מתנות כהונה על שמות רבה· רבי יששכר בער
פרק מא
פסקה א
בזרוע. בגבורה לסמוך על מעשה וזכות עצמנו:
דבר ארורה. לשון של השקפה. ובתנחומא נתבאר יותר היטב:
והוא נותן זרע כו'. האריס נותן הכל. כן הוא בתנחומא:
אחד מחמשים. היא מדה בינונית בנותני תרומה:
לנו בושת כו'. אע"פ שלנו ואתנו הבושת עשית אתה עמנו צדקה. ובתנחומא לא גרס ליה:
[ה"ג לקבל את התורה ולומר כל אשר כו']:
וחסר כלום. בתמיה. ולמה לו לכתוב שוב ויעשו נאצות גדולות:
חרופין וגידופין. כלפי מעלה כביכול. כך הוא בתנחומא:
דייך. ע"כ די היה ברעה שעשו ועוד הוסיפו להרע בהקריבם המן לפני העגל:
[ה"ג ויורד ביום האחר גרסינן]:
פסקה ב
מעשה באכין רמאה וכו'. עיין כ"ז בויק"ר פ"ה ובפרשת ראה ובירושלמי פרק שלישי דמסכת הוריות:
לשני בקרים. דכתיב בבקר בבקר:
של כל אחד ואחד. דייק מדכתיב גבולך לשון יחיד והיל"ל גבולכם מלמד שאחר שקבל כאו"א מדת נחלתו היה מתרחב מאליו:
פסקה ג
ונתן לו מנה. המנה יותר מיוחד וחשוב מן החתיכה:
פיצטלין. לפי הענין פירוש חתיכה חשובה מאד וכן מוכח במדרש חזית סוף פסוק ישקני:
אלא מפיו. כלומר לא זו שיתן חכמה אלא אפילו דעת ותבונה הוא נותן:
שלשה דברים נתנו כו'. עיין עוד בב"ר פ"ו:
מנשיקות. תרתי משמע. שאמרו רצוננו לראות מלכנו ולשמוע מפיו הדברות:
שומעין לשוטה. בתמיה. וכי בשביל ששאלו כך היה צריך למלא משאלותם. ועיין זה במדרש חזית בפסוק ישקני. כך מצאתי הגירסא בילקוט תהלים בשם תנחומא:
פסקה ד
וענותך תרבני. וכי יש עניו מן הקב"ה:
אלא וה' עודנו עומד. שהרי הקב"ה בא ונגלה אליו שנאמר וירא אליו וגו':
תיקון סופרים. הכתוב מדבר דרך כבוד כלפי מעלה. ועיין לעיל בב"ר פר' מ"ט הארכתי בזה:
[משלמים לו גרסינן]:
דונטיבא. מתנה ופרס מבית המלך. כך פירש הערוך:
אנונות. גם כן פירש מנות מאכל ומשתה מבית המלך:
פסקה ה
לדבר אתו. משמע שניהם היו מדברים מדלא אמר לדבר אליו:
[ה"ג היה הרב אומר והוא עונה]:
כ"ד תכשיטין. הנזכרים בספר ישעיה:
עדות. שאינני טהורה:
פסקה ו
כללים. ככלותו לשון כלל הוא:
לחייו כאבן. נוחות דרש לשון לחיים. כלומר לסבול חרפות והכאות ומיעוט תענוג במאכל ובמשתה:
פסקה ז
אוי להם. אוי להם מעלבונה שהם עולבים אותה ואין מחשיבין אותה לעסוק בה תדיר. כן פי' רש"י פרק ששי במסכת אבות:
מעשה אלהים. בתנחומא מפרש כאדם האומר לחבירו מה מעשיך אכר נגר. כך כל עסקו של הקב"ה בתורה וכן פירש"י. ולפיכך מי שאינו עושה כן נזוף ממנו:
באו שש. עיין בפירש"י בסדר זה ובפרק ר' עקיבא נראה השטן הראהו כן. וזהו כי זה משה שהראו כן באצבע. כך מפורש בתנחומא ובשבת פרק ר"ע:
קציעי צואריא. קטיעי וכרותי צואר שאין אתם זוכרים את הראשונות:
ויבן כו'. מדלא כתיב ויבנה מזבח. וכן דרשו אצל ויבן את הצלע. ויבן נח מזבח. וכן פירש רש"י שם. ועיין זה במדבר רבה פר' ט"ו:
[בקשו לבנות גרסינן]:
אין כבודו כו'. שאני כהן גדול:
לאחר. לשון עיכוב ואיחור:
מנגח אותם. כלומר עלה בחזקה ודחה אותם. וע' לקמן פ' מ"ד ובפ' עקב ובמדרש חזית בפסוק הנה מטתו. ובמדרש קהלת בפסוק שבתי וראה. ובפסוק ושבח אני את המתים: