אור ברסלב

נודע ביהודה מהדורא קמא· רבי יחזקאל לנדא

אורח חיים

הקדמה מבן המחבר

תשובה א

לשמוע קול שופר, ברית שלומו לא תופר, ויזכה להכתב ולהחתם עם כל הכתוב לחיים בספר. ה"ה כבוד אהובי ש"ב ידידי הרב המאור הגדול המופלא ומופלג בתורה ומעלות כבוד מוהר"ר יצחק הכהן נר"ו, אב"ד ור"מ דק"ק בון:

ראיתי מכתבו מגילה עפה כהן שדעתו יפה ואמרתו צרופה, על דבר התפילין שבא לשם סופר אחד ועושה הבתים נאים ומהודרים. אמנם מעשיהם ע"י טיח אשר מטיח טיחה עבה על עור הבתים ואח"כ באיזה שפירטוס ומתוך כך המה שחורים בתכליתה הידור מצהירים ומזהירים, ורום מע"ל מאריך לפסול. ובא על זה מכמה צדדים האחד הטיח הזה מכסה עור הבתים וא"כ אין בית החיצון רואה האויר, וגם מצד מוסיף שזה הטיח יתיר הוא ועובר על בל תוסיף, וגם משום שבשעה שעושה טיח הזה הוא עב ומכסה קוי השי"ן של תפילין רק הקוים ניכרים ויש בזה משום מוחק השם. וכתב עוד לחזק סברתו שפוסל משום מכסה העור דלא מהני אף שהוא לנאותן מדי דהוה ציפן זהב שפסול. וכבודו הרמה הרחיב בזה הדבור בפלפול וסברה:

והנה אני אומר להשיב על קצת מדברי מע"ל. וזה לשון מע"ל זכינו לדין דמסקנת המרדכי דעור בהמה טמאה וציפוי זהב על גבי הבית נמי פסול וכן פי' הבית יוסף והב"ח דברי הטור והרמב"ם ולא מצאתי שום חולק בזה, ע"כ דברי מע"ל:

ואני אומר לא מצאתי בכל הפוסקים הקדמונים מי שפירש דברי הגמ' ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה שפירושו הוא שציפה זהב על הבית, ומאור עינינו הרב הבית יוסף לא דק בזה כל הצורך. והנה מקור הדברים במס' מנחות דף מ"ב ע"ב כתנאי ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולים עור בהמה טהורה כשרים ואעפ"י שלא עיבדן לשמן רשב"ג אומר אף בהמה טהורה פסולים עד שיעבדן לשמן. רש"י ציפן זהב לתפלין. פסולים בתים דתיק של עור בעינן דאפילו קשירתן אינו אלא רצועות במינו כדאמרינן בהקומץ. או שטלה עליהן. שעושה בתים של עור בהמה טמאה פסולים כדאמרינן בפ' שמונה שרצים למען תהי' תורת ה' בפיך מן המותר בפיך עכ"ל רש"י. והנה אין ספק בכוונת רש"י שמה שכתב ציפן זהב לתפילין היינו שעשה הבתים עצמן של זהב וציפה הפרשות בזהב והפרשות קורא רש"י כאן תפילין ויגיד עליו ריעו בטלה עליהן עור בהמה טמאה פירש"י שעשה בתים של עור בהמה טמאה וא"כ הה"ד ציפן זהב היינו שעשה גוף הבתים זהב. ועוד דהרי רש"י פירש פסולים בתים דתיק של עור בעינן דאפילו קשירתן אינו אלא רצועות במינו כדאמרינן בהקומץ. וכוונתו למה דאמרינן בדף ל"ה ע"א תפילין אין קושרין אותן אלא במינן וכו'. והנה אי ס"ד בעשה בתים של עור ואח"כ ציפן זהב איך יליף מרצועות ששם גוף הקשירה היא וברצועות גופייהו מנ"ל למפסל אם עשה רצועות שחורים ושוב ציפה עליהן זהב. ואם נימא שטעה הפסול הוא משום שאין עור הבית נראה מבחוץ א"כ לא נזכר טעם זה ברש"י ולמה שביק רש"י עיקר הטעם ונקט ק"ו מרצועות וערבך ערבא צריך. ועוד דהא פירש"י פסולים הבתים ובוודאי כוונת רש"י למימר שאין התפילין עצמן דהיינו פרשות פסולות שהרי יכול להוציאם ולתת אותם בבתים אחרים. ואי ס"ד דמיירי שעשה בתים של עור ואח"כ ציפה עליהן זהב א"כ גם הבתים אינם פסולים שהרי יכול להסיר ציפויין וישארו בתים של עור כתיקנן וא"כ ממ"נ קודם שמסיר הזהב הכל פסול וכשמסיר הזהב גם הבתים כשרים ולמה פי' רש"י פסולים הבתים ה"ל לרש"י לפרש פסולים התפילין אלא וודאי בלי ספק שרש"י פירש ברייתא זו ציפן זהב לתפילין הכוונה שציפה הפרשות בבתים של זהב שעשה גוף הבתים של זהב אבל אם עשה בתים של עור בהמה טהורה ואח"כ ציפה עליהן דבר אחר לא נזכר בברייתא זו כלל. ורבינו הגדול הרמב"ם בפ"ג מהל' תפילין כתב וזה לשונו שם בהלכה ט"ו, העור שמחפין בו התפילין ושעושין ממנו הרצועות הוא עור של בהמה חיה ועוף הטהורין וכו' ואם עשה בעור טמאה או שציפה התפילין בזהב פסולים. והנה גם בלשונו אין ספק שמה שכ' העור שמחפין בו התפילין היינו עור הבתים גופייהו דהרי לא נזכר בדברי הרמב"ם בשום מקום שיחפה עור אחר עוד על עור הבתים, הן אמת שדעת הרמב"ם שצריך שיכרוך מטלית על הפרשות קודם שיתנם בבתים כמבואר בדבריו בפ"ג הלכה א' והל' ח' ע"ש. אבל שיהי' צריך לחפות עור מבחוץ על הבתים זה לא שמענו בדבריו כלל. וז"ל בריש הל' תפילין ארבע פרשיות אלו שהן קדש וכו' הן שכותבין בפני עצמן ומחפין אותן בעור ונקראים תפילין וכו'. וא"כ מה דקאמר כאן העור שמחפין בו התפילין בה"א הידיעה על עור זה שהזכיר בריש הלכות הללו כיון שמחפה הפרשות בעור והיינו עור הבתים עצמם. ועל זה קאמר אם עשה בעור בהמה טמאה פסול. וא"כ מה דקאמר העור שמחפין בו התפילין היינו עור הבתים הרי שהפרשיות קורא כאן תפילין ולפ"ז בציפן זהב דקאמר או שצפה התפילין בזהב תפילין הם הפרשיות וציפן זהב היינו שעשה הבתים מזהב אבל לא שעשה הבתים מעור ואח"כ ציפן זהב ולא נזכר דין זה ברמב"ם לפי שגם בברייתא מיירי שגוף הבתים הם זהב או עור בהמה טמאה כפירוש רש"י. ולכן אני תמה על הבית יוסף בא"ח סי' ל"ב שכתב שמדברי הרמב"ם משמע בטולה עור אחר על הבתים לא שעשה הבתים עצמה מעור טמאה וכו'. ונהפוך הוא שדברי הרמב"ם מפורשים להיפוך. והרא"ש בהלק"ט כתב ת"ר ציפן זהב וכו' רשבג"א אף עור בהמה טהורה פסולים עד שיעבדן לשמן ובהל' ס"ת כתבתי דהלכה כרשב"ג דבעי עבוד לשמן הילכך הקלף והרצועות והבתים כולהו צריכין עיבוד לשמן עכ"ל הרא"ש. ומדחשב שה הרא"ש בסוף דבריו הקלף. והרצועות והבתים ושביק לעור שעל הבתים דג"כ פסול אם הוא מעובד שלא לשמו מכלל דגם הוא מפרש הברייתא זו על גוף הבתים ולא מיירי בריש דבריו מעור שעל הבתים כלל:

ואמנם זה יש לדחות דבסוף דבריו חושב רק זה שהוא מוכרח להיות בתפילין אבל עור שעל הבתים אף שאם חיפה הבתים בעור שאינו מעובד לשמו פסולים כרשב"ג מ"מ אינו חיוב להיות כלל עור על הבתים ולכך לא חשבו. ואמנם אח"כ גבי מעברתא של תפילין הלמ"מ כתב הרא"ש ויש מפרשים מעברתא היא רצועה קטנה שמעבירין למעלה על תפילין של יד וכו' ואפילו אין הפירוש של מעברתא רצועה קטנה מ"מ אין התפילין פסולין משום בית החיצון שאינו רואה את האויר בכה"ג אלא א"כ חבר להם בית אחר וטעמא דציפן זהב פסולין משום דבעינן שיהיו מצופין בעור בהמה טהורה דומיא דטלה עליהן עור בהמה טמאה עכ"ל הרא"ש. ולכאורה איך מביא הרא"ש ראיה לציפן זהב אין הטעם משום שאין הבית רואה את האויר מטלה עליהן עור בהמה טמאה וערבך ערבא צריך ודלמא גם טלה עליהן עור בהמה טמאה ג"כ פסול משום שאין בית החיצון רואה את האויר ומיירי שלמטה עשה בתים מעור טהורה. ונראה משום דלפי הסברה החיצונה אין טעם לפסול בעשה גוף הבתים של זהב והיכן נזכר בתורה שיעשה הבתים מעור, ורש"י כאן במנחות באמת נתקשה בזה והוצרך ללמוד מק"ו מרצועות שצריך של עור מטעם שקושרין בהם התפילין ק"ו בתים עצמן. ובפרק נגמר הדין פי' רש"י שהוא הלמ"מ. אבל באמת לא מצינו בשום מקום מפורש בש"ס שהבתים צריך להיות של עור בשלמא עור בהמה טמאה ודאי פסול דבעינן למלאכת שמיה מן המותר בפיך. אבל דבר שאינו אסור אף שאינו עור לא מצינו מפורש שהוא פסול רק בברייתא זו דציפן זהב פסול. ולכן יותר טוב לפרש דברייתא זו לא מיירי שעשה גוף הבתים של זהב אלא שעשה בתים של עור או של איזה מין שיהיה מן המותר ואח"כ ציפן זהב מיירי הברייתא והפסול משום שאין הבית רואה את האויר וא"כ מוכח שיש פסול באינו רואה האויר. וע"ז קאמר הרא"ש שאינו כן אלא מיירי בעשה גוף הבתים זהב דומיא דעור בהמה טמאה שבודאי בעשה גוף הבתים מטמאה ודאי פסול דהרי בעינן מן המותר בפיך הכי נמי בציפן זהב בעשה גוף הבתים של זהב פסול דבעינן עור כפירש"י וא"כ שוב אין לנו הכרח לפרש הברייתא בעשה בתים של עור וציפה עליהן זהב ולומר דבעינן בית רואה האויר שהרי הברייתא מתפרשת כפשוטה דעשה גוף הבתים זהב:

ודע שלכאורה דברי הרא"ש תמוהין שלאיזה צורך הוצרך לכתוב דהך ציפן זהב אין הטעם משום שאין הבית רואה את האויר דהרי קאמר שם בברייתא דעור בהמה טהורה כשירה ואי משום שאין הבית רואה את האויר אם כן גם בעור בהמה טהורה גם כן יהי'. פסול. וצריך לומר דבציפה בעור בהמה טהורה לא איכפת לן באינו רואה האויר אם כן ממילא במעברתא אין הפסד ברצועה קטנה ההיא שהרי הך רצועה עור טהורה היא וצ"ל בשלמא בצפוי עור בהמה טהורה א"כ ציפה כל הבית מכל הצדדין וא"כ זה החיפוי עצמו נעשה בית החיצון והרי הוא רואה האויר ומתכשר ע"י החיפוי לא ע"י הפנימי. אבל זו הרצועה קטנה היא רק לרוחב היד כמבואר בטור בסי' ל"ב אבל לא מכל צדדי הבית וא"כ אי אפשר לחשוב הרצועה קטנה ההיא לבית וצריך אתה לחשוב הבית הפנימי שתחת הרצועה לבית וא"כ ה"א שמיפסל משום שאינו רואה האויר והוצרך הרא"ש לומר שבציפה זהב אין הטעם משום רואה האויר רק הטעם דבעינן שיהי' מחופה עור בהמה טהורה. והנה אכתי יש מקום לפרש דברי הרא"ש שגם הוא מפרש הברייתא ציפן זהב או שטלה עליהן עור טמאה וכו' מיירי שלמטה עשה גוף הבתים מעור טהורה ולמעלה על הבתים ציפה זהב או עור טמאה אלא שהרא"ש קאמר דדוקא זהב שאינו ראוי לעשות ממנו בית להכי פוסל גם בחיפה למעלה אבל עור בהמה טהורה שהוא ראוי לבית גם בחיפהו למעלה אפילו דומיא דרצועה דמעברתא שאינו מקיף מכל הצדדים שיהי' יכול ליחשב בית אפ"ה אינו פוסל הבית שתחתיו. ועיין במרדכי מה שכתב בשם ר"י:

ואמנם בין לפי' הראשון בדברי הרא"ש ובין לפרושי הזה. קשה למה הוצרך הרא"ש להביא ראיה לזהב מטמאה הרי ממקומו הוא מוכרע שזהב עצמו אינו ראוי לעשות ממנו עצמו הבית דאי היה ראוי א"כ מה בין ציפהו זהב ובין חפהו עור טהורה ולמה זה פסול וזה כשר. ואמנם הרא"ש לא רצה להאריך והביא ראיה ממה דסמיך ליה דהיינו בהמה טמאה. ועוד דהב"י כתב דהרמב"ם מפרש סיפא דברייתא עור בהמה טהורה על הפרשיות והרצועה לא על הבתים. ואף שהרא"ש לא ס"ל כן מ"מ לא רצה לסמוך ראייתו על זה. ואמנם מפשטן של דבריו של הרא"ש שכתב שאין התפילין נפסלין משום אין הבית רואה האויר אלא א"כ חבר להם בית אחר משמע דוקא בכה"ג נפסלי ולא באופן אחר כלל וציפן זהב היינו גוף הבתים עשה זהב. והסמ"ג לא ראיתי שהעתיק ברייתא זו כלל. ולפי הנראה השמיטה לגמרי ולא הביאה בספרו. א"כ מכלל שהוא מפרש ג"כ שעשה בתים עצמן מזהב או מעור בהמה טמאה ולכך לא הוצרך להביאה כיון שכבר כתב בריש הלכות תפילין הקלף שכותבים בהם הפרשיות וגם הרצועות וגם עור הבתים צריך להיות מבהמה או חיה טהורה וכו' גם צריכין עבוד לשמן עיין שם. וא"כ הרי כבר מיעט כל דבר שאינו עור בהמה טהורה והיינו ממש כברייתא זו וכרשב"ג. אבל אם היה מפרש הברייתא שציפה הבתים זהב או עור טמאה היה לו להביאה. והטור ח"ח סי' ל"ב בסכינא חריפא פסקיה להך ברייתא ולא רישא סיפא ולא סיפא רישא. וז"ל הטור. ואם ציפה הבתים זהב או שעשאה מעור בהמה טמאם פסולה. הרי דבזהב לא קאמר שעשה הבתים מזהב רק קאמר ציפה הבתים זהב דמשמע שלמטה עשה בתים של עור כהוגן ועליהם ציפה זהב ובעור טמאה כתב שעשאם מעור בהמה טמאה דמשמע שהגוף הבתים עשה מעור בהמה טמאה. והב"י ג"כ כתב שכן נראה מלשון הטור שאם עשה הבתים מעור טהורה ושוב טלה עליהן עור טמאה אינן פסולים אלא שצריך טעם למה ציפן זהב פסול דמה גריעותא דזהב טפי מעור בהמה טמאה. ואי לאו שהטור מדויל ידיו משתלים היה בידי לתרץ קושית הב"י וטעמא דציפן זהב פסולים היינו משום דבעינן שיהיו הבתים שחורים מבחוץ דומיא דרצועות שחורים ואם ציפן זהב אינן שחורים ולכך פסול. אבל טלה עליהן עור טמאה הרי אפשר שאותו עור יהיה גם כן שחור ולכך אינו פוסל אלא א"כ עשה הבתים עצמן מעור טמאה משום דבעינן מותר בפיך. וטעם זה איני אומר מלבי כי זה שאני אומר שהבתים צריכין להיות שחורים זה הוא דעת התוספות במסכת שבת דף כ"ח ע"ב סוף ד"ה תפילין בהדיא וכו' שכתבו בזה הלשון וכיון דמצריך שיהיו הרצועות שחורים כמו הקציצה וכו' הרי מפורש בדבריהם שהקציצה תהיה שחורה. והמרדכי כתב בהדיא בשם ר"ת שהבתים צריכין להיות שחורין והביא ראיה מלשון הנ"ל. ומה שאני אומר שבשביל זה פסול אם ציפן זהב. לענ"ד זה מבואר בירושלמי במסכת מגילה בפרק הקורא עומד שעל המשנה דתנן שם העושה תפלתו עגולה סכנה וכו' ציפה זהב כו' קאמר שם בירושלמי תני ר' יוסי בן ביבי תפילין מרובעות שחורים הלמ"מ. ולדעתי קשה לפרש שחורים על הרצועות שלא נזכרו הרצועות שם כלל. ועוד שהרי כללן יחד מרובעות שחורים וכשם שמרובעות קאי על הבתים כן שחורים ובא הירושלמי לתת טעם על מה שאמרה המשנה עגולה סכנה ואין בה מצוה. וכן על מה שאמרה ציפה זהב הרי זו דרך החיצונים ונתן טעם על שני דינין הללו משום דמרובעים ושחורים הלמ"מ. ומעתה כבר מוצל הטור מקושית הב"י. אבל אעפ"כ הטור מדויל ידיו משתלים שהרי הטור עצמו בסי' ל"ב פסק שהבתים רק מצוה לעשותן שחורים ואם עשאם מצבע אחר כשר:

והנה גם הר"ן במסכת מגילה באותה משנה ציפה זהב הרי זה דרך חיצונים כתב הטעם דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך כלומר שתהיה כתובה במה שמותר בפיך ושי"ן של תפילין הלמ"מ הלכך בעינן שתכתב במה שמותר בפיך עכ"ל. הרי מבואר ג"כ מדבריו דציפה זהב היינו עור הבית עשה של זהב. ואמנם גוף דבריו שכתב לפסול זהב מטעם מותר בפיך. וכן כתב רש"י שם במשנה. הוא תמוה בעיני דאטו זהב אסור בפיך ועד כאן לא ממעטינן מבפיך אלא בהמה טמאה אבל זהב מאי איסור ומאי היתר שייך בו. ובאמת רש"י במנחות כתב טעם פסול זהב דאפילו קשירתן בעינן מינו ועור בעינן וגבי בהמה טמאה פירש הטעם משום מותר בפיך ובפ' נגמר הדין פירש"י שהוא הלמ"מ דזהב פסול. אבל עכ"פ מותר בפיך לא שייך בזהב ולקמן יתבאר יותר. אבל עכ"פ הוכחנו מדברי הר"ן דציפן זהב היינו הבתים עצמן המה זהב. והמרדכי בהלכות תפילין ז"ל כתב רבינו שמשון בש"ר מצריך לכרוך כל פרשה ופרשה ואין לפוסלן משום האי טעמא כדחזינן הכא שטולה עליו עור והשתא אין עור הבתים רואה האויר. ומיהו מצאתי שכתב ר"י ט"ע דלא מפסל משום ראית אויר אלא דוקא דראש אבל דיד לא דלא שייך בשל יד בית החיצון. ועוד דלא שייך חילוק דבסמוך גווייתא וכו' אלא בשל ראש אבל בשל יד הם בשל עור אחד הילכך אין ראיה מכאן להכשיר בשל ראש. ונראה דלית ראיה לא לפסול ולא להתיר. ומיהו כה"ג לא מיקרי יתיר אלא אי מייתר בית ה' כההיא דהנחנקין ודשמעתין החליף פרשיותיה אבל זה הקלף המכסה להגין בעלמא לא אשכחן בהו פסול מהא דתניא בפרק נגמר הדין ובהניזקין ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולה לאו משום ראיית אויר אלא כדפירש הקונטרס דהלמ"מ עור בהמה טהורה ובעור של גוף הבתים איירי. ומיהו קצת נראה הלשון שירצה לומר עור אחר טולה כדהכא טולה עליהם וכו' דבעי למימר עור ע"ג עור הבתים והכי אמרינן ת"ח אל יצא במנעלים המטולאים ומוקי לה בטלאי על גבי טלאי. ושוב נ"ל דאי אפשר לעשות כדפירש בש"ר דא"כ השי"ן דמסיק התה דהלמ"מ לכאורה לא היתה בעור העליון ופוק חזי מאי עמא דבר דהלכה רופפת בידי וכבר נהגו כש"ר ואין למחות בידם כ"א ע"פ ראיה ברורה, רבינו שמשון. ולכאורה דברי המרדכי תמוהין דאיך אפשר לסתור דעת הש"ר מהא דתניא ציפן זהב והרי אדרבא משם מוכח דשפיר דמי לעשות כש"ר שהרי בהדיא תניא שם עור בהמה טהורה כשרים. ועוד קשה למה הביא ברייתא מפרק נגמר הדין ומהנזקין ולמה לא הביא משנה ערוכה במגילה פרק הקורא עומד ציפה זהב הרי זה דרך חיצונים. וזה יש לתרץ לפי שרצה לומר אחר כך דלשון טולה רוצה לומר עור אחר ובמשנה לא נזכר רק ציפן זהב. ועוד קשה מה דמסיק ושוב נ"ל דא"א לעשות כדפירש בש"ר דא"כ השי"ן כו' לא היתה בעור העליון וכו'. והדבר יפלא דהרי בתפילין דשימושא רבא ודאי השי"ן היא בעור העליון דאטו בקלף שכורך בו הפרשיות עושה השי"ן הא ודאי ליתא ופירושו של אנשי שם בזה אינו מתקבל על הדעת. ועוד דקאמר דאי אפשר לעשות כדפריש בש"ר וכו' איזה פירוש הזכיר בשם ש"ר והכי הו"ל למימר דאי אפשר לעשות כפסק הש"ר. ולכן נלע"ד דכלפי דמה דקאמר מתחלה שאין ראיה לא לאסור ולא להתיר קאמר אח"כ והא דתניא בפרק נגמר הדין ופרק הניזקין ציפן זהב וכו' ואי נימא שהפירוש שעל הבתים ציפה זהב א"כ גם הא דקאמר שם עור בהמה טהורה כשרים ג"כ הפירוש על עור הבתים טלה עוד עור בהמה טהורה. וא"כ שפיר יש ראיה להתיר ולכן דחה וקאמר דשם לא משום ראיית אויר ולא מיירי שם רק בגוף הבתים. אבל אם חפה על עור הבתים לא נזכר שם כלל לא למיסר בזהב וטמאה ולא להתיר בשל טהורה. ואמר אח"כ ומיהו קצת נראה הלשון שרצה לומר עור אחר וכו'. וא"כ שפיר לפי פירוש זה יש ראיה לשימושא רבא דהרי על זה קאמר עור בהמה טהורה כשרים ומסיק אח"כ דאי אפשר לעשות כפי' הש"ר פירוש דאי אפשר לומר הפירוש הנ"ל שהביא לראיה לשימושא רבא דהיינו שפירושו טולה עליהם עור אחר דא"כ איך קאמר עור טהורה כשריה והרי השי"ן דמסיק שהיא הלמ"מ לא היתה לכאורה בעור העליון. א"ו דשם מיירי בעשה גוף הבתים כן. וא"כ לא נזכר שם כלל דין ציפה זהב או עור בהמה טמאה או טהורה על הבתים. וממילא אין לנו ראיה כלל לא לאסור בזהב וטמאה ולא להתיר בטהורה וכיון שאין לנו ראיה שוב הכל מותר מצד הסברא דזה לא מיקרי יתיר כ"א בעושה בית חמישי וכן לא מיקרי אינו רואה אויר כ"א בעושה בית חמישי או מחליף ברייתא לגווייתא. כנלע"ד פירוש דברי המרדכי באופן שמסקנת המרדכי שציפן זהב היינו שעשה גוף הבתים זהב. ומעתה לא נשמע מאחד מהפוסקים הקדמונים שיפרש ציפן זהב כי אם על גוף הבתים שעשאן זהב וכן עור טמאה ומסקנת המרדכי ג"כ כן. והנה בתוספות במנחות דף ל"ה ע"א בשני הדיבורים ד"ה מעברתא וד"ה דשי"ן של תפילין וכו' דבריהם סתומין וחתומין והגירסא מוטעת ומשובשת ונלאו כל אנשי חיל לעמוד על כוונתן ואיך נקח מדבריהם איסור או היתר והמהרש"א והמורש"ק הגיה כל אחד לפי דרכו והמעיין בדבריהם יראה ששניהם נדחקו מאד וגירסת כל אחד מהם ופירושו רחוקים מהדעת:

ואני בעניי נלע"ד דכוונת דבריהם בד"ה השי"ן של תפילין ודאי דבור אחד הוא כדברי מוהרש"ק אבל לא כפירושו רק אדלעיל קאי שכתבו שאין לפסול הרצועה קטנה משום שאין רואה כל הבית את האויר חדא דלא שייך וכו' אלא בחיבר ביתא אחרינא תמן. ועוד דשמא דבית החיצון שאינו רואה את האויר פסול לא שייך אלא בראש ולא בשל יד כמו שיש בתשובת הגאונים וכו'. והנה סתמו דבריהם ולא פירשו הטעם למה יהיה בשל ראש שייך פסול רואה את האויר ולא בשל יד. והרא"ש בהלכות תפילין ג"כ כתב להכשיר הרצועה קטנה הנ"ל משום דלא שייך פסול בית החיצון שאינו רואה את האויר אלא א"כ חבר להם בית אחר וכו'. ועוד דאין רואה את האויר לא שייך אלא בתפילין של ראש שהן ד' בתים ושינה אחד מהבתים ממקומו אבל בשל יד שהן בית אחד לא. וכן נמצא בתשובת הגאונים עכ"ל הרא"ש. והנה הרא"ש יהיב טעם לסברת הגאונים דלהכי לא שייך אלא בשל ראש משום שיש בו ד' בתים ושינה אחד מהבתים ממקומו אבל בשל יד שאינו אלא בית אחד לא שייך. וכן המרדכי כתב דלא שייך רק בשל ראש ויהיב טעמא דלא שייך בשל יד בית החיצון והיינו ממש כוונת הרא"ש והוסיף עוד דלא שייך החליף גווייתא לברייתא אלא בשל ראש בכל בית יש פרשה אחרת וכשמחליף הבתים ממילא הפרשה שראויה להיות גווייתא היא ברייתא וכן להיפוך. אבל התוספת סתמו דבריהם ולא יהבי טעם למה שייך בשל ראש ולא בשל יד. ולכן נלע"ד דכאן שייך כל דבריהם מ"ש אח"כ בד"ה דשי"ן ורצונם להכי יש איסור בשל ראש באין בית החיצון רואה האויר דשי"ן של תפילין היא הלמ"מ והיא צריכה להיות מבחוץ והרי עבור השי"ן נאמר בשל ראש וראו כל עמי הארץ וגו'. ולהכי אם הוסיף דבר מבחוץ אין השי"ן נראית ולהכי פסיל בהנחנקין בהוסיף בית חמישי ואפילו אם יעשה גם בבית הנוסף מבחוץ שי"ן ע"ז סיימו והנותנה על שי"ן דינו להיות פוסלת דשי"ן שעושה בזה לאו כלום הוא כיון שאין דינו להיות שם שי"ן דנמצא שאין בית רואה את האויר היינו בית הראויה להיות השי"ן באמת עליו אינו רואה האויר. זה הנלע"ד בכונת התוספות ואף שג"כ אינו מבואר בדבריהם כל הצורך מ"מ לדעתי הוא יותר מכוון בדבריהם מפירוש המהרש"א ומוהרש"ק ז"ל. והב"י בסי' ל"ב הביא בהדיא בשם רב שרירא גאון דהא דבעינן בית חיצון רואה האויר הוא משום אויר השי"ן באופן שלפי פירושי בדברי התוספות מסקנת דבריהם שאין איסור רק בשל ראש משום השי"ן. אבל אם השי"ן ניכרת ליכא איסור כלל. ובין יהיה כוונת דבריהם כפי פירושי ובין לא עכ"פ דבריהם סתומים ביותר ולכן הרי דבריהם בזה כדברי הספר החתום ואין ללמוד לא לאיסור ולא להתיר:

והנה הב"י בסי' ל"ב על מ"ש הטור ואם ציפה הבתים זהב וכו'. כתב הב"י וז"ל המרדכי בהלכות תפילין כתב דבעור של גוף הבתים מיירי ומשמע מדבריו שאם עשה הבתים מבהמה טהורה ואח"כ ציפן זהב או חיפן בעור בהמה טמאה כשרה. וכן נראה מל' רבינו גבי עור בהמה טמאה שכתב או שעשאן מעור בהמה טמאה אלא שצריך טעם למה ציפה הבתים זהב פסול דמאי גריעותא בזהב טפי מעור בהמה טמאה ואח"כ מסיק הב"י שהמרדכי אח"כ חזר וכתב ומיהו קצת נראה מהלשון שר"ל עור אחר טולה שר"ל עור ע"ג עור הבתים. וכן נראה מדברי בעל התרומה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל וגם רבינו אפשר שכן דעתו אלא שלא דק עכ"ל הב"י. ולדעתי אין הדברים ברורים כי מ"ש שכן נראה מדברי הרמב"ם כבר ביררתי דעת הרמב"ם להיפוך ומ"ש שמסקנת המרדכי ר"ל עור ע"ג עור כבר ביררתי שמה שסיים המרדכי ושוב נ"ל שאי אפשר לעשות כפירוש השימושא רבא הוא לסתור הפירוש עור ע"ג עור אלא שבעור הבתים גופייהו מיירי וא"כ אדרבה מסקנת המרדכי להיפוך. ואמנם כבר ביררתי דמסקנת המרדכי דברייתא מיירי רק מעור הבתים אבל עור ע"ג עור לא מיירי לא לאיסור ולא להיתר. ובדעת הטור אם באנו לומר דהטור דק בלשונו ומחלק בין זהב לעור בהמה טמאה היה מקום אתי לומר דראוי לומר שהציפוי אפילו אם הוא מדבר הפסול אינו פוסל ובטל לגבי תפילין אף שלענין טומאה הוא להיפוך שהציפוי עיקר בין להקל ובין להחמיר כדמוכח בשלהי חגיגה היינו דומיא דשולחן ומזבחות שכל תשמישי השלחן והמזבח היה על הציפוי שהוא למעלה. וכן השלחן והדופלקי שמביא שם היינו כיון שלא נשתייר מקום כוסות ומקום חתיכות א"כ כל תשמישו הוא על הציפוי שלמעלה ולכך בטל השלחן. אבל בתפילין נהפוך הוא והתפילין עיקר תשמישן מצות תפילין והציפוי בטל. אבל זהב הוא דבר חשוב ולא בטל. וכדרך שסובר ריש לקיש שם לחלק בין כלי אכסלגיס לכלי מסמים ואף דהלכה כר' יוחנן שאין חילוק היינו שם שהשלחן מכוסה לגמרי ואינו נראה וגם כל התשמיש הוא על הציפוי ולכך בטל השלחן אפילו הוא כלי מסמים. אבל כאן הציפוי הוא מלמעלה אלא מתוך שהתפילין עיקר בטל הציפוי והיינו עור נגד עור דהיינו עור טמאה בטל גבי עור טהורה אבל זהב הוא חשוב ואינו בטל. כל זה היה מקום לומר בדעת הטור ויש לי לעשות אפילו סמוכות לדבר זה לחלק בין זהב לעור טמאה מן הברייתא דקשה למה הוצרכה למימר זהב ועור טמאה והו"ל להברייתא למכללינהו וכך הו"ל לסתום ציפן במה שאינו מינן פסולים בעור טהורה כשרים אע"פ שאינן מעובד לשמה והוה כולל כל מה שאינו עור בהמה טהורה שהוא מינן. וכמו שאמרו לענין רצועות בפרק הקומץ (מנחות דף ל"ה ע"א) תפילין אין קושרין אותן אלא במינן וכו' א"ו מדפרט הנהו דוקא מכלל דלא שוים נינהו וזהב פסול אפילו לענין ציפוי לפי שמחמת חשיבתו אינו בטל ועור טמאה אינו פוסל רק לבתים גופייהו. כך היה נלע"ד אלא שאני מבטל דעתי בזה מפני דעת הרא"ש ז"ל שכתב דציפה זהב הוא דומיא דעור טמאה. וא"כ אדרבה שניהן שווין לדינא. ויפה כתב הרב ב"י שהטור לא דק דודאי לא יחלוק הטור על הרא"ש מן הסתם אבל בהא אמינא דלא כב"י. שאחרי שאנחנו אומרים שהטור לא דק אני אומר שבראש דבריו לא דק במה שאמר ציפה הבתים זהב לא דק אלא כוונתו שציפה התפילין זהב דהיינו הבתים עצמן עשה זהב שהרי כבר הוכחתי שגם הרא"ש כוונתו כן. ומסתמא דעת הטור כדעת הרא"ש. והנה ע"כ דברינו בדברי הפוסקים ועכשיו נחזי אנן פירוש דברי הגמרא איך הוא הפירוש שציפן זהב. והנה במסכת שבת דף כ"ח ע"ב ואלא הא דתני ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין וכו' אלא לעורן והאמר אביי שי"ן של תפילין הלמ"מ וכו'. ופירש רש"י וכיון דאות השם נכתב בו מותר בפיך בעינן וכו'. הנה קשיא ומה בכך דבעינן מותר בפיך ואטו אין שום דבר מותר רק בהמה טהורה וכמה כרכורים כרכר רש"י במנחות דף מ"ב דציפן זהב פסול שפירש רש"י שעשה הבתים זהב והוצרך הטעם משום דאפילו רצועות בעינן מינן. ובפ' נגמר הדין פירש"י שהוא הלמ"מ וא"כ מקרא דמותר בפיך לא ידעינן עור בהמה טהורה ודלמא יעשה אותן מזהב או שאר מינין והוצרך רב יוסף לאשמעינן דבעינן דוקא עור ואף דפירש"י שהוא הלמ"מ מ"מ זה לא שנינו בהדיא שהוא הלמ"מ שיקשה מזה על רב יוסף. וע"ש באר היטב בתוספות ד"ה תפילין וכו'. ובשלמא בתחלה דקאמר לתפילין והקשה תפילין בהדיא כתיב תורת ה' בפיך לא היה יכול לומר דאתי למעוטי דבר שאינו עור משום דמתניתין היא במסכת ידים פ"ד משנה ה' לעולם אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו דיו אשורית על העור וכו'. ותנן במשנה במסכת מגילה פ"ק אין בין ספרים וכו' לתפילין וכו'. וא"כ שנינו במשנה שתפילין אין נכתבין אלא על העור ולא קמ"ל רב יוסף רק טהורות ושפיר הקשה מקרא דמותר בפיך. אבל כשמשני לעורן מאי הקשה משי"ן דאף דידעינן מותר בפיך אכתי אשמעינן רב יוסף דבעינן עור אלא ודאי דגם זה משנה ערוכה היא בפרק הקורא עומד ציפה זהב וכו'. וא"כ ע"כ זהב. היינו גוף הבתים דאי בציפוי שלמעלה א"כ קשה דלמא הפסול הוא משום דאין הבית רואה האויר ולעולם שלגוף הבית זהב כשר. וא"ת א"כ מ"ש ציפן זהב מציפן עור בהמה טהורה וכמו שהקשיתי לעיל על הרא"ש. הנה זה אינו דאטו זה שציפן עור טהורה כשרים מתניתין זה הוא ברייתא ועל ברייתא לא שייך להקשות על רב יוסף תנינא דהרי גם רב יוסף ברייתא נקט א"ו דציפה זהב היינו שעשה הבית עצמו זהב ואכתי קשה היא גופא מנ"ל להגמרא להקשות על רב יוסף ודלמא ציפה זהב היינו שציפה זהב על העור של הבתים אלא שסובר הגמרא שבזה אין שום טעם לפסול. באופי שלדעתי אין שום חשש אם ציפה על עור הבתים במה שירצה זולתי בשל ראש אם לא יהיו השיני"ן בולטין אבל כשהשיני"ן בולטין כשר:

ועכשיו אמינא אפילו לו יהבינא דציפן זהב וטלה עור בהמה טמאה הוא על הבתים וכפסק הש"ע בסי' ל"ב סעיף מ"ח היינו בציפוי העומד בפני עצמו ואינו טפל להבית. אבל זה השחרות שאנו משחירין התפילין זה שייך לעור ובטל אליו ולא שייך כאן אין הבית רואה האויר. ואם באנו לפסול בזה איזה גבול תתן לדיו דמשחירין בו הבתים אם יהיה בו שום ממשות תפסלם זה הדבר שאין הדעת סובלתו ולא שערום אבותינו מעולם וכיון דגם עור הבתים בעינן שחורים אי לדעת מקצת הפוסקים הלמ"מ. ולדעתי גם דעת הירושלמי במגילה פרק הקורא עומד כן כמ"ש למעלה עכ"פ לשאר הפוסקים מצוה איכא שוב מה שעושה בצבע השחור שיהיה יותר שחור ויותר נאה הכל שייך למלאכת השחור ואין בזה לא משום יתיר שיהיה משום בל תוסיף ולא משום מכסה לעור שאינו רואה האויר וק"ו מתכלת של ציצית שהקפידה התורה עליו עד מאד וכמה החמירו בעשייתו ואפ"ה מביא סממנים בהדי דם חלזון כמבואר בפ' התכלת (מנחות דף מ"ב ע"ב) והתוספות שם בד"ה וסממנים באמת תמהו בזה וכתבו שמא עם הסממנים נקרא תכלת. ולדידי נראה כיון שאין דם חלזון תופס הצבע בצמר כל כך רק ע"י סממנים א"כ גם הסממנים שייכא לצבע זו. וכן מבואר ברמב"ם בפ"ב מציצית ה' ב' ונותנין הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו קמוניא וכיוצא בו כדרך שהצבעין עושים וכו' עכ"ל הרמב"ם ורמז בזה שהטעם שנותנין עמו סממנין לפי שכן דרך הצובעין ומסתמא גם התורה אמרה כן. וכן אני אומר לגבי שחרות של התפילין כל מה שמעלי לשחורי שייך לזה והכל בטל לגבי הצבע השחור. וכן אני אומר בציפן זהב אפילו אם נימא דהיינו למעלה על עור הבתים אפ"ה אני אומר דוקא ציפן זהב שהציפוי הוא בפ"ע שקבע עליהם טס של זהב. אבל אם הזהיבם לעור הבתים כדרך שמזהיבים כלי כסף אינו פוסל לדעת הסוברת דהבתים א"צ להיות שחורות כיון שהוא נוי להעור בטל אליו. ודבר ידוע הוא שעור הבתים כיון שצריך להיות קשה כדי שיהיה רבוען קיים אינו קולט הצבע השחור אם יהיה הדיו שצובעין בו דק וקלוש וצריך להיות בדיו מעט ממש שתדבק בעור היטב: שוב ראיתי שגם מע"ל בעצמו נתקשה כיון שאין הבתים צריכין להיות שחורות עפ"י דין א"כ איך רשאי להשחירן והרי דיו יבש חוצץ כמבואר במסכת שבת דף ק"כ ע"ב. וא"כ הרי אין הבית רואה האויר שהדיו שהשחירן בו חוצץ בין הבית ובין האויר. וגם נתקשה במה שכתב המ"א בסי" ל"ג ס"ק ז' ברצועות שהשחירן נכרי אם חזר ישראל והשחירן לשמן כשר דהא אמרינן בגיטין דף כ' שאם כתב השם ולא קדשו מעביר עליו קולמוס ומקדשו ואפילו רבנן לא פליגי אלא דמחזי כמנומר הא לאו הכי שרי א"כ כאן שרי לכ"ע ועיין בא"ע סי' קל"א עכ"ל המג"א, נתקשה מע"ל מאי מועיל השחרה שנית הרי השחרה ראשונה שעל הרצועה מעכב השניה ומפסקת וחוצצת בינו לבין הרצועה. ועוד נתקשה מע"ל בדברי המג"א הנ"ל דמ"ש המג"א שאפילו לרבנן דוקא התם משום מנומר וכו' דזה הוא רק לרב אחא בגיטין שם. אבל לרב חסדא שם דאמר גבי גט שכתבו שלא לשמו והעביר עליו קולמוס לשמו באנו למחלוקת ר"י ורבנן וכו' ולר"ח אין הטעם משום מנומר וכיון דקיי"ל באה"ע כר"ח א"כ דברי המג"א תמוהין ע"כ דברי מע"ל:

והנה זה לי כמה שנים כתבתי בגליון המג"א שלי מ"ש המג"א ועיין באה"ע סי' קל"א. כתבתי הביא ראיה לסתור. ואמנם הנלע"ד דגם המג"א לא נעלם ממנו דלר"ח שם בגיטין זה פסול ולא בא המג"א לומר אלא דלרב אחאי זה כשר גם לרבנן. והנה לדעת רבינו חננאל שהוא היש אומרים שם באה"ע הוא ספיקא דדינא אם הלכה כר"ח או כר' אחאי וכיון דתפילין שהשחירן נכרי בלא"ה אין פסולן ברור אפילו ברצועות רק ספק כמבואר בב"י כאן. ולכן אם שוב השחירם ישראל הוה ספק ספיקא. זה הנלע"ד לתרץ דברי המג"א. אבל מ"מ למעשה דעתי להחמיר ובפרט שלהרמב"ם שהוא הדעה הראשונה שם באה"ע ודאי הלכה כרב חסדא עכ"ל בגליון המג"א שלי. ומה שרצה לומר דטעמייהו דרבנן בגיטין דף כ' ע"א בהעביר הקולמוס עליו לשמו שאין השם מן המובחר הוא משום דדיו של כתב התחתון הוא מפסיק בין דיו של כתב העליון לקלף ואין השם כתוב על הקלף וגם גבי גט הוא אומר טעם זה שכתב התחתון מפסיק ואין כתב העליון על הקלף או הנייר ואף דלא בעינן גט על ספר ונכתב על כל דבר מ"מ בעינן שיהיה נכתב על דבר המתקיים והאריך מע"ל בזה. ואני אומר לדבריו למה פליגי ר"י ורבנן בנכתב שלא לשמו אפילו נכתב לשמו והעביר עליו קולמוס להצהיר הכתב ג"כ יהיה פסול לרבנן שכתב התחתון אינו נראה דכתב העליון מכסה וכתב העליון אינו על הקלף ואם יאמר מע"ל אין ה"נ שפסול והא דנקט בכתבו שלא לשמו אורחא דמילתא נקט דאי לשמן למה יעביר עליו קולמוס. ועוד דנקט שלא לשמו להודיעך כרו דר"י אבל לרבנן אפילו לשמו פסול. אני אומר א"כ פוסל הוא רוב ספרי תורה ורוב תפילין ומזוזות דהרי כמה פעמים כאשר הכתב ישן מעבירין עליו קולמוס לחדשו והוא מצוי בכל יום והוא דין מפורש בש"ע א"ח סי' ל"ב סעיף כ"ו אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רשומן ניכר כל כך שתינוק וכו' מותר להעביר קולמוס עליו להטיב הכתב ולחדשו ולא הוי שלא כסדרן. ועיין במג"א ס"ק ל"ט ודין זה מבואר בתה"ד. ובתשובת מהרי"ל וכן מוכח בטור יורה דעה סוף סי' רע"ו יש בו דבק באותיות השם יש לו לגררו וא"צ אח"כ להעביר עליו קולמוס לקדשו וכו', ולשון זה עצמו הוא בתשובת הרא"ש כלל ג' סי' י"א ולשון זה מורה שא"צ להעביר עליו אבל אם רוצה להעביר עליו קולמוס רשאי ולדברי מע"ל מעביר גרע ופוסל לגמרי א"ו ליתא וכיון שעושה לנאותו אינו מבטל הכתב התחתון ובטל העליון לתחתון ונשאר הכתב התחתון כהלכתו. ולכך אפילו בתפילין כשר ולא הוי שלא כסדרן וכל לנאותו אינו חוצץ. והנה אין רצוני להאריך בזה. ועכ"פ גם מע"ל הרגיש איך מותר כלל להשחיר הבתים לסברתו ונימא שאין הבית רואה האויר א"ו שאין זה חוצץ. ומ"ש מע"ל שזה דוקא במשחיר בדיו ואין כאן רק צבע שחור ואין בו ממש ודימה למה שאמרו בהגוזל דף ק"א לענין יש שבח סממנין בצמר. במחילה מכבודו שם על החזותא קאי כי הסממנין עצמן אינן מעלים הצמר רק המראה. וכן ביורה דעה סי' רכ"א סעיף ח' בנותן טבלא לאומן לצייר שם ג"כ בנותן הבעה"ב הטבלא והסממנין משלו אלא שאומן היה מצייר. אבל הוא ודאי שאי אפשר לדיו שלא יהיה בו ממשות. ועוד מה ענין דיו לצבע דיו לא משכחת שלא יהיה בו ממש וצבע אין בו ממש כמבואר ביו"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"א בש"ך ותדע דלא משכחת בדיו כלל שלא יהיה בו ממש דאל"כ מאי מקשה בשבת דף ק"ך ע"ב ותיפוק ליה משום דיו ודלמא מיירי שהשם היה כתוב על בשרו ולא היה רק צבע השחור בעלמא ולא היה בו ממש א"ו דלא משכחת שיהיה כתב ולא יהיה ממש ואפ"ה משחירין עור הבתים בדיו ואינו פוסל לא משום אין רואה האויר ולא משום יתיר משום דכל לנאותו בטל לעור הבתים ומש"כ מע"ל מאי שנא מנדה שטבלה בבגדיה שאם אדוקים חוצצים אף שהם לנאותה, אני תמה וכי בגדיה נשארים תמיד עליה הלא פושטתן ולובשתן ואיך נימא דכגופה דמי. ומזה נדחה מה שהקשה מיששכר איש כפר ברקאי דבשילהי מקום שנהגו. ועוד דהתם לאו לנאותו עביד כ"א להציל ידיו שלא יתלכלכו. ואולי דבזה יש לתרץ מה שהקשה מע"ל למה לא פירש רש"י הטעם משום יתיר בגד כו' דכיון שלא היה לנאותו וגם הוא שלא במקום בגדים ואולי לא היה בו שלש על שלש וכרך ידיו לאו כל היד הוא, ועי' בזבחים דף י"ט ואין כאן מקומו. וכיון שע"כ דיו שעל הבתים אינו מזיק אף שיש בו ממש. ושוב מה גבול תתן לו ואם יהיה הדיו מעט יותר עב נימא שהוא פסול ונתת דבריך לשיעורין ואין לדבר סוף. לכן הדבר פשוט דכל השייך להשחרות להשחיר טפי בכלל לנאותו הוא. ומה שכתב לענין מוחק השי"ן של שם אני תמה וממ"נ מה דעתו אם הוא סובר שגם הדל"ת ויו"ד שבקשר של ראש ושל יד שייכים להשם ויש כאן שם שי"ן דל"ת יו"ד בשלימות א"כ הגע בעצמך האיך לפעמים מתירים הקשר של ראש כשצריך ונימא שזה מוחק השם. ולדעת רבינו אליהו חיוב בכל יום לפתח הקשר ולעשותו מחדש כמבואר בתוספ' מנחות דף ל"ה ע"ב משעת וכו' ע"ש. א"ו כיון שלא קרב האותיות זה אל זה השי"ן היא בבית והדל"ת ברצועה שבראש והיו"ד בשל יד אין כאן איסור מוחק. ואם יאמר מע"ל שהדל"ת והיו"ד אין בהם קדושת השם רק השי"ן. וכדעת התוס' במנחות דף הנ"ל ד"ה אלו תפילין וכו'. )א"כ אין כאן שום אות רק השי"ן לבד פשיטא שאין כאן משום מוחק כמבואר ביו"ד סי' רע"ו סעיף יו"ד שד משדי או צב מצבאות נמחקים. ומה שהביא משלהי חגיגה דהכלי בטל לגבי הציפוי כבר כתבתי שמשם אין ראיה ששם הציפוי לשימוש הוא ועיקר התשמיש הוא על הציפוי אבל כאן הציפוי הוא רק לנוי ואין בציפוי התפילין שוה תשמיש לתפילין. וכן בשלחן של בית המקדש והמזבחות עיקר התשמיש היה על זהב שלמעלה ולהכי אי לאו דרחמנא קריא עץ לא בטל ציפויין. ואי נימא דציפוי השלחן והמזבחות היה לנוי, כבר כתבתי גם כן למעלה דשאני זהב שהוא חשוב ולא בטל והיה מקום בזה לברר ולתרץ כמה קושיית בסוגיא דחגיגה אלא שאין רצוני להאריך כי טרידנא ושיטה זו עמוקה וצריכה פנאי וישוב דעת הרבה. ומדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות כלים הלכה ד' שכתב וכן כלי עץ או עצם שיש בהם וכו' ג"כ אין ראיה ששם עיקר שימוש הכלי הוא על הציפוי. ואדרבא יש קצת ראיה להיפוך דאעפ"כ לא בטל הכלי ונקרא הציפוי רק חיפוי כלים ולא כלי. אבל ציפוי שאינו רק לנוי בטל לגבי כלים ופוק חזי כלי חרס המצופה בפנים כתב הסמ"ק לטבול בלא ברכה לפי שהוא לנוי ואף דעכ"פ בעי טבילה לחומרא היינו ג"כ לפי שהציפוי הוא בפנים ועיקר התשמיש הוא תוך ציפוי. ומה שמע"ל כתב ועוד אפילו תימא שהוא בטל לגבי דעור א"כ אוסיף מיא וקימחא והרי הוא כאילו עושה הבתים גופייהו ממה שאינו עור וכו'. אני אומר הבתים בעינן של עור אבל הנוי שלהם אף דבטל לגבייהו אינו צריך להיות עור והגע עצמך נויי סוכה הטעה דלא פסלי הסוכה הוא משום דבטלים לגבי הסוכה. וכן לשון הטור בסי' תרכ"ז ואפי' פרס סדין כו'. אבל אה הוא תוך ד' לגג בטל אצלו כיון שהוא לנוי עכ"ל הטור. ולדברי מע"ל נימא אדרבא כיון שהוא בטל לגבי הסכך הוה כמסכך בדבר שהוא פסול אלא ודאי דהא ליתא בטל הוא לגבי הסכך אבל אעפ"כ הסכך נשאר עיקרו כמו שהוא. וכן הכא גבי שחרות הבתים בטל הוא לעור הבית ונשאר עור כמו שהוא. בהא נחיתנא בהא סליקנא הני תפילין תפילין דמרי עלמא נינהו ויש בהם משום זה אלי ואנוהו. ואמנם בהא אפשר אסכים עמו שאעפ"כ לא יהיה הטיח זה יותר עב מעור הבתים שלא יהיה טפל יותר מן העיקר וגם זה לחומרא. אבל בהא שכתב מע"ל שאין עושים ריבוע הבתים רק ע"י טיח הזה בהא יפה דן ויפה הורה שהבתים צריכין להיות מרובעים בעצמם והבית של עור כמו שהוא צריך להיות מרובע. הגם שהתוס' נסתפקו אם הבתים צריכין להיות מרובעים דבגמרא לא אמרו רק בתפרן כו' מ"מ כבר הסכימו הפוסקים דצריך להיות הבתים מרובעים ובזה ודאי אינו מועיל מה שהטיחה מרובעת ויפה כתב מע"ל בזה. גם מה שמזכיר שנותנין תוך הטיח הזה עצם פיל שחוק גם בזה יפה הורה לאסור. לא מבעיא לדעת הפוסקים שגם הבתים שחורים הוא הלמ"מ פשיטא דבעינן מן המותר בפיך ויש לדון בזה כיון שאין בעין ונשאר רק חזותא אם שייך מותר בפיך ואעפ"כ יש להחמיר ואפילו לדעת הפוסקים שאין הבתים צריכים להיות שחורים רק משום נוי אפ"ה טוב להחמיר שלא ליקח לזה מבהמה טמאה. זולת זה לרוב טרדות שעלי לא יכולתי להאריך יותר, והיה זה שלום:

תשובה ב

תשובה לחכם השלם כהר"ר שמואל פלאגי, מנהיג ופרנס לעדת ישורון קהל ספרדים ק"ק האמבורג:

באת קולו שמעתי קורא אלי מתוך קונטרס הנדפס אשר התוכח עם חכם אחד בעירו דברי ריבות בשעריך שערי תפלה על דבר קריאת שם הנכבד אם להטעים נגינתו מלרע או מלעיל.

ומענין לענין באותו ענין אשר הגיה עוד ב' או ג' דברים במחזורים אשר לפי דעתו המתפלל כפי הנוסחא הישנה אשר במחזורים אינו אלא מחרף ומגדף.

והנה אני תמה על שבחרו לשלוח שאלות הללו לחכמים ולרבנים זיל קרי הוא שאלו לבעלי מקרא, וגם אני מבחוץ ולא ידעתי מי הוא איש ריבו שכנגדו החולק עליו.

וגם את מע"ל אם ראיתי שמו החתום לא ידענא ליה כי בריחוק מקום הוא ממני ולא אדע את האיש רק ידעתי את שיחו שיחה נאה. אך דומה לשיח במדבר מקום הפקר כאילו אין מכריע במקומם בדבר פשוט כזה עד שהוצרכו לשלוח למרחקים.

והנה בחכמת הדקדוק אין לי יד ושם ולא למדתי מעולם אפילו אפס קצה מחכמה זו. אבל בדבר פשוט כזה אפילו תינוקות של בית רבן יודעים שרוב המלות מלרע זולת אם לא תהא אחרונה ראויה לקבל הטעימה או שאר טעמים אחרים ידועים למדקדקים שאז נדחה הטעם ממקומו הראוי והוא מלעיל.

אבל בשם הנכבד למה יגרע שם אבינו מלבוא בו הטעם כמשפטו הלא הנו"ן נקודה בת"ג ולא נראה ולית כאן ספיקא שהטעם מלרע ולא שמענו מעולם שום פקפוק בדבר הזה וכל המשנה אינו אלא טועה והמחזיק במחלוקת ועומד על דעתו לקרות מלעיל הוא עצמו מלרע וידו על התחתונה.

וחלילה עוד לעורר מחלוקת בדבר הזה והתורה אמרה שם הקדוש ימחה על המים לעשות שלום ק"ו שלא יגרום מחלוקת, ולכן כל אחד מהצדדים יהיה נוח לרצות והעבר אין ואם אין לשכנגדו שום טעם בדבר רק מה שבא בקונטרס דבריו בטלים ואין כדאי להשיב עליהם.

ואנן מהחזנים ניקו ונגמר והלא זה דרכם כסל למו עבור השמעת קולם המה משברים כל מלה לשברי שברים ודברים אינם נשמעים זולתי קול ושברו עמו.

אבל לא אאמין על אדם שיש לו ריח תורה יחזיק בטעמים חלושים ופגומים כאלו. ולכן אם יש לכשנגדו איזה טעם הגון בזה יודיע דבריו. זולת זה שאר דברים שרצה להגיה במחזורים כמו בפיוט זכר נמ"ת עדות לא תשכח מפי זרעו שהגיה מע"ל נאמ"ת.

הנה בוודאי צחות הלשון כפי שראוי להתפלל בלשון הקודש שהוא לשון שמלאכי השרת נזקקין לו הוא נאמת שכן הוא שורש המלה בלה"ק נאה.

אבל מי שאינו משנה נוסח הקדמונים ואומר נמ"ת ג"כ לא משתבש. ולא כמו שעלה על דעתו שזהו חירוף וגידוף כי נמת פירוש ישנת משורש נמו שנתם לשון שינה ותנומה.

הנה אמת כי כן הוא בלשון הקודש אבל הלא ידוע שהרבה נשתמשו הפייטנים בלשון ארמי ובלשון תלמוד נם הוא לשון דיבור ובספרי פרשת בהעלותך נם לו ר' יאשי' נם לי ר' יונתן וכו'.

וכל מלת נימא שבתלמוד הוא כזה ולא אפרטם כי כל התלמוד מלא מזה ולאו דוקא בתלמוד אלא אפילו בלשון משנה שהוא לשון צח וברור ג"כ נשתמשו במלה זו.

ובשלהי יבמות דף קכ"ב ע"א במשנה אמר ר"ע ונומיתי לו כן הדברים וכו'. ופי' רש"י ונומיתי ואמרתי.

ובגיטין שלהי פרק תתקבל א"ר יוסי נומינו לשליח.

ובזבחים דף מ"ה ע"ב נומא ר"ש פירש רש"י בשם ר' משלם הזקן שבשעת מיתתו פירש נומא ר"ש כמו אמר ר"ש.

ועד שאני מביא מלשון התלמוד והמשנה אראנו מקרא מלא עזרא ד' ח' לארתחששתא מלכא כנמא שפירוש של כנמא כאשר נאמר והשורש נס כי האל"ף שבסוף כנמא הוא על שהוא לשון רבים וכן הוכפל דבר זה עצמו עוד בעזרא בכמה מקומות.

ובקונקארדאנסיאש בסופו שהוא על דניאל ועזרא באות הכ"ף וזה לשונו כנם כנמא שפירושו כאשר נאמר עכ"ל.

וכיון שהוכחנו שהשורש נם א"כ שייך ליחיד נכח נמת ושפיר הגרסא זכור נמת כי הפייטנים בחרו לישנא קלילא.

שוב מה שהגיה הניקוד במלת ממך בקמץ תחת המ"ם והגיה ממך בשו"א תחת המ"ה וקמ"ץ תחת הכ"ף או ממך בדגש וקמ"ץ תחת הכ"ף.

הנה אין לי עסק בדקדוק ובפרט מלה זו לא מצאנוה רק ליחיד נוכח או לרבים לנוכח שלחו מכם. וכן הדבר אשר יקשה מכם.

אבל למדבר בעדו הן ליחיד והן לרבים וכן ליחיד נסתר הוא ממנו ממני. וכן לרבים נסתרים הוא מהם ושימוש ממך לא מצאנו רק לנוכח כנ"ל ומעט מצינו מזה. ולכן אין לגדור בו משפט נקודתו.

ולפי המדומה בהפסק מאמר משפט נקודתו ממך בקמץ תחת המ"ם כמו מלת עמך שג"כ עמך ישב ובהפסק מאמר את העני עמך אלא שמלת ממך מצינו בהפסק מאמר המ"ם בסגול והכ' קמוצה ודגושה שבעה גוים רבים ועצומים ממך דברים ז' א'. וכן בשאר מקומות.

וידוע שאפי' חכמי הדקדוק לא מצאו טעם נכון לדגש החזק ואמרו שהוא לתפארת המלה.

ולכן לדעתי אף האומר בהפסק מאמר ממך במקום הצורך להשוות החרוזים לא משתבש.

ועכ"פ ראוי שלא להחזיק במחלוקת עבור ענינים כאלו ואת והב בסופה אמת ושלום שפטו בשעריכם.

כנפשכם ונפש הדורש שלומכם:

תשובה ג

תשובה להרב ר' מנחם נאווארי:

מה ששאל איזה עדיף בימי הקיץ אם להתאחר בקריאה לבית הכנסת כדי שיוכלו הזקנים גם כן לבוא אף שמשהים עד אחר זמן ק"ש. או עדיף להשכים בזמנו ויודחו הזקנים לגמרי לקרוא ולהתפלל ביחיד. אני תמה וכי אומרים לאדם חטא שיזכה חבירך. והמקדים וזריז משובח ומתאחר פושע הוא. ומה שרצה לדמות על שנוהגים להקדים ערבית קודם צאת הכוכבים לפי שטורח הציבור להתאסף בלילה אלמא שמקדימים ק"ש לפני זמנו כדי לקרות ולהתפלל בציבור. במחילה אין דמיונו עולה יפה. בערבית יש לנו על מה לסמוך הרבה פוסקים שסומכים על ר' יהודה וזמן ערבית אחר פלג המנחה. ואפילו לפי דמיונו מ"מ אותן בני אדם הרוצים להתאחר הם עצמם לא יהיה להם מנין ולכך בוחרים יותר להקדים לזכות עצמם עם הצבור. אבל כאן אלו הזריזים בעירו הם מתפללים במנין בבוקר אלא שהזקנים העצלים יתפללו בלא מנין. א"כ בודאי אין אדם חוטא אפילו חטא קל בשביל שיזכה חבירו:

תשובה ד

להרב הנ"ל

ואשר בדק לן מעלתו למה פסוקי המוספין קבעו בתפלת המוסף ופרשת התמיד לא תיקנו לומר בתפלה פסוקי התמיד. הנה בדבר זה היה לי למנוע מלהשיב כי מי הוא ואיזה הוא שיאמר מלבו טעם על דברים העומדים ברומו של עולם ואנשי כנסת הגדולה להם לבדם נפתחו שערי שמים וקבעו הכל בטעם ידוע להם ואין אתנו יודע עד מה. ואעפ"כ ע"פ פשוטן של דברים נלע"ד משום שהתפלות שנקבעו בכל יום נקבע בהם כל צרכי האדם וכל אחד בעת הצורך יפרוש כפיו בתפלה להתפלל אפילו כמה פעמים ביום וכמ"ד הלואי שיתפלל כל היום. ואפילו לדעת החולק עכ"פ אם אירע לו לחדש דבר יכול הוא לחזור ולהתפלל. ואם היו מזכירין התמיד בפירוש בתפלה לא היה אפשר להתפלל אלא שחרית וערבית ולמי שהיה נולד איזה דבר להתפלל עליו לא היה יכול להתפלל ואין כל אדם ביכלתו לחדש נוסח תפלה מלבו. ולקבוע תפלה אחרת חוץ מתפלה שבמקום התמיד לא רצו להטריח בכל יום. ולכן אף שתפלתנו נגד תמידין תקנו לא קבעו זכרון התמיד בפירוש בתפלה משא"כ בתפלת המוסף שהיא לפרקים קבעו פרשת המוספין מפורש:

תשובה ה

להרב הנ"ל

ועל דבר הכהן שידיו מרתתות ואינו יכול להגביה ידיו, אם יכול לישא כפיו בלא נשיאת כפים. הנה מתחילה אני אומר אם מנהג מקומו שהכהנים אינם מכניסים ידיהם תחת הטלית. א"כ בלא"ה אי אפשר לו לברך ב"כ בלי נשיאת כפים שא"כ היה העם מסתכלים בו על השינוי הזה שכל הכהנים נושאים כפיהם וזה אינו נושא כפיו. דאלת"ה כהן שיש בידיו מומין למה לא יעלה לדוכן ואם משום שמסתכלין בו לא ישא כפיו למעלה. אלא ודאי שגם על שינוי הזה יסתכלו. ומזה ממילא נדחה סברא שכתב מעלתו שיעשה סמוכים ויוקשרו בכובע שבראשו ובהם יכניס ידיו שיהיו נשואות למעלה, שהרי אין לך שינוי גדול מזה ויסתכלו בו. ואם יאמר שיכניס ידיו למטה מהטלית ויכסה ידיו בטליתו זה אינו שאם כל הכהנים נושאים ידיהם מחוץ לטלית וזה יכסם בטליתו ג"כ יסתכלו על השינוי הזה. וכמבואר בארח סי' קכ"ח במג"א ס"ק מ"ה. ועכשיו נדבר בגוף הדין אף אם מנהג המקום לשלשל טליתיהם שאז אין חשש שיסתכלו. וכמבואר באו"ח שם. מ"מ נלע"ד שנשיאת כפים אפילו דיעבד היכא דאי אפשר ג"כ מעכב הדוכן וכשם שהעמידה מעכב אפילו בדיעבד כך נשיאת כפים. ובעל שבות יעקב חלק ב' סי' א' שגה בזה והיה סבור שהיקש דאיתקש ברכת כהנים לעבודה הוא רק אסמכתא גם לענין עמידה. ולא כן הוא דלענין עמידה היקש גמור הוא. וכן מבואר בסמ"ג מ"ע מצוה כ'. וז"ל הסמ"ג ור' נתן נפקא ליה עמידה מדכתיב לעמוד ולשרת ולברך בשמו מקיש מברך למשרת לענין עמידה ודוקא לענין עמידה הוקשו אבל לא לפסול בעלי מום כו'. וגרסינן נמי התם במסכת תענית כו'. ומתרץ אסמכתא דרבנן היא ולקולא. משמע דאין זה היקש גמור אלא לענין עמידה הכתובה במקרא עכ"ל הסמ"ג. הרי דלענין עמידה היקש גמור הוא. וכן כתבו התוספות בסוף מנחות דף ק"ט ע"א בד"ה לא ישמשו במקדש כו' וז"ל שם בסוף הדיבור ותו אמרינן אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא ת"ל לעמוד ולשרת לעמידה הקשיתיו ולא לדבר אחר עכ"ל התוס'. והשבות יעקב נעלם ממנו כל זה והיה סבור שכל עיקר היקש הזה הוא רק אסמכתא:

ומעתה הדבר פשוט שגם נשיאת כפים מעכב בדיעבד שהרי כחדא כללינהו הרמב"ם והש"ע. וז"ל הרמב"ם פי"ד מהלכות תפלה הלכה י"א כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו ע"ה כה תברכו בעמידה כה אברכו בנשיאת כפים כה תברכו בלה"ק כה תברכו פנים נגד פנים כו' כה תברכו בשם המפורש והוא שיהיה במקדש עכ"ל הרמב"ם. וגם כאן שגה בעל שבות יעקב שגיאה רבה שהיה סבור שמה שסיים הרמב"ם והוא שהיה במקדש קאי אכולהו מילי שזכר הרמב"ם. אבל זה פשוט שזה קאי רק אדסמיך ליה כה תברכו בשם המפורש על זה התנה והוא שיהיה במקדש ודבר זה פשוט בסוגיא דסוטה דף ל"ח ע"א. ולכאורה באמת הדבר צריך טעם דבשלמא עמידה מעכב אפילו דיעבד מהיקשא דעבודה. אבל נשיאת כפים למה יעכב בדיעבד הרי לשאר דברים היקשא דעבודה אסמכתא הוא. י"ל משום דהלכה כת"ק דיליף ג"כ בג"ש נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ואף דקשיא ליה לר' יונתן אי מאי להלן כה"ג ור"ח ועבודת צבור ומתוך כך יליף ר"י בהיקשא ע"ש מ"מ לא שבקינן דברי הת"ק דלא השגיח בקושיא זו. ועוד דע"כ לא אמרינן דהיקשא דברכה לשירות הוא אסמכתא אלא לדבר חדש. אבל נשיאת כפים דילפינן לה בג"ש רק שקשה קושיית ר' יונתן דלמא דוקא כה"ג בעבודת ר"ח. שוב מהני היקשא למילף שנוהג כל הימים. ועכ"פ דבר פשוט אצלי שנשיאת כפים עיכובא הוא והלכה למשה מסיני כמו שכתב הרמב"ם כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו כו'. ומעתה כיון שמעכב אף בדיעבד ג"כ איפשטא ספיקא דמעלתו אם מהני נשיאת כפים ע"י סמיכה. והנה גם בזה שגה השבות יעקב שהתיר עמידה ע"י סמיכה. וכל זה לפי טעותו שהיה סבור שאינו אלא מצוה לכתחלה ודימה הדבר הזה לעמידה ע"י סמיכה של העדים ובעלי דינים. ואמנם גם בעמידה דעדים שהתיר רמ"א בח"מ ע"י סמיכה השיג המג"א בסי' קמ"א ס"ק ב'. אלא דאפילו לדעת הרמ"א היינו בעדים דוקא שהעמידה אינה מעכבת בדיעבד. וכמו שכתבו התוספות במסכת זבחיה דף ט"ז ע"א ד"ה מה ליושב ע"ש ולכך מקילינן בסמיכה ועיין במג"א שם. אבל בדוכן שמעכב בדיעבד גם סמיכה אסורה. ועוד כיון דלענין עמידה ודאי לאו אסמכתא הוא היקשא דעבודה א"כ הרי בעבודה גם ע"י סמיכה אסור שהרי אמרינן בזבחים דף י"ט ע"ב מאי בינייהו אמר אביי עמידה מן הצד איכא בינייהו. וא"כ לת"ק לא שמה עמידה והיינו ע"י סמיכה. והרי הרמב"ם בפ"ה מביאת מקדש הלכה י"ז פסק כת"ק וא"כ הה"ד לענין ברכת כהנים. וכיון דגם נשיאת כפים היא בעמידה שמעכב אפילו דיעבד ג"כ לא מהני סמיכה. ועוד כיון דילפינן מן וישא אהרן את ידיו משמע הוא נושא ידיו וכאן אין הוא נושא הידים רק הסמוכים שבראשו:

תשובה ו

נחלקו שני לומדים בפירוש דברי המג"א בריש סי' קכ"ח במ"ש בס"ק א' ואפשר דס"ל לר"י דאיסור עשה היינו מה שמזכיר את השם לבטלה בברכה. אם כונת המג"א על הברכה שלפני נשיאת כפים דהיינו אקב"ו לברך את עמו ישראל באהבה או כונתו על ברכת הכהנים גופייהו שמזכיר את השם בברכה שמברכין לישראל, דהיינו יברכך ה', יאר ה', ישא ה' וגו'. ומה שהביא להנך שני לומדים להסתפק בזה הוא משום שנתקשו איך אפשר שאין איסור בברכת כהנים לזר מצד עצם ברכת כהנים רק מצד הברכה שלפניה. והרי במנחות דף י"ח הקשו על המשנה דמכשיר בלילה בזר שהוא דלא כר"ש שאמר ט"ו עבודות מסורים לבני אהרן. וא"כ מוכח דהני ט"ו פסולים בזר והרי חשיב שם ג"כ נשיאת כפים בפנים ובחוץ מכלל דליתנהו בזר. ואני אומר שאין כאן ריח קושיא דהרי אפילו עבודה שבקרבנות שמפורש בהו בני אהרן הכהנים ואטו משום הכי היו פסולים בזר אי לאו דמעטינהו קרא בהדיא לזרים שיחללו עבודה. והרי בזבחים בריש פ"ב אמר זר מנא ליה ע"ש שהוצרך להביא מוינזרו או מקל וחומר לכל מר כדאית ליה ואטו מי לא כתיב בפירוש והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה אלא ודאי דאכתי אמרינן מצוה בכהנים אבל אכתי אם עשה ישראל כשר. ואפילו איסור לזר לא הוי ידעינן מוהקריבו או לאו דכתיב וזר לא יקרב כדאמרינן התם מנ"ל דמוזהר עי"ש. וא"כ בשלמא על בלילה כיון דאמר ר"ש שהיא מסורה לבני אהרן א"כ שוב ממילא אפילו מחוללת ע"י זר מוינזרו וגם הזר מוזהר מוכל זר לא יקרב. אבל נשיאת כפים אף שהיא מסורה לבני אהרן מדכתיב דבר אל אהרן ואל בניו כה תברכו אכתי אני אומר מצוה בבני אהרן ולזרים רשות וכמ"ש המג"א שם. וגם שפיר יש לחלק בין נשיאת כפיה שבמקדש לנשיאת כפים שבגבולין ואף שתרוייהו מסורים לבני אהרן כמפורש שם במנחות מ"מ נשיאת כפים שבפנים הוא בכלל וזר לא יקרב אליכם משא"כ בחוץ שאיננו נכלל בכלל אל המזבח לא יקרבו. ואולי זה היה כוונת מהרי"ט חלק א' סי' קמ"ט. אבל אעפ"כ אינו נכון דא"כ בנשיאת כפים שבמקדש יהיה הזר עובר בלאו ובמיתה. אבל עכ"פ מדברי הגמרא דמנחות אין כאן ריח קושיא ובחנם נתקשו בזה. אבל מה שקשה לי הוא איך אפשר דס"ל להתוס' שאין איסור בנשיאת כפים מצד קרא דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו עד שהוכרחו לומר משום הברכה לבטלה לכל מר שם כדאית ליה לכל חד מהני שני לומדים הנ"ל. והרי בזבחים דף ט"ז ע"א בד"ה היכן מוזהר כתבו תימא מוהקריבו בני אהרן דרשינן מקבלה ואילך מצות כהונה מיהו עדיפא משני לאו גמור מוכל זר לא יקרב ע"ש, הרי דס"ל דעכ"פ איסור לזר ידעינן מדכתיב והקריבו בני אהרן. ואי ס"ד דבנשיאת כפים מפרשים אהרן ובניו מצוה וזר רשות א"כ גם והקריבו יש לדרוש כן. ולקושיא זו לא יעלה ארוכה גם מדברי אותו הלמדן שפירש משום ברכה לבטלה ברכת כהנים עצמו דמ"מ אי לאו איסור הזכרת השם אין איסור לזר מצד הפסוק דכתיב אהרן ובניו ולומר דדברי התוס' בפרק כל כתבי הם לר' יוסי ולדידיה איכא למימר לזרים רשות. ודברי התוס' בזבחים הם בשיטת ר' יהודה. וכמ"ש המג"א שם במקומו לחלק כן. אכתי למה הקשו תימא ומנ"ל דסוגיא זו ר' יהודה היא. ומעתה נחזי אנן הפירוש בדברי המג"א מי מהנך לומדים כיון האמת. והנה המשך דברי המג"א שם שכתב בשם רמ"א לחלק בין נושא כפיו לחוד ובין נושא כפיו עם כהנים אחרים ועל זה הקשה המג"א צ"ע מנ"ל לר"י חילוק זה. ושוב קאמר המג"א ואפשר דס"ל לר"י דאיסור עשה היינו מה שמזכיר השם לבטלה. ומשמעות דבריו דבזה מתרץ הצ"ע שלו והיינו משום דאם נושא כפיו לחודיה הוא מברך אקב"ו. אבל ר"י היה נושא כפיו עם כהנים אחרים ואז לא היה עובר על דברי חבריו שאומרים לו עלה לדוכן וגם לא היה עושה איסור לפי שהיה יוצא בברכת חבריו דרבים העושים מצוה אחד יכול לברך ולהוציא אחרים. והמשך דברי התוס' הוא כך, לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה והרי ר' יוסי היה עולה עם כהנים אחרים וליכא אצלו שום איסור. אבל אם כוונת המג"א על שם שמים שבברכת כהנים דהיינו יברכך ה' וגו'. א"כ אכתי מה יש חילוק בין בפ"ע ובין עם כהנים אחרים. אבל האמת יורה דרכו שאין כוונת המג"א לתרץ דברי רמ"א אלא דחה דברי רמ"א לגמרי במה שהקשה מנ"ל לר"י חילוק זה. ואח"כ כתב המג"א דקושיית הרמ"א מעיקרא ליתא דאפשר דס"ל לר"י דאיסור עשה דאמרינן בכתובות היינו איסור הזכרת שם שמים לבטלה. וא"כ הרי גם בשבת מסיימו התוספות אם לא משום ברכה לבטלה. וא"כ לכל אחד משני הפירושים של הני שני לומדים יש מקום לפרש דברי המג"א. ואי משום דברכה לבטלה הוא איסור לאו משום לא תשא אולי זה כיון המג"א בעצמו במה שסיים ועיין סי' רט"ו:

הראיתי פנים לדברי שניהם אבל המכוון יותר הוא שקאי על ברכת כהנים ממש לא על הברכה שלפניה:

תשובה ז

תשובה לווירונא להרב מוהר"ר מנחם מנאווארי:

בדיק לן מכ"ת אם נכון להחמיר שלא לאחוז בעמודי ס"ת ערום. הנה כבר נתחבטו בזה דורות שלפנינו. דעת הב"ח באו"ח סי' קמ"ז להחמיר. וכן הוא דעת המ"א. אבל הט"ז מיקל בדבר. והנה מנהג הפשוט להקל. וראיתי ראיתו של המג"א הוא מדפסק הרמב"ם במשיחות ורצועות שתפרן בספר מטמאין את הידים א"כ כ"ש בעמודים דמטמאים הידים ובשבת איתא דעיקר טעם שמטמאים את הידים כדי שלא יאחוז בהם ערום. והנה גם בכתבי הקדש דהיינו שאר ספרים חוץ מס"ת ג"כ פליגי הפוסקים אי שייך בהו איסור אחיזה ערום ועיין במ"א ס"ק ד'. ושמתי עיני לדברי הרמב"ם פ"ט מאה"ט וז"ל שם הלכה ה'. בראשונה היה מניחין ככרות של תרומה בצד הספרים ואומרים זה קודש כו' ובאים העכברים כו'. לפיכך גזרו שכל התרומה שנוגעת בכתבי קודש נטמאת ונמצא כל כתבי קודש פוסלין התרומה כשני ולא עוד אלא מי שהיה ידיו טהורות ונגע בא' מכתבי הקודש נעשו ידיו שניות ומטמאין את התרומה כו'. הנה מדלא פירש שטעם שספר פוסל הידים הוא מדר' פרנך כדרך שפי' טעם הספר שפוסל התרומה משמע שבלא טעם דר"פ ג"כ ספר פוסל הידים הואיל ופוסל התרומה. וכן משמע לשון הרמב"ם שכתב ולא עוד כו' משמע לרבותא לא מבעיא שהספר עצמו פוסל התרומה אלא אפילו ידים מחמת ספר פוסלים תרומה א"כ משמע הידים משוה לתא דספר הפוסל תרומה נינהו שאם בידים הטעם משום דרבי פרנך א"כ לא שייך ולא עוד שהרי טעמא אחרינא איכא בידים הבאים מחמת ספר דלא שייך בספר עצמו. ועיינתי בפי' המשנה בדברי רבינו פ"ג ממס' ידים משנה ג' וז"ל. כבר בארנו בסוף זבין הסיבה אשר בעבורה גזרו על כתבי הקודש שהם פוסלים התרומה כשנגעה בהם. ולפי שרצו לקיים ולהעמיד הגזירה גזרו ג"כ שידים הבאים מחמת ספר פוסלין התרומה כו' ועל הגזירה הזאת מדבר בכל הפרק כו' ואחר הגזירה הזאת גזרו זו הגזירה יותר כוללת ממנה ועזבו הענין הזה כולו. והיא שכל הידים שניות פוסלין התרומה בין נגעו בספר בין לא נגעו וזאת היא הנמנית בסוף זבין באומרו והידים מכלל הדברים הפוסלים התרומה והיא הנמנית בי"ח דבר כו':

והנה לקחתי מדברי הרמב"ם הללו בפי' המשנה שני דברים. האחד דכתבי קודש מטמאין את הידים לאו משום דר' פרנך הוא אלא משום להעמיד גוף גזירת הספרים שפוסלים את התרומה. והיא גופה קשיא הא בגמ' אמרו שהוא משום דר' פרנך אלא ודאי דר"פ לא שייך רק בס"ת. אבל שאר כתבי קודש אין איסור לאוחזן אפילו ערום. והוא עצמו כוונת הרמב"ם בספרו בפ"ט מאה"ט ואף דמפירוש המשנה אין ראיה דאולי מ"ש שם טעם חיזוק הדבר שמטמאין ספרים תרומה לא כתב כן משום כתבי קודש דכתבי קודש יכול להיות דבלא"ה מטמאין ידים משום דר' פרנך דגם בהו שייך דר' פרנך אלא משום רצועות של תפילין כתב כן. ועיין מה שכתבו התוספות בחגיגה דף כ"ד ע"ב. אמנם ממה שכתב באה"ט פ"ט הלכה ה' דשם אכתי לא מיירי מתפילין רק מכתבי קודש משמע שגם בכתבי קודש הגזירה רק משום לתא דספרים עצמן. והא דאמרינן בגמרא דר"פ כלל היינו משום דאי לאו דר"פ אפשר לא היו גוזרין כלל משום לתא דספרים עצמם על ידים הבאים מחמת ספר אלא משום דהוצרכו לגזור בידים הבאים מחמת ס"ת משום דר"פ והיה העולם טועים כשם שיש חילוק בין ס"ת לשאר ספרים לענין ידים כך לענין שיטמא תרומה עצמה יש חילוק בין ס"ת לשאר ספרים. ולכן לחזק הדבר שכל הספרים פוסלים התרומה גזרו ג"כ בידים הבאים מחמת ספרים אחרים. וכיון שכבר הוצרך הרמב"ם להביא גזירת הידים מחמת לתא דספרים עצמם לא הוצרך להביא דר' פרנך. וא"כ מוכת מדברי הרמב"ם דשאר כתבי הקודש אף שמטמאין הידים מ"מ לית בהו דר"פ. וממילא אין ראיה בעמודים שיהיה שייך בהו דר' פרנך ודלא כמג"א. ועוד לקחתי מדברי הרמב"ם שכתב בפי' המשנה וז"ל ואחר הגזירה הזאת גזרו גזירה זו יותר כוללת ממנה ועזבו זה הענין כלו כו'. מדכתב ועזבו כו' מכלל שאחר הגזירה הכללית אין שום נ"מ בגזירת הראשונים. א"כ מכלל שאם נגע בספר אחר הנטילה לא נטמאו הידים ודלא כסברת התוס' במסכת שבת דף י"ד ע"ב ד"ה כיון דאל"כ איך עזבו הענין הזה לגמרי הא נ"מ לענין אחר הנטילה. וא"כ היא גופא קשיא כיון דמתחלה גזרו סתם א"כ אפילו אחר נטילה גזרו ואיך בטלו אח"כ להתיר מה שכבר נאסר במנין אלא ודאי שגם מתחלה לא נגזר על אחר הנטילה משום דר"פ דגם ר' פרנך גופא לא שייך אחר נטילה. וכדעת הב"י בשם המרדכי הובא במ"א בריש סי' קמ"ז. ואף שהרמב"ם בספרו חזר בו מזה ופסק דידים הנוגעים אחר הנטילה בספר ג"כ טמאים וכדמשמע מדבריו שכתב היו ידיו טהורות ונגע בא' מכתבי קודש כו'. וידיו טהורות שכתב הרמב"ם היינו אחר הנטילה. מ"מ היינו משום דסובר כשגזרו משום ספר עצמו לא שייך לחלק בין קודם נטילה לאחר נטילה. אבל בהא דמוכח מדבריו בפי' המשנה דהא דר"פ לא שייך אחר הנטילה ושמותר לאחוז ערום אחר הנטילה לא מצינו שחזר בו. ומעתה עכ"פ בעמודים ודאי שיש לסמוך להתיר אחר הנטילה ויפה נהגו בני אשכנז. ובמה שכתבתי דלהרמב"ם לא שייך דר' פרנך לאחר הנטילה. שוב אפשר לומר דסבירא ליה להרמב"ם דבשאר כ"ק ג"כ שייך דר"פ והא דהוצרך ליתן טעם משום חיזוק גזירה דספר עצמו היינו שאפילו אחר הנטילה אם נגע בספר נטמאו דמשום דר"פ לא היו גוזרין אחר נטילה:

תשובה ח

להרב הנ"ל

ובנדון אם יכול להפסיק בטלית כשאוחז בעמודי ס"ת אני אומר הרשות בידו רק את צנועים חכמה שלא ירגישו בזה הרבה בני אדם ויחשב כרמות רוחא להחמיר במה שרוב עולם מקילים ומותר ע"פ הדין כמו שהארכתי בתשובתי הראשונה. ואעפ"כ נלע"ד שאין בזה משום לא תתגודדו כי הרואה יאמר אולי נגע במקום המטונף ואינו סומך עצמו על מידי דמנקי לאחוז בעמודי ס"ת ושאר העם האוחזים לא נגעו במקום המטונף וסומכים על נטילת שחרית. ולרוב טרדותי קצרתי:

תשובה ט

תשובה להרב המופלא מוהר"ר יאקב נר"ו:

מה ששאל עבור הספרים הפסולים שאינן ראוים עוד לתיקון אם מותר להניחם בארון הקודש המקודש לספרים הכשרים והביא מעלתו ראיה משברי לוחות שמונחים בארון עם הלוחות השלמים. ושוב דחה כי השברי לוחות היה בהם קדושה יתירה שהיו מעשה ידי הקב"ה בעצמו. הדחיה שלו אינו דחיה דלפי דבריו א"כ איך הביאו במסכת מנחות דף צ"ט ראיה מזה להזהר בתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו. אבל באמת עיקר הראיה שלו אינו כלום דשם מתחלה על דעת כן נעשה הארון להניח בו שברי לוחות ג"כ ופשיטא דתנאי מתחלה מועיל כמבואר באו"ח סי' מ"ב סעיף ג' בהג"ה ואעפ"כ יפה הוכיחו מזה להזהר במי ששכח תלמודו מדחזינן שהקפיד הקב"ה על שברי לוחות להניחם בארון והתנה על תנאי הזה. אמנם לדינא אם הלכה זו רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר ומעשים בכל יום כשמוצאים טעות בשבת בשעת קריאה מחזירין ספר זה לארון ומוציאים אחר, הרי שאף שספר הזה נמצא פסול לשעתו אפ"ה מחזירין לארון הקודש המיוחד לספרים הכשריה. ואין לומר דשאני התם שדעתם לתקן הספר ההוא לכן הוא בקדושתו משא"כ הספרים שהוא שואל אינם ראוים עוד לתקן. דאטו בדעתם הדבר תלוי שעכ"פ הא כל זמן שלא נתקן הרי הוא פסול. ועוד דגם ספרים אלו מה שאינן ראוים לתקן היינו מרוב הטרחא אבל בודאי אם ירצו להוציא הוצאות רבות הכל יוכל להתקן אלא שתהא הוצאה יתירה על השבח ויוכלו בהוצאה כזו לכתוב מחדש ולכן אינם מתקנים. וא"כ כשם שמחזירין בשבת ספר שנמצא בו פסול לארון כן אין איסור להניח ספרים הללו בארון הקודש. ואכתי יש לדחות דספר שנמצא בו פסול אכתי כשרים שאר חומשי תורה שבאותו ספר עצמו וכשר לקרות בהם כמבואר באו"א סי' קמ"ג ס"ד בהג"ה. ועוד דספר שנמצא בו טעות דבר הרגיל הוא וי"ל לב ב"ד מתנה עליהם. מ"מ נ"ל להקל. ויש לי סמך מדברי רש"י במסכת שבת דף קט"ו ע"ב בד"ה פ"ה אותיות. וכתב רש"י זה שיעור לספר תורה שנמחק או בלה להיות בקדושתו, מדכתב לשון בקדושתו משמע קדושתו ממש. מכל זה נלע"ד שאין איסור. וכל זה אני אומר שמצד קדושת הארון אינו איסור. אבל אכתי אסור בלא"ה שמא יבואו לידי מכשול לקרות מתוכו. והרי מבואר ביו"ד סי' רע"ט שספר תורה שאינו מוגה אסור להשהותו יותר משלשים יום אלא יתקן או יגנז. ולרוב הטרדה אקצר. דברי הד"ש:

תשובה י

תשובה להרב רבי מנחם נאווארי:

אשר שאל מה נשתנה סדר פיטום הקטורת שאו' אתה הוא ה' או"א מה שלא מצינו בשאר הקרבנות בפ' התמיד וכיוצא. הנה הנוסח בטור או"ח סי' קל"ב לא נזכר אתה הוא ה' או"א רק אתה הוא שהקטירו כו'. ואם גם על זה הוא שואל למה בפ' התמיד ושאר קרבנות אין אומרים אתה הוא שהקריבו. הנה הטעם פשוט לפי שאמרו קודם לכן אין כאלהינו כו' אתה הוא אלהינו כו' עד אתה הוא מושיענו. ולכן במה דמסיים פתח אתה הוא שהקטירו כו' וזה פשוט. ומה שנהגו לומר חרוזים הללו קודם לכן היינו לפי שמעשרת ולכן אומרים אין כאלהינו שלא נאמר כחי ועוצם ידי עשה החיל רק הכל מה' ניתן לנו ולו נאה לברך על העושר. ועי' באבודרה"ם:

תשובה יא

שאלה רוחב לבבו כפתחו של אולם. כל רז ממנו לא נעלם. כבודו מלא עולם. ה"ה אדמ"ו אב"ד ור"מ נ"י ע"ה פ"ה כ"ש מו"ה יחזקאל סג"ל נ"י:

כשהייתי בעיר דרעזין ראיתי שנוהגין להקל ולצאת בשבת בכסא הנקרא פאטשעזא ושטוענין אותו נכרים בין ידיהם. ושאלתי לחכמים דשם אמאי לא מיחו כי הוא עובדא דחול והשיבו שכמה רבנים שראו ולא פצו פה ולא מיחו. וגם השיבו טעמים לפי דעתם שאינם מיושרים בעיני וגם הוא נגד הש"ע. ואמרתי לשאול מאת אדמ"ו הגאון אב"ד נר"ו להאיר עיני בספקתי ואני אודיע להם. ומחמת שעול הציבור מוטל על אמ"ו אמרתי אולי אין הזמן מופנה לבוא במחיצתו הקודש ע"כ באתי בכתבי השפל לבקש תורה מפיהו. וללמוד אני צריך. הכ"ד תלמידו המבקש האמת ועומד על משמרתו תמיד תהלתו בפי. הק' אליעזר זוסמאן גלוגא:

תשובה

אם דרעזין מוקף חומה ויש שם עירוב באופן שאין איסור הוצאה שם בכל העיר מותר לישא בפאטשעזא אפילו למי שאין רבים צריכין לו ודלא כמג"א סי' ש"א בס"ק כ"ז וכן מבואר ברש"ל בהדיא. וע' בב"ח סי' תקכ"ב שכ' בהדיא בשם רש"ל שבשבת אפי' רבים צ"ל חוץ לעירוב אסור משמע שתוך העירוב אפילו בשבת מותר. ואף דעת המג"א שלא כתב כן היינו לתרץ דברי הטור להצילו מקושיית הב"י. אבל דעת הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו דין זה לענין שבת משמע דבשבת לא שייך דין זה דאם לא ערבו אפילו בלי טעם עובדא דחול אסור ובמקום שעירבו אפילו אין רבים צריכין לו מותר. ודברי הב"י בסי' ש"א ובסי' תקכ"ב נלפע"ד סתרי להדדי קצת ואין כאן מקומו:

תשובה יב

שאלה

נשאלתי על דבר בנין הגג על ביתו של הקצין ר' ליב ק"פ שהוא לפ"ד נחוץ לו מאד ואם ישבתו הבעלי מלאכה כל ימי חוה"מ ישאר הבית זמן רב בלי מחסה ומסתור מזרם וממטר אח"כ בימות הגשמים כי אח"כ ילקחו כל הבעלי מלאכה לבנין המבצר ומי יודע עד כמה לא ישיג לשכור ב"מ, בכן רוצה להתיר לו לבנות בחוה"מ והוא בקיבולת:

והנה תמול נשאלתי ואסרתי במוחלט ואח"כ כאשר הגידו לי כל אמתלאות הנ"ל והצורך והדחק הגדול שבדבר, רעיוני על משכבי סליקו ומצאתי מקום לכחא דהיתרא. אמנם בתנאי שיסכימו עמי שנים או שלשה מבית דיני הגדול ב"ד מו"ש ואז דרינא בהדייהו להתיר מטעמים שאברר בע"ה:

הנה מתחלה נעיין בדין זה בשבת ויו"ט עצמו מה דינו ומשם יבורר דין חוה"מ. הנה מקור דין זה בריש פרק מי שהפך ובטור או"ח סי' רמ"ד. והוא תלוי באשלי רברבי. שר"ת רצה להתיר ולמד ק"ו מאריסי שדה שמותר אף שמשביח חלק הישראל בעבודתו בשבת מ"מ מותר מטעם נכרי אדעתא דנפשיה עביד ק"ו בבנין בית בקיבולת שאין שבח לישראל כלל במה שבונה בשבת. אמנם ר"י נחלק עליו ואסר וכן הוא הסכמת גדולי הפוסקים ודחו ראיית ר"ת דלא דמי לאריסות דשדה משום דשדה הוא רגילים לעולם לקבל שדה באריסות למחצה ולשליש ולרביע. אבל בבנין רגילים לשכור מדי יום ביום ואף שזה שכר בקיבולת מ"מ הרואה אינו אומר בקיבולת עביד אלא שכירי יום נינהו. ולפי זה הי' נלע"ד בקהלתנו שרוב הבנינים שבונים היהודים המה בקיבולת ובפרט כיסוי הגגים חקרתי ודרשתי היטב והנה לאו דוקא רובם אלא כולהו בני עיר בונין בקיבולת. א"כ הרי הבית כמו שדה העשויה באריסות ומותר בקיבולת דליכא חשדא כלל. והרי זה דומה ממש למרחץ ותנור שאסר בסי' רמ"ג. ומ"מ כתב שם סעיף ב' שאפילו מרחץ ותנור אם דרך רוב אנשי אותו מקום ליתן באריסות מותר. הרי מפורש להדיא שהולכים בזה אחרי מנהג המקום. אלא שנלע"ד שעדיין אינו דומה לשדה. דבשלמא שדה דכל העולם דרכן באריסות וא"כ ליכא שום חשש אפילו אורחים דמקלעי להתם. אבל בית אף שבעיר הזאת דרכם בקיבולת מ"מ במקומות אחרים וברוב העולם דרך לבנות בית בשכירי יום. וא"כ בשלמא שדה ליכא חשד כלל לא מבני עיר ולא מאורחים. אבל בית אף דליכא חשדא דבני העיר איכא חשדא דאורחים הבאים לקהלתנו ויראו שבונין בשבת ויאמרו שכירי יום נינהו. והא דהתיר בסי' רמ"ג במרחץ ותנור אם מנהג רוב אנשי מקום וכו' ולא חייש לאורחים שלא ידעו מנהג המקום. נלע"ד דשם מיירי שאין המרחץ עומד ברשות ישראל רק מתוך שרוחצים בו בחול יודעים בו שהוא של ישראל ויחשדוהו בשבת ששכר את הנכרי וא"כ אורחים שיבואו לא ידעו כלל שהוא של ישראל וליכא חשדא כלל מנייהו. ועי' במג"א סי' רמ"ג סק"ד ודו"ק:

אמנם נלע"ד דלפי זה עכ"פ יש להתיר בחוה"מ שהרי כתב הב"י בסי' רמ"ד וז"ל. כתוב בתשובה אשכנזית יהודי שהוא דר ביישוב לבדו אסור לו ליתן לנכרי מעות לשכור וכו' ובשבת וביו"ט אע"ג דליכא מתא דמקרבא להתם לתוך התחום. והא דשרי תלמודא התם היינו דליכא מתא דמקרבא להתם לתוך התחום אבל הכא הרי עירו מקרבא להתם וא"כ בני ביתו חשדי ליה ואורחים דמקלעי לגביה חשדי ליה עכ"ל הב"י. ועפ"י תשובה זו כתב רמ"א בהג"ה בסי' רמ"ד סעיף א' ואפילו אם דר בין אינם יהודים יש לחוש להאורחים הבאים שם או לבני ביתו שיחשדו אותו עכ"ל. וכתב המג"א בס"ק ו' עיין פ"ג דשביעית מ"א שכתב התוי"ט בשם הירושלמי דלא חיישינן לעוברים ושבים מפני מראית עין רק לבני עירו. וצ"ל דבשביעית הקילו עכ"ל המג"א. והנה ההכרח לומר הטעם שהקילו בשביעית היינו משום דאין איסורו חמיר כמו איסור שבת ויו"ט. ומעתה אני אומר דחוה"מ רוב הפוסקים הסכימו שאין איסור מלאכתו כלל מדאורייתא רק עיקרו מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו. ואפילו להני פוסקים דס"ל שמלאכתו מדאורייתא מ"מ רוב הלימודים שמביאים התנאים הוא רק ק"ו או עשה דחג המצות תשמור רק דעת יחיד שהביא ל"ת דכל מלאכת עבודה לא תעשו וזה ודאי אסמכתא בעלמא. ולא מצינו בשום מקום שיהיה חייב מלקות על מלאכת חוה"מ. וא"כ נלע"ד שאין להחמיר בו יותר מבשביעית ואם לא חששו בשביעית למראית עין של אורחים רק לבני עירו גם בחוה"מ אין לחוש למראית עין של אורחים. וכיון דלחשש חשד של בני העיר אין חשש בקהלתנו בגגים שהרי כולהו בקיבולת בונים א"כ מותר לבנות הגג בקיבולת בחוה"מ:

ועוד אני אומר שע"כ לא אסר בתשובה אשכנזית מחשש אורחים אלא כשהמלאכה היא בביתו של ישראל שדר בה או סמוך לה ממש באופן שכל הרואה יודע ומכיר שהיא מלאכת ב"ב הזה דאז איכא חשש אורחים שיבואו שמה ויראו שהיא מלאכה של ישראל ויחשדו שהוא עשוי ע"י שכירי יום. אבל אם הוא רחוק מביתו מה בכך שיבואו אורחים ומנין ידעו ויבינו הנך אורחים שהיא מלאכת ישראל כלל רק יסברו שהוא ביתו של נכרי ומלאכת נכרי הוא. בשלמא מה דאסר בגמרא אפילו אם המלאכה היא חוץ לתחום רק שיש עיר אחרת של ישראל תוך התחום, היינו כיון שהעיר ההיא סמוכה שם תוך התחום א"כ בני העיר ההיא בקיאים בדבר ויודעים שביא זה ומלאכה זו של ישראל הוא ויחשדו שנעשה ע"י שכירי יום. וכן מה שאסרו בחוה"מ אפילו חוץ לתחום אין הטעם כמ"ש המג"א בסי' תקמ"ג ס"ק ג' דחיישינן שיבואו שם אנשים ממקומות אחרים. זה אינו דהרי כבר כתבתי דבחוה"מ בלא"ה ליכא חשש מראית עין של אורחים רק החשש דבני עירו מקלעי התם דבחוה"מ מותר לילך חוץ לתחום ובני העיר בקיאים במעשיו ויודעים שהיא מלאכתו ואינם יודעים שעשוי בקיבולת. אבל לאורחים ממקומות אחרים אין חשש כלל דאינהו לא ידעי כלל שהיא מלאכת ישראל ומהך טעמא אפילו בשבת ויו"ט שרי. ובזה אין אנו צריכין למה שכתב המג"א בסי' רמ"ד ס"ק ח' במה שהתיר הש"ע אם היתה המלאכה חוץ לתחום וגם אין עיר אחרת של ישראל תוך התחום. וכתב המג"א דליכא למיחש שיקלעו אורחים לשם דמסתמא אין דרך ישראל לשבות אלא אצל יהודים עכ"ל. והוא דוחק גדול. ולדידי בלא"ה ניחא דמה בכך שיבואו שם אורחים ממקומות אחרים אינהו לא ידעי כלל שהיא מלאכת ישראל ותדע שכן הוא דאל"כ קשה מ"ש ממרחץ ותנור אם מנהג רוב אנשי אותו העיר וכו' וכנ"ל ולא חיישינן לאורחים. ובזה נדחה ג"כ מ"ש הט"ז בסי' רמ"ד ס"ק ג' ע"ש דלדידי אין כאן סתירה כלל:

ואני תמה על הט"ז שהוא היה סבור שהך דסי' רמ"ד סותר רק להך דס"ס רמ"ג מ"ש רמ"א באם אין רוחצין רק אותן שבביתו כנראה מדברי הט"ז סי' רמ"ג ס"ק ג'. ולכן כתב בסי' רמ"ד ס"ק ג' לדחות הך דסי' רמ"ג מקמי הך דסי' רמ"ד שהוא להחמיר. אבל באמת אם יש כאן סתירה ח"כ הך דסימן רמ"ד סותר להך דסי' רמ"ג שכתב הש"ע עצמו במרחץ ותנור אם השכירו שנה אחר שנה וכו'. ובזה אם באנו לדחות חדא מקמי חדא יש לדחות הך דסימן רמ"ד שנזכר רק בתשובה אשכנזית מקמי האי דסימן רמ"ג שהוא דברי רבינו האי והרא"ש ומנהג בבבל. אמנם לדידי הכל על נכון ואין שום סתירה:

סיומא דהך פסקא כיון שביתו של הקצין ר' ליב ק"פ עומד על המיצר בין רחוב יהודים והנכרים וכל סביבותיו בתי נכרים א"כ אורחים הבאים הנה אינם יודעים שהיא מלאכת ישראל כלל. ואין רק חשדא דבני העיר ואינהו בקיאי במנהג העיר שכל הגגים נעשים בקיבולת. ולכן ע"פ היתרים הנ"ל בצירוף כלם יחד מצורף לזה שעת הדחק הגדול והנחוץ של הקצין הנ"ל וכנ"ל, ואולי יש לומר ג"כ דמיקרי דבר האבד, נלע"ד שיש להתיר בחוה"מ עכ"פ. אמנם שלא יעמוד שום יהודי ע"ג הבעלי מלאכה. ואם אי אפשר לו להניח הבנין בלתי משגיח יהודי שישגיח על הבעלי מלאכות שלא יעשו מלאכתם ברמיה אזי נלע"ד שיעמיד שם יהודי עני שאין לו מה יאכל בחוה"מ ואז ג"כ זה מצורף להתיר הבנין בחוה"מ. כל זה נלע"ד להתיר באופן שיסכימו עמי שנים או שלשה מב"ד הגדול:

תשובה יג

שאלה

נשאלתי היום אם מותר לגלח ע"י משיחה בחוה"מ. ולפי שהיו מצטערין ביותר אלו הרגילים לגלח זקנם.

והנה אסרתי לחלוטין כיון שכל הפוסקים נחלקו על ר"ת שרצה לומר שמי שגילח בערב הרגל מותר לו לגלח ברגל. והנה נתתי לבי שגברא רבה אמר מלתא אין מזיחין ולא מזניחין וק"ו דבר זה שרבינו הגדול ר"ת אמרו חייבין אנו למשכוני אדרב: והנה כל הפוסקים דחו דבריו דא"כ למה לא נזכר דבר זה במשנה ואלו מגלחין היה לו לחשוב גם מי שגילח בערב הרגל. ואומר אני אי משום זה לא איריא וגילוח יש בו איסור גם משום מלאכה אף בלי טעם שלא יכנס כשהוא מנוול, אלא שדבר זה ראוי היה להתיר משום כבוד הרגל ואסרוהו משום שלא יכנס כשהוא מנוול. ועיין בתוס' ואלו מגלחין דף י"ד ע"א ד"ה ושאר כל אדם. ועיין אליהו רבה סי' תקל"א ס"ק א':

והנה כשאסרוהו משום שלא יכנס לרגל כו' ממילא נשאר בו ג"כ איסור מלאכה דהיה ראוי ע"פ דין להיות מותר. ואם גילח ערב הרגל שוב שיערו חכמים שאין בו ניחוץ כ"כ להתיר איסור מלאכה במועד שאין כל כך צורך המועד. ואף דלא שייך שלא יכנס כשהוא מנוול מ"מ אסור משום מלאכה וא"כ ממ"נ אסור. אם לא גילח ערב הרגל ואז אין ראוי לאסור משום מלאכה והיה ראוי להתיר משום לצורך המועד שיש בו צורך גדול אלא שאז אסור משום שלא יכנס כשהוא מנוול. ואם גילח ערב הרגל ואז ליכא גזירה שלא יכנס מ"מ אסור משום מלאכה. ולכך לא חשבינן להתיר במשנתנו. אבל הפרש גדול יש בין אם האיסור מצד מלאכה שאז מותר ע"י פועל שאין לו מה יאכל. ואם האיסור מצד שלא יכנס כשהוא מנוול לא מהני ע"י פועל עני. ובמשנה לא קחשיב רק מה שמותר לחלוטין ע"י כל פועל משא"כ זה מותר רק ע"י עני. ובזה אתיין שפיר דברי ר"ת ואולי גם שאר פוסקים יודו להתיר ע"י פועל עני. ואף שגם המתגלח מסייע והוא אינו עני מ"מ מסייע כזה אין בו ממש ובמועד לא אסרו אלא דבר שיש בו טורח מלאכה ומתגלח אין בסיוע שלו טורח. והרי הנה"כ התיר לאשה לומר בשבת לנכרי ליטול צפרנים. וכתב בהדיא דדוקא לענין איסור הקפת הראש ריבתה התורה מסייע מדכתיב לא תקיפו לשון רבים. אבל לענין שאר איסורים מסייע כזה אין בו ממש:

תוכן העניינים

נודע ביהודה מהדורא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה