פרק א · הלכה א
קטע ה
מתני' ארבעה אבות נזיקין השור והבור כו' ובגמ' השור זה הקרן כו' תולדות הקרן נגיחה נגיפה כו' תולדות הבור כל פירקא תליתאי דתנינן בנזיקין רבי תני הניח גחלת ברה"ר ובא אחר ונתקל בה וצלוחיתו בידו נשרפו כליו ונשברה צלוחיתו חייב על הצלוחית משום בור ועל הכלים משום אש. וכתב הפ"מ במראה הפנים מה דפרישית בפנים הוא אליבא דרב דס"ל הכי כדאמר בבבלי כו' ושם ביארתי דלרב אע"ג דקרי לה בור מ"מ חייב בהם על הכלים בדלא אפקרינהו ורבי ס"ל כרב דהתם ואיפשר נמי לומר דהאי ש"ס לשיטתי' אזיל דבור בניזקין חייב בהן את הכלים כדאמר לקמן (פ"ד ה"ט):
והנה צריך לבאר הטעם של הירושלמי שסובר דבור של נזקין חייב בהם את הכלים והוא כמו דאמרינן לקמן בירושלמי (פ"ה ה"ו) כתיב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור א' בור לנזקין ואחד בור למיתה א"ר יצחק אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקין שניהם ממקרא א' נתרבו וכשהוא בא לבור של מיתה את מר פטר על הכלים וכשהוא בא לבור של נזקין את מר חייב בהם על הכלים והענין הוא שהירושלמי סובר דהא דפטור על הכלים היינו דווקא בהבלו של בור שההבל הוא אתי ממילא וכמו דאמרינן בב"ק (ד' נ') שמואל אמר להבלו חייבה תורה (ופירש"י ואע"ג דהבלא ממילא אתי לי' וכש"כ לחבטו דאיהו עביד ליה חבטה) וא"ת דוקא לחבטו ולא להבלו כו' וע"כ שיטת הירושלמי דהא דפטור על הכלים היינו דווקא בבור של מיתה והוא שסובר כמו דאמרי' בב"ק (דף נ') תנן הי' פחות מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור מ"ט לאו משום דלית בי' חבטא לא משום דלית ביה הבלא אי הכי אם הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא אמרי אין הבל למיתה ויש הבל לנזקין וכן אמרינן התם איתיבי' רבא לר"נ הי' פחות מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור מ"ט לאו משום דלית ביה חבטא לא משום דלית ביה הבלא אי הכי הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא א"ל אין הבל למיתה ויש הבל לנזקין וע"כ סובר הירושלמי דפחות מעשרה כיון דלית ביה הבל למיתה אין הבל אפי' לנזקין נמי. וע"כ כי הוזק הוא רק משום חבטה וא"כ הוזק בקרקעו וכמו שאבאר לקמן דשיטת הירושלמי דמפקיר נזקיו פטור וכמו דאמרינן לקמן בירושלמי (פ"ג ה"ב) ולמה פטור כשעת נפילה (והוא ט"ס וצ"ל) ולמה פטור לאחר נפילה (דלא כהפ"מ) ומשני שכן אדם מפקיר נזקיו בר"ה והא דאמרינן לקמן בירושלמי (פ"ה ה"ו) וכי יש לו רשות להפקיר נזקיו בר"ה יתבאר לקמן ע"ש (ועיין תוס' ב"ק (ד' נ"ד) בד"ה בין לרבנן כו' דלר' יהודה דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה פטור בבור ברכותי' קא משתעי קרא ועיין בב"ק (ד' כ"ח):
וע"כ כיון דלשיטת הירושלמי דהחיוב של בור הוא ברה"י וכמו שאבאר לקמן ע"כ חייב בבור של נזקין על הכלים ג"כ דהא נשברו הכלים בקרקעו שהוא ממונו (וכמו דאמרינן בב"ק (ד' כ"ח) ורב ה"מ היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא) דהא לא הוזק בהבלו כלל דשיטת הירושלמי דלחבטה אמרינן דאין חבטה למיתה אבל יש חבטה לנזקין אבל בהבל אין נ"מ דאי אין הבל למיתה אין הבל לנזקין וכמו דסבר רבא מתחילה בב"ק (שם) דרק בבור של מיתה יש הבל. וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה אמרי והמקשה הי' סובר דלענין חבטה שייך שפיר אין חבטה למיתה אבל יש חבטה לנזקין אבל לענין הבל היה סובר דאי יש הבל למיתה יש הבל לנזקין ואי אין הבל למיתה לנזקין נמי אין הבל וע"כ פטור על הכלים דהבל הוא מידי דאתי ממילא (וא"כ לשיטת הירושלמי בור של נזקין הוא לחבטה ובור של מיתה הוא להבלא ודלא כשיטת הש"ס דילן שכתבו התוס' בב"ק (ד' נ"ד) בד"ה בין כו' דבהיזק הבל קא משתעי קרא מדדריש רב ונפל עד שיפול דרך נפילה וחבטה אתי בק"ו אפי' לר' יהודה דמיירי קרא בבור ברשותו):
ובזה יתבאר הא דאמרינן בירושלמי (פ"ה דב"ק ה"ז) נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים שמואל אמר כשהתריפו מחמת אוירו אבל אם נחבט בקרקעו חייב והוא דאם נאמר דהא דפטור על הכלים היינו דווקא בבור של מיתה משום דיש בו הבל אבל בבור של נזקין כיון שאין בו הבל רק בחבטה א"כ הוזק בקרקעו והוי כשור שחייב בו את הכלים אבל בבור של מיתה יש בו הבל. אבל אעפ"כ כיון דיש בו חבטה נמי א"כ נשברו בחבטה ג"כ וא"כ צריך להתחייב משום חבטה וע"ז אומר כשהתריפו מחמת אוירו (פי' שניכר שנתקלקלו מחמת ההבל) אבל אם נחבט בקרקעו חייב (וזהו דלא כהפ"מ שפי' שסובר דבור שחייבה עלי' תורה בין להבלו בין לחבטו ולפי מה שביארתי בחבטה חייב על הכלים דהקרקע הוי ממונו אלא דבהבלו פטור על הכלים) (והוא דלא כשיטת הש"ס דילן אליבא דשמואל בב"ק (ד' כ"ח) ע"ש):
אך אמרינן שם דר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין אפי' נחבט בקרקעו פטור דרך נפילה פטרה תורה והוא משום דסובר דבין בבור של מיתה בין בבור של נזקין יש הבלא רק דבבור של נזקין לית בי' הבל למיתה אבל יש הבל לנזקין ובבור של נזקין נמי פטור על הכלים דבשניהם יש הבל רק דבבור של ט' לית הבל למיתה ור' יוחנן לטעמי' כמו שאבאר לקמן וא"כ צריך לומר דהוי מגזירת הכתוב (וכמו דמסקינן בב"ק (ד' נ') דבבור ט' נמי אין הבל למיתה אבל יש הבל לנזקין וא"כ כיון דהוי גזירת הכתוב דפטור על הכלים ע"כ אמרינן בירושלמי (פ"ז ה"א) אמר ר' יוחנן הניח אבנו ומשאו ברה"ר ובא אחד ונתקל בקרקע חייב על נזקי אדם ופטור על נזקי צלוחיתו מילתי' דר' יוחנן אמר בור של נזקין פטור על הכלים ואם בדרך הטחה הטיח על נזקי צלוחיתו חייב לי שהוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' כ"ח) מתיב רב אושעי' ונפל שמה שור או חמור כו' מכאן אמרו נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו כו' חייב על הבהמה ופטור על הכלים כו' ומה דומה לזה אבנו סכינו ומשאו שהניח בר"ה חייב לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב כו' ולטעמיך תיקשי לך היא גופא רישא פטור וסיפא חייב אלא רב מתרץ לטעמי' ושמואל מתרץ לטעמי' רב מתרץ לטעמי' במה דברים אמורים כשהפקירן אבל לא הפקירן חייב לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב ושמואל מתרץ לטעמי' השתא דאמרת אבנו סכינו ומשאו כבורו דמי לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב:
וא"כ קשה הך ברייתא לר' יוחנן שאמר דבור של נזקין פטור נמי על הכלים וליכא לתרוצי דמיירי בשלא הפקירו וכרב בש"ס דילן (שם) שסובר דבור שחייבה עליו תורה היינו דווקאבדאפקרינהו דהא ביארתי דלשיטת הירושלמי אינו חייב רק בבור ברה"י וכמו שאבאר לקמן ולא מצי משני כר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור דזה לא הובא בירושלמי דר' יהודה מחייב על נזקי כלים בבור ע"כ אומר ר' יוחנן ואם בדרך הטחה הטיח על נזקי צלוחיתו חיי' כיון שבדרך העברתו הטיח לא הוי כבור דאלו בור דבתר דנייח הוא ובזה מתורץ הברייתא דתנא לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב דהיינו שבדרך הטחה הטיח:
וע"ז אמרינן שם בירושלמי ר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין אפילו נחבט בקרקעו פטו' דרך נפילה פטרה תורה (פי' ולא בדרך הטחה) (ובש"ס דילן אמרינן בב"ק (ד' נ"ג) ונפל עד שיפול דרך נפילה מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרי' חייב לאחריו מקול הכרי' פטור ע"ש ודו"ק):
[ועוד אפשר לפרש הא דאמר ר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין אפילו נחבט בקרקעו פטור דרך נפילה פטרה תורה (פי' שאומ' דבור פטור על הכלים אפי' נחבט בקרקעו) והוא כמו שיטת הש"ס דילן (שם) דשמואל אמר כל תקלה בור הוא ולא כשהתריפו מחמת אוירו וא"כ בור של נזקין פטור על הכלים נמי דאי איפשר שבור של נזקין דהיינו בור ט' יתחייב על הכלים וא"כ איך פטור בבור בעשרה בשהתריפו מחמת אוירו דהא כיון דנפל לבור של עשרה א"כ קידם שהגיע לתחתית הבור נפל בט' טפחים וא"כ הי' בור של נזקין וחייב על הכלים משום דאינהו סברי כשיטת הש"ס דילן בב"ק (ד' נ') דבור ט' אין הבל למיתה אבל יש הבל לנזקין וא"כ קודם שהגיע לטפח עשירי הי' בו הבל של נזקין וא"כ איך פטור בבור בעשרה הא תחילה עבר בבור של נזקין אלא ודאי דפטור על הכלים מכח גזירת הכתוב ואין חילוק בין בור של נזקין כו' ובור של מיחה וע"כ אפי' נחבט בקרקעו נמי פטור על הכלים]:
ובזה יתבאר הא דאמרינן הכא בירושלמי ר' תני הניח גחלת ברה"ר ובא אחר וצלוחיתו בידו נשרפו כליו ונשתברה צלוחיתו חייב על הצלוחית משום בור ועל הכלים משום אש משום דסובר דכיון דגחלת הוי ממונו חייב על נזקי כלים וע"כ חייב על הצלוחית משום בור ולקמן יתבאר עוד בזה וא"כ מוכח דרבי סובר דבבור של נזקין חייב על הכלים משום דחבטא דידי' הוא וע"כ חייב על הצלוחית משום בור ועל הכלים משום אש:
והא דלא מייתי מהך ברייתא תיובתא לר"י דאמרי' בירושלמי לקמן (פ"ג ה"א) מילתי' דר"י אמר בור של נזקין פטור על הכלים היינו משו' דתנאי פליגי בזה וכמו דאמרינן לקמן בירושלמי (פ"ג הלכה ה) הקדרין המהלכין זא"ז נתקל הראשין ונפל הראשון משלם לשני כו' ואם מחמת הראשון נפלו כולן הוא משלם ע"י כולן וחייבין על נזקי אדם ופטור על נזקי כלים ואיפשר דראשון נמי פטור על נזקי כלים אע"ג דגופו ודאי לא אפקיר וכמו דאמרינן בב"ק (ד' לא) הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אלא לרב דאמר אי אפקרי' אין אי לא לא כו' ופירש"י דגופו לא מפקיר אינש וא"כ פטור על הכלים אף בנזקי גופו אע"ג דגופו לא מפקיר ולא הוי אדם המזיק רק בור וא"כ פטור על הכלים אע"ג דלא אפקרינהו ולאמוראי דסברי דבור של נזקין חייב על הכלים איפשר דמפרשי הברייתא בנזקי כלים בכלים וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ל"א) תרגמא רב אדא בר מניומי שהוזקו כלים בכלים אבל בנזקי גופו חייב על הכלים ולא מטעם אדם המזיק אלא אפי' אי הוי בור אפ"ה חייב על הכלים משום דגופו לא מפקיר אינש וכמו שביארתי על הא דבור של נזקין חייב על הכלים:
ובזה יש לבאר הירושלמי ושם) ר' יוחנן בעי מהו שיתן לראשון שהות כדי עמידה. א"ר יוסי פשיטא לי' לר' יוחנן ליתן לראשון שהות כדי עמידה לא מסתברת דלא מן השני' ואילך מהו ליתן לשני שהות כדי עמידה:
[ופי' הפ"מ דכיון שהשני ראה שנתקל הראשון הי' לו להזהיר ע"כ אין נותנים לו שהות כדי עמידה וחייב כו' ופשיט מהא דתני הראשון משלם לשני והשני משלם לשלישי אלמא דשניהם שוין לדינא דכל היכא דהראשון חייב השני נמי חייב כו' ופירושו הוא תמוה דא"כ השני מתחייב יותר מהראשון וכולי סוגי' דב"ק (ד' ל"א) מוכה דהראשון מתחייב יותר ואפשר דמתחייב מטעם אדם המזיק ולא השני וא"כ הראשון מתחייב יותר):
ע"כ נ"ל שהוא כמו דאמרי' בב"ק (ד' ל"א) אמר ר' יוחנן לא תימא מתניתין ר"מ היא דאמ' נתקל פושע הוא וחיי' אלא אפי' לרבנן דאמרי אנוס הוא ופטור הכא חייב שהי' לו לעמוד ולא עמד:
וע"ז אומר ר' יוחנן בעי מהו שיתן לראשון שהות כדי עמידה (פי' למאן דאמר נתקל אנוס הוא אפ"ה חייב מטעם שהי' לו לעמוד ולא עמד או שאינו חייב רק למ"ד נתקל פושע הוא אבל למ"ד נתקל אנוס הוא פטור) וע"ז אמר ר' יוסי פשיטא לי' ר' יוחנן ליתן לראשון שהות כדי עמידה שהראשון חייב מטעם אדם המזיק ע"כ הי' לו לעמוד אפי' נתקל אנוס הוא אפ"ה הי' לו לעמוד מהו ליתן לשני שהות כדי עמידה דאיפשר דהשני לא מתחייב רק מטעם בור וא"כ יכול לומר האי בירא לאו אנא כריתי' ולא מתחייב רק למ"ד נתקל פושע הוא וע"ז אמר נשמעינ' מהדא הקדרין המהלכין זה אחר זה נתקל הראשון ונפל ובא חבירו ונתקל בו ונפל הראשון משלם לשני והשני משלם לשלישי ואם מחמת הראשון נפלו כולן הוא משלם ע"י כולן וחייבין על נזקי אדם ופטורין על נזקי כלים כו' וא"כ מוכח שהשני נמי חייב ואפי' למ"ד נתקל אנוס הוא והוא דהא תנן וחייבין על נזקי אדם ופטורין על נזקי כלים וא"כ הראשון אינו חייב מטעם אדם המזיק דא"כ הי' חייב על נזקי כלים אלא ודאי דמתחייב מטעם בור ואפי' למ"ד נתקל אנוס הוא והוא מפני שהי' לו לעמוד וא"כ לא אמרינן האי בירא לאו אנא כריתי' דהא הראשון נמי נתקל אנוס הוא ומתחייב על נזקי אדם והוא הדין שני חייב נמי על נזקי אדם ולא יוכל לומר האי בירא לאו אנא כריתי' ודו"ק:
ובזה יתבאר הא שמביא הכא הא דרבי והוא שאמר תולדות הבור כל פירקא תליתאי דתנינן בנזיקין וא"כ פרק המניח דהיינו פירקא תליתאה מיירי בבור וא"כ תיקשי מתניתין דתנן בב"ק (ד' ל') השופך מים בר"ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו דאמאי חייב אם על נזקי גופו הא אמרינן (שם וד' כ"ח) אמר ר' יהודה אמר רב לא שנו אלא שטינפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו והא דמחייב על נזקי כלי' פירש"י דכיון דהוי ממונו הוי כשורו וא"כ לא מיירי כל פירקא תליתאה בבור דהא כיון דמתחייב על שטינפו כליו והוא משום דכיון דלא אפקרינהו משורו למדנו וא"כ הוי שור וע"ז אומר הירושלמי רבי תני הניח גחלת ברה"ר כו' חייב על הצלוחית משום בור כו' וא"כ כיון דמיחייב רבי בבור של נזקין על הכלים וכמו שביארתי א"כ מתחייב על הכלים משום בור והוא שסובר דמשור לא ילפינן משום שכן דרכו לילך ולהזיק כמו דאמרינן בב"ק (ד' ו') מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק וא"כ החיוב הוא ג"כ מטעם בור וע"כ אומר דתולדות הבור כל פירקא תליתאה דתנינן בנזיקין:
ועוד דלשיטת הירושלמי לא ילפינן משור דשאני שור שכן דרכו לילך ולהזיק וע"כ לשיטת הירושלמי אמרינן לקמן (פ"ג דב"ק ה' ב') ר' זירא ור' לא תריהון אמרין מודה ר' יהודא לחכמים במפקיר שור שנגח בר"ה שחייב דאין דומה נזק עומד לנזק מהלך והוא דלא כשיט' הש"ס דילן בב"ק (ד' י"ג) רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר כו' וע' ברא"ש שכת' דאע"ג דפליגי רבנן עלי' דר' יהודה מוקי רבינא מתניתין כיחידאה משום דרבנן לא פליגי עלי' אלא בשור שהמית אדם אבל בשור שהמית שור לא פליגי עלי' כו' ולשיטת הירושלמי אפי' ר' יהודה מודה דנגח ואח"כ הפקיר חייב ועיין בירושלמי לקמן (פ"ד ה"ז) לענין נזקין תני ר' הושעי' לענין נזקין ר' מאיר מחייב ור' יהודה פוטר ובמקום אחר יתבאר:.
[ואיפשר לומר דע"כ ממעט לקמן אדם מדכתיב והמת יהיה לו יצא אדם שאין לו תניי' במותו ולא ממעט אדם מדכתיב שור ולא אדם דא"כ צריך למעט אדם מנזקין כיון שלשיטת הירושלמי הכתוב מיירי בין בבור של מיתה בין בבור של נזקין וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ה דב"ק ה"ו) כתיב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור א' בור לנזקין וא' בור למיתה וא"כ כיון דכתיב שניהם בקרא א"כ אמאי לא ממעט אדם מנזקין ג"כ כמו שממעט כלים אי אמרינן דבור של נזקין פטור על הכלים כמו שבארתי לעיל ומה שכתבו התוס' בב"ק (ד' ב') בתוס' ד"ה לאו כו' ובירושלמי דריש דה"ל למיכתב כי יפתח איש כי יכרה איש בור למה כתיב בור בור אלא חד בור למיתה וחד בור לנזקין מ"מ לא ממעטינן אדם מנזקין דקרא דונפל לא ממעט אלא אמאי דכתיב בקרא בהדי' דהיינו בור י' ולא איתורא והוא דוחק לשיטת הירושלמי דחד בור למיתה וחד בור לנזקין וע"כ אומר דממעטינן אדם מדכתיב והמת יהי' לו יצא אדם שאין לו הניי' במותו וע"כ לא אימעט ק לענין מיתה אבל לא לנזקין ועי' תוס' (שם) ודו"ק):
ובזה יתבאר לקמן (פ"ג ה"ג) השופך מים ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו רב הונא אמר כשנחבט בקרקעו אבל אם נתלכלכו כליו חייב רב אמר אפי' נתלכלכו כליו פטור מילתי' דרב אמר הבור של נזקין פטור על הכלים והנה הפ"מ נדחק בזה ולי נראה שיש (ט"ס בירושל' וכצ"ל) רב הונא אמר בנחבט בקרקעו אבל אם נתלכלכו כליו פטור (והוא מחמת דבור פטור על הכלים וסובר דאע"ג דלא אפקרינהו והוא משום דבור של נזקין פטור על הכלים.וע"כ אינו חייב רק על נזקי עצמו דאדם לא אימעוט אלא ממיתה אבל לא מנזקין) רב אמר אפי' נתלכלכו כליו פטור (צ"ל חייב) והוא משום דסובר דבור של נזקין חייב על הכלים מילתי' דרב אמר בור של נזקין פטור על הכלים (והוא ט"ס וצ"ל) בור של נזקין חייב על הכלים והוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' כ"ח) אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שטינפו כליו במים כו' אך דלשיטת הש"ס דילן ילפינן משור דהוי ממונו ולשיטת הירושלמי בור של נזקין חייב על הכלים וע"כ אמר אפי' נתלכלכו כליו חייב (לפי הגהתי) או שצ"ל מילתי' דרב הונא אמר בור של נזקין פטור על הכלים והוא מדקאמר בשנחבט בקרקעו אבל נתלכלכו כליו פטור (לפי הגהתי) ודו"ק:
קטע ז
שם ר' ירמי' בעי הי' מהלכת ופולטת עשבים מהו כו' והנה הפ"מ נדחק בזה לפרש האיבעי' ולי נראה שזהו כמו דאמרי' בב"ק (ד' י"ז) בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופו הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תפשוט לי' מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן לי' מנא תבירא תבר לרבה פשיטא לי' לרבא מבעי' לי' וע"ז קא מיבעי' לי' בירושלמי הי' מהלכת (פי' על גבי עשבים והעשבים גדילים מרחוק ופולטת מרחוק העשבים אי אמרינן בתר מעיקרא אזלינן וגופה הוי או דילמא כיון שפולטת העשבים ממקום שהם מחוברים מרחוק ע"כ הוי צרורות וע"כ פשיט לי' דבתר מעיקרא אזלינן וע"ז אומר אמר ר' יוסי מה אם המניח גחלת בר"ה עד מקום שהיא מהלכת היא מזקת (פי' ואם הדליק הגדיש חייב על כולה גדיש ולא אמרינן דלהלן הוי צרורות אלמא דבתר מעיקרא אזלינן) וע"ז אומר מאי כדון (פי' מהו הפשיטות מגחלת דהא לר' יוחנן שסובר דאשו משום חציו וע"כ הוי כמו שנעשה ההיזק מעיקרא וכמו שאבאר לקמן בירושלמי (פ"ב ה"ג) כלב שנטל את החררה ר"ל אמר במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת ר' יוחנן אמר נעשה כזורק את החץ ממקום למקום וכמו שפי' הפ"מ נעשה כזורק אה החץ ממקום למקום דס"ל לר' יוחנן אשו משום חציו הוא דחייב והכא חציו דכלב הוא וכשהניח במקום אחד הולך ממקום למקום וכשהצית בכולה גדיש. מתניתא מסייע לר"ל והוא ט"ס וצ"ל לר' יוחנן (דלא כהפ"מ שנדחק שם) הי' גדי כפות לו ועבד סמוך לו פטור אם את אומר שאינו כזורק לו את החץ ממקום למקום ועל שיבולת הראשונה חייב מיתה מכאן ואילך לתשלומין (פי' וא"כ הוא מסייע לר' יוחנן שאומר אשו משום חציו וע"כ הוי כמו שנעשה מעיקרא וכמו שאבאר לקמן וא"כ מהו הראי' מגחלת). וע"ז אומר א"ר יוסי ב"ר בון תיפתר במניח סכין סמוכה לרה"ר וחייב אפי' להלן ממקום הסכין וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ו') לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' ומסיק שם שזה נלמד מאש ומבור כמה דתימר תמן האש נגע מצד א' (וקרי לה אש משום שזה נלמד מאש ומבור) (ועיין בהרא"ש שכתב שם ויש מן הגדולים שכתבו דלא מיחייב אלא מה שמיחייב בשניהם ופטור מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ומטמון כמו באש דכיון דאתי במה הצד יהבינן להו הקל שבשניהם ויש שנסתפקו בדבר ולי נראה דכל דין בור יש להם כו' וע"ז אמר כמה דאת אמר תמן האש (או שצ"ל הסכין) נוגע מצד א' ונתחלחל כולו:
וכמו שביארתי שהוא כמו בעי' דרבא אבל לא כמו שפירש הפ"מ דיש לפרש עוד הבעי' דהכא בענין זה כגון זה שפלטה העשבים ברשות הניזק והלכה בר"ה ואכלה כו' והוא כמו דבעי ר' ירמי' בב"ק (ד' י"ט) התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י מהו וזה אינו דזה בעי לה לקמן בירושלמי (פ"ב ה"ב) הי' טבלא מונחת ברה"ר דרסה עלי' והתיזה והלכה ונשתברה ברה"י אחר מי את מהלך אחר דריסתה או אחר שבירתה אין תימר אדריסתה פטור אשבירתה חייב וזו היא בעי' אחריתא וכמו שכתב הרא"ש ומסקינן דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ומתגלגל למקום אחר אסיקנא לעיל דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקו' שנעשה הנזק דגלי קרא וביער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק:
והנה הרא"ש הביא ברפ"ק מה שכתב הרי"ף שן ורגל פטורין ברה"ר דאורחי' הוא וכתב הרא"ש תמוה לי מה הוצרך לפרש טעמא דפטירי משום דאורחייהו הוא הא קרא כתיב וביער בשדה אחר ואמרינן ולא בר"ה ואיפשר שבא לפרש טעם הפסוק למה פטרתו התורה ברה"ר לפי שדרכו לילך ברה"ר ואי איפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד אבל קרן חייבת ברה"ר אע"ג שדרכן לילך שם כיון דאייעד ויודע שהוא נגחן הוי לי' למארי' לאנטורי' וחצי נזק קיי"ל דקנסא הוא כי היכי דלינטרי' לתורא ונפקא מינה מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ודרסה עלי' ברה"ר ושברה ברה"י כלים כיון שדרכו לילך ולדרוס פטורין ור' יצחק בר שמואל לא פי' כן לקמן גבי שור יוכיח שברשות:
והנה הפילפלא חריפתא שעל הרא"ש הביא מה שכתב השלטי גבורים ובודאי דהכי הוא סברת הרי"ף דבפ' כיצד הרגל השמיט בעי' דר' ירמי' לר' זירא דבעי מיני' התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י מהו ואסיקנא התם דחייב ורבינו השמיט מחמת דס"ל דלאו הילכתא הוא אלא התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י פטור דאורחי' הוא ע"כ. וכתב הפ"ח ואני מתמה מאד על זה דמניין להרי"ף לפרש טעמא דקרא מלבו ולהוציא דין מכח אותו הטעם שהוא דלא כמסקנא דהגמ' כו' עיי"ש:
ולי נראה שהרי"ף הוכיח זה מהא דאמרינן בב"ק (ד' ג') ואמאי קרי לה תולדה דרגל לשלם מן העלי' והא מיבעי' בעי רבא דבעי רבא חצי נזק צרורות מגופו משלם או מן העלי' משלם לרבא מיבעי' לי' לרב פפא פשיטא לי' לרבא דמבעי' לי' אמאי קרי לה תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר וכתבו התוס' וא"ת ואמאי פשיטא לי' טפי מלשלם מן העלי' וי"ל כיון דמן הדין הי' משלם נזק שלם ואתי הילכתא דלא משלם אלא חצי נזק א"כ אתי הילכתא להקל ולא להחמיר [פי' דע"כ פשיטא לי' דפטור ברה"ר דהלכתא לא בא אלא להקל וא"כ אם אתה מחייבו ברה"ר מחמת דהוי חצי נזק והא דמשלם חצי נזק הוא מחמת דאתי הילכתא שאינו חייב רק חצי נזק וא"כ יהי' חומרא מהלכתא וההלכתא לא בא אלא להקל משא"כ הא דמספקא לי' אי מגופו משלם משום דלא מצינו חצי נזק שישלם מהעלי' א"כ הוא להקל מכח ההלכתא. או דמעלי' משלם משום דלא מצינו כאורחיי' דמשלם מגופו וזה אינו מחמת ההלכתא אלא משום דהוי כאורחייהו משא"כ אם יהי' חייב ברה"ר מחמת דהוי חצי נזק א"כ יהי' חומרא מההלכתא וההלכתא לא בא אלא להקל):
אבל הרי"ף הוכיח מזה דע"כ פשיטא לי' לרבא לפוטרו ברה"ר יותר מהא דמגופו או מן העלי' והוא דהטעם דשן ורגל פטור ברה"ר הוא משום דהוי אורחי' וזהו טעמא דקרא וע"כ לא מספקא ליה לענין לפוטרו ברה"ר דכיון דצרורות הוי אורחי' א"כ ודאי פטור ברה"ר אלא דמספקא ליה אי מגופו או מן העלי' דזהו גזירת הכתוב דחצי נזק של תם מגופו ונזק שלם של מועד או של רגל מן העלי'. וע"כ מיבעי' ליה אי מגופו משלם או מן העלי' משלם וע"כ לטעמי' דהרי"ף אם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ודאי פטור ולא כדבעי ר' ירמיה מר' זירא כיון שהוכיח זה מהא דרבא דלענין לפוטרו ברה"ר פשיטא ליה ולענין אי משלם מגופו או מן העלי' מספקא ליה א"כ מוכח דהטעם דהא דפטור שן ורגל הוא משום דהוי אורחי' וע"כ בודאי דצרורות פטור ברה"ר ורבא דהוא בתרא קיי"ל כוותי' לגבי ר' ירמי' אבל ר' ירמיה סובר דהא דפטור שן ורגל ברה"ר היינו מגזירת הכתוב וע"כ מיבעי' ליה אם התיזה בר"ה והזיקה ברה"י וכן בעי לה בירושלמי משום דסובר דזה תלוי בגזירת הכתוב:
[וע"כ אמרינן בירושלמי (פ"ב ה"א) ר' אלעזר אמר כל דבר שהוא חוץ לגופה לא חלקו חכמים בין רה"י לרה"ר דסובר דחצי נזק צרורות חייב בר"ה ג"כ והוא דכיון דהוי גזירת הכתוב ע"כ סובר דבזה שוה לקרן והא דהוי תולדה דרגל היינו לשלם מן העלי'. ולקמן יתבאר עוד בזה]:
קטע ח
שם ר' בון בר חייא בשם ר' שמואל כו' אם לא נאמ' שור הייתי למד שור מן הבור מה אם הבור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב שור שדרכו לילך ולהזיק לא כש"כ אי מה הבור משלם נזק שלם אף השור משלם נזק שלם או מה השור משלם חצי נזק אף בור משלם חצי נזק אילו לא נאמר שור הייתי למד שור מן הבור או אילו לא נאמר בור הייתי למד בור מן השור (פי' וא"כ כיון דחלוקים בהלכותיהן א"כ למה לי למימר הטעמים לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים) וע"ז אומר ולמה תניתה הכא דאית ליה סגין מילין [פי' הפ"מ דהיינו כמו שתירצו התוס' יגדיל תורה כו' ולי נראה דאיפשר לומר דאית לי' סגין מילין (פי' שיש לכל אב כמה תולדות) וע"כ כיון שהם חלוקים בהלכותיהם ע"כ רוצה התנא לאשמועינן הטעמים שיש בהן דהיינו שיש בהן רוח חיים וכן שדרכן לילך ולהזיק בכדי לידע התולדות מאיזה אב הוא אם מקרן או משן ורגל או מאש או מבור ועיין בב"ק (ד' ו') הצד השוה שבהן לאתויי מאי לאתויי אבנו סכינו ומשאוכו' וכתב הרא"ש ויש מן הגדולים שכתבו דלא מיחייב אלא מה שחייב בשניהם ופטור מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ומטמון כמו באש כיון דאתי במה הצד יהבינן להו הקל שבשניהם ויש שנסתפקו בדבר ולי נראה דכל דין בור יש להם כו' הילכך נראה דעיקר תלמודא הוא מבור לחודי' כו' עיי"ש וע"כ ביאר התנא החומרות שיש בהם בכדי לידע במאי מדמינן התולדות להאבות והנ"מ הוא להלכותיהן) וכן מה שאומר אח"כ לא הרי משכב כהרי מושב כו' ולא פי' התנא והכא פירש החומרות והוא משום דאית סגין מילין וע"כ צריך לידע התולדות משא"כ במשכב ומושב דידוע הוא מה שדומה למשכב ומה שדומה למושב:
שם אמר ר' לא צריך הוא שיאמר לכל אחד ואחד והשור מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה דכתיב והמת יהי' לו תני ר' ישמעאל יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצא אדם שאין לו הניי' במותו. ובש"ס דילן בב"ק (ד' נ"ג) אמרינן ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם והנה התוס' הקשו בב"ק (דף י') בד"ה שהשור חייב בו פסולי המוקדשין משא"כ בבור כו' וא"ת למה ליה שור ולא אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין דמת אסור בהנאה כו' ואי משום שהשער מותר כדאמרינן בערכין (ד' ז') ה"נ שער פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן בבכורות (ד' כ"ה) ואפ"ה כיון שעיקרו אסור חשיב אין המיתה שלו:
[והנה איפשר לומר דהא דהירושלמי ממעט אדם מדכתיב והמת יהי' לו יצא אדם שאין לו הניי' במותו הוא משום דלשיטת הירושלמי השער ג"כ אסור בהנאה ודלא כשיטת הש"ס דילן בערכין (דף ז') דאמרינן שם האשה שנהרגה כו' ואמאי אסורי הנאה נינהו אמר רב באומרת תנו שערי לבתי אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה אמר רב בפיאה נכרית טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר והא מיבעי' לר"י ב"ח דבעי ריב"ח ושער נשים צדקניות מהו כו' קשי' ליה לרנב"י והא דומי' דבהמה קתני מה התם גופי' אף ה"נ גופי' אלא אמר ר"נ זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה ופירש"י לעולם שערה ממש ודקשי' לך איסורי הנאה נינהו לא קשי' דשער המת לא מיתסר בהנאה דלא דמי לשיער בהמה ש נהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה כו'. אבל הירושלמי סובר כתירוצא קמא דמיירי באומרת תנו שערי לבתי כמו דאמרינן בירושלמי (ספ"ו דגיטין ה"ה) ר' אלעזר שאל מתנתו כמתנת ש"מ ר' נחמן בר יעקב ארמני' מה דהיא צריכה לר' שמעון פשיטא לי' לריב"ח דתנינן תמן האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה אמר ריב"ח באומרת תנו כבנתי לבתי (פי' וא"כ מוכח דהיוצא ליהרג מתנתו כמתנת שכ"מ דכיון שהאשה יוצאה ליהרג א"כ אם אמרה תנו כבנתי לבתי צריך ליתן ונקנה באמירה וא"כ אינו אסור בהנאה). וא"כ איפשר לומר דשער המת אעפ"י שאינו נהרג בב"ד נמי אסור בהנאה וע"כ אומר והמת יהי' לו ולא אדם והוא משום דאפילו שערו אסור אבל לא למעוטי פסולי המוקדשין והמת יהי' לו דשור הוא לומר שהבעלים מטפלין בנבילה בהא ליכא למעוטי אדם דהא מתחייב בכופר):
קטע י
עוד שם וכשהזיק חב המזיק אמר ר' יוסי הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחילה אעפ"י שחזר ונעשה ניזק חייב והנה הפ"מ נדחק בזה:
[ולי נראה דהא שאומר הדא אמרה אדם שחבל בחבירו כו' קאי אמתניתין דב"ק (ד' ל"ג) שני שוורין תמין שחבלו זה את זה משלמין כו' וכן שני אנשים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם וכתב הרא"ש ונראה לי דמיירי שהתחילו בבת אחת כו' אבל אם הא' התחיל המתחיל משלם חצי נזק והשני פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור והוי כמו בעטה מהלכת ברבוצה דפטור לר"ל כו' וכן שני אנשים נמי מיירי שהתחילו כאחת אבל אם התחיל הא' השני פטור ואע"ג דלא שייך באדם כל המשנה ובא אחר ושינה דהא אפילו על עסקי ממון אמרינן כו' וה"נ אוקימנא לעיל וקצותה את כפה ביכולה להציל ע"י דבר אחר אבל אינה יכולה פטורה כו' כש"כ שהמוכה בעצמו פטור וע"ז אומר אמר ר' יוסי הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחילה אע"פ שחזר ונעשה ניזק חייב (פי' מדקאמר וכן שני אנשים א"כ הוי כמו בשני שוורים דהא דחייבים היינו דווקא שהתחילו בבת אחת אבל אם הא' התחיל המתחיל משלם חצי נזק והשני פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וה"נ בשני אנשים) ועיין בנימוקי יוסף שכתב (בפ"ג דב"ק) דלא אמרינן דלא אזקי' האחרון לראשון אלא אחר זמן אי נמי דאזיקו להדדי בבת אחת אבל אזקי' בשעת חימום כו' האחרון פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור כו' וכן כתב הרא"ש בב' אנשים שחבלו זה בזה אע"ג דלא שייך באדם כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור כו' אמר המחבר ונראה לי שהירושלמי מסייע לדבריו דאמר עלה דמתניתין הדא אמרין המזיק את חבירו והוזק בו פטור ומשמע לי' מלשון דנקט וכן שאיפשר שנשמע שהדין שוה כמו בשוורים כדעת הרב ע"כ לשון המחבר והנה בירושלמי שלנו ליתא לזה אמתניתין רק הירושלמי דהכא דאמר ר' יוסי הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחילה אעפ"י שחזר ונעשה ניזק חייב דכתיב מכה בהמה ישלמנה. ואגב דמביא לקרא אח"כ לענין שהבעלים מטפלים בנבילה ע"כ מייתי לה הכא:
קטע יא
עוד שם רב יהודא בשם שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ולא לשואל אלא לנזקין ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי ומאן הוא אבא רב או אבא בר אבהו אמר רב חסדא נעשה עיקר טפילה ופי' הפ"מ נעשה עיקר טפילה בתמי' כלומר דר' חסדא מתמה על שמסתפק אם הוא רב או אביו פשיטא שעל רב מתכוין דאי על אביו וכי שייך לעשות מעיקר טפילה ואבא מודה לי והוא דוחק) גם מגיה בירושלמי ואני אומר אף לשואל שמין ובירושלמי איתא אין שמין:
וע"כ נראה לי להגיה רב יהודא בשם שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין (והא דאומר ולא לשואל הוא (ט"ס) והוא כמו דאיתא בש"ס דילן בב"ק (דף י"א) אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין) ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי (ובש"ס דילן איתא ואני אומר אף לשואל ואמרינן איבעיא להו היכי קאמר אף לשואל שמין ואבא מודה לי) ובירושלמי קאמר בהדי' ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי וע"ז אמר רב חסדא נעשה עיקר טפילה (פי' שסובר דבשואל יש לומר יותר דאין שמין מבגנב לגזלן):
[והוא כמו שכתבו התוס' בב"ק (דף נ"ו) בד"ה פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותו לכל מילי בהוציאוה לגוזלה איירי מתניתין כדמוקי לה בירושלמי וא"ת מנלי' דקיימא ברשותייהו אפי' להתחייב על מה שהיא מזקת דאהכי קאי דליכא למימר דכי היכי דמסרה לשומר חנם והשואל נכנסו תחת הבעלים הוא הדין גזלן דדילמא שומר הוא דמחייב אבל גזלן לא דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרה ובפירות שהרקיבו מקצתן מוכח בהגוזל קמא (דף צ"ח) דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו ופטור אפי' בפשיעה דלא קיבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשא דלא הדרא ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשא דהדרא ובהרקיבו מקצתם כיון דקיבל עלי' שמירה דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי ואפי' שואל דקייל"ן דאף לשואל שמין כו']:
וא"כ יש לומר דבשואל מתחייב יותר ואי משום דגזלן קונה בשינוי איפשר לומר דרב חסדא לטעמי' דאמרינן בב"ק (דף ס"ז) ואיכא דאמרי אמר ר' חסדא אמר ר' יונתן מניין לשינוי שאינו קונה שנאמר והשיב את הגזילה מ"מ ועיין בנתיבות המשפט (סי' שס"ג) שכתב הש"ך ותמה דאיך יהי' גנב וגזלן גרע יותר משומר וכתב ע"ז הנתיבות ותמוהין דבריו מאוד דהא כתבו התוס' בב"ק (דף נ"ו) ד"ה פשיטא דשומר חייב בכחשא דהדר ובהרקיבו מקצתן ובגזלן פטור דגזלן לאו שומר הוא אלמא דשומר חייב אפי' במקום דליכא שינוי ואפילו מאן דפוטר בבהמה בכחשא דהדר הוא מטעם שאין שבת בבהמה אבל בהיזק דהרקיבו מקצתן כשיש היזק אף דליכא שינוי חייב השומר ועוד דלמ"ד דשינוי אינו קונה ואומר הרי שלך לפניך אפי' היכא דאיכא שינוי ובשומר ודאי חייב אלמא דשומר לאו מטעם שינוי חייב:
וע"ז אמר רב חסדא על הא שאמר ר"י בשם שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין (והאי אלא לשואל הוא ט"ס) ואני אומר אף לשואל אין שמין (כצ"ל כמו דאיתא ולא כמו שהגיה הפ"מ דאף לשואל שמין אלא דאף לשואל אין שמין כמו דאיתא בירושלמי) וע"ז אמר רב חסדא נעשה עיקר טפילה דמאי דקאמר אף לשואל אין שמין כמו בגנב וגזלן ע"ז אומר נעשה עיקר טפילה משום דבשואל יש לומר יותר דאין שמין משום דקבל עליו שמירה לאפוקי בגזלן דיש לומר הרי שלך לפניך דרב חסדא לטעמי' שסובר דשינוי אינו קונה:
וע"ז אומר אתא ר' יהודה בשם שמואל וכתב הפ"מ דהאי אתא רב יהודא בשם שמואל הוי כאיכא דאמרי והוא דוחק אלא שאומר אתא רב יהודה בשם שמואל וביאר דבריו והוא שאומר אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ולא לשואל אלא לנזקין והשומרים כנזקין הן (פי' אע"ג שהשומרים מתחייבים אף בכחשא דהדר אעפ"כ שמין להם והוא מחמת שאינם קונים בשינוי רק הגזלן שקונה בשינוי ע"כ אין שמין או מטעם דכתיב חיים שנים ישלם רק השואל דקני לה לאונסין הרי הוא כגזלן) והוא דלא כשיטת הש"ס דילן דבשואל שמין והירושלמי אזיל לטעמי' דמדמה שואל לגזלן וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ח דשבועות ה"א) תני וגונב מבית האיש ולא מבית השואל וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ס"ב) אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל והוא משום דכיון שהוא ביד הגנב לא הוי וגונב מבית האיש אבל בשואל חייב כפל וכמו דאמרינן בב"מ (ד' ל"ג) אמר אביי שואל עד שישלם כו' אלמא דבשואל חייב הגנב כפל. והטעם הוא אם הבעלים יכולים להקדיש ע"כ הוי עדיין של הבעלים וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ס"ט) ר"י סתמא אחרינא אשכח דתנן אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אמאי בשלמא לגנב ראשון ולא משלם וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים נשלם אלא ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומאי חזית דאזלת בתר האי סתמא לעביד כסתמא דצנועין משום דמסייע לי' קרא ואיש כי יקדיש את ביתו קודש כו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וא"כ בשואל יכול להקדיש ג"כ (ועיין בס' ים של שלמה שכתב (בפ"ה דב"ק) דמטלטלים בתוך ימי השאילה נראה פשיטא שאינם דומים לפקדון ולא חל עליהם ההקדש והוא תמוה מה שכתב בפשיטות דהא מהרא"ש בב"ב (ד' פ"ח) מוכח דיכול להקדיש שכתב שם ובשלמא אי הוי לוקח משום הכי הוי דבר שאינו שלו אלא אי אמרת שואל אמאי אין משאיל יכול להקדיש מה שהוא שאול ביד אחרים מ"ש משוכר כו' אחר כך מצאתי להקצה"ח סי' רי"א שהקשה ג"כ מזה על היש"ש: