נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה לג
מעשה בא לפני באשה אחת שבעלה בגד בה והרחיק נדוד זה כמה עדנים ואבי האשה עני המחזיר על הפתחים והוצרך לילך ולבקשו באשר ימצאנו ומצאו בעיר א' כמו ב' פרסאות מפה ואחר הפצרות ובקשות נתרצה לשלוח לה גט וגם שכר שליח להולכה והביא גט עם הרשאה כנהוג ונמצא בנוסח הרשאה בפנינו עדים ח"מ בשני בשבת תשעה ימים לחודש אלול שנת ה' אלפים תקנ"ג כו' מסר הבעל כו' כנהוג ובסוף הרשאה כתוב לאמר והגט שנעשה עליו פב"ב שליח להולכה נכתב ונחתם כו' באחד בשבת שמונה ימים לירח אלול כו' ואמת הוא שהגט זמנו ח' אלול א"כ משמע מתוך הרשאה שנתאחר הנתינה להשליח יום א' אחר כתיבתו אך השליח עומד וצווח כי ביום שנכתב נעשה שליח ומסרו לי דהיינו ח' אלול זולתי שכתיבת ההרשאה נתאחרה עד הלילה ויודעים אנו בב"ד של אותו מקום שהם בני תורה ומורין הדברים כי טעות נזדקרה מקולמסן לכתוב בהרשאה יום שעמדו בו או שהסופר טעה בכך ולא דקדקו הב"ד היטב אחר זה ועתה יש לספק אם ראוי ליתן גט זה לכתחלה בשגם שיש קצת עגון שאם לא יותן גט זה קרוב הדבר שתשב עגונה וכדי לברר דבר זה נבאר תחלה אם יש פסול בגט לפי המשמעות מההרשאה שנתאחרה מסירת הגט ליד השליח יום א' ואח"כ נדקדק היטב אם יש משמעות בהרשאה:
גרסינן בפ"ב דגיטין במשנה נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ור"ש מכשיר ע"כ משמע לכאורה דוקא בכה"ג שהחתימה מאוחר אבל כשהכתיבה והחתימה הכל ביום א' רק שנתאחר המסירה כשר אף לת"ק דהא ודאי כשנתאחרה החתימה נתאחרה גם המסירה ואם כן למה קאמר שנחתם בלילה תיפוק ליה דבלא"ה פסול מחמת המסירה אלא ודאי דבאיחור המסירה ליכא קפידא. והנה אליבא דריש לקיש ודאי ניחא דאיהו סבירא ליה זנות לא שכיחא ופסולא דנ"ב ונ"ב לת"ק משום פירי שתטרוף מזמן הכתוב בגט ובאמת יש לבעל פירות עד שעת חתימה ממילא כשהכתיבה והחתימה היה ביום א' תטרוף כדין משא"כ כשהחתימה מאוחרת תטרוף שלא כדין וענין הקול שכתבו תוס' בסוגיא שם דעדי מסירה מפקי לקלא ולא תוכל לטרוף שלא כדין זה אינו לר"ל דהא אין הע"מ יודעים רק שהמסירה מאוחרת וע"ז מפקי קלא. אבל אין יודעים שהחתימה מאוחרת ממילא לר"ל אף אם יוציאו קול שלא נתגרשה בזמן הכתוב בו אפ"ה תירוץ כיון דאין לבעל פירות משעת חתימה ונאמר אנו מסתמא העדים כדין עשו ולא חתמו אחר יום הכתיבה נמצא תטרוף שלא כדין ולא מהני קול זה רק לר' יוחנן דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה ממילא כי מפקי לקלא דהמסירה מאוחרת שוב לא תטרוף ועיין בספר אלי' רבה כמדומה ששגג בזה וכתב דר"ל לא ס"ל דאיכא קלא ובאמת ז"א רק לדידי' לא מהני הקול כנ"ל הנה בארתי דלר"ל א"ש דאיחור המסירה אינו פוסל איברא דלר"י דס"ל פסולא דנ"ב ונ"ב משום שמא יחפה אע"ג דקטלא תלי בנתינה וזמן הנתינה כשהוא מאוחר יש לו קול מ"מ דוקא לענין פירות מהני הקול אבל לא לענין קטלא כמבואר כ"ז בתוספת ד"ה עד שעת הנתינה ובמהרש"א שם לפ"ז קשה למה תנא נבו"ב הא באיחור המסירה לבד ג"כ פסול:
וראיתי שמתוך קושיא זו הוכיח הרמב"ן ז"ל בחדושיו דבאמת באיחור המסירה כשר וטעמא דמלתא משום דכי משני הש"ס גבי כתבי' ואותבי' בכיסתי' לא יקדים אינש פורענותא לנפשי' הכוונה דמשום זה הוי מלתא דלא שכיחא ומש"ה אפילו אי אתרמי מלתא ואקדים לא פסלוהו חז"ל והחזיק בדעת זו הרב מו"ה יהודא בן בולאט בתשובת תומת ישרים סימן ל"ה דמדלא תני במתני' רק נבו"ב מוכח דבנתאחר המסירה לבד כשר למסור אפילו לכתחלה ע"ש והרב בעל תומת ישרים בסימן צ"ו דחה דברי הרמב"ן דאין ראי' מהמשנה דהא אפילו לדעת הפוסלים בנתאחר המסירה היינו שלא יתן מידו לידה אבל ע"י שליח שפיר דמי דאית ליה קלא ממש אף לענין קטלא כדמוכח מהברייתא דהשולח ומשליש שבש"ס בדף שאח"ז וכמו שהביא הטור בסי' קכ"ז דעת ר"י. וכן דעת הרא"ש בתירץ א' יעו"ש. ממילא י"ל דמש"ה לא תני במתני' נתאחר המסירה כיון דכשר ע"י שליח לא פסיקא ליה למתני עכ"ד ולי נראה דאין זה דחי' כלל כי נראה פשוט דהרמב"ן ס"ל כשיטת רשב"א שהביא הר"ן דנבו"ב. או אפילו מוקדם גמור כשר ע"י שליח כיון דתו ליכא חששא ממילא הא דפסיל במתני' נבו"ב היינו כשיתן בעצמו ממילא מוכיח הרמב"ן שפיר דבנתאחר המסירה כשר. אף שלא ע"י שליח:
והנה הב"ש סימן קכ"ז ביאר בענין זה ג' שיטות דעת הר"ן בין מוקדם גמור ובין נבו"ב ובין נתאחרה מסירתו הכל שוה ואין תקנה אפי' ע"י שליח ולא התירו ע"י שליח אלא בבא ממד"ה כיון דא"א בענין אחר וכן הברייתא דהמשליש גט בכה"ג מיירי שהלך לדרכו וא"א בענין א' מש"ה סמכינן אקלא אבל כשהוא בפנינו ואפשר לכתוב אחר לא התירו ולפ"ז בגט הבא ממד"ה אפי' מוקדם גמור כשר דלהר"ן אין חילוק בין ההקדמות ובכולם היכי דא"א בענין אחר שרי. דעת הרשב"א דאפילו מוקדם גמור שרי לכתחלה לשלוח ע"י שליח וסמכינן דע"י שליח יהי' קול. דעת הרא"ש דמוקדם או נבו"ב אין לו תקנה ע"י שליח כיון שנעשה בפסול אבל היכי שנתאחר הנתינה כשר לתירץ א' של הרא"ש אפילו בלא שליח ולתירץ ב' דוקא ע"י שליח ודעת הרמב"ם להכשיר אפילו בלא שליח באיחור המסירה והתוס' ס"ל דבנתאחר המסירה לא מתכשר אלא ע"י שליח ונסתפק הב"ש בדעתם אי במוקדם ונבו"ב נמי מכשרי ע"י שליח כהרשב"א או דס"ל במוקדם ונבו"ב כהר"ן דלא מהני שליח כ"ז נתבאר מדברי הב"ש ע"ש:
ונראה לפשוט ספקו של הב"ש דהתוס' כתבו בד"ה נבו"ב פסול לר' יוחנן משום יחפה ולר"ל משום פירי עכ"ל בא לפרש דכי היכי דפליגי ר"י ור"ל בטעם פסול גט שאין בו זמן ה"נ פליגי בפסולא דנבו"ב דלר"י לא מפסל אלא משום חפוי ולא משום פירי והנה ודאי לשיטת רש"י בע"ב דלמ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה אמרינן לכל הבאה לטרוף אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך לשיטה זו א"ש דלר"י ליכא בנבו"ב טעמא דפירי דהא לא תטרוף בלי ראי' רק לר"ל הוא דאיכא טעמא דפירי משום דס"ל עד חתימה ושוב אין מקום לומר אייתי ראי' משום דמסתמא חתמו ביום שנכתב נמצא דלשיטת רש"י צריכינן שפיר לפרושי כדפי' התוס' אולם לשיטת התוס' עצמם ד"ה עד שעת דס"ל דלא אמרינן אייתי ראי' אלא מסתמא ביום שנכתב נמסר א"כ גם לר"י איכא בנבו"ב משום פירי דתטרוף שלא כדין אלא דהתוס' לשיטתייהו שכתבו שם דכל גיטין שלא נמסרו בזמן הכתוב בהן קלא אית להו לענין פירי ויאמרו לקוחות אייתי ראי' והקשו שם דא"כ נבו"ב למה פסול ותירצו משום חפוי דליכא קלא ממש לענין חפוי רק ע"י שליח והיינו הך שכתבו כאן דלר"י ליכא רק משום חפוי דאלו טרופה שלא כדין ליכא דהא איכא קלא משא"כ לר"ל דבחתימה תליא מלתא וקלא ליכא רק שהחתימ' מאוחרת אין קול זה מהני שלא לטרוף שלא כדין וכ"ז פשו' בביאור דברי התו' לפ"ז מוכח דהתוס' ס"ל כהרשב"א דאפילו בנבו"ב סמכינן אקלא מש"ה אי לאו טעמא דחפוי לא הוי מפסל לר' יוחנן דאי ס"ל כהר"ן דלא סמכינן אקלא אלא בבאין ממד"ה ומוקדם ונבו"ב א"כ כי היכי דשייך חפוי לר"י ה"נ שייך פירי אע"ג דאית לי' קלא וליכא למימר דכוונתם לפסול אפילו בבאין ממד"ה דז"א דבכה"ג חיפוי נמי ליכא אע"כ דכהרשב"א ס"ל וראי' לזה דהרי הר"ן כתב בפ' המגרש בסוגיא דג' גיטין פסולין דלדעת רש"י דאמרינן אייתי ראי' ליכא במוקדם פסולא דפירי ולשיטת התוס' דאין אומרים אייתי ראי' יש פסול במוקדם משום פירי ע"ש ואיהו מיירי אליבא דהלכתא דיש לבעל פירות עד נתינה דאלו למ"ד עד חתימה אין מקום כלל לומר אייתי ראי' הרי בהדיא דלשטת התוס' איכא פסולא דפירי אף לר"י והיינו ע"כ משום דהר"ן אזיל לשטתי' דס"ל דבמוקדם ונבו"ב לא סמכינן אקלא מש"ה פוסלין למוקדם משום טרופה וא"כ התוס' שכתבו דפסולא דמוקדם משום יחפה ע"כ דלא ס"ל כהר"ן אלא דגם במוקדם סמכינן אקלא ואף שהר"ן כתב כאן כדברי התוס' ע"כ צ"ל דלשיטת רש"י כ"כ כי היכי דצא יסתרו דבריו שבכאן לדבריו שבפ' המגרש ותו מוכח כך מדבריהם ד"ה עד שעת שהקשו למה נבו"ב פסול ותרצו דליכא קלא רק ע"י שליח אלמא דע"י שליח כשר ושאם הי' קול בלי שליח הי' כשר אף בלי שליח הרי דסמכינן אקלא בנבו"ב ואני תמה על הב"ש איך נסתפק בזה הלא מפורש כאן בפשיטות הגם דלכאורה אפשר לדחות ולומר דלעולם בנבו"ב לא מהני ע"י שליח דלא סמכינן אקלא משום שנעשה בפסול ואפ"ה הקשו שפיר לפי הא' דידהו דאפילו בלא שליח יש קול ממילא לא מקרי כלל נגמר בפסול כיון דלא הי' בו מעולם שום חשש וממילא הו"ל למסמך שפיר אקלא משא"כ בתר שתירצו דאין קול רק ע"י שליח לענין חפוי ממילא בלא שליח איכא חששא דחפוי מש"ה אפילו שליח לא מהני דלענין זה נקרא נגמר בפסול כיון דמעיקרא כשנגמר הי' בו חשש חפוי ממילא א"ש הכל גם מ"ש התוס' במשנה דלר"י פסולא דנבו"ב משום חפוי דאלו משום פירי ליכא דמעולם לא הי' בו חשש פירי מחמת הקול כך הי' אפשר לכאורה אלא דהא ליתא חדא דהא כבר הבאתי דברי הר"ן בפ' המגרש שכ' דבנבו"ב נמי איכא טעמא דפירי ותו דהא עיקר מה דאתא עלי' הב"ש לומר דבנגמר בפסול שאני ולא סמכינן אקלא היינו משום שהוכיח כך מדברי הרא"ש בחד תירוצא דיש קול אפילו בלי שליח א"כ למה בנבו"ב פסול אע"כ דבנגמר בפסול שאני הרי דאפילו אי יש קול ממש בלי שליח אפילו לענין חפוי אפ"ה בנגמר בפסול לא סמכינן אקלא אע"כ כדכתיבנא והרי הוכחנו לכאורה ספיקתו של הב"ש.
אמנם לכאורה אומר אני מטונך דאדרבא מדברי התוס' אלו בעצמם מוכח להיפוך דס"ל כהר"ן והיינו דאכתי קשה לי למה פירשו התוס' דלר"י פסול משום חפוי הרי אית בי' שפיר פסולא דפירי דנהי דטרופה שלא כדין ליכא מחמת דאיכא קלא קצת וכמו שבארנו אכתי פסולא אחרינא איכא משום פירי כמו גט שאין בו זמן כלל דפסול משום שתפסיד האשה פירי שלא כדין ה"נ הכא דאלו גט הכתוב כהלכתא אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר וטרפו מיום הכתיבה משא"כ ההוא דנבו"ב דאיכ' קלא קצת וקלא ממש ליכא לידע ממש יום המסיר' א"כ תפסיד אף פירו' דאחר הנתינ' דיאמרו לה אייתי ראי' וכשלת"ר תפסיד שלא כדין ע"י הקדימה דעל ידה איכא קול שנתאח' המסיר' ואין יודעים אימת הי' המסיר' וכ"ת דהא פירשו התוס' ד"ה עד שעת דלהפסד אשה אחר הנתינה ל"ח משום דתוכל לילך לב"ד מיד אחר הנתינה הרי כתב מהר"ם שיף בתוס' ד"ה ר"ל דדוקא אם לא היו מתקנים זמן כלל בגט אזי היתה האשה נזהרת לילך לב"ד אחר הנתינה משא"כ אחר שתקנו זמן בגט לא תדע האשה להזהר עוד היכי דיש איזה ריעותא בזמן לילך לב"ד שאינה מעלה זאת על דעתה כלל ממילא לקושטא דמלתא שתקנו זמן משום חפוי לר"י שפיר נוכל לומר דפסולא דנבו"ב גם משום פירי דאחר התקנה תפסיד האשה כך הוי קשה לי לכאורה וכן קשיא לדבריהם ד"ה עד שעת שהקשו למה נבו"ב פסול הא אית לי' קלא וליכא חששא דפירי והוצרכו לתרץ משום חפוי והרי שפיר איכא פסול משום הפסד פירי דאשה ומחמת קושיא זו מוכח לכאורה איפכא דהתוס' כהר"ן ס"ל דבנבו"ב לא סמכינן אקלא ואפילו שליח לא מהני כיון שנגמרו בפסול אינו חוזר להכשירו ולפ"ז יהי' אפשר לתרץ ולומר דהתוס' ס"ל דמסתמא הא דתני במתני' נבו"ב פסול משמע אפילו ע"י שליח כמ"ש לעיל בשם הת"י דמש"ה תני נבו"ב דפסיקא לי' מלתא למתני פסול דמשמע דלא מהני לי' תו שום תקנה אפילו ע"י שליח ומש"ה הכריחו התוס' דטעמא משום חפוי דאי משום הפסד פירי דאשה ליתכשר ע"י שליח דע"י שליח יהי' הקול ממש לידע יום המסירה וליכא הפסד לאשה ובהא ליכא למימר כיון שנגמר בפסול לא מהני אפילו ע"י שליח דהא עיקר הפסול הוא ע"י הקול דע"י קול תפסיד ממילא כיון דהקול הוא קול ממש ע"י שליח הו"ל להכשיר וזה הוא סברא ישרה מש"ה פירשו התוס' הטעם משום חפוי והשתא אנו באין להכשירו ע"י הקול של השליח וא"כ שפיר אמרינן כיון שנפסל אינו חוזר להכשירו וא"כ מוכח לכאורה איפכא ממה שהוכחנו לעיל. איברא דהרי כבר סתרתי לעיל סברא זו שלא יהי' נקרא נגמר בפסול עבור שיש קול ככל גט מדברי הר"ן והרא"ש ממילא הוכתתנו הראשונה נשאר קיימת דהתוס' כהרשב"א ס"ל וקושיא זו במקומה עומדת מדוע לא פירשו התוס' בנבו"ב טעמא משום הפסד פירי דאשה.
והנראה ליישב קושיא זו בשני דרכים דרך אחד לפי הסברא שכ' מהר"מ שיף ז"ל בתוס' ד"ה ר"ל דדוקא לר"ל דעיקר תקנת הזמן הי' לטובת האשה משום פירי הוא דאמרינן שלא תדע האשה להזהר עוד לילך לב"ד מאחר שיודעת שכבר שקדו חכמים על תקנתה בתקנת הזמן אבל לר"י דלא נתקן הזמן לטובתה שפיר י"ל דבמקום שיש איזה ריעותא בזמן תלך לב"ד ע"ש א"כ מיושב הקושיא דשפיר הוצרכו לפרש טעם נבו"ב לר"י משום חפוי. והבאתי סמוכים לזה ממה דהוי קשיא לי בתוס' ד"ה עד שעת שתפסו על מ"ש רש"י דאמרינן אייתי ראיה מהך דב"מ הרי שפיר אפשר לקיים פירש"י ולפרש כוונתו באופן זה דהא התוס' גופייהו אע"ג דס"ל דלא אמרינן אייתי ראי' אפילו הכי כתבו דכותבין גט אעפ"י שאין אשתו עמו משום דאיכא קלא ויאמרו שפיר אייתי ראיה וע"ז הקשו דא"כ למה פסול נבו"ב הא יש קלא והוצרכו לתרץ משום חפוי הרי דסוף סוף הוצרכו לומר מחמת הסברא דאייתי ראיה דטעמא דנבו"ב הוא משום חפוי וכדפירשו נמי במתני' דלר"י ליכא טעמא בנבו"ב רק משום חפוי וא"כ נוכל לפרש זאת בכוונת רש"י ז"ל דר"י לא אמר כר"ל משום דס"ל עד נתינה ופירש"י וא"כ זמן כתיבת הגט לא מהני מידי ר"ל במוקדם דכי בעי למטרף א"ל אייתי ראיה כיון דאיכא קלא והוי קשיא לר' יוחנן למה יופסל נבו"ב מש"ה קאמר ר"י טעמא דחפוי ולא תפסו התו' כלום.
ולהנ"ל א"ש דאע"ג שכתבו התוס' דבנבו"ב לר"י ליכא רק טעמא דחפוי היינו לקושטא דמלתא בתר דאמר ר' יוחנן דתקנת הזמן הי' משום חפוי משא"כ הש"ס דפריך ר"י מ"ט לא אמר כר"ל דתקנת הזמן הי' משום פירי אז יהיה גם פסולא דנבו"ב משום פירי דהיינו משום הפסד פירי דאשה דהא לא תלך לב"ד כיון שכבר תקנו זמן לטובתה וא"ש והוא נכון הרי תירצנו הקושיא בדרך א':
בדרך שני נ"ל לתרץ אפילו לפי הסברא שכתב מהר"מ שיף ז"ל דגם לר"י לא תדע האשה להזהר אפ"ה הוצרכו לפרש בפסולא דנבו"ב משום חפוי ואקדים דלפי סברת מהר"מ שיף הזו מיושב מה שהקשה הב"ש בסי' קכ"ז על הטור שכתב דאחר שתקנו זמן לא יוכל הבעל לחפות בגט שאין בו זמן הואיל ויש ריעותא בגט מוקמינן ליה בחזקת א"א א"כ למה גט שאין בו זמן פסול הא אחר שתקנו זמן שוב אין בו חשש חפוי. ולהנ"ל מיושב דהא הש"ס פריך ר' יוחנן מ"ט לא אמר כר"ל ומשני דאי משום פירי לא הוי צריכין לתקן זמן כלל והיתה הולכת לב"ד א"ו דתקנו זמן משום חפוי ממילא מיהת אחר שתקנו זמן משום חפוי נשאר שוב טעמא דפירי מש"ה גט שאין בו זמן פסול כיון דהאשה לא אסקה אדעתה לילך לב"ד ואיכא הפסד פירי ממילא גוף התקנה היא אינו רק משום חפוי ובפסול שאין בו זמן הוא רק משום פירי וא"ש:
הנה רוב הפוסקים כתבו דבכל פיסולי דתני פסיל אם ניסת תצא וכתב הר"ן פ' המגרש דמוקדם לדעת רש"י דאמרינן אייתי ראי' ליכא במוקדם חששא דטרופה שלא כדין ופסולו רק משום חפוי כמו גט שאין בו זמן ממילא לא תצא במוקדם כמו בגט שאין בו זמן. אבל לדעת התוס' דלא אמרינן אייתי ראי' איכא במוקדם חשש טרופה שלא כדין וגרע מאין בו זמן ותצא ע"כ ודברי הר"ן אמורים גם בנבו"ב ולא במוקדם גמור דוקא מיירי ואדרבא עיקר דבריו בנבו"ב כמבואר בב"י סימן קכ"ז וכן מוכח ברש"י בסוגיא זו דבנבו"ב תצא גם כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק וכמ"ש הב"ש בססי' הנ"ל וזהו משמעות המשנה דתנא פסול היינו תצא ומדחזינן בגט שאין בו זמן דלא תצא על כרחינו תני לאשכוחי במוקדם חששא מה דליתא באין בו זמן. וכדברי הר"ן הנ"ל.
ועתה יש ליישב קושייתינו הנ"ל דבאמת איכא בנבו"ב פיסילא דהפסד פירי אלא דהוקשה לתוס' אמאי תצא דהא גט שאין בו זמן כבר כתבנו דלר' יוחנן ליכא בי' פסול רק משום הפסד פירי וחזינן דהתם לא תצא ולמה בהא תצא מש"ה כתבו דאית בי' נמי פסילא דחפוי משא"כ באין בו זמן דיש ריעותא בתוכו ואינו יכול לחפות וכדברי הטור והב"ש מש"ה לא תצא:
סוף דבר מאחר שישבנו הקושיא הנ"ל נשאר על עמדי מ"ש בריש דברינו דמוכח דהתוס' כהרשב"א ס"ל דבנבו"ב סמכינן נמי אקלא מש"ה לא מצאו פסול בנבו"ב לר' יוחנן רק משום חפוי וע"י שליח דאיכא קלא ממש וליכא גם חששא דתפוי כשר אפילו נבו"ב או מוקדם. וזה נ"ל ברור בדעתם.
ואחרי שהגענו עד כה אשובה לבאר עיקר דין הגט שנתאחר מסירתו להאשה כבר הבאתי בריש דברי שהרמב"ן מכשיר ליתנו לכתחלה בלי שליח וראייתו מדלא תני במתני' רק נבו"ב:
והרב מו"ה יהודא בן בולאט החזיק במושלם בדעת זו ועבד עובדא הכי. ונראה דרוב הפוסקים בחכמה ובמנין הכי ס"ל ומיעוט הם אותם דמצרכי שליח והרב בעל תומת ישרים לא מצא סתירה לראיות הרמב"ן רק דמש"ה תני נבו"ב כדי לפסול אפי' ע"י שליח או ממד"ה לפ"ז להנך פוסקים דמכשרי ע"י שליח בנבו"ב ממילא נשאר ראיות הרמב"ן נכונה וממילא כיון דכבר נתבאר דהתוס' והרשב"א ס"ל דגם נבו"ב כשר ע"י שליח והפ"י כ' בריש גיטין בתוס' ד"ה לפי ובסוגיא זו בגמרא ד"ה תניא כוותי' כו' דרוב הפוסקים מכשירין במוקדם ע"י שליח ממילא כל הנך פוסקים נמי בשיטת הרמב"ן קיימי דנתאחר מסירתו כשר בלי שליח וכ"ד הרמב"ם והרא"ש בחד תירוצא וכ"ד בעל העיטור והרב בעל ההשלמה והכל בו כמו שהבי' הרב בעל ת"י בעצמו וכ' שדעת המתירין בלי שליח רובא נינהו וכ"ד הא"ח הובא בב"י ע"ש:
עוד האריך הרב מוהר"י בן בולאט להבי' ראיו' להכשיר בלי שליח ובתוך הראיות מהא דא"ל רבינא לרבא כתבי ואותבי' בכיסתי' דאי מפייסא תפייס מאי וענין השאלה כפי הנראה אם גם זה נכלל בכלל המוקדם לפסול הגט והשיב לו רבא לא מקדים כו' ור"ל וכיון דהך קדימה הוי מלתא דלא שכיחא לא חשו חכמים לפוסלו אם אירע כך ואח"כ פריך מגיטין הבאים ממד"ה דהתם לא שייך לא מקדים והשיב לו רבא דגם באלה לא חששו דאיכא קלא וא"כ הוי מסקנא דש"ס דגט שנתאחר מסירתו כשר משום שהוא מלתא דלא שכיחא ולא צריכינן בהא לטעמא דקלא כלל וא"כ כשר גם בלי שליח עכ"ד והרב בעל ת"י השיב די"ל דלא מקדים לא שייך רק בכה"ג דאי מפייסא תפייס וכ"מ מדברי רש"י דדוקא בכה"ג שמסתפק בגירושין אבל שאר גיטין שבעת כתיבתו וחתימתו גומר בלבי לגרשה רק שנפל איזה עיכוב בכה"ג לא שייך הסברא דלא מקדים כו' עכ"ד יעו"ש.
ואנא אמינא אמת דבתחלת העיון משמע כך מדברי רש"י וכן נ"ל קצת מדברי הב"י והב"ש בסימן קכ"ד גבי גט הכתוב על ידו של עבד דאינה מגורשת משום דהגודרת אין להם חזקה ואם העבד בידה ג' שנים מזמן הכתוב בו מגורשת דבג' שנים יש לגודרת חזקה והקשה הב"י ניחוש דלמא כ ליתן ועדיין לא נתן לה דהא אין לאשה חזקה בנכסי בעלה ותירץ דל"מ אינש פרענותא לנפשי' ע"כ ולכאורה ק' לפ"ז למה לי ג' שנים הא אפילו לאלתר שייך זה כיון שרואין בידה גט כתוב אמרי' ל"מ וכבר גירשה ובא הב"ש וביאר דבריו דה"ק לא מקדים כו' ובודאי רוצה לגרשה וכיון שרוצה לגרשה יש לאשה חזקה כו' הרי מבואר לכאורה דסברא דלא מקדים אינו מועיל רק דמזה ידעינן דדעתו לגרשה ולא יותר דאל"כ לא צריך ג' שנים.
אמנם אחר הדקדוק מבואר בהדיא מתוך הסוגי' דבכל ענין לא שייך לא מקדים אפי' בגומר בדעתו לגרשה לאו אורחא שיתאחר הנתינה ומיד ניתן לה אלא דאדרבא באופן דאי מפייסא שפיר הוי אורחא לאחר הנתינה כיון שמצפה לפייסה ובהא הוא דהוצרך לתרץ לא מקדים כו' והוצרך רש"י לפרש בהא כיון דלא ניחא לי' ו' אבל היכי שגומר בדעתה לגרשה בלא"ה אמרינן לא מקדים דלאו אורחא ומיד שכותב דרכו ליתן לה כך מבואר מהסוגיא דאי כדברי הת"י קשיא טובא דהא מה דפריך רבינא כתבי' ואותבי' בכיסתי' הנה לר' יוחנן דאמר משום בת אחותו ודאי קשיא בפשיטות אפילו אי לא כ אדעתא דתתפייס רק שנזדמן הדבר שכתב ולא נתן מיד דאז יוכל לחפות ואיך רשאין לכתוב ולחתום גט אם לא שיתן מיד וזהו עצמו קושיות התוס' ד"ה עד שעת שהקשו לר' יוחנן איך כותבין גט לאיש כו' שמא יכתוב בניסן כו' ויחפה ותירצו דלא מקדים כו' ממילא רבינא דלא אסיק אדעתי' סברא דלא מקדים קשה אפילו בלי הסברא דמפייסה תפייס והא דנקיט רבינא בקושייתו דאי מפייסא היינו כדי להקשות גם למ"ד משום פירי דלדידי' לא קשיא רק היכי דאי מפייסה וכמ"ש התוס' בד"ה ואנחי' לשיטת רש"י והשתא קשיא לפ"ד הת"י מאי משני רבא לא מקדים תינח לר"ל דלדידי' לא קשיא רק היכי דאי מפייסה אהא משני שפיר לא מקדים אבל לר' יוחנן דהלכתא כוותי' דלדידי' קשיא אפי' בלא מפייסא מאי משני.
ותו דאפילו למ"ד משום פירי תינח בגט דלא הוי קשיא לרבינא רק דאי מפייסא אבל בשחרור קשיא שהאריכו התוס' בד"ה מפני מה למצוא טעם לתקנות הזמן בשחרור וכתבו שלא יפקיע עצמו מיד הלוקח וא"כ קשיא בהא מה הועילו הא יכתוב שחרור ויעכב הנתינה וימכרנו ויפקיע עצמו א"ו דאמרינן לא מקדים בכל גווני כדמוכח בבבא מציעא דגם בשחרור שייך סברא דלא מקדים הרי מוכח מפשטות הסוגיא דבכל גווני לא אמרינן לא מקדים.
ומדברי התוס' והרא"ש גופייהו מוכח כך בפשיטות דהקשו איך כותבין גט לאיש בלא אשתו שמא יתאחר הנתינה ותירצו דלא מקדים הרי מכ"ז ויוכח בהדיא כדברי הר"י בן בולאט ודלא כהת"י שהשיב על דבריו.
ו אמנם לענין גוף הדין סיים שם גם הת"י עצמו דהמתירין בלי שליח רובא נינהו רק דמ"מ יש להחמיר לכתחלה להצריך שליח כדעת ר"י והר"ן והרא"ש בחד תירוצא עכ"ד וכן הכריע הב"י בש"ע להחמיר וליתן ע"י שליח ונ"ל ברור דלכתחלה הוא דקאמר אבל בדיעבד מודה דכשר בלי שליח כיון שכ"ד רוב הפוסקים ויהי' הכרעת הב"י ממש כהכרעת הרב בת"י כן נ"ל פשוט הנה מכל מה שהארכנו עד עתה אתה הראת לדעת דבדיעבד כשר אף בלי שליח ולכתחלה ע"י שליח עכ"פ שרי.
ואולם הרמ"א הוסיף חומרא דאפילו ע"י שליח לא יתנו אלא כותבין גט אחר ולא מצינו כלל מי שסובר כך בהדיא כי הד"מ העמיס זה במשמעות דברי הרי"ף שהביא הב"י וכבר כ' הב"ש שאין משם שום משמעות אלא שכ' הב"ש שמדברי הר"ן נראה שאין תקנה לשלוח ע"י שליח והרב ת"י כתב בהדיא דלהר"ן כשר ע"י שלית כמו שהבאתי דבריו בסמוך ונ"ל הוכחה כדבריו דאלו למה שהבין הב"ש בדעת הר"ן דמוקדם ונבו"ב ונתאחר מסירתו הכל שוה דאין להכשיר זולתי בבאים ממדה"י אבל שליח לא מהני תקשי לדידי' קושיות הרמב"ן למה תני במתני' נבו"ב ולא תני נתאחר מסירתו וליכא למימר כתירוץ הת"י דלא פסיקא לי' כיון דכשר בבא ממדה"י דז"א דהא גם בנבו"ב כשר בה"ג אלא ע"כ דהחילוק הוא ע"י שליח דבנבו"ב לא מהני ובנתאחר המסירה דמהני ודלא כהב"ש. ולפ"ז הדבר ברור דאף רמ"א לא אמרה רק לחומרא בעלמא היכי דאפשר בלי שום דוחק לכתוב גט אחר אבל במקום קצת דוחק מודה דנותנין לכתחלה ע"י שליח:
מעתה נבא לעיקרא דדינא בנ"ד ואומר אני דאף אם יהי' האמת שהמסירה נתאחרה כמשמעות ההרשאה מ"מ אין לנו שום פוסק שיחמיר עלינו לבלתי ליתן גט זה לכתחלה ובפרט שיש קצת מקום דחק ודאי שרי והוא דהא כל הפוסקים מתירין נתאחר המסירה לפחות ע"י שליח ואין שום ראיה לאיסור זולתי ממשמעות הר"ן לפ"ד הב"ש והרי הר"ן מתיר בגט הבא ממדה"י אפילו במוקדם גמור ונבו"ב וא"כ בנ"ד דבא ממדה"י שרי וכבר בארנו דרוב הפוסקים מתירין מוקדם בבא ממדה"י ואין ע"ז שום חולק זולתי הרא"ש לאותו התירוץ דבנתאחר המסירה כשר בלי שליח משום דגם בלי שליח איכא קלא דלפ"ז נשאר קושיות התו' למה נבו"ב פסול הא איכא קלא וצ"ל כיון דנגמר בפסול לא סמכינן אקלא דלפ"ז מסתבר דגם מד"ה לא מהני לי' וכיון דאין פוסל בזה רק הרא"ש א"כ הרי הוא מכשיר בנתאחר המסירה אפילו בלא שליח לפום האי תירוצא ולפחות ע"י שליח נמצא דבנ"ד שהוא גט הבא מרחוק אין לנו שום פוסל וליתנו לכתחלה:
ואע"ג שכתב הב"ש שם לדעת הר"ן דהא דמוקדם גמור כשר בבא ממדה"י היינו דוקא בעת הדחק שא"א בענין אחר ומשמע דכי היכי דאפשר בעולם בגט אחר לא שרינן לי' לדעת הר"ן וא"כ נימא דלדעתי בנתאחר המסירה גרידא נמי לא שרינן אלא באופן זה.
ז"א דפשיטא דלענין איחור המסירה אפי להר"ן לא בעינן שום דחק דאל"כ איך מותר לשלוח גט מעיר לעיר דמתאחרת המסירה כל היכי שאפשר שתבא המתגרשת אצלו אע"כ דלענין איחור המסירה אע"ג דשליח לא מהני מ"מ מד"ה מהני אע"ג דהר"ן משוה מוקדם ואיחור המסירה מ"מ לענין זה יש חילוק מהטעם שאבאר אח"כ ושרי בנ"ד ומכ"ש שיש כאן קצת דחק.
וגם על דברי הב"ש גופי' יש לגמגם במה שהוציא בסק"ד. דשעת הדחק היינו דוקא שא"א בגט אחר מלשון רש"י שכתב כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק כגון שניסת או שהלך לדרכו וא"א בגט אחר כי נ"ל דלשון רש"י לאו דוקא דהרי מבואר בדברי הב"י והאחרונים בכל סימן קס"ו בדקדוקי אותיות הגט דכל היכי דמתירין במקום עגון מתירין נמי בניתן הגט אפי' בלי עגון וא"כ מאחר דס"ל לריב"ל דסמכינן בשעת הדחק בעגון על ר"ש א"כ יש לסמוך עליו גם בניתן ולמה כ' רש". שניסת א"ו לאו דוקא הוא ומכ"ש לפמ"ש הנ"ש דכל היכי דקאמר בשעת הדחק פירושו אעפ"י שאין בו חשש עיגון רק שהשעה דחוקה לכתוב אחר דלפ"ז נראה דגם ריב"ל בה"ג מיירי וא"כ הרי הר"ן פוסק כריב"ל ואם בנבו"ב בה"ג שרי מכ"ש באיחור המסירה ודברי רש"י לאו דוקא הם וכנ"ל ומש"ה כתב שא"א ליתן גט אחר כו' להורות דבמוקדם גמור תצא וכמ"ש הב"ש סק"ד ע"ש אבל באיחור המסירה לא בעינן כולי האי. הנה כ"ז נראה לי פשוט דמותר לתת הגט לכתחלה כאן מחמת שהוא גט הבא ממדה"י:
ויותר מזה אומר אני דנ"ל דלכל הפוסקים רשאים לעשות כך לכתחלה בגט הנשלח מעיר לעיר לאחר המסירה לשליח אפי' כמה ימים ולא מצינו שום פוסק שיא סר רק איחור המסירה לאשה בגט הניתן מיד ליד וזהו המנהג שכתב רמ"א ודבר זה בעיני ברור דהרי הרמ"א הוציא מנהג זה בד"מ מדברי הר"ף הובא בב"י וז"ל הא"ח נבו"ב פסול אבל נכתב ונחתם ביום וניתן אחר כמה ימים כשר והגיה הר"ף מיהו נהגו העולם להקפיד שינתן בו ביום רק בגט שאדם שולח לאשתו ממקום אחר דהתם לא אפשר עכ"ל וכתב הרמ"א ע"ז ונראה מדברי הר"פ דאפילו רוצה למוסרה ע"י שליח נוהגין להחמיר הואיל ואפשר לכתוב אחר עכ"ל ונראה ביאורו דקאי אדברי א"ח והר"ף שנכתב גט לגרש כאן ונתאחר אין להערים ליתנו לשליח כדי שיחזור להכשרו משא"כ בגט הנשלח ממדה"י דבלא"ה התירו שיאחר המסירה א"כ מה בצע אם מגיע ליד השליח מיד או ליומא אוחרא בהא לא מיירי הר"ף אדרבא משמע מדבריו דבהא ליכא מנהגא כלל מדכ' מיהו נהגו כו' רק בגט שאדם שולח כו' משמע דבהא ליכא מנהגא וגם הסברא נותנת כך דמה צורך להחמיר בדבר שאין בו תועלת כלל ואינו מעלה ומוריד מאחר דבלא"ה נתינתו מוכרח להתאחר ומה בצע בנתינתו ליד השליח תיכף הרי דמדברי הר"ף אין ראי' כלל בגט הנשלח מעיר לעיר להקפיד אפילו לכתחלה שינתן באותו יום ליד השליח:
ומדברי הר"ן ג"כ אין ראי' לכה"ג דגם הוא לא מיירי רק דאם מגרש כאן ומערים ליתן ע"י שליח מחמת שנתאחר המסירה בהא אסר הר"ן והב"ש ורמ"א בהכי ג"כ מיירי אבל היכי שהמגורשת רחוקה מן המגרש וכותב הגט מעיקרא אדעתא דהכי לשלוח ע"י שליח דבהא על כרחינו סמכינן אקלא מאין הרגלים להחמיר אפילו לכתחלה לדקדק שיגיע לשליח ביום הכתיבה ואפי' אם נאמר שיש להחמיר גם בזה ודאי אינו אלא לתוספת זריזות היכי שיכול אבל אם נתאחר כתיבת הגט עד הלילה נראה דאין שום מקום להצריך לכתוב אחר ודברי הר"ן מבוארים כמ"ש שהקשה למה נבו"ב פסול הא איכא קלא ותירץ דלא סמכו אקלא אלא בגיטין הבאין ממדה"י הואיל וא"א בע"א אבל גיטין דעלמא דאפשר ליתנן ביום כתיבתן לא הקילו כוונתו דלא סמכו חז"ל אקלא אלא בדבר שא"א דהיינו שאין המגרש והמתגרשת במקום אחד דע"כ לא יהי' נתינתו ביום כתיבתו אבל במקום שאפשר לא סמכו אקלא ממילא במוקדם ונבו"ב אפ"ה מד"ה אין מועיל דאעפ"י שא"א בגט ממדה"י שתהי' נתינתו ביום כתיבתו מ"מ לא מפני זה הוכרחנו שלא יהי' גמרו בהכשר ואפשר דאפי' במקום עגון לא הכשירו הר"ן (ודלא כהב"ש) דלא מיירי הר"ן כלל מענין עגון אלא בא לומר דאיחור הנתינה הותר בגט שמעיר לעיר הואיל וגט כזה א"א שיהי' בלתי איחור נתינה מש"ה סמכו רז"ל לכתחלה אקלא בלי שום עגון ודחק (וכיון שכן למה נקפיד ליתנו תיכף לשליח משא"כ בהקדמת זמן בהא לא הזקקו רז"ל אליו לסמוך אקלא ויוכל להיות דפסול אפילו בעגון ובתר הכי הקשה מהמשליש דהתם חזינן אעפ"י דמגרש כאן הותר איחור הנתינה והרי גם בזה אפשר להיות בלי איחור הנתינה ותירץ דהתם מיירי במקום עגונא זהו לדעתי ביאור דברי הר"ן ויש להאריך עוד בביאור כל המשך דבריו לפי דרכינו רק ליראת האריכות עזבתי מה שאינו נוגע לענינינו והמעיין יבין מעצמו יתר דבריו) אבל בגיטין הבאים ממד"ה לא דיבר הר"ן מחשש עיגון כלל אלא ה"ק משום עיגונא הקילו חז"ל והתירו לשלוח גט ממד"ה ואף שנתינתו מתאחרת התירוה חז"ל אפילו לכתחלה כיון דא"א לגט כזה להיות בענין אחר לכן הותר הן איחור הנתינה להאשה הן איחור הנתינה להשליח הכל התירו בו רז"ל לכתחלה כ"ז נכון לפענ"ד באופן דכששולחים גט ממדה"י רשאין הב"ד לאחר לכתחלה המסירה לשליח מן יום כתיבתו כ"ז נ"ל להלכה ולא למעשה:
ועכ"פ אפילו מי שירצה לחלוק ע"ז ולומר דגם בגיטין הבאים ממדה"י צריכין לעשות כמנהג שכ' רמ"א ולכתוב גט אחר כשנתאחר המסירה לשליח מ"מ אם לא עשו כך אלא נתנוהו לשליח וכבר הובא לפניו ומכ"ש היכי שיש דחק כמו בנ"ד שהוא עני ולא השיגה ידו להוציא הוצאת על גט אחר פשיטא דליכא מאן דפליג דרשאין אנו ליתן לה לכתחלה והחושש להחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים:
ומכ"ש שנוכל לצרף דעת קצת גדולי הפוסקים המכשירים אפילו נבו"ב בעסוקין באותו ענין מכ"ש באיחור המסיר' דלדבריהם אם אירע כך ששקעה להם חמה והי' נתינת הגט לשליח בלילה מ"מ הרי לא פסקו מלעסוק בעניני הגט וכשר לדעתם כיון דאפילו נבו"ב ואיחור מסירה להאשה מכשירים כ"ש איחור המסירה להשליח:
ול"נ להביא ראי' לזה עוד מעובדא דאבא בר מניומי ששליח הראשון הי' שליח שלא ניתן לגירושין וכל זמן שהגט בידו הרי הוא כאלו הוא ביד הבעל ולא בא עדיין ליד השליח להולכה וכן ממחלוקת הפוסקים בנכרי אם יכול לעשות מעשה קו"ף ולא חיישינן בכל הנך דוכתי לאיחור ביאת הגט ליד השליח ודוחק לומ' דכל הנך מיירי שבא לידו באותו יום וכן הרב סי' כ"ג עביד עובדא מקאשטאנדינא לקנדיא ע"י מעשה קו"ף הגם שיש לחלק קצת בדוחק מ"מ אי הוי קפידא בהכי ליתן להשליח באותו יום דוקא לא אשתמיט בפוסקים ראשונים ואחרונים לכתוב זאת ולבאר דההוא דשליח שלא ניתן לגירושין וההוא דמעשה קו"ף הם חלוקים מדין זה ולמה הם חלוקים ומדלא הזכירו כ"ז ש"מ דלא קפדינן כלל אימתי יבא הגט ליד השליח הנה מכל מה שבארנו עד כה עלה בידינו טעם אחד להתיר בנ"ד דהיינו שאפילו נאמר שהמשמעות בהרשאה שהמסירה לשליח נתאחרה מיום הכתיבה מ"מ שרי ליתן גט כזה להאשה:
ועתה עוד טעם להתיר מטעם אחר ולומר דאפילו אם היה פסול באיחור המסירה לשליח אפ"ה שרי הכא וזה מב' טעמים טעם א' דהא באמת מדינא א"צ כלל להרשאה והשליח מהימן בכל מה שאומר ולא גרע נ"ד מנאבדה ההרשאה או נפסדה כמבואר בסימן קמ"א סעיף כ"ד ונאמן השליח במה שאומר שניתן לו ביום שנכתב ואע"ג דליכא למימר הכא מגו דאי בעי קלתי' כיון שהמנהג להיות בידו הרשאה וגם דמעיקרא לא ידע השליח שיש פסול באיחור המסירה לידו והוי כמגו למפרע קצת וגם כמגו במקום עדים כיון דעדי הרשאה אומרים שביום שאח"כ ניתן ליד השליח ושליח לא מצי מכחיש דברי הרשאה כמ"ש הב"ש ג"כ שם בס"ק ל"ה מ"מ נ"ל דהכא מהימן דאין ההרשאה מכחשת אותו דנוכל לפרש דתחלת לשון הרשאה קאי על הכתיבה לומר שבאותו יום נכתב ולא קאי על המסירה לשליח וכמו שמבואר בח"מ סימן מ"ג סעיף י"ח ע"ש בסמ"ע ס"ק ל"ה והא דידן דמי ממש להתם ועדיפא מני' דשם מפרשינן כך מעצמינו לשון השטר וכאן שהשליח מעיד לפנינו ולשליח האמינו חז"ל כבי תרי בכל דבריו מכ"ש דמפרשינן כך לשון השטר (ועיין תשובת מוהר"ם פדווא סימן ד'):
טעם ב' דזה הוי טעות שהעדים מצויין לטעות בו שהעדים והסופר טעו בעת שכתבו ההרשאה לכתוב יום שעמדו בו מש"ה נאמן השליח לומר כך דאין זה הכחשה ומדברי הב"ש סימן קמ"א ס"ק מ"ב יש ללמוד לכאורה דבנ"ד אפי' יאמר השליח שהי' המסירה ביום שאח"כ כמשמעות ההרשאה לא מהימן כיון דאנן מעצמינו מפרשים דברי ההרשאה כדברי הסמ"ע הנ"ל לא מהימן שליח לפוסלו ויש לדון קצת בדבר ועכ"פ בנ"ד שהשליח אומר כך הדבר פשוט דמהימן ואין זה הכחשה לההרשאה מחמת הנך תרי טעמי שכתבתי:
וגדולה מזו ראיתי בהלכות קטנות בסוף הספר בקונטרס לגיטין סימן נ"א ואעתיק בקצרה תמצית דבריו מה שנוגע לנ"ד וז"ל מעשה הי' בגט שבא ממד"ה ע"י שליח שלישי ע"י הרשאה ובהרשאה הי' כמה גמגומים א' כו' עוד גמגום אחר הי' שבשטר הרשאה של שליח הג' הי' כתוב במקום שם מקום כתיבת הגט טעו וכתבו שם מקום כתיבת ההרשאה והזמן הי' ג"כ זמן כתיבת ההרשאה ופקפקו בדבר לומר שלא הי בקיאין בטיב גיטין וקדושין ואין לעשות מעשה על פיהם כמ"ש הריב"ש מ"מ חזרו לומר דלא אמר הריב"ש אלא במסדרי הגט עצמו שיש בו הלכות חמורות משא"כ בזה שהי' טעות במסדרי השליחות שאין בהם כ"כ חילוקי דינים. ותו שאני נדון דהריב"ש דמתוך דבריהם נראה שהי ג' הדיוטות והראי' שטעו בדברים שאפי' דרדקי דבי רב לא הי' טועים משא"כ בנ"ד שהענין מורה שט"ס הוא והם לא דקדקו ע"ז דעיקר עדותם הוא להעיד איך השליח הב' עשאי לזה שליח ג' ונאמנים לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ועוד מטעם אחר יש להכשיר בהרשאה זאת דדל הרשאה מהכא הא קיי"ל דבשליח נאמן לומר שליח ב"ד אני כיון שהגט בידו כו' וכן נעשה מעשה עכ"ד והמעיין יראה דנ"ד הוא כ"ש מהתם דהרי שם חששו לדברי הריב"ש אולי היו המסדרי שליחות הדיוטות ואנן הא ידעינן באותו ב"ד שהם בני תורה דפשיטא שיש לנו לתלות בט"ס שהי' סבור לכתוב יום שעמד בו והב"ד מקיימי הרשאה לא דקדקו רק על העיקר הענין וע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו כן נ"ל.
ודע עוד דנ"ל דכשכותבין הרשאה ביומא אוחרא צריכין באמת לכתוב יום הכתיבה רק לבאר בתוך ההרשאה שנמסר הגט לשליח ביום כתיבתו אבל עכ"פ יום כתיבת הרשאה צריכין לכתוב בתוכו דהא בכל שטרות דינא הכי ואע"ג דכמדומה שאין מדקדקים העולם בכך וגם בכל סדורי הגיטין שלנו ושל ספרדים לא ראיתי לשום א' מהם שיכתבו זאת ויעשו נוסח לזה איך יהי' נכתב מ"מ ברור בעיני שכך ראוי לעשות. ושוב מצאתי כך מפורש בשו"ת ב"ח החדשות בסימן פ"ז בתשובה שכ' הגאון מו"ה פייבוש מקראקא להגאון בעל ב"ח ששלח אליו שליח עם גט וכ' אליו כ"מ שעש' באותו הגט וז"ל בקצר' ע"ד קיום ההרשא' שנתקיי' ב"פ משו' שנכת' ההרש' סמוך לער' והי' ממהרין הרב מאד לכו' ולחות' באותו יום שניתן הגט כדי שלא לשנות מנוסח הרשא' כו' ע"ש כל האריכו' עוד שם באמצע התשובה וז"ל ולא רצינו לכתוב הרשאה אחרת כיון שעבר יומו והיינו צריכין לשנות מנוסח ההרשאות כו' יעו"ש ואיזה שינוי והי' בזה ע"כ הוא הדבר אשר דברתי שכשכותבין הרשאה ביומא אוחרא צריך לכתוב בתוכו אותו יום דאל"כ מחזי כשיקרא רק דודאי צריך לבאר בתוכו שקבלת הגט הי' תחלה כן נ"ל פשוט וא"כ יש לתלות פשיטא בנ"ד בט"ס כיון דבתחלת ההרשאה הוא כדין וכהלכה שכתבו יום שעמדו בו וא"כ אין בהרשאה זו רק חסרון דהיינו שהי' צריכין לבאר בתוכו אימת ניתן הגט ליד השליח ושכחו מלכתוב זאת א"כ פשיטא דעדיף נ"ד מההוא דהרב בהלכות קטנות שהבאתי ואין כאן הכחשה כלל מההרשאה לדברי השליח ופשיטא דאמרינן דל הרשאה מהכא דבשלמא בדבר שהרשאה מכחשת להשליח יש לדון הנה והנה משא"כ בזה דהיום הכתוב תוך ההרשאה אינו מכחיש כלל להשליח וא"כ אין ריעותא בההרשאה רק במה ששכחו לכתוב ובהא תו השליח מהימן כאלו ליכא הרשאה כלל. מכל הלין טעמי הסכמנו ליתן הגט והגם כי הדין פשוט בעיני לא הי' מהצורך להאריך בו כל כך רק מחמת שמורה א' הי' מפטפט לבלתי ליתן לגט ההוא הוצרכתי לבאר בזה כל חלקי הסותר ולהראות שאין כאן שום מיחוש ואי אפשר לבהמ"ד בלי חידוש והנראה לפענ"ד כתבתי: