נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה לה
וששאלת עוד לבאר לך דברי הרמ"א ביו"ד סימן נ"ה במ"ש שם בדין נשבר עצם הקוליות סמוך לחבורו בגוף שיש להקל בהפסד מרובה מה כוונתו בזה.
תשובה באמת ראוי להסתפק אם כוונתו להקל לגמרי בה"מ בנשבר סמוך לגוף אפילו בלי שום בדיקה בניבי' אם נתעכלו או לא כגון שנמצא אחר הבישול ולא ראינוהו כלל מקודם או אפשר דעיקר הקולא בה"מ הוא רק לסמוך על בקיאותינו לבדוק בניבי' אבל בלא בדיקה אין מועיל הפסד מרובה ואין הכרע לזה לא בד"מ ולא בת"ח.
איברא דלכאורה יש כמה פנים לפירוש השני כאשר אבאר:
א' דהש"ך מפרש דהך קולא דבה"מ קאי אתרוייהו בין אנשמט בין חנשבר דלא כבית הלל ומנחת יעקב ואין חילוק בין נשבר לנשמט רק אם רואין שנפסקו ניבי' הא לכל דבריהם זה וזה שווין וא"כ הרי בנשמט ודאי כל שלא בדקנו אין מועיל הפסד מרובה וכמ"ש הב"י והת"ח בשם מרדכי דאם נשמט ולא בדקנו אם איעכיל ניבי' הוי ספקא דאורייתא וא"כ ע"כ הקולא בה"מ בנשמט לסמוך על בדיקתינו וא"כ משמע דה"ה בנשבר הא חדא.
ב' וזאת שנית דחזינן בשמיטת גף שחידשו ג"כ פוסקים אלו דנשבר סמוך לגוף דינו כשמוט ולא הקיל רמ"א שם אפי' בה"מ ולמה יגרע עצם הקוליות.
ג' ועוד בה שלישית דהש"ד והרבה מאחרונים אוסרים בשמיטת יד מטעם חשש איעכיל ניבי' ואסרו גם בנשבר סמוך לגוף ולא עוד אלא שהחמירו בנשבר יותר מבנשמט כמבואר בש"ך רסימ"ן נ"ג ומשמע דפוסק כך להלכה וכן דעת הרבה מאחרונים והרש"ל והב"ח ולא התירו כלל בה"מ ולומר דסמכינן בה"מ על החולקים וסוברים דנשבר אינו כשמוט והרי נ"ד הוא ממש כההוא דהתם דהחשש מחמת הניבי'.
ד' ועל ארבעה אשיבנו דאם נאמר דהקיל בה"מ בלי שום בדיקה ע"כ אין זאת אלא לומר דבה"מ סמכינן לומר דנשבר סמוך לגוף אין דינו כשמוט כלל והא ודחי ליתא דא"כ לתכשר בה"מ גם באיעכיל ניבי' דהא איעכיל בלא נשמט כשר והרי מבואר מדברי הש"ך דבראינו דאיעכול טרפה אף בה"מ וכמ"ש הרב בפרי מגדים א"כ על כרחינו לומר דזהו ודאי דנשבר סמוך לגוף דדינו כשמוט וא"כ משמע דבלא בדיקת ניבי' טרפה כמו בנשמט.
ה עוד נראה דבלא"ה דבר זה פשוט בפי כל דנשבר סמוך לגוף דינו כשמוט והרבה פוסקים אומרים דחמור ממנו ולכל הדעות עכ"פ לא גרע דהא הב"י הביא ראי' דשמיט ונתעכלו מיעוט ניבי' דכשר מתשובת הרשב"א דמיירי בנשבר ובאמת השיגו הפר"ח אבל הדבר פשוט דדברי הב"י נכונים דנשבר סמוך לגוף דינו כשמוט או גרע מיני' וראיתי שכ"כ הבכור שור מזה ומאחר דכ"כ הדבר פשוט דנשבר סמוך לגוף דינו כשמוט עד שהב"י מביא ראי' מזה לזה מדברי הרשב"א שמע מינה דס"ל דמדינא נשבר כשמוט ולא מחומרת האחרונים וכיון שכן, כי היכי דכ' המרדכי בנשמט דכל שלא בדקו הוי ספקא דאורייתא ה"נ בנשבר סמוך לגוף ומה דמקלי' בה"מ אינו רק לסמוך על בדיקתינו דמה טעם וסברא יש לחלק בין נשבר לנשמט אמת דלפמ"ש הפר"ח דשמיטת ירך בא מחמת איעכיל ניבי' דכל שנתעכלו סוף הירך לישמט שפיר אפשר לחלק ולומר דמש"ה הוי בשמוטה ספקא דאורייתא וחיישינן לעיכול ניבי' משום דאמרינן שמתחלה נעכל וע"י כן נשמט אבל שבירה סמוך לגוף אינו נמשך מעיכול ניבי' ולכן לא חיישינן לי' בה"מ אכן כבר השיגו הבכור שור בראיות מוכרחת דליתא וגם אנן לא קיי"ל הכי מדהכשירו כל האחרונים עיכול בלא שמיטת ירך הרי דלא אמרינן סוף ירך לישמט ודלא כהפר"ח והמרדכי גופי' הוא בעל דין זה דעיכול בלי שמוטה כשר ואפ"ה כ' דבנשמט אם לא בדקו ניבי' הוי ספקא דאורייתא ממילא ה"ה בנשבר והסברא ג"כ נותנת כך דאפילו בלי שום הוכחה כל שיש ספק לא נפקא מספקא דאורייתא וכן בדין חפוי בשר כל היכי דכשר באין ריעותא בעור ובשר היינו דוקא שראינו שהי' שלם אבל בלא"ה מחזקינן ריעותא דלמא לא הי' העור והבשר שלם אף דאין לנו שום הוכחה וסברא אפ"ה מחזיקינן ספקא כמבואר בתשובת הב"ח סימן קל"ט דלא קאמר התם רק דלא חיישינן שמא הבריא ונתרפא העור והבשר אבל כל שלא ראינו שלם תחלה מחזקינן ריעותא אעפ"י שאין שום הוכחה בדבר וכ"ז פשוט וא"כ הסברא נותנת דנשבר סמוך לגוף דדינו כשמוט עכ"פ או גרע מיני' דאסור בלא בדקו וכפי הכלל דיהיב תשובת הרשב"א בב"י סימן מ"ח כל היכי דצריך בדיקה אם לא בדקו כגון שנאבד ערפה וה"נ דכוותי' והקולא שהקיל בה"מ אינו רק לסמוך על בדיקה שלנו.
וי"ו עוד מצאתי סעד לפירוש זה בדברי הרב מגדולי זמנינו זה בפרי מגדים בשפתי דעת ס"ק י"ד גבי מ"ש דתרי קולא לא מקילינן בה"מ כ' שם בזה"ל חדא לומר דבקיאים בעיכול כו ע"ש הרי בהדיא מבואר שמפרש ענין הקולא דכאן שהקיל בה"מ היינו לסמוך על בדיקתינו ולומר דבקיאין אנחנו וידוע שהרב הנ"ל הי' בעל הוראה מובהק בדורינו ובירר וליבן בי"ג נפה כל דברי הש"ע ומעט אשר תמצא מהשגיאות בספרו פרי מגדים על הי"ד והרי הוא אומר כן בפירוש וא"כ מכל הנ"ל נראה דבנמצא זה אחר הבישול אסור אפילו בה"מ לפי שלא בדקו תחלה בניבי'.
ומההוא שכתב הש"ך בסימן נ"ה סק"ו וז"ל ונראה דאם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו נר"ל בנשמט יש לאסור אף בה"מ אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בה"מ עכ"ל דמשמע לכאורה דבנשבר סמוך לגוף אפי' רואה שנפסקו וגם יודע בעצמו שאינו בקי בנתעכלו אפ"ה שרי בה"מ וא"כ הרי מי שאינו בקי הוי כאלו לא בדק כלל וא"כ משמע דכ"ש אם לא בדק כלל ולא ראה לא שנפסק ולא דאיעכיל אפ"ה כשר בה"מ הא ליתא דודאי אין כוונת דברי הש"ך כמו שנראה מפשטות דבריו דמיירי במי שיודע מעצמו שאינו בקי בנתעכלו דהא בנשמט כבר כתבנו מדברי המרדכי והת"ח דאם לא בדק הוי ספקא דאורייתא ובודאי דה"ה במי שאינו בקי דהוי כאלו לא בדק דאסור אפילו לא נפסקו ולמה כ' הש"ך דוקא ברואה שנפסקו יש לאסור אע"כ דמ"ש הש"ך ואינו בקי בנתעכלו רוצה בזה דאנן אין בקיאין בעיכול רק דאפ"ה בה"מ סומכין על בקיאתינו לזה אמר הש"ך דהיינו דוקא אם לא נפסק אבל בנפסק כיון דאנן אין בקיאין בעיכול אסור אף בה"מ ואהא קאמר הש"ך דבנשבר סמוך לגוף אף שנפסק מ"מ כיון שבודק שלא נתעכל סמכינן בה"מ אבקיאותינו אבל במי שיודע בעצמו שאינו בקי מהא לא מיירי הש"ך דבנשמט פשיטא דאסור אפילו לא נפסקו ובסמוך לגוף נמי י"ל דאסור באינו בקי וה"ה אם לא בדק כלל י"ל דאסור אף בה"מ וכנ"ל.
אמנם חזינא דנהוג עלמא להתיר בה"מ בנשבר סמוך לגוף אפי' כשלא הי' שום בדיקה כגון שנמצא לאחר הבישול וגם ראיתי בדברי רא"ש זמנינו זה בספר נודע ביהודא חלק יו"ד סימן כ' המעיין שם בכל דבריו יראה שהשאלה הי' בנשבר סמוך לגוף ולא נבדק כלל ולא הי' הפ"מ וצידד שם והזכיר כמה פעמים שם דבה"מ מודה רמ"א דשרי הרי דס"ל דבה"מ שרי בלי בדיקה יעו"ש וכן כ' שם בהדיא באמצע התשובה בסוף עמוד ד' וז"ל וכ' שם הש"ך דבנשבר אפי' רואה דנפסקו רק דאינו בקי בנתעכלו יש להקל בה"מ ק"ו חם לא ראה כלל אם נפסקו עכ"ל הרי שעשה זאת לק"ו כשלא בדק כלל אמת דנ"ל במח"כ לפום ריהטא כ' כן ושגה בלשון הש"ך במ"ש ואינו בקי בנתעכלו וס"ל דר"ל שיודע בעצמו שאינו בקי ואעפ"כ התיר בנשבר ורואה שנפסקו ולכן יפה כ' דכ"ש אם לא בדק כלל די"ל שגם לא נפסק הכי הוי סבור הגאון ז"ל אבל כבר כתבתי דמ"ש הש"ך ואינו בקי בנתעכלו היינו שאין אנו בקיאין וא"כ הך ק"ו פרכא הוא וכמ"ש תחלה בסמוך דאין מדברי הש"ך אלו ראי' כלל ומ"מ לענין גופא דמלתא הא קמן דהוי קים לי' להגאון ז"ל דמתירין בה"מ אפילו כשלא בדקוהו כלל וכמו שנוהגין כל מורי הוראה שראיתי ושמעתי.
שום ראיתי שיש להביא ראי' דגם הרב פרי מגדים ס"ל הכי ממ"ש בשפתי דעת סימן נ"ה סק"א ע"ש שכ' וז"ל ויש לראות פשיטא כו' ותיפוק לי' מטעם נחתך אם לא בה"מ כו' יעו"ש אם איתא לא הקשה מידי דעדיין נ"מ טובא דאלו מטעם נחתך שרי בה"מ ומטעם סמוך לגוף לא מהני ה"מ היכי דלא בדק בניבי' וע"ש כי לא רציתי להאריך והמעיין יבין א"ו משמע דס"ל דבה"מ שרי בלי שום בדיקה ומ"מ עדיין לא יצאנו חובתינו דתקשי דברי הרב פרי מגדים אלו אדבריו בסקי"ד שהבאתי לעיל בראי' הששית דמוכח מיני' דלא מהני הפ"מ אא"כ בדקנו ע"ש וא"כ קשיא דידי' אדידי' ועיין מ"ש אי"ה לקמן.
ואשובה אראה אעבור בכל הראיות שהבאתי בתחלת דברי לאיסור ואראה אם יש להשיב עליהן ונ"ל דיש לדחות הראי' א' כי י"ל הא כדאיתא והא כדאיתא כי בכל מה שהחמיר הרמ"א על המחבר באותו הסעיף ע"ז ס' להתיר בהפ"מ והנך רואה כי החמיר על המחבר בתרתי דהיינו בשמוטה חידש חומרא א' לומר שאין אנו בקיאין בעיכול שנית חידש דנשבר סמוך לגוף דינו כשמוט ג"כ ועל אלו שני החומרות סיים להקל בהפ"מ והיינו בשמוטה לסמוך על בקיאתינו ונשבר אינו כלל כשמוט וכשר אף בלי בדיקה כלל ונדחית ראי' א' וק"ל.
הראיה הב' לכאורה ראי' אלימתא הוא דאם נקיל כאן בהפ"מ לומר דנשבר סמוך לגוף אין דינו כשמוט מדוע לא נקיל בגף בה"מ ומעולם לא שמענו ולא ראינו שום אדם שיתיר בגף בהפ"מ ומה נשתנה הא מהא ואומר אני כי הדבר ברור דאעפ"י דמקילין בה"מ בסמוך לגף אפי' בלא בדיקה בניבי' היינו דוקא בחזר ונקשר בודאי דאי לא חזר ונקשר בלא"ה לא מהני הפ"מ כדברי השפתי דעת סקי"ד שם משום דתרי קולי לא מקילינן בה"מ ע"ש ולכן אומר אני דהדבר ברור דמה שמקיל הרמ"א בה"מ לסמוך ולומר דנשבר אינו כשמוט היינו דוקא בנקשר דאז בלא"ה להרבה דעות שרי והם היש מתירין שבסימן נ"ו סעיף י' ורבים וגדולים נינהו והיינו משום דס"ל דאפילו בדבר שאין הטריפו' מצד עצמו אפ"ה מהני נקשר וכגון בצומת הגידין וממילא לדידהו ע"כ גם בקוליות סמוך לגוף דשרי בנקשר אעפ"י שהטריפות מצד הניבי' ומה כ' הרמ"א בסעיף ב' דלא מהני נקשר ולא הביא דלהיש מתירין שרי היינו משום דאזיל לשטתי' דבסעיף יו"ד כתב ג"כ שהעיקר כהאוסרין וכ"כ הגאון בנודע ביהודא בסימן הנ"ל ולכן אע"ג דבסימן נ"ו אסרו רמ"א ומשמע דאפילו בה"מ ולא סמך אמתירין היינו משום דהטרפות אשר מחשש צומת הגידין הוא באין חולק ומוזכר בש"ס משא"כ בקוליות שנשבר סמיך לגוף שאין מוזכר בש"ס ואינו טרפות ברור רק חומרת האחרונים לכן במקום שנקשר היכי שיש הפ"מ סמכינן אהמתירין הנ"ל אבל היכי שלא נקשר לא סמכינן אפי' בהפ"מ נגד הסוברים דשבור סמוך לגוף דינו כשמוט כן נ"ל ברור וממילא דתו לא קשיא קושייתינו שאמרנו מדוע בגוף הנשבר סמוך לגוף לא מקילינן בהפ"מ משום דשם לא הזכיר הרמ"א מנקשר אבל באמת בנקשר מבואר שם בש"ך סימן נ"ג סק"ו דיש להקל וע"ש המשך דבריו תראה שכ' ככל דברי אלה כי הב"ח כ' בפשיטות להכשיר בנקשר וע"ז חולק הש"ך בצירוף גדולי דורו דהרי אין הטרפות מצד עצמו ולבסוף סיים ומ"מ אפשר לצדד ולהקל הואיל ובלא"ה רוב הפוסקים מכשירין בנשבר ור"ל דבהפ"מ יש להקל דל"ד לצ"ה דהוא טרפות ברור לא סמכינן אהמתירין משא"כ בזה דיש בו פלוגתא וכנ"ל ובהא נדחה מה שפקפק הפ"מ שם על מה שהש"ך הביא מסי' נ"ו ולא מסימן נ"ה סעיף ב' ע"ש ובאמת ז"א דמה לו להביא משם ואדרבא שם מקילין באמת בה"מ והבן ועכ"פ יהי' איך שיהי' הדבר ברור דבין בגף ובין בקוליות סמוך לגוף ובין בצ"ה הכל טעם א' הוא דאין הטרפות מחמת עצמו ותליא בפלוגתא אי מהני נקשר רק דאנן בצ"ה לא סמכינן אהמתירין ובקוליות והגף סמכינן כיון דטרפות דסמוך לגוף אינו דבר ברור וכנ"ל וכ"ז ברור ומיושב כל מה דהוי קשיא לן ובזה תראה שלא יפה עשה הרב פרי מגדים בשפתי דעת סימן נ"ג סק"ו שכתב שם דאף שהש"ך מצדד להקל מ"מ אין להקל כי הכרו"פ כ' חלילה להתיר עכ"ד הרב פרי מגדים ובמח"כ לא דק כלל כי הכרו"פ שם כ' ככל דברי הש"ך וכדברינו הנ"ל ובודאי דבהפ"מ יש להקל בגוף בנקשר כמו דמקיל רמ"א בהדיא בעצם הקוליות דדא ודא אחת הוא ומ"ש בשם הכרו"פ חלילה להקל התעה עיני המעיינים כי הכרו"פ מתחלה רצה להקל על הש"ך שיהי' דבר זה מותר אפילו בלי הפ"מ לכן כ' דלמעשה חלילה להקל נגד הש"ך וגדולי דורו. אבל שיחמיר הכרו"פ יותר מהש"ך זה לא שמענו ולא הי' ולא נברא ובמח"כ לא דק בזה. לכן פשוט דבהפ"מ יש להתיר בזה:
ומתוך דברינו אלה יצא לנו דין מחודש והוא בנשבר הקוליות סמוך לגוף ולא נקשר דאין להתיר אפילו בה"מ וטרפה כמו בגף הסמוך לגוף כי אפילו בהפ"מ אין אנו אומרים דנשבר סמוך לגוף אין דינו כשמוט ואין חנו אומרים זה רק בנקשר בה"מ וכנ"ל. ולכן לכאורה הי' נ"ל דברי הרב פרי מגדים בסקי"ד אינם צודקים במ"ש דתרי קולי לח מקולינו בהפ"מ. ובאמת טעם זה אינו מוכרח כ"כ כי אף שהט"ז כ"כ בססי' צ"א מ"מ בכמה דוכתי בדברי האחרונים מצינו להיפוך וא"כ למה נתן הרב טעם זה אשר יהיה אפשר לבע"ד לחלוק עליו ומדוע לא כ' טעמא דקושטא דבלא נקשר לא מהני כלל ההפ"מ לומר דנשבר אינו כשמוט. וכמו בגף. שוב ראיתי שדבריו כנים ונאמרים בהשכל כי אע"פ שזה אמת דבלא נקשר אפילו בהפ"מ אין אנו אומרים דאין שבור כשמוט מ"מ עכ"פ מנשמט לא גרע וא"כ כי היכי דנשמט בה"מ סמכינן אבקיאותינו ה"ה בנשבר סמוך לגוף בהפ"מ יש לסמוך אבדיקתינו לבדוק בניבי' לזה נתן הרב ז"ל טעם דתרי קולי לא מקלינן בה"מ ומש"ה כת' הרב ז"ל וז"ל חדא לומר דבקיאין בעיכול כו' וכתבתי לעיל (בד"ה שוב ראיתי) דדבריו קשיין אהדדי דהא באמת אפי' בלא בדיקה בניבי' כלל כשר בה"מ. וא"כ איך כתב דענין הקולא בה"מ לומר דבקיאין אנחנו ועתה הנך רואה שצדקו דבריו ולא קשיין כלל אהדדי משום דהכא מיירי בלא נקשר לכן ליכא שום קולא בה"מ רק לסמוך על הבדיקה בניבי' משא"כ בההוא דסימן נ"ה סק"ה דשם מיירי בנקשר ואז שפיר סמכינן בה"מ אפילו בלי שום בדיקה כלל וצדקו כל דברי הרב פרי מגדים ומכלל דברינו אלה נסתר גם הראי' ששית שכתבתי בתחלת דברינו ועתה אזלא לה כי אותה הראי' אינה רק בלא נקשר משא"כ בנקשר וכנ"ל.
הראי' הג' יש לדחות בקל כי אעפ"י שלא כ' הש"ך להקל בה"מ בנשבר סמוך לגוף מ"מ פשיטא בלא"ה דיש להקל אפילו בהפסד קצת ואפי בנשמט גופי' בהפסד קצת יש להקל כמבואר בדברי האחרונים אין כאן מקומו להאריך ומכ"ש לפמ"ש תחלה בדחיית הראי' ב' וראי' וי"ו דגם זו נדחית כי הש"ך לא מיירי שם בנקשר:
הראי' הד ג"כ יש לדחות בקל דאע"ג דמקילינן בה"מ מ"מ באיעכול לא מקילינן כיון דיש פוסקים קצת שרצו לאסור בעיכול בלי נשמט אע"ג דלא קיי"ל כוותייהו ומ"מ זה דחוק אבל האמת דראי' זו נדחית ממ"ש תחלה דלא סמכינן בהפ"מ לומר דנשבר סמוך לגוף אינו כשמוט רק בנקשר מחמת צירף המתירין נקשר אפי' במקום שהטרפות אינו מצד עצמו ובזה נדחית ראי' זו בתרי אנפי חדא דיש לומר דבאמת בנקשר אף דראינו דעיכול ניבי' כשר והש"ך מיירי בלא נקשר דבהא לא מהני ההפ"מ רק לסמוך על הבדיקה ובהא קאמר דיש חילוק בין נשמט לנשבר דבנשמט כל שרואין שנפסקו ואף שרואין שלא נתעכלו שוב אין סומכין על בקיאותינו אפי' בהפ"מ משא"כ בנשבר כיון דאינו מוזכר בש"ס מקילינן לסמוך על בקיאותינו שלא נתעכל אף שרואין שנפסק. ולכ"ז יהי' בנשבר ג' דינים אם נקשר מותר אף בנתעכל ואם לא נקשר מותר בלא נתעכל אף שנפסק בה"מ ובאין ה"מ אסור. שנית והיא העיקר בעיני כיון דלא מקילינן בה"מ רק בנקשר מטעם צירף המתירין נקשר אף במקום שאין הטרפות מצד עצמו מש"ה כל שאנו רואין דאיעכיל ניבי' שוב אין מועיל לנו דעת המתירין הללו כי המתירין הללו אומרים דכל שנקשר יש ראי' שלא נתעכלו ניבי' וכדומה וכיון דאנן חזינן שנתעכלו ניבי' שוב אין מועיל הקשירה והגם שיש להתעקש בסברא זו מ"מ אחר הדקדוק הוא נכון וזה ברור בעיני.
הראי' ה אינו כלום כי ודאי הדבר ברור דאין נשבר סמוך לגוף חמור כנשמט וכמבואר בש"ך סי' כ"ג סק"ו שהבאתי לעיל וכן מבואר בדברי כל הפוסקים קמאי ובתראי והוא דבר פשוט. והב"י שהביא ראי' מתשובת הרשב"א. היינו לפי מה שהרשב"א מיירי בניטל קורט מהבוכנא והא ודאי הו"ל כנשמט וזה ברור ואפשר שלזה כיון הבכור שור ואם לא כיון לזה אין דבריו מדוקדקים באמת ויש ליישבם בדוחק ואין להאריך כי האמת הברור כמ"ש וכן ראיתי להפרי מגדים שפתי דעת סימן נ"ה סק"ו ע"ש והבן וברור ולא רציתי להאריך בזה כי בלא"ה הדבר פשוט שא"א להיות לנשבר סמוך לגוף חמור כמו נשמט:
הראי' הששית כבר כתוב סתירתו בתוך סתירת ראי' השני' בדברינו לעיל ואין לכפול הדברים באופן דלענין עיקר שאילתך נתברר לנו דבנשבר עצם הקוליות סמוך לגוף שכ' רמ"א דיש להקל בה"מ ושאלת מה כוונתו הנה נתבאר מדברינו דבנקשר מותר אפילו בלי שום בדיקה בניבי' וכנראה לי דאפילו אם עדיין אפשר להתברר א"צ כלל לבדוק כי סמכינן בה"מ דנשבר אינו כשמוט וגם על המתירין בסימן נ"ו סעיף י' אבל בלא נקשר אין להתיר בה"מ אא"כ בדק בניבי' ורואה שלא נתעכלו והרי נתבאר השאלה ועתה אבאר לך חידושי דינים.
העולה מתוך דברי גף הנשבר סמוך לגוף ונקשר יש להקל בהפ"מ מיהו זה דוקא כשהבוכנא קיים דאל"כ ודאי דינו כנשמט וגם זהו דוקא כשאין עוקץ וכמו שמבואר כ"ז בשפתי דעת סימן נ"ג סק"ו וכן בלא נקשר אסור אף בהפ"מ אפי' באין עוקץ והבוכנא קיים:
קוליות שנשמט ממקומו אם לא בדקו בניבי' אסור אפילו בה"מ וכן אם המורה יודע שאינו בקי להבחין אם איעכיל ניבי' או לא יטריף אפי' בהפ"מ והבקי הבודק ורואה שלא נפסק ולא נעכל יתיר ודוקא בהפ"מ אבל אם נפסק אפי' שיודע ובקי שלא נעכל אסור אף בהפ"מ.
קוליות דנשבר סמוך לגוף תוך אגודל ולא נקשר דינו כנשמט לכל דבריו וכמ"ש תחלה בנשמט כך הדין כאן זולת בזה נשתנה שהבקי ורואה שלא נתעכל כשר אף אם רואה שנפסק לדעת הש"ך ואעפ"כ יש להטריף בזה אפי' בהפ"מ כי יש לצרף בזה דעת הט"ז בס"ק ב' דס"ל דבנפסק לבד אוסר כמו בעיכול והיכי דאין הבוכנא קיימת כתיקונה טרפה גם לדעת הש"ך כי היכי שאין הבוכנא שלימה ומתוקנת כהלכתה לכל הדעות היא כשמוטה (כמ"ש לעיל בסתירת ראי' ה') והיכי דחזר ונקשר בהפ"מ יש להתיר בלי שום בדיקה בניבי' והיכי דאפשר עדיין לבדוק המחמיר לבדוק תע"ב והמתיר בלא בדיקה אין גוערין בו אבל אם רואה דאיעכיל אסור אפילו בה"מ ואם רואה שנפסק ולא נעכל להט"ז טרפה דס"ל דאיפסק הוי כמו עיכול ולהש"ך כשר ואפשר דלדעתו אפי' אינו בקי כלל בעיכול וגם רואה שנפסק אפ"ה כשר ועיין ובלא נקשר שכתבתי תחלה דדינו כשמוט היינו לומר דכל חומרת נשמט עליו ולא סמכינן אפי' בה"מ לומר דנשבר סמוך לגוף אין תורת שמוטה עליו אבל בהא מלתא גרע מנשמט דהיינו שאפילו הבקי ורואה שלא נפסק ולא נתעכל אפ"ה יש לאוסרו בהפ"מ כפי דברי הפמ"ג דתרי קולי לא מקילינן בה"מ מיהו בהא הרוצה להתיר בהפסד רב וצורך גדול וסעודת מצוה וכה"ג אין מוחין בידו אכן כל היכי שיתיר בנשבר ולא נקשר צריך המורה שידקדק היטב בדיני עור ובשר החופין המבואר בדברי המחבר סימן נ"ה אין כאן מקומו ודע שמה שאמרנו בנקשר להקל היינו דוקא שאשי"י דאל"כ לא מקרי נקשר ובה"ג לא מתירין היש מתירין בסימן נ"ו סעיף יו"ד מיהו בנשאר עדיין עוקץ ע"ד שכתב הט"ז בסימן נ"ה סקי"א מועיל בקוליות שכ"כ בנודע ביהודא חלק י"ד בסימן כ"ב יעו"ש שכתב דבה"ג מתירין הם אותן המתירין בסימן נ"ו סעיף יו"ד משא"כ בגף דכבר כתבתי דבגף בעינן שלא יהיה כלל עוקץ אבל בקוליות מהני בכה"ג אבל כששוכבין שבר על שבר לא מהני גם בקוליו' ודינו כנשמט זולת לענין מ"ש תחלה דנשבר ולא נקשר גרע מנשמט מחמת דלא מקילינן תרי קולי בהפ"מ זה אינו כנקשר אפי' שע"ש כי הש"ך מתיר כה"ג בסימן נ"ה ס"ק י"ד כשאין ריעותא בעור ובשר אפילו בלא הפ"מ ומזה תקיש על כל דינים אלו וזה נ"ל ברור בע"ה והנלפענ"ד כתבתי והחונן לאדם דיעות יצילנו מטעות: