אור ברסלב
נאות דשא שאלה קיא

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה קיא

שאלה קי

שאלה בבשר החופה את רוב הכרם דקיי"ל ביו"ד סימן מ"ח דאם נקרע טפח בבהמה גדולה אע"ג דליכא רובא טרפה ובבהמה קטנה אם נקרע רוב אע"ג דליכא טפח טרפה וקיי"ל התם דאם יש בו חסרון כסלע שהוא שליש טפח טרפה שאם ימתח יעמוד על טפח איך הדין בבהמה קטנה בחסרון שרחבו שליש מערך רוב בבהמה ההוה אם נימא ג"כ דטרפה משום שאם תמתח תעמוד על רוב אם לא:

והנה הי' נ"ל מדלא אמרו בש"ס ופוסקים רק תמתח תעמוד על טפח והיינו בבהמה גדולה ולח אמרו דין זה ג"כ בבהמה קטנה משמע דאם תמתח תעמוד על רוב לא אמרינן והוא נכון מצד הסברא דהיכי דהשיעור ברובא דהיינו דקים להי לחז"ל דאין קרע מקלקל החבר ההוא אח"כ כשרובו מקולקל ממילא חין מקום לומר דמה שמזיק קרע ברובו מזיק ג"כ חסרין אם הוא גדיל כ"כ שכשיומתח יהי' רוב דז"א דמה בכך סוף סוף החסרון ההו' אינו מחזיק רק מיעוט האבר ורובו שלם וכבר שיערו חז"ל דאין מועיל שום היזק באותו האבר אא"כ מקולקל רובו משא"כ בגדולה דשיערו טפח אעפ"י שהטפח אינו מחזיק רק מיעוט האבר ההו' ממילא שפיר אמרי' דכל מה שמזיק קרע של טפח אף שאינו מחזיק רק מיעוט שטח האבר ההוא כך מזיק ג"כ חסרון שליש מטפח כיון שאם תמתחנו יהי' טפח לכן מזיק בו ג"כ אע"פ שאינו מחזיק רק מיעוט שטח האבר והבן כי הוא סברא נכונה שוב ראיתי שכ"כ התב"ש בסימן יו"ח סק"ו והכרו"פ שם בסק"ה וע"ש שהסבירו ג"כ חילוק זה בסברות נכונות דדוקא לענין טפח אמרינן שאם תמתח ולא לענין רוב ע"ש:

אמנם הני מצאתי ראיה ברירה מדברי הט"ז ביו"ד סימן ל"ב בסק"ג דלא ס"ל סברא זו אלא דגם לענין רוב שפיר אמרינן הסברא דחם תמחח וכאשר אבאר ילפי שדברי האחרונים שם צריכין ביאור קצת לכן אבאר דבריהם בתחלה בקצרה כדי שתובן הראי' יותר הנה רמ"א ז"ל כ' שם ולפי מה שיתבאר בסמוך דשיעור איסר הוא פחות מרוב וכוונתו להביא ראיה מדין נפה דבסעיף ג' דנקבים שאין בהם חסרון דקיי"ל שיעורן ברוב וביש חסרון דחמיר שיעורן באיסר ולכאורה קשה למה הוכיח מסעיף ג' דמיירי בנפה ולא הוכיח מסעיף א' דפסיקה ברוב וחסרון באיסר אכן הענין כך הוא דמהתם לא הוכיח משום דהדבר פשוט דאף דאיסר גדול מרוב היקפו של קנה מ"מ יש חומרא בחסרון במה שמשערין כאיסר כי יצויר שהאיסר אינו מחזיק רק שטח מיעוט הקנה ורובו שלם דאלו באין חסרון כל שלא נפסק רוב כשר ולעולם דאיסר שיעורי גדול מרוב היקף לכן הוכיח מסעיף ג' דכ' שם ניקב סביב היקפה אם יש חסרון מצטרף לאיסר ואם אין חסרון מצטרף לרוב ומשמע לי' להרמ"א ז"ל דסביב היקפה קאי גם על יש בהם חסרון אלמא דאפילו כשעומדין סביב היקף הקנה יש איסר קודם שמגיע לרוב היקף ומהא מוכח שפיר דאיסר זוטר מרוב היקף ותירץ הש"ך דנקב חסרון דמצטרפים לאיסר לא מיירי באמת בעומדין סביב היקפה אלא כשעומדין באורך או באמצע דהיינו בעיגול באופן שעומדין בשטח מיעוט הקנה והרוב שלם אבל בעומדין סביב ההיקף יש באמת רוב קודם שמגיע לשיעור איסר ולשון סביב היקפה שכ' הטור ומחבר תירץ בדוחק דמשום נקב שיש בו חסרון ע"כ תופס מקום ברוחב הקנה לכן קראוהו סביב היקפה אפי בהיותם עומדים באורך או באמצע והט"ז תירץ ג"כ קרוב לזה דלעולם חיסר גדול מרוב רק דאפ"ה בנקבי חסרון אפילו עומדים בהיקף יצויר שיהיה איסר בעוד שאין רוב דהא לענין שיעור איסר חושבין האורך עם הרוחב כי בכל חסרון יש בו מאורך ורוחב ולענין הרוב אין חושבין רק קו הראשון מהרוחב ולא יותר ומש"ה אפילו כשעומדין הנקבים בהיקף יש שיעור איסר בעוד שאין רוב זהו תמצית דברי הט"ז והש"ך למעמיק בדבריהם. כלל הדברים שיש בזה ב' שיטות שהן ג' דהיינו דלשיטת הרמ"א אפילו כשנקבי חסרון עומדים ממש בהיקף יצורף שיעור איסר ועדיין ליכא רוב משום שהאיסר קטן ולט"ז וש"ך איסר הוא גדול ואין מצוייר שיהי' איסר בנקבי חסרון קודם שיהי' רוב רק בהייתם עומדים באורך או באמצע רק שהט"ז לימד דבאמת יצויר גם בעומדים בהיקף והנקבים הם קצת קצרים וארוכים והוא מובן וקרוב קצת לדברי הש"ך למבין רק דלהרמ"א אפילו בהיות הנקבים אינם ארוכים רק מעט מזער וכל עיקר תפיסתן בהיקף אפ"ה יהי' איסר קודם היות רוב זהו כלל ביאור דברי האחרונים שם ובחדושי לחולין בריש דף מ"ה בסוגיא דניקבה כנפה הארכתי שם בע"ה לבאר כל הסוגיא ההוא לפי כל א' מהשיטות הללו ע"ש. ואולם דברי הט"ז צריך עוד ביאור במה שכ' שם בתירוצו טעם למה צריך בחסרון שיעוד איסר שהוא יותר גדול מרוב הן בחסרון הן בנפה וכתב שם דהטעם משים דמאן לימא לן למתוח אותו החסרון לרחבו תמתתנו לאורכו כו ע"ש דלכאורה כ"ז המה דברי מותר דהא בלא"ה הדבר כפשוטו דאע"ג דאיסר גדול שיעורו מרוב מ"מ בעינן דוקא כאיסר כיון שכל שטח האיסר אינו מחזיק רק מיעוט הקנה ורובו שלם וא"כ אין כאן טרפות בתורת פסוקה רק בתורת חסרון וכך שיערו דחסרון הל"מ שאינו בפחות מאיסר. ולכן נ"ל בכוונת הט"ז שלא הונח לו בזה משום דעדיין אין מתורץ קושיות הרמ"א והיינו כיון דקיי"ל בסימן מ"ח נקדרה כסלע טרפה שאם תמתח תעמוד על טפח הרי שכל מה שעושה אין בו חסרון בשיעור שלו כך עושה בחסרון בשליש משיעור ההוא מטעמא דשאם תמתח וא"כ קשיא ה"נ בעינן בחסרון שיעורא דאיסר הא אפילו ליכא איסר הוי לן למטרף כל שרוחב החסרון שליש וורוב אותו הגרגרת דאז אם תמתח תעמוד על רוב וכ"ת דבאמת הכי הוא דשיע' איסר אם ימתח יהי רוב עדיין נשאר קושיות רמ"א ז"ל דנהי דלא יהי' מוכח דרוב היקף גדול מאיסר מ"מ עכ"פ מוכח דאינו קטן מאיסר דאל"כ לא היה צריך חיסר בחסרון וא"כ כיין דאיסר אינו רק כמו רוב היקף א"כ רוב חופה הוא גדול מאיס' וא"כ נשאר קושיו' הרמ"ח על הרשב"א דהא הרשב"א רוב חיפה מיירי לזאת תירץ הט"ז דגרגרת לא דמי לכרס ודוקא בכרס נוהג הדין דאם תמתח משום דקריעה בטפח היי התם בין חם הקרע ברוחב ובין באורך משא"כ בגרגרת דסדק באורך אין ויזיק ח"כ מאי חזית למיתחי ברוחב תמתחנו באורך מש"ה בעינן דוקא כאיסר שכאשר יומתח יהי בי הרבה מאוד ושיעורו חז"ל דבשיעור זה ג"כ ריב מחלק הרוחב בהיות חישבו כן נ"ל בביאור דברי הט"ז. ושוב ראיתי להרב פרי מגדים שם במשבצות זהב שפי' כך דברי הט"ז יעו"ש (ויש שם ט"ס במ"ש שהרוב חופה כשימתח יהי' טפח ורביע וצ"ל חצי טפח ורביע ע"ש ותבין) בכל דבריו תר"ה שכיון לדברי הנ"ל:

אמנם עדיין אני תמה על מה שהוקשה להט"ז מההוא דכרס כאשר פירשנו והלא באמת אין מקום קושי' כלל מכרס דהא אההוא דינא דאם תמתח אין חושבין רק החוט המקיף דהיינו שהחסרון הוא סלע והיא שליש טפח וכשתמתחנו דהיינו חוט המקיף יהי' טפח אבל אין חושבין כל החוטין שיכולין לעשות מן שטח סלע רק חוט ההיקף לבדו ואם כן אין כאן מקום כלל על הרשב"א דשפיר נוכל לומר דאוסר כשימתח לא יהי' היקפו יותר מרוב היקף ואפ"ה כל שטח איסר הוא גדול מרוב חופה ג"כ ותמיהני על הרב פ"מ שלא הוקשה לו זאת ומכ"ש לדעת רש"י דאם תמתח היינו בכפל וכל דברי הרב פר"מ שם המה לדעה זו דניחא טפי די"ל דכשימתח האיסר על הכפל יהי' רוב היקף וא"כ חוט המקיף את האיסר יש בו שני פעמים רוב היקף ממילא כל השטח של איסר ודאי גדול מרוב חופה ואין כאן מקום קושי' כלל ולמה הוצרך הט"ז להוסיף סברתו הנ"ל דא"ה למתחו כיון שלאורך אין מזיק הא בלא"ה לק"מ ומה"ט תמי' לי ג"כ על מה שפי' הפ"מ שם במה שהוקשה להב"ח יעו"ש ועם דברינו אלה תראה שאין התחלה לקושי' כלל אלא די"ל שדברינו אלה עצמם נכללים בתירץ הב"ח כפי מה שביארם הפר"מ שם ע"ש ותבין ודו"ק אבל עכ"פ במה שפירשנו שהט"ז בא ליישב קושיא זו והוצרך לחדש סברא זו דיש חילוק בין גרגרת לכרס בהא ודאי קשה דמה הוצרך לזה הא אין התחלה לקושיא כלל אולם אע"ג דקשיא לנו כנ"ל על הט"ז מ"מ א"ח להכחיש בשום אופן שלא יהי' כוונת הט"ז כאשר פירשנו דבודאי כוונתו כנ"ל דהא אנו רואין בהדיא שנתן טעם מדוע אין מותחין הקדרה ואי משום קושייתינו י"ל שהט"ז כ' זאת לרווחא דמלתא דבאמת ה"מ לתרץ כפשוטו דחוט המקיף יש בו רוב היקף ובצירוף כל השטח הוא גדול מרוב חופה וכדאמרן חלא דאתא לטפויי ולומר דאפילו בחוט המקיף לבדו מצינו למימר דאית בי' טפי מרוב היקף ומה דלא מטריף בפחות מכאיסר אם יש בו שיעור שאם תמתח תעמוד על רוב היינו משום דכאן א"א למותחו לרוחב לבד כיון שיש בו מחלק האורך ג"כ ודו"ק כן נ"ל ברור כוונת הט"ז אחר הדקדוק היטב וא"א לשום בר דעת שיכחיש היות כוונת דברי הט"ז שלא כדברינו ואחרי שנתבאר לנו היטב דברי הט"ז הנה באנו להמבוקש שלנו דמוכח מהט"ז דגם היכי שהשיעור ברוב ג"כ נוהג הדין דאם תמתח דהא קאמר דבגרגרת הוי מטריף בחסרון פחות מכאיסר אם יש בו שיעור שאם ימתח יעמוד על רוב חי לאו משום טעמא דנסדקה לאורכה לא מיטרף לכן בעינן כאיסר דבשיעור איסר שיערו חז"ל דאם ימתח יהיה להיקפו ג"כ רוב הרי דברוב נוהג כמו כן דין דאם תמתח ממילא דה"ה בשר החופה בבהמה קטנה דשיערו ברובא אם יש בו חסרון כשיעור שליש רובו ג"כ טרפה שאם תמתח תעמוד על רוב ודלא כהתב"ש והכרו"פ שהבאתי והתב"ש שם בסימן מ"ח הביא ראיה לדבריו מגרגרת דבעינן דוקא איסר ע"ש. והנך רואה דאינו ראיה כלל דדוקא התם דמחי חזית למתוח לרוחב וכדברי הט"ז ושוב ראיתי להפ"מ במשבצות זהב סימן מ"ח סק"ח הביא דברי התב"ש הנ"ל והשיג עליו דמגרגרת אין ראיה כנ"ל והביא שם ג"כ בשם הפרי תואר דס"ל ג"כ דלא כהתב"ש וספר הפרי תואר אינו לפני ולפ"ז מאחר שהבאתי ראיה מהט"ז בהדיא דס"ל כהפרי תואר נ"ל לכאורה דיש להחמיר כוותייהו:

איברא דנ"ל מוכח מהתוס' דלא כהט"ז אלא דכל היכי דשיעורו ברוב אינו נוהג בו דין דאם תמתח והוא מדהקשו התוס' בר"פ א"ט דף מ"ג ד"ה הנך (הבאתי דבריהם בסימן הקודם ע"ש) דיש יותר מן ח"י טרפות דהיינו חסרון גרגרת והוצרכו לתרץ דטעמא דחסרון משים שסופו ליפסק ואלו לדברי הט"ז בלא"ה לק"מ קושיות התו' אחר שנבין דלכאורה קשה בלא"ה דאיכא יותר מח"י טרפות דהא במתניתין לא חשיב בכרס חיצונה דהיינו בשר החיפה רק טרפות דקריעה והרי יש בו טרפות דנקדרה שהוא שיעיר אחר דאלו קרועה בטפח וזה בסלע אע"כ הדבר פשיט שאלו הם לגמרי טרפה א' דכל מה שצריך טפח אם אין בו חסרון די אצלו בחסרון בשליש טפח וכל שיש בו חסרין שליש טפח יש בי קרע טפח רק דקריעה היינו בקו שוה וארכו טפח וזה שיש בו חסרין אז ארכו מעוגל והוא ג"כ טפח וא"כ הוא ממש טרפה אחת לגמרי וזה פשיט וא"כ מה הקשו התוס' דנחשוב חסרון גרגרת הא לק"מ דגם חסרון הגרגרת הוא ממש פסוקת הגרגרת ברובו וטעמא דחסרון כאיסר הוא משים שאם תמתח תעמוד על רוב ומה דבעינן יותר הייני משים שיש בו גם מאורך וכסברות הט"ז (דסברא זו היא ברורה וא"א לדחותה בשום פנים לומר דהתוס' לא ס"ל סברא זו) לכן צריך איסר שכאשר יומתח יהי' בו יותר מרוב היקף בכדי שיהי' קלקול רוב בהיקפי וכדברי הט"ז וא"כ אין התחלה כלל לקושיות התוס' משום דדין פסוקת הגרגרת יחסרון הגרגרת היא ממשות כמו בבשר החיפה דקרועה דידי' וחסרון דידי' הוא ממש חדא וכנ"ל אע"כ ס"ל להתוס' דבגרגרת כיון דשיעורו ברוב שיב אין נוהג בו כלל דין דאם תמתח וא"כ חסרון כאיסר אינו כלל מטעם דאם תמתח אלא רר"ח טרפות בפ"ע מקובל הלמ"מ דפסוקה ברוב וחסרון כאיסר ולכן הקשו שפיר דאיכא טפי מן ח"י טרפות והוצרכו לתרץ דטעם החסרון משום שסופו ליפסק ממילא מוכח מהתוס' דלא כהט"ז כן נראה לי ברור. ולפ"ז אומר אני בנ"ד בשאילתינו דבאין ה"מ ראוי להחמיר בבהמה קטנה אם יש חסרון בבשר החופה אם רוחב החסרון שליש מן רוב דידיה וכהט"ז והפרי תואר אבל בה"מ יש להקל כתב"ש וכרו"פ מאחר שהוכחנו כך מן התוס' כן נ"ל:

ועתה נבא לענין מה שדברנו בסוף סימן הקודם והנך רואה שמה שאמרו התוס' דטעמא דחסרון הוא ע"ש סופו איני מוכרח דלהט"ז ח"ש בלא"ה מה דלח חשיב בתרתי משום דבחסרון כאיסר יש בו שיעור שאם תמתח יהי' גם לרחבו רוב נפסק וא"כ אינו נדון כלל ע"ש סופו אלא הוא עתה כפסוקה וכמו שבארנו תחלה לענין נקדרה כסלע וא"כ לפ"ד הט"ז פשוט דחסרון כאיסר היא נבלה כמו פסוקה ברובו דהא אינו נדון כלל ע"ש סופו וכנ"ל ולכן הדין ברור דחסרון כאיסר הוא נבלה וכבר הוכחתי בסימן הקודם דאפילו להתוס' דנדון ע"ש סופו מ"מ הוי נבלה לאחר שחיטה דלענין זה ג"כ אזלינן בתר סופו וכדברי הכרו"פ שהבאתי לעיל (בריש סי' הקודש) כנ"ל:

ויותר מזה אני אומר דגם מה שעשה הכרו"פ לדבר פשוט דלדעת הרמב"ם דפ"ה הוי נבלה מחיים מידה היכי דנדון ע"ש סופי דאינו נבלה מחיים כגון בצירף השלם דהוא מטע' שסופו לחסור דמ"מ כל זמן שאינו נחסר עדיין לא הגיע לתכלית החולשה שיהי' נחשב כמתה ע"ש נ"ל שאין הדבר כך אלא דלהרמב"ם הוי הכל נבלה מחיים והוא מהראי' שהבאתי לעיל מהש"ס (בס"ס הקוד') מדפריך תרי פסוקי הוי חשבינהו כחד בציר להו חדא ומחי פריך דלמא תדר"י לא חשיב כלל נ"ה ופ"ה עבור שהם נבלה ונשאר תחת פ"ה חסרון הגרגרת ח"ו דגם חסרון הגרגרת הוא נבלה מחיים ומש"ה פריך שפיר דאי לא חשיב נ"ה ופ"ה מחמת שהם נבלות לח יחשוב ג"כ חסרון ומוכח דלא כהכרו"פ וליכא למימר דלעולם חסרון הואיל ונדון ע"ש סופו אינו נבלה מחיים רק לאחר שחיטה כדברי הכרו"פ ואפ"ה פריך שפיר דאי לא חשיב פ"ה לא הו"ל למיחשב גם חסרין הואיל שהוא ג"כ נבלה לאחר שחיטה עכ"פ הא ליתא דמנ"ל להמקשה להקשות דהא לדברי הרמב"ם שפיר י"ל דמה שהיא נבלה אחר שחיטה קרי לי' שפיר טרפה הואיל שמחיים אינו רק טרפה וכמו שהוקשו התוס' בחולין דף ל"ג ד"ה ורמינהו והוצרך לדחוק ע"ש וכנראה שמכח הקושיא זו הוציא הרמב"ם את דינו דנ"ה ופ"ה הם נבלה מחיים משום דהוקשה לו קושי' התוס' דלמא מתני' דאלו טרפות מיירי בחיים אע"כ דהוי נבלה מחיים ופריך שפיר היכי קרי לי' טרפה וכמדומה שראיתי כך באחרונים וממילא דלפ"ז קשיא כנ"ל מאי פריך פסוקי תרי הוי כי' נימא דלא חשיב כלל פ"ה עבור שהוא נבל' מחיים ונשאר במקומו חסרון שהוא רק טרפה מחיים אע"כ דגם חסרון אעפ"י שאינו נדון רק ע"ש סופו כדברי התוס' אפ"ה הוי נבלה מחיים להרמב"ם ודלא כהכרו"פ:

אמנם דעדיין אין מזה ראי' די"ל דהרמב"ם לא ס"ל כלל כסברות התוס' דטעמא דחסרון הוא משום שסופו ליפסק אלא הוא פסוקת הגרגרת ממש וכאשר ביארתי לעיל לדעת הט"ז ומש"ה הוי גם חסרון נבלה מחיים ופריך שפיר אבל לעולם י"ל דהיכי דנדון ע"ש סופו כגון בצירוף שלם אינו נבלה מחיים וכדברי הכרו"פ אכן נ"ל להביא ראי' אחרת לזה מההוא דריש חולין דף מ"ה א"ר יהודא אמר רב ניקבה כנפה מצטרפין לרובה ומתיב ר' ירמי' מגלגולת אלמא כיון דשיעורא מלא מקדח כו' ע"ש ובחידושינו ביארתי שם כל הסוגיא לפי כל השיטות. וכמו שרמזתי לעיל בסימן זה בד"ה אמנם) ולשיטת הרמ"א שהבאתי לעיל (שם) דס"ל דשטח איסר קטן מרוב היקף ממילא חידש ר' יהודא דכנפה אין דינו כחסרון דאלו בחסרון סגי באיסר אעפ"י שרובו שלם משא"כ כנפה דינו כאין בו חסרון דלא מיטרף עד דאיכא רובא נפסק (ובחדושי הארכתי ע"ש) וכן לכל השיטות ע"כ הפי' כך דחידש רב יהודא דבחסרון בעינן רוב נפסק ואהא פריך מגלגולת דהוי שיעורא בנפה כמו בחסרון ולמה בגרגרת בעי' שיעורא טפי ע"ש בגמרא ותבין ומש"ס זו נ"ל מוכח דינו של הב"י בסימן ל' שכ' דבגלגולת מצטרף ג"כ השלם עם הנקבים כמו בגרגרת דאל"כ לא הוי פריך כלום דדלמא בגלגולת דאין משערין רק הנקבים הוי שיעור בנפה כמו בחסרון משא"כ בזה דחושבין גם השלם מש"ה בעינן שיעורא טפי אע"כ קים לי' להש"ס דגם בגלגולת מצטרף השלם ויש לפלפל בזה אלא שאין כאן מקומו. והשתא אם איתא לדברי כרו"פ קשה מאי פריך הא משמעות דברי ר' יהודא דאמר מצטרפין לרובא משמע דדינו כאלו רוב נפסק והוי נבלה א"כ דלמא מש"ה בעי שיעורא טפי דבשלמא בגלגולת דחסרון כסלע הוי שיעור מיתה דהיינו טרפה ולא נבלה כדמוכח מדברי התוס' בר"פ א"ט בד"ה וכן לטרפה ע"ש מש"ה הוי שיעור נפה כמו בחסרון דאע"ג דבנפה מצטרפין גם השלם מ"מ כך הוא דינו דהא לענין טרפה שפיר מצטרף השלם על שם שסופו לחסור משא"כ לענין נבלה מחיים דאין נדון השלם לחסר ממש להכרו"פ מש"ה לא הוי נבלה עד דאיכא רובא וא"כ לא פריך מידי ואפי' לדברי הב"י דגם בגלגולת מצטרף השלם מ"מ לא פריך כלום דאלו לענין טרפה שפיר מצטרף השלם משא"כ לענין נבלה מש"ה בעי שיהי' רוב עם השלם אע"כ דלא כהכרו"פ אלא דכל מה שסופו לחסור דיינינן לי כחסר אף לענין נבלה מחיים מש"ה פריך שפיר דכי היכי דבגלגולת לענין טרפה הוי שיעור דחסרון ונפה שוה ה"נ בגרגרת לענין נבלה מחיים ראוי שיהיה שיעור דחסרון ונפה שוה וא"ש. ומיהו דגם מהא אכתי ליכא ראיה לסתור דברי הכרו"פ דשפיר י"ל דלענין נבלה מחיים לא מהני מה דנדון ע"ש סופו ואפ"ה פריך שפיר לפי דעת התוס' דטעמא דחסרון בגרגרת הוא ג"כ משום שסופו ליפסק וה"כ נימא דגם חסרון אינו נבלה מחיים כיון דהוא רק נדין ע"ש סופו ממילא דגם דין נפה אינו נכלה והוה רק טרפה ומש"ה פריך שפיר מגלגולת דחזינן בי' דלענין שרפה שוה שיעור דחסרון עם שיעור דנפה אבל הם נימא כהט"ז דהחסרון באיסר הוי ממש כפסוק רוב והוי נבלה מחיים להרמב"ם אם כן איכא שפיר ראיה הנ"ל דמדפריך מגלגולת לדין נפה שהוא בצירף שלם ונדון ע"ש סופו ומאי פריך דלמא משום הכי בעי שיעורא דרוב כדי שיהי' נבלה אלא על כרחך דלא כהכרו"פ. והשתא מוכח ממ"נ דלא כהכרו"פ דאי סבירא ליה להרמב"ם כשיטת התוספות דטעמא דחסרון בגרגרת הוא משום שסופו ליפסק אם כן יש הראיה הראשונה מההוא דפריך פסוקי נמי תרי היי כו' וכאשר ביארתי תחלה דלפ"ד התוס' איכא ראי' משם דלא כהכרו"פ ואי ס"ל להרמב"ם כשיטת הט"ז דחסרון בגרגרת הוי כפסוק רוב וטינו נדון כלל ע"ש סופו ח"כ איכא ראיה זו מדפריך מגלגולת וכנ"ל ודוק היטב. באופן שנראה לי ברור דגם לענין נבלה מחיים לדעת הרמב"ם אין חילוק בין מה שהוא עתה נבלה מחיים ובין מה שנדון ע"ש סופו דכל שסופו כך דיינינן לי' לגמרי כאלו ככר נעשה. והנה יש עוד לפלפל הרבה ע"פ דברינו אלה באותו סוגיא דניקבה כנפה אלא שלא רציתי להאריך יותר עיון בחדושינו שם וכאן אין המקום להאריך יותר ועכ"פ הגענו להמבוקש שלנו דאפילו לענין נבלה מחיים לא גרע דבר שנדון על שם סופו וכנ"ל:

ומכש"כ לפי דברי התב"ש ברסי' ל"ג שביאר בדעת הרמב"ם דמה שאומר דנ"ה ופ"ה הוי נבלה מחיים אין הכוונה שתהיה חשובה כאלו כבר מתה ויטמא טומאת דז"א דבודאי יכולה לחיות עדיין ואינה מטמאה אלה הכוונה דכיון דאירע קלקול במקום שחיטה ולא יהיה לה היתר בשחיטה מש"ה רביע עלה אפי' מחיים איסור נבלה ולא טומאה ע"ש בדבריו באריכות א"כ פשיטא דאין מקום לדברי הכרו"פ דכי היכי דמודה הכרו"פ לענין מה דהוי נבלה אחר שחיטה דהדין כך אפילו במה דנדון ע"ש סופו ממילא דה"ה להרמב"ם לענין נבלה מחיים ג"כ הדין כך דכיון דלא יועיל בה שחיטה מש"ה אפילו בעודה בחיים רבוע עלה איסור נבלה והכרו"פ לא כ' דברים אלו רק לגרמי' דאע"ג דאיהו נמי כ' שם כדברי התב"ש דהרמב"ם מודה דאינה מטמאה ולא קאמר רק לענין איסו' נבלה ע"ש מ"מ אסברה לה שם בטעמא אחריתי דלענין טומאה בעי מיתה ממש משא"כ לענין איסור כל שהגיעה לתכלית החולשה יש עלי' איסור נבלה ע"ש בדבריו מש"ה כ' דכל מה שנדון ע"ש סופו אין ראוי שיהיה נבלה אפילו לענין איסור משום דעדיין לא הגיעה לתכלית החולשה משא"כ להתב"ש דאסברה לה דלענין איסור הוי נבלה אפילו מחיים מחמת שא"ח לה שתותר בשחיטה פשיטא דגם במה שהוא ע"ש סופו מ"מ הוי עלה איסור נבלה הפילו מחיים כיין שלא תותר עוד בשחיטה ואין מקום כלל לדברי הכרו"פ וזה פשוט:

ויצא לנו לענין שאילתינו (שבסימן הקודם) דחסרון בגרגרת כאיסר ואפילו בכנפה שאין בו כאיסר רק עם השלם אפ"ה הוי נבלה ונ"מ לענין חו"ב מיהו מה שבא בלשון השאלה דנ"מ נמי לענין הביצים דיש חילוק בין טרפה לנבלה דהיינו דס' ביצת טרפה אסורה וספק ביצת נבלה מותרת נ"ל דזה ליתא ואפילו בפסוקה ברובא וכן בנקובת הושט דהוי לכ"ע נבלה אפ"ה הבצים אסורים גם בספקן והיינו דהא החילוק בין נבלה לטרפה הוא דביצת טרפה אסורה מדאורייתא משום שגדלה באיסור משום שגם אחר שנטרפה יכולה הביצה לגדל כיון שיש עדיין חיות באותו העוף משא"כ ביצת נבלה דבודאי לא גדלה אחר שנתנבלה לעיין בתוס' חולין דף נ"ח ד"ה ושוין וא"כ לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים דקיי"ל כוותייהו דנ"ה ופ"ה אינו מחיים רק טרפה אלא דאחר שחיטה הוא נבלה משום שאין שחיטה מועלת בהם א"כ פשיטא דביצתה כדין ביצת טרפה ממש דהא יכולה ליגדל אחר שנטרפה אלא אפילו להרמב"ם דס"ל דהוי נבלה מחיים מ"מ ביצתה כדין ביצת טרפה דאי כוונת הרמב"ם לומר דמטמאה מחיים וכמתה ממש חשבינן לה א"כ ודאי דדעתו נדחית לגמרי וכמו שהקשו עליו כל הבאים אחריו ראשונים ואחרונים שזה מוסתר מכל הש"ס אע"כ כוונת הרמב"ם כמ"ש תב"ש דבאמת איכא חיותא בנ"ה ופ"ה רק דאיסור נבלה הוא דרביע עלה משום שא"א לה שתותר בשחיטה וא"כ עכ"פ הביצה גדלה באיסור וכן נמי לדברי הכרו"פ דהוי בהו איסור נבלה משום שהגיעו לתכלית החולשה וחשבינן להו כמתה מ"מ הואיל וחזינן דאינה מטמאה משום דעדיין חייתא אית בהו מש"ה אעפ"י שהגיעו לתכלית החולשה מ"מ הביצה עדיין גדלה בה ודוקא בששה נבלות שהן מטמאין מחיים משום דקי"ל דליכא בהו שום חיותר ובזנב הלטאה שמפרכסת שוב לביצה ליגדל והויא ביצתם כדין ביצת נבלה וכן כ' הרב פרי מגדים בש"ד סימן פ"ו סעיף קטן ח' עיין שם אבל זו דעדיין חיותא אית בה אף על פי שהגיעו לתכלית החולשה מכל מקום ביצתה גדלה באיסור והוי כביצת טרפה ולכן ברור דבביצת נ"ה ופ"ה אין לעשות דעת הרמב"ם אפי' לסניף לחושבה כביצת נבלה משום דגם הרמב"ם ז"ל מודה בהא וכמו שכתבתי כן נראה לי ברור והנראה לפענ"ד כתבתי:

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה