נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה קח
שני עדים שהעירו לאשה שמת בעלה אם רשאי אחד מהם לישאנה.
והנה דין זה מבואר היא בהדיא בהגהת רמ"א באה"ע סימן י"ב סעיף ח' ע"ש דבעד א' המעיד לאשה אסור לישאנה מדינא ובשנים שרי מדינא ואסור עכ"פ לבעל נפש משום הרחק מן הכיעור ומשמע דאע"ג דבלאו איהו נמי הוי שריא איתתא לאנסיבי דהא עד א' מהימן בעדות השה מ"מ כל שהעיד איכא בי' כיעור ואסור לבעל נפש לבד זה ראה מצאתי להגאון בנודע ביהודא חלק אה"ע סימן ק"ט וס"ל שהמציא דדוקא היכי דבעינן שני עדים דאז עפ"י כל א' מהעדים נגמר הענין לכן אע"ג דמדינא שרי משום דתרי לא חשידי מ"מ איכא כיעור אבל בעדות אשה דסגי בחד אי אתרמי ששנים העידו אזי רשאי א' מהם לישאנה ואפילו כיעור ליכא משום דנחשב כאלו לא העיד כלל כיון דבלאו איהו הוי סגי ודברי הגהת רמ"א הנ"ל דחיק ומוקי בגוונא דלא סגי בחד כגון במלחמה וכה"ג ע"ש:
והנם שאיני כדאי להכריע בדבריו מ"מ תורה היא וללמוד וכו' ואכתוב מה שנראה לפענ"ד ואעתיק תחלה תמצית דבריו של הגאון ז"ל הצריך לענינינו עובדא הוי התם בע"א שהעיד לעגונה שמת בעלה ינטל שכר ממנה ורצו קצת לומר דאינו בכלל ניטל שכר להעיד דעדותו בטלה מטעם היתר של מוהרי"ק הובא בש"ע אה"ע שמותרים עידי הגט ליטול שכר עבור שיש להם הפסד שאינם רשאים לישא האשה ה"נ בזה והוא סתר דבריהם דעד זה אין לו הפסד כלל דבשלמא עדים החתומים על הגט חם לא יחתמו יבקש הבעל עדים אחרים ואז יוכלו אלו לישא האשה ועתה ע"י שחותמים אסורים לישאנה אע"ג דשנים אינן חשודים מ"מ משום כיעור אסורים לישא משא"כ בזה אין להעד שום הפסד דהא אם לא יעיד לא יוכל ג"כ לישאנה דאסורה משום אשת איש מאי אמרת אי כחו עדותו אולי יזדמן עד אחר שיעיד לה וישאנה ז"א דגם אם יעיד עכשיו מ"מ אם יזדמן עד אחר שיעיד ג"כ יוכל זה לישאנה דהא דקיי"ל דאפילו בב' אסור משים כיעור היינו היכי דבעינן דוקא ב עדים דאז עפ"י שניהם נגמר ההיתר לכן שייך כיעור בשניהם משא"כ בעדות אשה דסגי בע"א חזי אם יש ב' עדים מותר אחד מהם לישאנה כיון דבלעדו הי' ג"כ היתר ע"י השני והא דפריך בפ' א"ט דף מ"ד על רבה בר בר חנה ותיפוק לי' משום אשבח אף דגם רב כהנא ורב אסי התירו כמ"ש מהרש"ח שם מ"מ פריך משום דרב לא סמך על דברי ר"נ ור"ח עד ששלחו לרבב"ח והביא ראיות לדבריו מהא דאמר בבכורות דהמתיר את הבכור אסור ליקח שכר וקשה למה לא יקח הא מפסיד ע"י היראתו דאסיר לקנות הבשר כדאמר שם בפח"ט אלא על כרחך דכל היכי דסגי בחד ואיכא שנים מותר אחד מהם ליקח ומש"ה זה המתיר את הבכור אין לו הפסד דממ"נ אם לא ימצא מומחה אחר שיתיר אזי אם גם הוא לא יתיר לא יוכל לקנות הבשר ממנו שיהיה אסור משום בכור ואם ימצא אחר שיתיר אזי גם אם יתיר עתה יוכל לקנות ממנו כיון דאי לאו איהו ג"כ היה מותר ע"ש שזהו תורף הדברים:
והנה לכאורה דבריו נסתרים מדברי התוספת שם בפא"ט בד"ה וכן העדים שהעידו כו'. בתירוצם השני שפירשו דדן את הדין מיירי בשנים וא"כ למ"ד ב' שדנו דיניהם דין וה"ה א' וא"כ די בחד ואפ"ה תני דאית בי' כיעור. מיהו זה יש ליישב דאע"ג דדין סגי בחד מ"מ אל תהי דן יחידי ואסיר לכתחלה והוי כנגמר הדבר ע"י שניהם מש"ה איכא כיעור א"נ דיאמרו העולם דלא רצו הבעלי דינים לסמוך על דיין אחד ולא רצו להתדיין רק בפני שניהם ומש"ה שפיר איכא כיעור משום דלא היה הדין אפשר ליגמר רק ע"י שניהם דוקא אולם דמ"מ קשה דהא בהך ברייתא גופה תני אסר והתיר ולפ"ד התוס' צריך ג"כ לומר דמיירי בשנים שהתירו דוקא דאל"כ אסור מן הדין ולמה תני דמדינא שרי אע"כ דמיירי בשנים ואפ"ה תני דאית בי' כיעור והא ודאי דהוראה סגי בחד ואפ"ה בשנים איכא כיעור ונ"ל לומר לדברי הגאון ז"ל דהא דתני דאית בי' כיעור היינו דוקא אם שני הדיינים יחד יקנו הדבר זה דאז ודאי שייך בי' כיעור כיון דזולתם לא הי' נגמר הענין ואיהו לא קאמר רק דא' מהם מותר כגון בנדון דידיה שא' מהם נושא האשה וכן בההוא דרבב"ח שהקשה הגאון ז"ל מאי פריך היינו משום דר"כ יר"א היתה ידם עמו בהיתר זה והם לא קנו הבשר רק רבב"ח לחודיה אבל מודה דאם שניהם קונים שייך בי' שפיר כיעור ודומה לזה מבואר בח"מ סימן ס"ו בענין המלוה המוכר שט"ח לעדים החתומים בו דיש חילוק בין היכי שמוכר לשני העדים ובין היכי שמוכר לא' מהם ע"ש כן נ"ל. ובהא מיושב דברי רש"י ז"ל שם שכתב בד"ה משום חשדא דנראה כנוטל שכר על הוראתו. וכתב מוהר"מ ז"ל דלא פי כפשוטו משום דלה יחשדוהו שהתיר האיסור כדי שיאכל ממנו לכן פי' דעיקר החשד היא שיאמרו שנטל שכר על הוראתו דזהו איסור אחר משום מה אני בחנם כו כך כ' מהר"מ ז"ל והוי קשה לי דלפ"ז רש"י ז"ל סותר דברי עצמו שבד"ה הרחק מן הכיעור כ' שלא יאמרו בשביל כך כו' ע"ש ולפי פשוטו צ"ל דרש"י ז"ל לא כ' זאת שם רק על חלוקה דזכה וחייב דהתם שפיר יחשדוהו אבל לאכילות טרפות לא חשיד והוא רחוק דמשמעות דברי רש"י דשם מורי' דאכולה ברייתא מפרש כך רק דבחד' מינייהו נקט בלישני' דהיינו זיכה וחייב אבל באמ' ה"ה לכולהו וא"כ דברי רש"י ז"ל סותרי' זא"ז ולהנ"ל ניחא דבאמת מפרש התם כך אכולה ברייתא משום דהברייתא מיירי ששניהם קונים דאז שפיר איכא חשדא זו וכנ"ל משא"כ בהא דפריך ארבב"ח דשם איהו לחודי' קנה הבשר והוקשה לרש"י קושיות הנו"ב מאי פריך הא בחד ליכא כיעור כי הוראה זו הי' יכול לגמור בלאו איהי מש"ה פירש דלא פריך רק משום חשדא שיאמרו שנטל שכר על הוראתו וזה ודאי אסור אפילו בעשרה מורים ונוטלים שכר משום מה אני בחנם וא"ש וא"כ יש לכאורה ראי' מדברי רש"י הללו לדברי הנו"ב מדפי' בהך דרבב"ח דליכא חשדא רק משום נוטל שכר ממילא בנדון דידי' יפה כ' דאותו העד הוי נוטל שכר משום דיוכל לישא אשה אם יהי' עד אחר להעיד דאז ליכא חשדא דבשלמא בהך דרבב"ח איכא חשדא משום נטילת שכר משא"כ התם ענין לישא האשה וק"ל ואי תיקשי מאי מייתי מבריית' זו להקשות ארבב"ח י"ל הש"ס לא בא רק לדמות ולהביא ראיה דצריך להרחק מן הכיעור דכי היכי דהתם איכא כיעור וחשד של הוראת שקר ה"נ איכא הכא עכ"פ כיעיר של נטילת שכר ונתיישבו דברי הנו"ב ואכתי קשיא לכאורה דח"כ נשאר קושיות הגאון הנ"ב אהא דמתיר את הבכור למה לא יהי' רשאי ליטול שכר כיון דעכ"פ יהי' אסור לקנות בשר אח"כ מהבכור אפי' אם ימצא אדם אחר שיתירנו וכדמסיק הכא ארבב"ח דאף ע"ג דאיהו לחודי' זבין אפ"ה אין בו היתר רק משום מתקלא אבל בבוכרא אסור אפילו בכה"ג וא"כ יהי' רשאי ליטול שכר איברא דהא ליתא ושיבוש הוא דאיך נימא שיטיל זה עתה שכר בשביל שנמשך לו הפסד שלא יוכל אח"כ לקנות בשר שיחשדוהו שנוטל שכר והרי זה בורח מפושרין לתוך הרותחין דאם זה רוצה להיות בעל נפש ולהיות נשמר שלא יאמרו שנטל שכר איך יטיל עתה באמת שכר וכיון שנוטל שכר א"כ אינו רוצה להיות בעל נפש וח"כ אין לו הפסד דהא יוכל גם אח"כ לקנות בשר ממילא כיון דאין לו הפסד שיב הוי עכשיו נוטל שכר להורות וכה"ג סתר בנו"ב שם בסימן למ"ד את דברי המתירין הנ"ל משום האי סברא דאיך נימא שיטול עתה שכר משום שיהי' אח"כ אסור לישא האשה משום כיעור והרי עתה בנטילת השכר חין לך כיעור גדול מזה ולא דמי להיתר של מוהרי"ק בעידי הגט ע"ש באורך:
והנה בגוף הדבר שחנק הנ"ב על המתירין דברים ברורים הם דאיך יטיל עתה שכר שאין כיעור גדול מזה עבור שלא יוכל אח"כ לישאנה מטעם כיעור וההוא דעדי הגט שאני דעכשיו ליכא כיעיר כו ע"ש בדבריו (והביא אי"ה לקמן דבריו בזה) ודבריו נכונים בזה בלי שום ראי' בסברא והני מוסיף דיש ראי' לזה ודברי רש"י ז"ל בההוא דפח"ט דבהא דפריך הרבב"ח היכי עביד הכי שקנה בשר הא איכא חשדא פירש"י ונראה כנוטל שכר ואלו לדבריהם קשה דלפום סברא דהשתא דאסור לו לקנות בשר מהוראתו ליכא איסור כלל בנטילת שכר דמותר ליקח שכר עבור שמפסיד שאסור לו לקנות בשר הגם שאפשר ליישב דכיון שבאמת קנה עתה בשר ולא חש להכיעור תו איכא איסור נטילת שכר גבי' מ"מ זה דחוק מאוד כמובן אע"כ דאף דאסור לקנות בשר משום כיעור מ"מ אסור נמי ליקח שכר כיון דנטילת שכר גופי' כיעור הוא ואע"ג דלפמ"ש המפרשים שם בדברי רש"י הללו דחשדא אחרינא ליכא שאין נחשד לאכול טרפות על כן פירש רש"י שהחשד משים נטילת שכר ע"ש א"כ לדבריהם לק"מ דבאמת גם לפי דברי המקשה מותר לקנות בשר כיון דאינו נחשד לאכול חיסור ממילא איכא שפיר איסור דנטילת מ"מ עדיין תקשי כיון דעכ"פ סבור המקשה דאסור לו אח"כ ליקח בשר מטעם דיהי' נחשד בנטילת שכר ושוב הותר לו תחלה ליטול שכר כיון שמפסיד בנטילת בשר מאי אמרת הרי נוטל שכר ואינו חושש להכיעור וא"כ יוכל אח"כ לקנות בשר ח"כ גם דבריהם נסתרים מה"ט דכיון שנוטל שכר יוכל אח"כ לישא האשה ואינו מפסיד ואף שידעתי שיוכל הדוחה לדחות ראי זו שהבאתי מרש"י מ"מ בלא"ה הדבר ברור כך:
אמנם ההיתר שהמציא הנ"ב דהיכי דסגי בלאו דידי' שרי לי וליכא כיעור בזה הין נ"ל כדבריו דאע"ג דכתבתי תחלה דבהא מיושב דברי רש"י ז"ל שהוצרך לפרש החשד משום נטילת שכר וא"כ לכאורה יש ראי לזה מדברי רש"י ז"ל מכל מקום אי משום הא ליכא ראיה דדברי רש"י יש לתרץ גם באופן אחר וכמו שהכתוב אי"ה לקמן ואדרבא יש ראיה דלא כוותיה מדהוצרכו הגאונים מהר"מ ומהרש"א ובכור שור ותבואות שור סימן י"ח לדחוק ולתרץ דברי רש"י באנכייא אוחרי ולא תירצו כפשוטו כדברינו הנ"ל כיון דאחר הוי בהדיה ש"מ דלא סבירא ליה סברא זו דאפילו בהוראה דלאו איהו הוי סגי מכל מקום כל שהורה איכא בי' כיעור וליכא למימר דמה שלא רצו לתרץ כך היינו משום דס"ל כמ"ש הנ"ב בעצמו דאע"ג דאמר לי' ר"כ ור"א לימדתנו רבינו כו' מ"מ חזינן דלא סמך עלייהו ושדרי' לרבב"ח והוי רבב"ח לבד המתיר ומש"ה תירצו באנפי אוחרי הא ליתא דבודאי ליתנהו לדברי הנ"ב בזה. ואני תמה מאוד עליו בדברי' האלה דהא ע"כ צ"ל דבלעדי רבב"ח נמי הי' יכול להיות ההיתר מדלא פריך רק ותיפוק ליה משו חשדא ולא פריך דמדינא אסור לפי אותו התירוץ שבתוס' דאפילו דיין חשוד ביחידי אע"כ דרבב"ח אחרינא הוי בהדי' או ר"כ ור"א וכמ"ש הר"ן ומהרש"א ז"ל יעו"ש וא"כ ליתנהו לדברי הנו"ב בזה וממילא מדהוצרכו הגאונים הנ"ל לתרץ דברי רש"י באנפי אוחרי ש"מ דלא ס"ל כהנ"ב אלא אפילו היכי דבלאו איהו הוי סגי אפ"ה איכא כיעור משום דלפי התירוצים שתירצו הם אין היתר יוצא מדברי רש"י ז"ל ואדרבא מוכח לאיסור דלמה שתירץ מהר"מ דאינו חשוד לאכול טריפות מ"מ ודאי דלישא האשה אסור משום כיעור כמו בעדי הגט וע"כ דהתם חיישינן טפי ומכ"ש לפי תירוץ מהרש"א ז"ל דגם כאן יחשדוהו בכך ומכ"ש לדברי התב"ש והבכ"ש דאיכא חשש שמעיד בדדמי ומתוך שיקול הדעת וכדומה ממילא לדבריהם אם שני עדים מעידים לאשה אסור אחד מהם לישאנה משום כיעור ודלא כהנ"ב. ונראה שהגאון הנ"ב ז"ל עצמו כשהקשה על דברי עצמו מהא דפריך ארבב"ח לא רצה לומר דבאמת מה"ט גופי' פירש"י שנראה כנוטל שכר משום שראה שכל המפרשים הוצרכו לדחוק בדברי רש"י בדרכים אחרים וא"כ יהי' דינו נסתר מתוך דבריהם. לזאת תירץ דגם רבב"ח היה הוא לבדו המתיר ואשתמיטתי' דזהו דבר שא"א וכמ"ש תחלה דא"כ מאי פריך משום חשדא והא מדינא אסור כדברי הר"ן ומהרש"א וח"כ פשטא דשמעתא דפריך ארבב"ח ע"פ דרך המפרשים מוכיח לסתור היתר זה של הנ"ב. ומה שרצה להביא ראיה להיתר שלו ממה שאסור ליקח שכר בהיתר בכור פשיטא דאין מקום לראיה זו למאי דמסיק איהו גופי' אח"כ לסתור בלא"ה דברי המתירין משום דאיך יטול שכר עבור שמצטרך אח"כ לחשוש לכיעור ועתה נוטל שכר ואינו חושש א"כ גם ההוא דבכור ניחא והוא פשוט וא"כ כיון דאין לו להנו"ב ראיה להיתר שלו ומדברי המפרשים הנ"ל מוכח להיפוך יש לאסור:
ועוד נ"ל להביא ראיה מהש"ס בחולין דף קמ"א ע"ב בההוא דרבא דאהדר פרסתקה ותפסה דפריך וליחוש לחשדא ופירש"י דהיינו כיעור והדבר מוכרח משום דלשון חשדא פירושו משום כיעור ולא מדינא וכמ"ש הר"ן בההוא שמעתתא דפ' א"ט וא"כ קשיא לפום התירוץ שבתוס' דדיין נמי חשוד אם הוא א' א"כ למה פריך משום חשדא הא מדינא נמי אסיר וצ"ל נמי כמ"ש הר"ן פא"ט ה"נ התם דרבא אחרינא הוי בהדי' ואפ"ה פריך משום כיעור אלמא דאע"ג דבלא רבא היה יכול האחר להורות הדין אפ"ה כיון שרבא הורה בו ג"כ איכא בי' כיעור והתם ליכא לפרש חשדא משום נטילת שכר כפירש"י פא"ט והוא מובן וא"כ יש מכאן ראיה ברורה:
ודע דלכאורה עלה בדעתי לתרץ כל דברי המתירין אעפ"י שכתב הגאון ז"ל עליהם שהביאוהו לידי גיחוך מ"מ נ"ל דיוכל ליישבם דאלו לדבריו ז"ל שפירש הך דמוהרי"ק שעדי הגט נוטלים שכר היינו משום דעכשיו ליכא כיעור כי הרואים שנוטל שכר מהבעל המה ריחים שהבעל מצווהו ועושה כדין קשה דלפ"ז היכי שהבעל אומר לסופר כתוב ולעדים חתמו והלך לדרכו והם חותמים ונוטלין שכר מהאשה מאי היכא למימר דהא הפוסקים לא חילקו שום חילוק בהיתר זה דנטילת שכר לעדי הגט ולפעמים האשה נותנת שכר הסופר והעדים והכי הוא ברוב הפעמים וכמבואר בפ"ב דגיטין בההוא דאמר רב חסדא יכילנא למפסילונהו לכולהו גיטא ע"ש וא"כ קשה בה"ג הא איכא כיעור בשעת נטילת השכר שהרואים שנוטל ואינם יודעים כלל אם האמת כדבריהם שצוה הבעל להם לחתום וא"כ איך הותר להם ליטול שכר לכן י"ל דשפיר אמרו המתירין הנ"ל והענין כך הוא דהא באמת בעדי הגט כבר כ' הגה"מ בפ"י מה' גירושין שאם אינו רוצה לחוש ליכא שום איסור כלל והוא רק חששא דכיעור בעלמא והרחקה יתירה ומאן דלא קפיד לית לן בה רק הרוצה להקפיד יקפיד מש"ה שפיר אמר מהרי"ק דעדי הגט יכולין בכל ענין ליטול שכר אפילו בגוונא דהבעל הלך לדרכו והם חותמים דאיכא השתא כיעור אפ"ה אם הם רוצים שלא לחשוש לכיעור וכדברי הגה"מ יכולין ליקח ולבל נאמר דנהי דלענין הכיעור בידם שלח לחשוש מ"מ יהי' בכלל ניטלים שכר להעיד שביטלו חז"ל כל עדותן לכן אמר מוהרי"ק דז"א דעל חיסור זה יש להם היתר משום שלא יוכלו ליקח האשה אח"כ משום כיעור ורוצים הם להקפיד על הכיעור כל שאין להם הנאה מדבר ואין הדם חוטא ולא לו משא"כ כשנהנים בנטילת שכר אינם מקפידים בזה ועדיף להו הנאת השכר ממה שילעיזו עליהם ולכן נוטלין השכר אבל האשה לא יקחו דאע"ג דכתבו התוס' שם בפא"ט לחד תירוצא דבאשה איכא למיחש טפי דלמא עיניו נתן בה וא"כ נימא דאם אין חוששין ללעז עבור הנאת נטילת השכר מכ"ש שלא וחששו ללעז וישאו האשה ז"א דהתוס' לא כ' רק דאיכא למיחש אולי עיניו נתן בה דאז עדיף האי חששא מנטילת שכר אבל היכי דלא נתן בה עיניו שפיר נוכל לומר דבשביל לעז בעלמא ימנע מלישאנה ונטילת שכר. עדיף לי' ואינו חושש ללעז ממילא יצאו העדים הללו מאיסור נטילת שכר להעיד דעדותן בטל כיון שיש להם הפסד וממילא דלפ"ז גם דברי המתירין נכונים דע"י זה אין עדות אותו המעיד בטל אף שלא חשש ללעז מ"מ יש לו הפסד שימנע מלישא אותה משים לעז כל שלא יהא לו הנאת ממון ומש"ה לא הוי בכלל נוטל שכר להעיד כך היה נ"ל ליתן מקום לדברי אותן המתירין אלא דאין כ"ז מספיק משום דא"כ נשאר קושיות הגאון ז"ל באותו המתיר את הבכור למה לח יקח שכר הא לח יוכל אח"כ לקנות בשר משום כיעור ואפי' נימא דהכיעור דהתם אינו רק שיהי' נראה כנוטל שכר מ"מ שייך בי' התירו של מוהרי"ק לפי דברינו משום דנימא דהאי מתיר את הבכור אינו רוצה אפילו בלעז שיחשדוהו בנטילת שכר כל שאין לו הנאה של כלום נמצא לא יוכל לקנות בשר ומש"ה יוכל עתה ליקח שכר ובנטילת שכר אינו חושש ללעז ויש עוד לפלפל בזה ואין להאריך כי בלא"ה דחה שם דברי המתירין מטעם נוגע בעדות ע"ש. ואין כאן המקום לפלפל בזה והנכון כדברי הגאון ז"ל בזה אבל עכ"פ מה שהשיג על המתירין ההם במה שאסרו לישא האשה משום כיעור והוא התיר מטעם דליכא כיעור היכי דבלאו איהו הוי סגי בהא לא נ"ל כדבריו מהני טעמא דכתיבנא:
ועוד נ"ל ראיה לדברינו מדברי הב"ש באה"ע סימן י"ב סק"ד ובט"ז שם סק"ב שכ' על דברי רמ"א שם שכ' דבשנים חסור לבעל נפש. וכתבו הם דה"ה בג' ע"ש וא"כ אפילו למה שפירש הגאון ז"ל את דברי רמ"א הללו דמיירי במקום שצריך שנים א"כ אכתי קשיא למה אסור בג' הא כי היכי דהוא מחדש דהיכי דצריך א' אם יש שנים שרי אפילו לבעל נפש ה"נ היכי דצריך שנים חם יש שלשה למה יהי' אסור אע"כ דליתנהו לדברי הגאון ז"ל אלא דאע"ג דבלאו איהו הוי סגי מ"מ כיון שהוא הי' באותו מעשה איכא חשש לבעל נפש ותמיהני על הנ"ב שהוא עצמו הביא שם באותה תשובה דברי הב"ש והט"ז וא"כ קשיא עלי' מדבריהם. והאמת שהנ"ב מפרש דברי הב"ש והט"ז במה שכתבו דה"ה בג' היינו לומר היכי דצריך ג' דלא תימא דג' לא חשידי אבל באמת פשט דבריהם לא משמע הכי. ותו דהט"ז כ' על דברי הגה"ה בפרישה שהוא טעו' והרי הגה"ה שם מיירי בין בחליצה בין במיאון ומשמע דהט"ז משיג עליו גם במיאון והרי במיאון כ שם באותה ההג"ה דסגי בשנים וח"כ לפי דברי הנ"ב הוי א"ש דברי הגה"ה במיאון דהיכי דאיכא תלתא שרי לחד מינייהו לישאנה ותו דנראה לכאורה קצת דאפילו בחליצה דבעי ב"ד של ג' הוי שרי לחד מינייהו לישאנה לפ"ד הנ"ב והיינו משום דנ"ל דאין שום חשד וכיעור ע"י שנמנה בין הדיינים אצל החליצה או המיאון רק עיקר החשד הוא עפ"י מה שהם אומרים עתה כמעידים שבפניהם חלצה ומיהנה ויש מקום לחשוד שמשקרים אבל בגוף הדבר מאי חשדא איכא כן נ"ל כעת מסברא וא"כ הא ודאי כשהי' ב"ד הצל החליצה ועכשיו איכא תרי מגו תלתא שאומרים במותב תלתא הוינח יחלצה סגי בהכי וא"כ לפ"ד הנ"ב אפילו כל היכי דבעינן תלתא למה לא יוכל א' לישאנה כיון דעיקר הכיעור היא על האמירה שאומרים עכשיו שחלצה בפניהם ובאמירה זו בלאו איהי הוי סגי וא"כ מדהשיגו על ההגה"ה וחסרו בג'. וכן בהגהת מרדכי סוף פ"ב דיבמות מוכח בהדיא דבג' נמי איכא כיעור והד"מ העתיק קצת לשונו ע"ש. אם כן מכולהו מוכח דלא כהנ"ב ובלא"ה פשט דברי הט"ז והב"ש מורה דאפי' היכי דאינו צריך רק שנים כגון בעדי הגט ואיכא תלתא נמי איכא משום כיעור אע"ג דבלאו איהו הוי סגי דמ"מ כיון שהוא בין המנויין חיישינן לי':
ולכאורה הי נ"ל קצת להביא ראי' לדעת הנ"ב מהא דאמרינן בגיטין דף י"ח ע"ב גבי פלוגתא דר"י ור"ל באומר לעשרה כולכם כתבו גט לאשתי דכולם חותמין וקאמר ר' יוחנן שנים משום עדים וכולם משום תנאי ור"ל אמר כולם משום עדים וקאמר מאי בינייהו ומשני דחתם בי תרי מינייהו ביומי' ואינך מכאן עד עשרה ימים א"נ שנמצא א' מהם קרוב או פסול למ"ד משום תנאי כשר ע"ש וקשה דאמאי לא קאמר דאיכא בינייהו אי רשאי חד מהעשרה לישאנה דלמ"ד משום עדים איכא כיעור לבעל נפש משא"כ למ"ד דרק שנים משים עדים והשאר אינן רק כמו תנאי דעלמא רשאי א' מהם לישאנה דאעפ"י שחתם על הגט מ"מ הא אינו עד כלל וכ"ת דאע"ג דאינו עד מ"מ כיון דהבעל הטיל תנחי שלא יהי' גט כלל אא"כ יחתמו בי כל העשרה משום הכי אין שום א מהם רשאי לישאנה דאיכא בי' כיעור כיון דבלאו איהו לא הוי מתכשר גיטא הא פשיטא דליתא דהא ענין החשד והכיעור כך הוא דהיכי דאיכא חד סהדי אסור מדינא לישאנה משום דאנן חשדינן לי' כשנשאה שהעיד בשקר וכי איכא תרי לא חשידי לדידן דהיינו שאין אנחנו חושדין אותם לכן מדינא שרי לישאנה רק דאיכא משום כיעור והכוונה דאע"ג שאנחנו אין חוששין שישקרו מ"מ העולם יחשדו אותו ששיקרו וילעזו עליהן ובעל נפש צריך להיות נקי ומישראל וממילא דלפ"ז איך נימא כאן שהעולם יחשדוהו מחמת דבלתו איהו לא הוי מתכשר גיטא ע"י שהבעל הטיל תנאי דממ"נ אם אמת שהבעל צוה לגרש והטיל תנאי א"כ אין כאן חשד והרי נתגרש האשה כרצון הבעל אם יחשדו שהוא שקר ושהבעל לא צוה כלל לגרשה ת"כ אין כאן תנאי כלל ולאיזה צורך חתם זה הגט וא"כ פשיטא דלמ"ד משום תנאי ליכא כהן כיעור משא"כ למ"ד משום עדים א"כ הא קיי"ל המעיד לאשה לא ישאנה וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' דלימא א"ב בהכי דבשלמא הא לא קשיא דלימא א"ב אם רשאים החתומים ליקח שכר דלמ"ד משום עדים אסורים ליקח שכר ולמ"ד משום תנאי מותרים ליקח שכר לבד שנים מהם די"ל דזה נכלל בהא דקאמר א"ב שנמצא א' מהם קרוב או פסול דכיון דקיי"ל הנוטל שכר להעיד עדותו בטל א"כ הו"ל כנמצא פסול אבל הא קשיא דלימא א"ב אם רשאי א' מהם לישאנה וק"ל א"ו כדברי הנ"ב דהיכי דסגי בע"א ואיכא שנים רשאי אחד מהם לישאנה כיון דבלאו איהו הוי סגי וא"כ ה"ה היכי דצריך ב' עדים ואיכא שלשה רשאי ג"כ אחד מהם לישאנה כיון דבלאו איהו הוי סגי ומש"ה אפילו למ"ד משום עדים מ"מ רשאי לישאנה כיון דסגי בשני עדים ואע"ג דהכא לא סגי בלא כולהו מצד שציווי הבעל מ"מ משום הא ליכא כיעור וכמ"ש תחלה אליבא דמ"ד משום תנאי דמה שיש בו צורך להגט מחמת אמירת הבעל תו ליכא לעז דאם יאמינו באמירת הבעל תו אין חשד וליכא חשדא רק במה שיש בו צורך להגט תמיד דלא הוי מתכשר בלעדו בלתי אמירת הבעל ומש"ה כיון דבלי אמירת הבעל סגי בשני עדים מש"ה אפילו למ"ד כולם משום עדים רשאי לישאנה מש"ה לא עביד א"ב בהכי וא"ש ממילא דיש לנו לכאורה ראי' לדעת הנודע ביהודה ז"ל: