא וגידולין. והנה הירושלמי הזה הוא תמוה ואינו מובן כלל:
ע"כ נראה לי לבאר דקאי אהא דכתיב (ויקרא י"א) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה כו' ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא כו' טמא הוא לכם מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאי' הם לכם. וקשה דהא אמרינן בחולין (דף קי"ז) דת"ר בנבלתם ולא בעור שאין עליו כזית בשר כו' (ופירש"י דעור לאו נבילה מקרי ואמרינן בחולין (דף קכ"ב) אלו שעורותיהן כבשרן עור אהדם ועור חזיר של ישוב ר' יהודא אומר אף חזיר הבר אלמא דלר' יהודא עור חזיר מטמא. וא"כ איך כתיב ובנבלתם לא תגעו דמשמע ולא העור וע"ז אומר לקרנה של נבילה הושבה (פי' דקאי על בהמה שהוא ברישא דקרא ועלה שייך לומר ובנבלתם ולא בעור א"ל לא כן אולפן רבי ראיתי כגריס שנים ובפשוטו איפשר לומר שהוא ט"ס וצ"ל מיעוט ימים שנים כו' וא"כ מקשה מדר' יהודא אר' יהודא דהכא לדברי ר"י קאי האי ובנבלתם לא תגעו לקרנה של נבילה דהיינו לגופה של נבילה ואם כן איך כתיב ובנבלתם דהיינו לשון רבים. ואמאי קאמר בב"ק (דף כ"ד) א"ל זבה תוכיח שריחקה ראיותי' טמאה כו' ופירש"י דכתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים ודרשינן בת"כ ימים שנים רבים שלשה והוא ר' יהודה ע"ש והא דמיעוט ימים שנים הא משום שימים הוא לשון רבים וע"ז מקשה דמחלפא שיטתי' דר' יוחנן דתמן הקש' מהא דכתיב ובנבלתם דהיינו שנים ואם כן הכי נמי וגידוליהן שנים שהוא לשון רבים וא"כ איך קאמר דעל מעשר שני הושבה:
[ועוד איפשר לגרוס לא כן אולפן רבי מיעוט בגדים שנים. ואיפשר דקאי על הא דאמרין ביומא (ד' כ"ג) ת"ר ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן כו' אמר ר"ל כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה ור' יוחנן אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא מ"ט דר"ל אמר אי ס"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשירה בשני כלים. ור' יוחנן גלי רחמנא בכתונת ומכנסים והוא הדין למצנפת ואבנט כו' נימא כתנאי על בשרו מה ת"ל ולבש להביא מצנפת ואבנט להרמה והקשו התוס' דגבי הוצאה מנא לן דבעי ארבעה בגדים כיון דגבי הרמה לא נפקא לן אלא מהיקישא א"כ הדרינן ומקשינן לבישה דהוצאה לפשיטה דהרמה כדלעיל ואמרינן בזבחים (ד' ע"ט) דבקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש. ויש לומר דשמא לא מקרי קדשים אלא גופי הקרבנות אבל בגדי כהונה חוזרין ומלמדין בהיקש כו' עכ"ל]. וכל זה הוא לשיטת הבבלי דהא אמרינן דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש היינו דווקא בקדשים אבל לשיטת הירושלמי לדברי ר' ישמעאל אמרינן דכל דבר הלמד אינו חוזר ומלמד אפי' בחולין ג"כ וכמו שהארכתי בזה הירושלמי (פ"ב דערלה] דאמרינן שם עד כדון כר' עקיבא כר' ישמעאל כו' וא"כ לפי זה הא דכתיב ולבש בגדים אחרים היינו שתי בגדים ואע"ג דלאו עבודה היא איפשר דגזירת הכתוב הוא להחמיר וכמו שכתבו התוס' בד"ה יש עבודה שכשירה בשני כלים כו' דגדולה מזו אמרינן לר'יוחנן דבין הוצאה ובין הרמה בארבעה כלים בין לת"ק בין לר"א ואפי' הכי לר"א בעלי מומין כשרים לגבי מזבח ובירושלמי [רפ"ב דיומא] הוציא שאר הדשן תפלוגתא דר"י ורשב"ל אתיא כמ"ד אחרים פחותים מהם ברם כמ"ד לרבות אחרים בעלי מומין הוא זר הוא בעל מום. וא"כ לפי זה הוצאת הדשן הוא בשתי בגדים ולא קאי אהא דבתחילה דאתרבי לארבעה בגדים וכמו דאמרינן שם נימא כתנאי על בשרו מה ת"ל ולבש להביא מצנפת ואבנט להרמה:
וע"ז אומר לא כן אולפן רבי ראיתי (צ"ל) רבית בגדים שנים פי' דהריבוי של בגדים שנים (פי' הא דכתיב ולבש בגדים אחרים היינו שנים ולא קאי אהא דאמר בתחילה משום דמיעוט בגדים שנים וא"כ איך אמר דמה דכתיב טמאים הם לכם לא קאי אטמאים אלא קאי על קרנה של נבילה דכתיב ברישא דקרא ואע"ג דכתיב בלשון רבים טמאים הם לכם [ועיין בהמפרש דגרס דכתיב קירות שנים כו' ע"ש]:
שם בירושלמי א"ר הילא הן דתימר גידוליהן אסורין רבנן והן דתימר גידוליהן מותרין ר"ש (פי' דהא דתנן גידוליהן אסורין רבנן היינו רבנן דהכא דסברי דירושלים עשו אותה כדשיל"מ והא דתנן התם גידוליהן מותרין היינו ר"ש דס"ל דלא הוי דשיל"מ א"ל והא תנינן גידולי הקדש ומ"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם ולאיזה דבר הוא פודה אותם לא מפני קדושה שיש בהם אוף הכא יטענו מחיצות מפני קדושה שיש בהם (פי' שאומר דלא אתי כר"ש דהא קתני ופודה אותם בזמן זרעם הוא משום דהוי דשיל"מ. וא"כ הכא נמי לענין ירושלים נמי הוי דשיל"מ. ואיפשר לומר כמו שביארתי דהטעם דר"ש סובר דלא הוי דשיל"מ הוא דמצד להעלותן לירושלים הא לבהמה אסורה. וא"כ לא הוי דשיל"מ. ולפדותן לא מהני משום דגידולין לא אלים למתפס פדיונם. ואם כן מתניתין לא אתי כר"ש דמדקתני ופודה אותם בזמן זרעם הוא לא מפני קדושה שיש בהם. פי' דמהני הפדי' מפני הקדוש' שיש בהם אוף הכא יטענו מחיצה מפני הקדושה שיש בהם (פי' שיצטרך להעלותן לירושלים משום דהוי דשיל"מ ע"י פדי'):
וע"ז אמר ר' ירמי' בשם רשב"ל הן דתימר גידוליהם אסורים איסור מחיצה והן דתימר גידוליהם מותרים היתר זרות (פי' דלאיסור מחיצה הוי דשיל"מ דהא יכול לאכול בירושלים ואעפ"י דאין הבטל דומה להמבטל דהא אסור לזרים אעפ"כ סברי רבנן דהוי דשיל"מ) ואיפשר דסברי דמ"מ אסור מדרבנן משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וע"כ הוי דשיל"מ. והא דתנן גידוליהם מותרים היתר זרות (פי' דלזרים מותר דהא לדידהו ליכא היתר להעלותן לירושלים וע"כ מותרים הזרים לאכול כיון דלדידהו לא הוי דשיל"מ. ואפי' רבנן נמי מודים בזה. וכמו דאמרינן לעיל בירושלמי ואף לזרים ואף לבהמה ר"ש מתיר ואוף רבנן מודו לי') (ומזה משמע דאפי' ביכורים נמי אמרינן דהוי דשיל"מ דכיון דקאמר לאיסור זרות א"כ מיירי בביכורים דהא לפי תירוץ זה קאי אביכורים ג"כ] ובזה יתיישב הלשון וגידוליה' דמשמע לשון רבים וא"כ כיון דקאי אביכורים ג"כ ובבכורי' ודאי מיירי בזרעו כלה וכמו דאמר לעיל והא תנינן איזה הוא דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים והלוף והשום והבצלים חייבים בביכורים (פי' שת וא"כ כיון שהוא דבר שזרעו כלה אעפ"כ אמרינן דהוי דשיל"מ א"כ מוכח דאפי' בזרעו כלה נמי אמרינן דהוי דשיל"מ:
והנה ברמב"ם (פ"ד מה' ביכורים ה' ט"ו) כתב אעפ"י שהביכורים והתרומות אסור להאכיל לזרים ואעפ"י שהביכורים. עולין בא' ומאה בתרומה אם נתערבו בחולין בירושלים אסורים כל שהן במינם כמע"ש מפני שהוא מקום אכילתם עשאום כדבר שיש לו מתירין. ואעפ"י שהביכורים אסורים לזרים אף בירושלים הרי הן אוסרין בכל שהן אפי' זרע הביכורים הרי הגידולין אסורים בכל שהן אם נתערבו בירושלים אבל הזורע ביכורים קודם שנכנסו לירושלים הרי הגידולין חולין. וכתב הכסף משנה פ"ט דתרומות הביכורים גידוליהם חולין ובירושלמי רמי תרי משניות הללו אהדדי ומסיק הן דתימר גידוליהם אסורים איסור מחיצה. והן דתימר גידוליהם מותרים היתר זרות וזה מבואר בדברי רבנן וא"כ מפרש הכ"מ דאיסור מחיצה היינו אם הוא בירושלים. והיתר זרות היינו אם חוץ לירושלים אבל לע"ד נראה שאין משמעות ופשטות הירושלמי כדברי'. וכן כתב הר"ש (שם) ויש מפרשין דמתניתין איירי בשנתערבו בירושלים או נזרעו בירושלים ומחלקים בין בירושלים בין חוץ לירושלים ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי עכ"ל:
[ועוד דהא אמרינן תחילה בירושלמי כיני מתניתין ואוסרין כל שהן מלאכול בירושלים. ר"ש מתיר וגידוליהם אסורים מלאכול בירושלים ור"ש מתיר. ואף לזרים ואף לבהמה ר"ש מתיר ואוף רבנן מודו לי' מן מהדא מותיב לון אי אתם מודים שהן מותרין לזרים שהן מותרין לאכילת בהמה ויש מחיצה לאכילת בהמה. (וכמו שביארתי כיון דמ"מ אסור לזרים דהיינו בביכורים ולבהמה במעשר שני ע"כ לא הוי דבר שיש לו מתירין. ורבנן סברי כיון דמ"מ לכהנים הוי דבר שיש לו מתירין ע"כ הוי דבר שיל"מ עכ"פ זה מוכח מהירושלמי דלזרים ולבהמה ד"ה מותר. ועוד דאמאי אסורין בירושלים הביכורים לזרים כיון דהותר לכהנים. הא זה לא הוי דשיל"מ וכמו דאמרינן ביבמות א פ"ב) רב אשי אמר סיפא משום דהוי דשיל"מ וכל דבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל והא דר"א כו' אלמא דבכה"ג לא אמרינן דהוה דשיל"מ כיון דמותר לכהנים ע"כ נראה לי כמו שביארתי ודוק:
והא דאמרינן תחילה בירושלמי כיני מתניתין ואוסרין כל שהן מלאכול בירושלים ור"ש מתיר וגידוליהם אסורים מלאכול בירושלים ור"ש מחיר. אע"ג דאמרינן בירושלמי דר"ש לא פליג רק אגידולין אבל בעירובין אף ר"ש מודה בה. וא"כ אמאי קאי הא דאמר תחילה ואוסרין כל שהן מלאכול בירושלים ור"ש מתיר. דהא אגידולין תנן אח"כ וגידוליהם אסורים מלאכול בירושלים ור"ש מתיר. אך זה קאי על עירובי ביכורים דבביכורים פליג ר"ש אפי' בעירובין נמי. כמו דאמרין בירושלמי במה ר"ש מודה לרבנן בעירובי מעשר. אבל בעירובי ביכורים כגידולין הם וכן הי' ר"ש אומר אין הביכורים אוסרין את עירוביהם וגידוליהם מלאכול בירושלים ומה בין מעשר מה בין ביכורים מעשר אין לו כו' ביכורים יש להם כו'. וע"כ פליג ר"ש בביכורים אף בעירובין וכמו שביארתי לעיל:
ולפי מה שביארתי בזה יתיישב הא דאמרינן הרי אלו במעשר וביכורים משא"כ בתרומה. והקשה התוס' י"ט דהא תנן גידולי תרומה תרומה. וא"כ גידולי תרומה אסורים לזרים ולבהמה. וכמו דתנן (פ"ט דתרומות מ"ד) דגידולי תרומה תרומה כו' דהמדומע והביכורים גידוליהם חולין. וא"כ אדרבא תרומה חמירא דגידוליהם אסור. משא"כ בביכורים דגידוליהם חולין. אך זהו לענין איסור זרות ובהמה וכמו שאומר בירושלמי והן דתימר גידוליהם מותרים היתר זרות. ולענין זה תרומה חמירא דגידולי תרומה תרומה. ואסור לזרים. אבל לענין איסור מחיצה חמירי ביכורים ומ"ש דהני לא בטילי בגידולים משום דהוי דשיל"מ. וע"כ אסורים לכהנים חוץ למחיצת ירושלים. משא"כ בתרומה דבתרומה אינו שייך חוץ למחיצה. והא דתנן דתרומה וביכורים עולה בא' ומאה היינו לענין זרות דצריך א' ומאה אם נתערבו דלא שייך דשיל"מ. והא דתנן ואסורים כל שהן מלאכול בירושלים. הוא כמו שפי' הר"ש כלומר לענין שלא לאכול אלא בירושלים הם אוסרין בכל שהן והטעם משום דהוי דשיל"מ ודוק]: