אור ברסלב
נאות דשא שאלה א

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה א

מעשה פה קהלתינו סדרו הדיינים את הגט ובבואי לבית אחר ג' ד' ימים. מצאתי בגט שלשה גימגומים. האחד כי אבי המגרש שמו חיים. וכך נקרא בפי כל לא נודע לו שם אחר וכך עולה לתורה. אבל פעם אחד נשתנה שמו מחמת חולה ונקרא בנימין וחותם א"ע בנימין חיים והם לא כתבו רק חיים. ואולם האי גברא אינו חותם רק באקראי בעלמא. פעם א' בשנה או יותר. ובעלי' לתורה רגיל מאוד. שנית המגורשת הי' שמה העריסה מנוחה אבל עתה נשתקע שמה ממנה ונקראת בפי כל נוחה. ובגט כתבו רק מנוחה. וא"כ דמי לשינה שמה. שלישית אבי המגורשת חותם פאלק באל"ף. והם כתבו פלק בלא אל"ף ואחרי רואי תוך הגט אלו הגמגומים. באתי להתלמד בדבר אם אפשר להיות חוששין ללעז ולכבודן של ראשונים מסדרי הגט הנ"ל. לבלתי להצריכה גט אחר בדיעבד שכבר ניתן:

תשובה מתחלה צריך אני להציע בקצרה. מה שיבואר אי"ה לקמן בסימן יו"ד מה דהוי קשיא לן התם דברי הב"ש אהדדי והוא מה שכתב באות פ' בשם מרגליות פעריל. דאם שם העריסה הי' מרגליות ונשתקע לגמרי ונקראת פעריל. כותבין מרגליות המכונה פעריל ולא חשבינן שם מרגליות לנשתקע כיון דפעריל היא ביאור ופירוש לשם הקודש שהוא מרגליות מש"ה לא חשיב שם הקודש נשתקע כלל ודלא כמ"ש הב"י בשם חיים ביבאנטע דאם נשתקע שם חיים אין להזכירו כלל. ובאמת רבו החולקים על הב"י בזה. ואלו באות שי"ן בשם שמחה וורידא כ' דברי הלבוש דשמחה חשיב נשתקע ואין כותבין רק וורידא ושאם כתב גם שם שמחה פסול והיינו כדברי הב"י דאף שהכינוי הוא ביאור לשם הקודש אפ"ה חשיב נשתקע. והשבתי שם כי בלא"ה אין דברי הלבוש אלו ברורין להלכה בענין שמחה וורידא דהרי דברי הלבוש אלו הן הן דברי הב"י וכבר חלק עליו הב"י והביאו הב"ש גופיה בס"ק ל"א. ומשמע מרהיטת כל דברי האחרונים דהכי הלכתא דגם באשה עושין שם העברי עיקר וע"ש בב"ש עוד בס"ק ל"ג ואלו הלבוש פסק כהב"י דברובא וורידא כותבין וורידא דמתקרי שמחה. ואע"ג דבס"ק ל"א כ' הב"ש דאכתי צריך ישוב האי דפעסלין אסתר. וא"כ אפשר דאכתי ספוקי מספקא ליה ומספק צריך ב' גיטין מש"ה הביא דברי הלבוש לחוש ולהצריך ב' גיטין. מ"מ אכתי קשיא. דמה הביא בשם מהריב"ל דבספק צריך שני גיטין הא בלא"ה צריך ב' גיטין. ואדרבא היכא דיש ספק האיך קורין הרוב יש לצדד להקל. שיספיק גט א' לעשות שם העברי עיקר כיון דבלא"ה איכא תרי ספיקא לא נחמיר כולי האי לחוש לדברי הלבוש. ויהי' איך שיהי' אפילו נימא דגם בספק צריך ב' גיטין. מ"מ איך כתב להיפך דבספק צריך ב' גיטין משמע דבלא"ה לא צריך ב' גיטין. דמזה משמע שתפס במושלם דעת הלבוש להלכה פסוקה וכאלו אין חולק. וזה תמוה. וגם נ"ל בלא"ה דמהך דפעסלין אסתר לק"מ כי בכתיבת ב' שמות יחד בלי דמתקרי ובלי המכונה:

אין קפידא כלל איזה להקדים. דכשכותבין אותם יחד שניהם עיקרים. ולכן יש לכתוב בגט באופן שנקראת דכשנקראת בפי העולם בשם לע"ז ראשון יש להקדימו. וסברא זו מבואר באורך בנ"ש סי' מ"ה אות ועוד נ"ל דהתם בלא"ה יש טעם להקדים שם פעסלין משום דדמי לנשתנה מחמת חולי לפי הטעם שכ' הנ"ש והב"ח בתשובה הטעם דשינוי דחולי הוא עיקר משום דהכוונ' בשינוי דחולי לעקו' שם הראשון לגמרי לומר אם ע"ז נגזר ע"ז לא נגזר. משא"כ שינוי ע"י דבר אחר אין הכוונה רק לתוספות כינוי. והביא ע"ז ראיה משינוי השם דאברהם ויעקב וכתבו דלפ"ז שינוי מחמת חוב ומרדין דמי לשינוי דחולה כיון דהכוונה היה לעקור לגמרי שם הראשון בלי יכירוהו ע"ש. ולפי"ז בההיא דנקראת אסתר ונשתמדה וחזרה בה וכדי להנסבא שינתה לשם פעסלין א"כ הי' הכוונה שיעקר שם הראשון לגמרי בל יכירוהו וכמ"ש שם בתשובת רמ"א כי שלא בפני' קראוה פעסלין אסתר להודיע שאותה פעסלין היא אסתר הראשונה ובפני קראוה פעסלין לחוד שלא לביישה א"כ ודאי כוונתה היה שיעקר לגמרי שם אסתר ודמי לשינוי דחולי שהיא עיקר אפילו היא לעז כך נ"ל בטעמא דהך דינא. אכן מדברי רמ"א שם בכל התשובה מבואר דלא ס"ל חילוק זה. ואין להאריך כאן בזה מ"מ יהיה איך שיהיה הדבר תמוה איך הביא דברי הלבוש שאינן עולים להלכה. ולכן אני רואה כי הרב בית שמואל ז"ל שהעתיק וליקט מכל החיבורים. העתיק דעות הפכיות אפילו אם שני הסברות חולקות וא' מהן אינו להלכה לא נמנע מלהעתיק. והניח הדבר למעיין:

ובהיות כן נתיישב הסתירה ראשונה דהוי קשיא דברי הב"ש אהדדי כי הך דמרגליות הביא בשם הרש"ל והך דשמחה בשם הלבוש. ואני רואה דרש"ל אזיל לשיטתי' והלבוש אזיל לשיטתיה. והב"ש הביא דעת שניהם והניח הדבר למעיין והוא כי באות ב' הביא בשם רש"ל אם שם עריסה שרה. ועתה נקראת שעריל או שערכין או שארקה כשר לכתחלה לכתוב או שם הראשון או שם שני והטעם כי שם הראשון לא חשיב נשתקע הואיל דבתוך שם ב' נכלל שם א' לכן מה שנקראת שם ב' הוי כאלו קורין לה שם א' מש"ה גם במרגליו' פעריל ס"ל דלא חשיב נשתקע כיון דשם ב' היא ביאור לשם א'. ומ"מ לא דמי לגמרי לשרה שעריל. דהתם שהשמות דומין קצת במבטא. הוי הכל שם אחד. משא"כ בזה דאין המבטא שוה. רק שהשני ביאורו של ראשון. מש"ה בשרה שעריל סגי אפילו לכתחלה לכתוב שם העריסה לבד. משא"כ בזה שאינו רק ביאור ואפ"ה מהני לענין דלא חשיב הראשון נשתקע וכותבין שניהם ומש"ה הקדים רש"ל בתחלת דבריו דמרגליות ופעריל הם ב' שמות וכן סיים בסוף ולא דמי לשרה שארקה כוונתו כמ"ש דנהי דבשניהם לא חשיב נשתקע. מ"מ חילוק זה יש ביניהם דהתם דשוין במבטא סגי לכתחלה בחדא משא"כ בזה אין מועיל מה דלא חשיב נשתקע רק לענין שמזכירין אותו אבל מ"מ צריך להזכיר גם שם ב'. והלבוש לשיטתיה שכ' בסעיף ל"א בשם רעכיל דכותבין רק רעכיל דמשמע דאפי' שם העריסה רחל. הרי דס"ל דאפילו בשמות השוין במבטא חשיב הראשון נשתקע. כ"ש בשמחה וורידא וכה"ג. דאינו רק ביאור מש"ה הלבוש לשיטתי' פסק לכתוב רק וורידא. ואע"ג דלכאורה משמע מדברי הב"ש באות ר'. דרמ"א ולבוש לא פליגי ברעכיל אלא רמ"א איירי אם שם העריסה הי' רחל. כותבין רק רחל. ולבוש מיירי בא"י שם עריסה אז כותבין רעכיל וא"כ אין לנו ראי' שסובר לבוש בשמות קרובים במבטא דחשיב ראשון נשתקע. כד מעיינינן לא בא הב"ש לומר דלא פליגי דא"כ יסתור הב"ש דברי עצמו. שבסי' קכ"ט כתב דפליגי. ותו דהלבוש גופיה כתב דבריו בלשון פלוגתא על רמ"א אלא ודאי הב"ש אות ר' לא בא רק לפרש דברי רמ"א דמהיכן נבא לומר, לכתוב רחל לבד יותר טוב לכתוב כמו שנקראת. דאולי כך עיקר שמה לכן ביאר דרמ"א מיירי בידוע שה"ע ע"ש בב"ש שלא סיים לכתוב. דהלבוש לא מיירי בהכי והיינו משום דכוונתו רק לפרש דרמ"א מיירי בהכי. וא"כ לבוש החולק חולק אף בידוע שה"ע הרי נתברר דהלבוש הוי בכל ענין הראשון נשתקע וחולק ארש"ל. והב"ש הניח הדבר למעיין כנ"ל.

ואחרי שנתברר לנו דהלבוש ורש"ל פליגי בהך מלתא. אנחנו לא נדע אל מי מקדושים נפנה. ואמינא דדעת הלבוש נדחה. כי כל האחרונים מסכימים דשמות הקרובים במבטא לא חשיב הראשון נשתקע. וכמו שהכריע הב"ש באות ב' דהיכא דגם הנקודות שוים כגון שרה שארקה ושה"ע הי' שרה אע"ג דעתה נשתקע כותבין לכתחלה רק שרה ובאין נקודות שוין כגון שרה שערליין כותבין לכתחלה שרה המכונה שערליין ובדיעבד כשר בשם העריסה לבד ומעתה לבי אומר לי. בנ"ד דדמי לשאדקה משום דבמנוחה ונוחה שוים במבטא וגם הנקודות שוים. וכשר לכתוב לכתחלה מנוחה לבד ואין לחלק ולומר כיון דבשם נוחה חסר אות מ"ם לא דמי לשארקה דז"א דהא כתב הב"ש באות ב' שם דצפורה פורה דמי לשרה שארקה. הואיל דנקודות שוין. וזהו ממש כנ"ד וא"כ נראה לכאורה דבנ"ד יפה עשו המסדרים שכתבו לכתחלה מנוחה לבד לפי ההלכה שנדחו דברי הלבוש ואפשר דבנ"ד גם הלבוש מודה דע"כ לא פליג אלא ברעכיל דאין הנקודות שוין משא"כ בנ"ד. ואפילו נימא דאין הלבוש מחלק בין נקודות שוין. מ"מ הא מבואר שם בלבוש דלא מיירי רק לכתחלה אבל מודה דבדיעבד כשר ברחל לבד וא"כ יודה עכ"פ בנ"ד בדיעבד. ויהי' איך שיהי' דעת הלבוש. מ"מ לפי ההלכה נר' דכשר בשם מנוחה. דלא חשיב נשתקע הואיל דנקודות שוין:

איברא יש לפקפק דלא דמי נ"ד לשארקא. כיון דנוחה הוא לפעמים שם בפ"ע כמבואר באות נ' מש"ה י"ל דחשיב הראשון נשתקע דבשלמא שארקא ושערליין דלעולם אינם שם בפ"ע. רק יוצאין משם שרה מש"ה כל מה שקורין אותה שם השני הוי כאלו קורין שם הראשון ולא חשיב נשתקע. ודומה זה לסברת מהרי"ק בענין אליהו המכונה באלי' הבאתי דבריו לקמן בסי' יו"ד. משא"כ בנ"ד דנוחה היא לפעמים שם בפ"ע. י"ל דחשיב שם הראשון נשתקע ואמרינן שנקראת אח"כ בשם אחר לגמרי ולא כוונו כלל בקריאת שם נוחה לקצר שמה הראשון ולכן מה שקורין אותה שם השני לא הוי כאלו קורין שם הראשון וחשיב נשתקע ויש לפסול אפילו בדיעבד:

ואמינא דהא ליתא דא"כ צא ופרנס לי מ"ש האחרונים. דכל קיצור השם שהוא לפעמים שם בפ"ע כותבין אותו כגון אלחנן המכונה חנן וכל כה"ג ולא ביארו דהיינו דוקא כשחותם בשם הראשון או עולה לס"ת. אלא משמע דגם בנשים דליכא חתימה וס"ת וכן באיש שאינו עולה לס"ת ואינו חותם נמי מיירי ומשמע נמי דמיירי אפילו נקרא בפי כל בשם השני. וא"כ קשה בכל כה"ג נימא דמטעם דחנן הוא לפעמים שם בפ"ע יוחשב אלחנן לנשתקע אע"כ כיון דידעינן דשמו הראשון הי' אלחנן. א"כ ודאי מה שקורין אותו עתה חנן הכוונה לקצר שמו הראשון ולא לקרותו בשם אחר לגמרי מש"ה קריאת שם שני הוי כאלו קורין שם הראשון ולא חשיב נשתקע דאם איתא דמיירי דוקא שנקרא עדיין בשם אלחנן ג"כ. ובלא"ה הוי נשתקע א"כ הי' הדבר תלוי בקריאת הרוב וה"ל לבאר דלפעמים כותבין בהיפך חנן דמתקרי אלחנן כגון אם הרוב קורין חנן. או דאין תלוי כלל בקריאת אלחנן דאפילו לא נקרא כלל אלחנן לא חשיב נשתקע וכנ"ל כיון דידעינן דשמו הראשון הוא אלחנן ודאי קריאת חנן הכוונה לקצר שמו הראשון וממילא גם בנ"ד כך הוא וכמ"ש הנ"ש דנוחה הוא קיצור שם מנוחה ולא חשיב נשתקע. ואע"ג דלפי"ז לא עשו המסדרים כהוגן דלכתחלה ה"ל לכתוב שניהם מנוחה ונוחה דלא דמי לשארקא דהתם אינו שם בפ"ע בשום פעם. משא"כ בנ"ד דשם נוחה היא לפעמים שם בפ"ע ודמי לאלחנן חנן דכותבין שניהם מ"מ בדיעבד עכ"פ כשר בשם מנוחה לבד:

וכן באלחנן כשר בדיעבד באלחנן לבד הואיל דעכ"פ שם הראשון כותבין לעיקר דהיינו אלחנן המכונה חנן ממילא אם כתב אלחנן לבד דינו בדיעבד כדקי"ל ברס"י קכ"ט במגרש בשם העיקר לבד דכשר. ועוד אומר אני דנ"ל דאפי' בשמות שבאמת הן מחולקין וכל א' הוא שם בפ"ע מ"מ כל שקרובים במבטא לא חשיב הראשון נשתקע. וראי' ממ"ש הב"ש באות ס' בשם סאיה וז"ל. ונ"ל עיקר כדעת הפוסקים דכותבין בה' וכותבין רק סאיה משמע כוונתו דמסכים הולך כדעת הס"ש דחיישינן שמא אין סאייע יוצא כלל משם שרה ומש"ה כותבין המכונה ואפ"ה כותבין בה"א משום דלענין זה אין קפידא בס"ש כמו בשם טאנה יע"ש ואפ"ה פסק בידוע דשה"ע הי' שרה כותבין שרה המכונה סאייע דאע"ג דכותבין הא' מ"מ נקרא כינוי יעו"ש הרי מבואר דאע"ג דמספקי' שמא סאייע הוא שם בפ"ע ואינו יוצא כלל מן שרה אפ"ה לא חשבינן שם שרה לנשתקע מאחר דהשמות קרובים במבטא רק דצריך עכ"פ לכתוב שניהם דל"ד לשרה שארקה דסגי בשרה לבד משום דהכא איכא למיחוש שמא הוי סאייע שם בפ"ע ודמי לאלחנן חנן דכותבין שניהם ושם העריסה כותבין לעיקר ובדיעבד כשר בו לבד וכנ"ל וא"כ בנ"ד אפילו אי הוי נוחה רק שם בפ"ע ולא הי' בשום פעם קיצור לשם מנוחה הי' כשר בדיעבד בשם מנוחה לבד:

ועוד ראיה לדברינו אלה דבשמות מחולפים הקרובים במבטא ג"כ לא חשיב נשתקע משם הנלא באות ה שביאר שם שהוא שם לעז בפ"ע ואינו נגזר כלל משם חנה ולכן כשאין ידוע שם העריסה כותבין הנלא לבד ובאל"ף. א"כ משמע דלא מספקינן כלל בשם הקודש דא"כ היו כותבין מספק בה"א כמו טאנה או דמחזקי' לי' לשם לעז ודאי ואפ"ה אם שה"ע חנה ואח"כ נקראת הנלא. כתב הט"ז דיש לכתוב חנה המכונה הנלא ול"א דשם הראשון נשתקע א"ו דאפי' שהוא שם אחר לגמרי כל ששוה במבטא לא הוי נשתקע וכותבין שניהם ועושין הראשון עיקר וממיל' בדיעבד סגי בו לבד. ועוד ראיה משם מירא מירוש באות מ"ם שכ' שם אם שה"ע מירוש. ועתה נקראת מירא כותבין רק מירוש משום דדמי לשרה שארקא דנקודות שוין אבל כשא"י דשה"ע הי' מירו"ש כותבין רק מירא אע"ג בשארקא כותבין שרה אפי' בא"י שם העריסה התם שאני דשארקא ודאי נגזר משרה משא"כ מירא י"ל דלא נגזר מן מירוש והוא שם בפ"ע עכ"ל הרי דאע"ג שהוא שם בפ"ע אפ"ה לא חשיב הראשון נשתקע וכותבין רק הראשון כשידוע שם העריסה ובאמת ק"ק לי מ"ש הך דינא מדין סאייע הנ"ל דאע"ג דנקודות שוים מ"מ ל"ד לשרה שארקא לכתוב שם הראשון לבד מחמת דמספקינן שמא הוא שם בפ"ע ודמי לאלחנן חנן וכותבין שניהם ומ"ט לא מצריך הכא לכתוב רק מירוש בידוע שה"ע. ויש לחלק ואין להאריך כיון דעכ"פ בדיעבד סגי בשם הראשון לבד לענין נ"ד ועוד ראי' באות נ' שכ' נענלא משמע שם שהוא שם בפ"ע ואפ"ה כ' שאם שם העריס' גנענדיל א"צ רק שם הא' ואף שהב"ש מסיים שם לכתוב שניהם היינו משו' דס"ל שאין הנקודו' שוי' ודמי לשערלין או כיון שהוא שם בפ"ע ודמי לחנן וכמו סאייע ועכ"פ בד יעבד סגי בראשון לחוד. והמעיין ימצא עוד ראיות לדברינו דאפילו היכא שהשם ב' בודאי אינו נגזר מן שם א' כל ששוים במבטא לא חשיב נשתקע וכותבין שניהם לכתחלה ובדיעבד עכ"פ סגי בראשון מאחר דעכ"פ לא חשיב נשתקע ועושין אותו לעיקר. הרי הסירותי הפקפוק הנ"ל משני טעמים וכאמור:

שלישית אומר אני כי לא מצינו כלל שיהי' נוחה שם בפ"ע כי הנ"ש כ' דנוחה הוא קיצור השם ממנוחה וא"כ לדעתו הדבר פשוט דהוי כמו צפורה פורה דהוא קיצור השם. ונקודות שוים וסגי לכתחלה בעיקר השם לבד לדברי הנ"ש ואע"ג דהב"ש אות נ' כ' נוחה ושהיא לשון הקודש הנה לא כ' שם להיפוך מדברי הנ"ש ואם איתא שחולק על הנ"ש וס"ל שהיא שם אחר לגמרי ה"ל לכתוב ודלא כהנ"ש כדרכו בכל ענינים אלו ולכן ברור אצלי שאינו חולק על הנ"ש אלא בא לומר שכותבין בה"א לפי שהיא לשון הקודש וכמ"ש הנ"ש עצמו ג"כ כך והכוונה שהיא לה"ק לפי שנגזר מן מנוחה ואח"כ כ' דאע"ג דיש לספק שמא הוא לעז. ואינו נגזר מן מנוחה מ"מ כותבין בה"א כמו טאנה כנ"ל נכון בכוונת הב"ש וא"כ לא בא כלל לומר שאם הוא לה"ק היא שם בפ"ע אלא היא קיצור השם וא"כ מנוחה נוחה דמי ממש לשרה סאייע שיש ספק אם נגזר משם הראשון או הוא לעז. וא"כ לכתחלה צריך לכתוב מנוחה ונוחה ודיעבד סגי במנוחה לבד כמו בשרה סאייע שאין שום הפרש ביניהם והבן ועמ"ש עוד אי"ה אח"כ:

ומה שיש לפקפק עוד ולומר אולי בנ"ד חשוב הראשון נשתקע אע"ג ששוין במבטא ודוקא היכא שהשם הראשון קודש והשני חול או דשם ב' נגזר משם א' הוא דאמרינן דהראשון לא חשיב נשתקע משום שהדרך הוא כך ששם חול היא כינוי לש"ק לכן מה שקוראים שם ב' הוי כאלו קוראי' שם א' אבל בנ"ד דשני השמות הם קודש לא אמרינן. הכי אמינא דגם ז"א חדא לפי מה שבררתי בסמוך דנוחה דמי ממש לסאייע דמספקי' בי' אם הוא שם קודש דהיינו שנתקצר ממנוחה או הוא שם בפ"ע. והוא שם לעז וא"כ ממ"נ אם הוא שם לעז שפיר ואם הוא ש"ק א"כ הוא קיצור השם ואז כל אפייא שוים דאין כותבין רק מנוחה דדמי לצפורה פורה וק"ל. ותו דבאמת אפי' בשני השמות קודש או שניהם לעז לא חשיב הראשון נשתקע כדמוכח משם אלז גיטא וגיטליין ששני השמות לעז ואפ"ה לא חשיב נשתקע. וכן שם מירא ומירוש שניהם לעז. וכן נענלא וגינענדל. וכ"כ בג"פ סי' קכ"ט קי"ד דשם גרשום וגרשון הואיל וקרובים במבטא לא חשיב הראשון נשתקע ומזה ראיה לסתירת שני הפקפוקים שלנו דהא גרשום וגרשון שניהם קודש והם שמות מחולפים ומתחלקים ואפ"ה מועיל להו מה שקרובים במבטא ועוד נראה להביא ראיה לזה מדברי הנ"ש. בשם זיסקינד וזוסקונד שכ' דבמדינות אלו ראה הלכה למעשה לכתוב ביו"ד אע"פ שחותם ונקרא בפי כל בוי"ו ע"כ וע' מ"ש אי"ה לקמן בסי' ט' במ"ש אלי הרב מוהר"ן מה שדברי הנ"ש תמוהים דאפילו ניתן לו השם מתחלה ביו"ד. מ"מ עתה נשתקע. ותירץ שם דהואיל וקרובים במבטא לא חשיב נשתקע וס"ל להנ"ש דבמדינות אלו דהמבטא ביו"ד. ודאי כך ניתן לו השם מתחלה ביו"ד ואח"כ הוא שנשתנה ומחמת שקרובים במבטא לא חשיב נשתקע הרי יש ראיה לנ"ד דאפילו בשמות מחולקים ושניהם לעז לא חשיב הראשון נשתקע. וכ"ת אכתי למה לא יהא חיוב עכ"פ לכתחלה לכתוב שניהם כמו ברחל רעכיל. שרה שעריל שפסק הנ"ש עצמו באות ש' לכתוב שניהם יעו"ש. י"ל דמדמי זה לשרה שארקא שהנקודו' וזהו שסיים שם הנ"ש. שוי"ו הוא במקו' שור"ק ג"כ ע"ש ור"ל שהוא קרו' לחיריק וק"ל הן אמת כי לפי מה שביארתי בסוף אותה תשובה. אין דברי הנ"ש אלו עולין להלכה לפי מה שהעלו האחרוני' דלעולם אין משנים החתימה אלא בהצטרף ב' תנאי' דהיינו שמצינו בכ"מ היפך חתימתו וגם אין שינוי במבטא כמבוא' שם בשם באלי אבל בחסר א' מאלו התנאי' אין משנין. וכמו שהארכתי שם. דכ"ש דבנידון דהנ"ש אין משנין ודלא כהנ"ש ואע"ג דאפשר לחלק דהא שהסכימו האחרוני' שלא לשנות החתימה כשחסר א' מאלי התנאים היינו מטעמא דכל דליכא ב' תנאים הנ"ל לא תלינן שחותם בטעות אלא אמרינן דשמו כך הוא כאשר חותם משא"כ בהנידון דהנ"ש נהי דעכשיו נשתנה שמו לכאשר חותם ואין חתימתו בטעות מ"מ כיון דשמו הראשון ה' ביו"ד ועדיין לא נשתקע מחמת דהשמות האלו קרובים במבטא לכן כותבין שם הראשון מ"מ המעיין בדברי הב"ש בשם אקסיל ראד יראה דבכה"ג ממש ג"כ פסקו דלא כהנ"ש ויש לחלק עוד אלא שאין להאריך כאן בזה דאפילו אם דברי הנ"ש אינן כהלכה היינו רק מצד שינוי החתימה אבל אי לאו החתימה לא מצינו מאן דפליג והיינו משום דשם הראשון לא חשיב נשתקע וא"כ יש עכ"פ ראיה למה שאנו דנין דבנ"ד לא נשתקע שם מנוחה. ומש"ה נהי דלכתחלה צריך לכתוב גם שם נוחה מטעם דאולי הוא שם לעז בפ"ע מ"מ שם מנוחה עיקר וכשר בו בדיעבד שלא להצריכה גט אחר ובפרט היכא דאיכא עוד זילותא דבי דינא המסדרין ובפרט בעובדא דידן שנודע הטעות אחר איזה ימים. דבכה"ג כ' הב"י דהוי זילותא להמסדרין לאחר כותבי זאת הגידו קצת נשים שע"פ מיעוטא דמיעוטא נקראת עדיין לפעמים בשם מנוחה. ועפ"ז נתחזק סברתי יותר דלא חשיב נשתקע ולהכשיר בדיעבד בשם מנוחה לבד בשגם שיש לצרף דעת רוב הפוסקים דבדיעבד אפי' בשם טפל סגי וא"כ אף דאנן מחמירים שוב יש לסמוך על מה שבררנו דמחמת שקרובים במבטא הוי שם מנוחה שם העיקר וכמ"ש עוד אח"כ אי"ה יעו"ש. ולכן נ"ל ברור כמ"ש דבנ"ד לכתחלה כותבין שניהם ובדיעבד כשר בראשון לבד:

ואכתי פש גבן לברורי. דלכאורה יש מקום לומר בנ"ד לענין לכתחלה להקדים שם נוחה ולכתוב נוחה דמתקריא מנוחה כיון דרובא קרי לה הכי. ולכן אף על פי שהראשון לא נשתקע אפי' הכי השני יהי' עיקר ולא דמי למרגליות המכונה פעריל דמקדמינן מרגליות אע"פ שאינה נקראת בשם זה היינו משום דמרגליות הוא שם הקודש. ונעשה עיקר לגבי פעריל וכן בשרה שארקא. עיקר שם הקודש הוא שרה. ושם שארקא נגזר ממנה משא"כ בנ"ד דשניהם שמות קודש הם. דמי לרובא מרים ופורתא שרה דהשם דקרי' ליה רובא הוא עיקר והשני טפל. ולפ"ז י"ל דגם בדיעבד פסול בשם מנוחה לבד כדקי"ל בגירש בשם טפל. ואמינא דהא ליתא חדא דהא בשם אלז גיטא וגיטלין שניהם לעז. והסכימו שם האחרונים. דבידוע שם העריסה כותבין אותו לבד אפילו אם כל העולם קורין בשם אחר. הרי דכיון דהשמות דומין זה לזה לא חשיב הראשון נשתקע ועומד על עמדו להיותו עיקר וה"נ בנ"ד ועדיף מיני' דכיון דנוחה הוא קיצורו של מנוחה. וא"כ אף דצריכים לכותבו מטעם שהוא לפעמים שם בפ"ע מ"מ עיקר השם הוא גם עתה מנוחה רק שמקצרים הדבור. וכשקורי' נוחה אין משנין כלל השם הראשון רק מקצרין אותו וא"כ גם עתה שמה מנוחה ולכן ראוי להקדימו ותו לא הי' צריכים כלל לכתוב נוחה. דהוא הוא רק שצריכים לכותבו לכתחלה משום שהוא לפעמים שם בפ"ע ואיכא למיחוש לטעות הרואין שיסברו שאותה נוחה לא נקראת שמה כך מעיקרא ואין זו המגורשת דמה"ט צריכי' לכתוב כל קיצור שהוא שם בפ"ע ומ"מ ראוי שיאוחר עכ"פ לשם העקרי. שהיא מנוחה והיינו טעמא שכותבין אלחנן המכונה חנן. וכמו שביארתי לעיל דמשמע אפי' נשתקע שם אלחנן לגמרי והיינו מטעם כיון שהוא קיצורו של ראשון נשאר הראשון על עמדו קצת יש לדחות ראי' זו דאלז גיטא דהתם הוא כינוי לגיטלין ואינו שם בפ"ע יעו"ש ותו דהא כבר בררתי דשם נוחה אם הוא לה"ק הוא קיצור שם. ואם הוא שם בפ"ע. הוא לעז. וא"כ ממ"נ יוקדם שם מנוחה דאם נוחה הוא קיצור שם. א"כ מנוחה הוא העיקר וא"צ כלל לכתוב נוחה אפי' לכתחלה כמו צפורה פורה. ואם הוא שם בפ"ע א"כ הוא לעז. ממילא מנוחה עיקר שהוא שם קודש וק"ל עולה מדברינו דלכתחלה יש לכתוב מנוחה המכונה נוחה ולא דמתקרי אע"ג דבכל ספק כותבין דמתקרי כמ"ש הב"ש בסי' קכ"ט בשם תשובות רמ"א מ"מ כאן בין שהוא לעז. בין שהוא נגזר מן מנוחה שייך המכונה כמו בשם סאייע. ובדיעבד כשר בשם מנוחה לבד:

וכנ"ל:

ועדיין קשיא לכאורה על דברינו. משם אבשלום שכ' הב"ש מי שנקרא שמו בתחלה אבשלום. ואח"כ קראוהו אבי שלום:

אם נשתקע שם הראשון לגמרי כותבין רק אבישלום. ומדוע לא נימא דהראשון לא חשוב נשתקע כלל כיון שהשמות קרובים במבטא ואפילו נימא דאין השמות שוים בנקודות מ"מ לא גרע משרה שערליין דכותבין ב' השמות וא"כ לכאורה מוכח מכאן דכיון ששני השמות הם קודש ואין שם ב' נגזר משם א' חשיב א' נשתקע. ודלא כמ"ש לעיל ואמינא לו יהא כך. מ"מ אין זה ענין לנ"ד. דכבר נתבאר דנוחה הוא או לע"ז או קיצור. וא"כ אין אנו אחראין כלל לתרץ האי דאבשלום. ומ"מ לקושטא דמלתא קשיא לי הך דאבשלום. דהא הוכחנו לעיל דאפי' בשני ש"ק. ואין שני נגזר מראשון אפ"ה לא חשיב הראשון נשתקע ושכ"כ הג"פ בשם גרשון. וכעת אין הספר לפני ולכן אפשר דס"ל להפוסקים:

דבהאי דאבשלום לא מיחשב כלל קרובים במבטא כי מלבד שינוי הנקודות הוא חלוק לשתי תיבות ולכן חשיב הראשון נשתקע. כן נ"ל ליישב הך דאבשלום. אבל בנ"ד א"צ לכל זה. דנ"ד דמי ממש רק לסאייע כמ"ש גם אפילו אם הי' נ"ד דמי לאבשלום הרי כ' שם דאם אנשים מבני משפחתו נקראים כו' יעו"ש וכמדומה דגם בעובדא דידן כך והי' אם יחקורו אחר הדבר מכל הלין טעמי נ"ל היתר לגמגום האמצעי של גט הנ"ל דבדיעבד. אולם אין אני מחליט דברים אלו אפילו להלכה. וכ"ש למעשה. אא"כ יסכימו להיתר בעלי הוראה מובהקין שבדור:

ובדבר הגימגום הראשון שכתבו רק שם חיים. כאשר בא בלשון השאלה. הנה לשון סדר גיטין דף ק"ע ריש עמוד ג' וז"ל וכן אם עולה לתורה או חותם בכל השמות יחד יש לכתוב תחלה השם השני הרי מבואר דכל שחותם בשניהם. אפי' עולה לתורה בראשון לבד. אפ"ה השני עיקר וכן משמע מרהיטת כל הפוסקים. דכל שלא נשתקע שם השינוי. שוב נעשה עיקר וא"כ ראוי כאן לכתוב לכתחלה בנימין ג"כ. ולעשותו עיקר. ואולם הדבר פשוט דבדיעבד כשר בשם חיים לבד דלא גרע מחניכה המפורסמת. ותו דנהירנא שכ' בגט פשוט דהיכא דהחתימה ועלי' לתורה אינן שוים:

אזלי' בתר רובא. אם החתימה רוב. או עלי' לתורה רוב. וכעת אין הספר לפני. וא"כ לפי דבריו יוחשב שם בנימין לנשתקע או עכ"פ לטפל ממילא לדידי' יפסול אם נעשה בנימין לעיקר. כדקי"ל כשעושין מעיקר טפל. ומטפל עיקר. פסול ונהי דלדעתי אין לסמוך על סברא זו. מ"מ למיחוש מיבעי'. ולכן כיון דחיים הוי חניכה מפורסמת אפשר דעדיף אפי' לכתחלה בשם חיים לבד. כדי שלא נצטרך לבא לספיקות אלו. אם בנימין עיקר או חיים עיקר או אם בנימין נשתקע ונצטרך ב' או ג' גיטין דאין נותנים ב"ג אלא מדוחק. ובזה אין דוחק כיון דבשם חים ודאי סגי. ומ"מ צריך עדיין לעיין לכתחלה היכי עבדינן. ואין להאריך מאחר דנ"ל פשוט דבדיעבד עכ"פ כשר:

ולענין גימגום השלישי. שאבי המגורשת חותם פאל"ק והם כתבו פל"ק בלא אל"ף נ"ל פשוט דלכתחלה ודאי לא שפיר עבדי לשנות החתימה. וכמו שהבאתי לעיל. דאין לשנות החתימה:

זולתי בשני תנאים. ואע"ג דבשם ואלק כ' הב"ש בשם הס"מ דבמדינות אלו שקורין הוי"ו בפתח יש לכתוב ול"ק חסר אלף מ"מ כיון דחזינן שחותם באל"ף אין לשנות החתימה ומ"מ נ"ל פשוט דבדיעבד לא מיפסל בהכי ע"פ מה שמסיק הב"ש באות פ' בשם באלי. ובשאר מקומות בשגם דאם לא כתבו כלל שם אבי המגורשת ג"כ כשר. מכל הלין טעמי נ"ל שלא להצריך גט אחר בדיעבד. אם יסכימו עמי בעלי הוראה להיתר. אמנם גאון א' מגאוני זמנינו. בתחלת שמעו הענין:

וסיפר לו שנשתקע שם מנוחה לגמרי. הצריך גט אחר ושלא לכתוב רק נוחה לבד ואח"כ אחרי סיפר לו שנתברר שעדיין מיעוטא דמיעוטא קורין לה מנוחה. גם שמע קצת מדברי הנ"ל וקצת ראיות שהבאתי להיתר. כתב אלי בדרכים שונים. כאשר יועתק כאן בסימן שאח"ז. ודעתו שאין להתיר אפילו בדיעבד מחמת גימגום האמצעי. זולתי מחמת המיעוטא דמיעוטא שקורין לה מנוחה:

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה