מתנות כהונה על קהלת רבה· רבי יששכר בער
פרשה ז
פרק א
טוב שם משמן טוב:
שמן טוב יורד. בילקוט ובמדרש שמואל פ' כ"ג גרס יורד דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן שם טוב עולה שנאמר ואגדלה שמך:
לשעתו כו'. עי' מאמר זה בתנחומא ריש פ' ויקהל ושם ברבה אפס קצתו:
מקיטון. חדר קטן פנימי ששם מושב המלך ומשתמש בשמן הטוב והריח יוצא חוץ לטרקלין:
ה"ג יביע שמן רוקח שם טוב נופל על המתים ואינו מבאיש שנא' ויעל ויגהר על הילד וגו':
שמן טוב כו'. ה"ג במדרש שמואל ובילקוט ובתנחומא שם טוב נופל על המים ואינו נדוח:
למקום חיים. מן ההיכל ולפנים ששם הארון וכפורת ולוחות וכרובים שכולן קדושה וחיים:
ונתחייב. מיתה על עבודתו:
אלולי כו'. וה"ג בהדיא במדרש שמואל ועיין מזה בילקוט וקצתו בש"ר פרשה ל"ז:
ששמותן של שבטים כו'. זהו שם טוב:
לא היו משמשין. במשפט האורים ותומים ובמדרש שמואל גרס מכפרין:
כל מי שזוכה לתורה. י"ל שזה מה שכתוב במשנה במסכת אבות שכתר שם טוב עולה על גביהון כי התורה שם הטוב ובילקוט גרס וכתר שם טוב עולה על גביהון אבל אינו הגירסא הכתובה פה גם בתנחומא פ' ויקהל כתב וז"ל ג' כתרין הן כו' עד ועוד כתר אחד כתר שם טוב עולה על גביהון:
ה"ג הלכו אלהים לפדות כו'. אומה ואל היה ודרש לו לעצמו כביכול פדה עמים ועצמך פדית:
ה"ג עצמך פדית שנאמר אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו:
כתיב אשר הלך כו'. ופסוק הוא בד"ה א' י"ז ועיין בשמות רבה פרשה מ"ב ובמדרש שמואל:
הן הן חיותיהם כו'. עיין בפ"ק דסוטה ובש"ר פרשה א':
שפרת ורבת. בש"ר לא גר' ליה ובמדרש שמואל גרס ליה וי"ל על שילדה משה אחר גזירת פרעה והיה שקול כששים רבוא גם נאמר ובני רחביה רבו למעלה ודרשו חז"ל למעלה מששים רבוא:
פועה באשה. מדברת ולחשה באזנה דבר מה והולד יוצא שלא בצער:
מעשה אחיה. שאמרה לבת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת או י"ל על מה שהיתה מתנבאה עליו טרם הולדו כמדרש חז"ל:
בספר תולדות ברייתו. בתנחומא ריש פרשת ויקהל גורס שם שהאדם קונה לעצמו וגירסת מדרש שמואל נוטה לגירסת הספר:
חביב בשמו. ואינו כן מן הדין:
ומת. וכשמת:
יוצאה מן הלמן. פורשת מחוף הים לתוך הים:
עלעולין. רוח סערה תרגום עלעולין:
ששבת. שנתבטל כד"א וישבות המן ממחרת:
שנתעצלו. עיין במסכת שבת בפרק האורג ושם לא גרס שנתגעשו ועיין כל זה ריש מדרש רות:
בפחמו. וטוב להגיה בפיצמו וה"ג ריש מדרש רות אבל מדרש שמואל גרס ג"כ בפחמו:
עם אבותיו וגו' גרסי'. וסיפיה דקרא וכי מת יואב:
שכיבה היא מיתה. ולמה כתב אצל דוד שכיבה ואצל יואב מיתה ועיין זה בפרק המוכר את הספינה:
הודיע שלמה כו'. כשהכניס הארון לבית המקדש שנאמר זכרה לחסדי דוד וגו' כדלעיל בפסוק ושבח אני את המתים:
מתלא אמר כו'. המשל אומר מי שנשכו נחש חבל המתעקם ודומה לנחש מפחידו ומתיירא ממנו וכן מסיים בו בילקוט שמואל לפי שכתוב ויקברו אותו בגבול נחלתו וגו' שגעש עליהם ההר להרגם לפי' כשמת שמואל ויספדו אותו וגו':
מדחיל ליה גרסי':
משלו כו'. כלומר מפני שהלך ושפט כל ישראל ועשה שלום ביניהם מדי שנה בשנה לפיכך ויספדו לו כל ישראל וכמו שדרשו במיתת אהרן:
מיתה ודאי. כלומר זהו עיקר מקום מיתתו שכתוב אחריו מיד ויקבצו הפלשתים וגו' שכל זמן ששמואל חי נפלו הפלשתים ביד ישראל כדאיתא בתוספתא דמס' סוטה והא דכתיב וימת שמואל וגו' לא אמר אלא בשביל נבל וכדמפרש ואזיל:
מרזיחין. יש לומר ענין מרחצאות ותענוגות משתה ושמחה וכן מצאתי שוב באות אמת:
כופר בעיקר. כדאמרינן אמר נבל בלבו אין אלהים וכן קראו בליעל ונאמר יצאו אנשים בני בליעל וגו':
אומר כן. דוד היה אומר כן:
ה"ג חסד כמו לצדיק:
כי גמל עלי. כלומר בעבור שיש בי עול גמילות חסד לפיכך יגל לבי ואקוה לישועתך:
פרק ב
טוב ללכת:
שיש לה פרעון. כדמפרש ר' חנן לקמן בחיים ובמתים. גמילות חסדים בבית אבל הוא כבוד אל החיים ואל המתים:
פיוס. שמיישב ומפייס דעת האבל:
מלמד שקלעה כו'. עיין במסכת שבת בפ' המצניע ובב"ר פרשה י"ח:
מדת פרעון כו'. שקרא למעלה ללכת אל בית האבל מדת פרעון:
מי ראוי גרסי'. מצרימה וגו' גרסי'. וסיפיה דקרא ואנכי אעלך גם עלה:
מתוך חרוב כו'. עיין בב"ר פרשה י"ח:
ויבאה גרסינן והוא בגמטריא כ"ד:
וביעקב הוא אומר. עיין כל זה בב"ר פרשה פ"א ושם הגירסא יותר נכונה:
עוג מלך הבשן. ועיין בב"ר פרשה נ"ג:
ה"ג ולא נדחו מגיהנם והלכו לבית האבל ונדחו מגיהנם עוג כו':
בדיוטא התחתונה. בחדר התחתון ועיין בב"ר פרשה ס"ח ופרשה נ':
תחת רשעים. בבראשית רבה גרס שנאמר ישובו רשעים לשאולה:
ממקומו. משמע ממקומו המיוחד לו וזהו הגיהנם המוכן לעובדי עבודת כוכבים:
אלו בלשון הקדש. אם הוא בלשון הקודש:
ה"ג ברוח הקדש הוא מדבר והחי כו':
עביד חסדא כו'. עשה חסד כדי שיגמלו חסד ג"כ עמך:
לווי. עשה לויה למת כדי שילווך ועשה הספד כדי שיספדוך ועיין כל זה במסכת מועד קטן בפ' אלו מגלחין:
הצדיקים. נקראים חיים כמו שדרשו חז"ל בפסוק ובניהו בן יהוידע בן איש חי:
ולמה כותשין כו'. כשאדם מתחרט על עונותיו כשבאת לו צרה פתאום הוא כותש ומכה על הלב לומר שהכל בא לו משם והוא הסבה הראשונה לכל עון ולכל חטאת וזהו החי יתן אל לבו:
על פי הירושלמי דפרק מי שמתו נראה דהכי גרסי' דאמר רבי יונה אין שואלין הלכות כו' עד של מת והא רבי יוחנן כו' עד מועלין בה ומגיב לי' משהכהנים כו' עד בשחיטתה מעל נאמר כד הוה רחיק הוה מגיב ליה תנא כו' ובירושלמי הגירסא יותר ארוכה עוד ותפסת מועט תפסת:
אין שואלין. כדי שלא יסיחו דעתם מן ההספד:
קמיה ערסיה. לפני מטתו:
ומגיב ליה. והשיב ליה:
שרע בדיבורא גרסי'. וגם הוא בירושלמי בפרק מי שמתו:
שרע. החליק ונפל כן פי' הערוך:
איעני בדיבורא גרסי':
איעני. מושכב ומוטה ועיין בערוך ערך ענו ופי' ר' זעירא החליק ונפל בשדה והלכו לזקפו מצאוהו מושכב על פני הארץ ברצונו כי אינו חולה ואמרו לו מהו זה למה אתה מושכב ברצון וא"ל זה העולם שבאנו משם ובירושלמי גרס מהן דאתינן פי' מהיכן שבאנו וכל זה להעלות ללבו מאין שיבא ושמה ישוב וזהו והחי יתן אל לבו:
פרק ג
טוב כעס:
קמעא גרסי':
אלא ולא כו'. כלומר והוא לא עשה כן אלא כדכתיב ולא עצבו אביו מימיו ולכן ואדניהו מתנשא לאמר אני אמלוך:
ולמה כי ברוע כו'. כדלעיל אצל אדוניה:
הכי גרסינן ייטב לב אלא כי אמנון כו'. פירוש אלא מתוך שלא עצבו כתיב עליו כי אמנון כו':
זרעם נכון. עיין בב"ר פרשה ל"ו:
פרק ד
לב חכמים:
שם חפץ טוב. כן בית האבל כל בני האדם אינם נמלטים ממנו לפיכך הולכים שם החכמים והוא הטוב שדרשו והנה טוב זה מות ועיין בב"ר פ' ט':
פרק ה
טוב לשמוע. אלו הדרשנים גרסי':
פרק ו
כי כקול הסירים:
נטילת רשות. לדרוש ברבים:
ברם כו'. אבל אלו הקוצים כשהן דולקין קולן הולך למרחוק לומר אף אנו מן העצים ויש בנו צורך כך מי שאינו חשוב בתורה משמיע קולו לאמר גם אני מן בני התורה:
פרק ז
כי העושק: ה"ג שתלמידי חכמים עסוקים בו:
יהולל כו'. ועיין בשמות רבה פרשה ו' ושם הגירסא מתיישב יותר:
שמונים. בשמות רבה גרס ששים וה"ג בילקוט:
בחרישת הקבר. קבר שנחרש לענין טומאה:
ה"ג איזהו תלמיד חכם והוא בירושלמי בפרק אלו מגלחין וה"ג תלמיד חכם ר' אבהו בשם רבי יוחנן כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו תני כל ששואלין כו'. ולכן נקטיה הכא לומר שעושק יהולל החכם:
איזהו תלמיד חכם. לענין השבת אבידה בטביעת עין בפ' אלו מציאות ולענין קידושין בפרק האיש מקדש:
ה"ג ומשיב עלה חמשה תלמידים היו לו לר' יוחנן בן זכאי כל זמן שהיה קיים כו' כן הוא בילקוט:
מים יפים ונוה יפה גרסי':
ה"ג צריכים לי אמרה לו חמת כו':
חמת. כלומר כלי שיש בו דבר מאכל ובילקוט גרס הפת ועיין זה בגמרא במסכת שבת בפרק חבית:
ה"ג מי דרכו לילך אצל מי העכברים כו':
ה"ג שעורים מי טב אוכלה. כלומר איזה מהם טוב לאכלה בלפתן וכן הוא בילקוט:
ולא ידע כו'. לא היה יודע מהו לפתן כלומר למה נקרא לפתן:
לפותין. מחוברין שלעולם הלפתן הוא טפלה ללפת בו את הפת ונמצא שעל ידו נתחברו שני תבשילין ועל שם זה נקרא לפתן:
רבי הוה ממני כו'. היה ממנה שני ממונין בכל שנה ראש ישיבה ואב בית דין ואם היו נוהגין כאשר ראוי להיות היו מתקיימים ואם לא היו מתים וכשמת רבי צוה לבנו אתה לא תעשה כן אלא תמנה כולם כאחד כלומר זה יהיה ראשון וזה שני לאחר מותו וזה שלישי לו ורבי חנינא תמנה בראשונה ועיין מזה בכתובות בפ' הגושא:
ר' חנינא גרסי':
והוא למה לא מנייה. ורבי למה לא מנה רבי חנינא בראש:
על דצווחין כו'. בני ציפורי היו צועקין ולא היו מניחין את רבי שימנה אותו בראש ורבי היה דר בציפורי קרוב למותו כדאיתא בתוס' בפרק הנושא ובירושלמי סוף מסכת כלאים ושאל וכי בשביל הצעקה עושין כן שלא למנותו הרי מעתה הם צועקים הרבה ואם אנו שומעין להם בזה גם באלו דברים שצועקים עליהם צריכים אנו לשמוע להם:
ה"ג דצווחין ציפורייא עליה ומן צווחא עבדין הא כדין כו' עד לשמוע להן ושוב אציגה לפניך גירסת הירושלמי במככת תענית בפרק בג' פרקים וה"ג התם ובגין צווחא עבדין א"ר יוסי על שהושיבו טעם ברבים ומה טעם השיבו רבי הוה יתיב ומתני פלטו פלטיהם והיו אל ההרים כיוני הגאיות כלם הומיות א"ל הומות א"ל קדם מן קריתא א"ל קדם כו' ומה טעם כו'. כלומר איזה טעם הושיבו ואמר רבי היה יושב ושונה מקרא זה וקרא הומיות וא"ל רבי חנינא הומות כתיב ופסוק הוא ביחזקאל סי' ז' ואמר להם ר' לפני מי קרית מקרא וא"ל כו':
כד תיזיל כו'. כשתלך שם אמור לו שמניתך זקן וידע רבי חנינא שלא יתמנה זקן בימיו של רבי שכל זמן שרבי חי לא יעזבנו וילך לבבל:
כיון דדמך כו'. כיון שמת רבי רצה בנו למנות את רבי חנינא בראש ולא קבל עליו רבי חנינא:
אמר לית אנא גרסי'. פי' אין אני מקבל עלי לישב בראש אלא ישב ראשון רבי אפס והיה שם זקן אחד ואמר אם יהיה ר' חנינא הראשון אני אהיה השני לו לאחר מותו ואם רבי אפס הראשון אני אהיה שני כלומר בין כך ובין כך לא אהיה שלישי וקביל עליו ר' חנינא ולהתמנות שלישי וזכה להאריך שנים רבות וא"ר חנינא אין אני יודע בעבור מה זכיתי להאריך שנים הרבה אם בעבור הדבר הזה או בעבור שפעם אחת הייתי עולה מטבריא לציפורי והייתי מעקם הדרך כדי לשאול בשלום רבי שמעון בן חלפתא באיזה זכות משנים אלו אין אני יודע:
והוינא עקים גרסינן:
איסטרטיא. דרך הרבים כדאמרינן בעירובין סרטיא ופלטיא:
באירין מתניין. באיזה משנים:
שעשק דתן כו'. עיין זה בש"ר פ"ו:
חכם. בש"ר גרס עניו ובאמת היא היא שכל עניו סבלן ואינו כועס מהרה והוא חכם כי הכעס בחיק הכסילים ינוח:
מקפיד. רגזן בש"ר הגירסא באופן אחר:
ואומר לי כך גרסי':
אלא מדת הדין ונאמר ויאמר גרסי' ובש"ר הגירסא נתיישבת יותר היטב:
לא יכולת לסבול גרסינן:
פרק ח
טוב אחרית:
גייז. עבר וכה"א וכן נגוזו ועבר ועיין כל זה במדרש רות בפסוק ליני הלילה ובפרק אין דורשין בבבלי ובירושלמי:
ה"ג מה את אמרת שוב טוב אחרית:
ה"ג היו הדברים שמחים:
ה"ג ומה את אמר תובן לא יערכנו זהב כו'. תובן פירושו שוב:
ה"ג במדרש רות ככלי זהב ונוחין ליאבד ככלי זכוכית:
ה"ג לית בחולי אמר ליה למה אמר ליה רוכב הייתי:
הכי גרסינן לראש הדקל בשבת ונטל כו':
ה"ג מה תימר אמר אבא:
אלפני אוריא. למדני תורה:
מאן דיימר כו'. מי יאמר שהוא אל"ף שמא אין כך שמו יאמר האומר שאינו כן:
אחדיה באודניה גרסי'. ופי' אחזו ועוקצו באזן היה הפרסי קורא אזני אזני וא"ל שמואל מי יאמר שזהו נקרא אזן א"ל כל העולם יודעין כו':
לסיאורו. לכסלתו ועיין בערוך ערך סאר וכן בכל מקום שכתוב לסורו יש לפרשו לכסלותו ולאולתו והוא קצור לשון מן סיאורו או פי' להבטתו כהאי דאמרינן בב"ב בפרק לא יחפור שאני דגים דיהבי סיאורי פי' הבטה והשגחה:
ה"ג ואפילו עבדי:
צמצמו. חברו ותפסו בדברים:
מושיטו בקנה וכו'. גירסא זו אינה מיושבת ובב"ר פרשה ע' הגירסא נכונה וע"ש ותנוח דעתך:
פרק ט
אל תבהל:
הכמה כו'. משלים הוא ממשיל על הכעסן שאין עולה בידו אלא רגזנותו:
הכמה כו'. כמו הטוה הזה שטוה המטוה על הפלך כן עולה לו וכן חוזר ונוטלו מן הפלך. או משל אחר כמו הדוד של נחושת כשהיא מעלה רתיחה על צדו הוא שופך מימיו הרותחים. וכן כל הרוקק למעלה ממנו חוזר ונופלו לו על פניו:
דקימקומא. דוד של נחשת:
גליש. רותח:
פרק יא
טובה חכמה:
כשהיא נחלה. כלומר שמוחזק בה כנתלה זו שאין עליה עוררין:
עם דרך ארץ וכו' גרסי'. ור"ל וכל תורה שאין עמה מלאכה ועיין בסדר נשא פרשה י"ג:
ובשעה שאמר לו משה כו'. עיין כל זה באר היטב בשמות רבה סוף פרשת ויקהל:
שמא בצל אל גרסי':
ארון לישראל גרסינן:
ויותר לרואי השמש. באות אמת הגיה אחריו שאמר שמש בגבעון דום:
ה"ג למד אדם ולימד להחזיק ידי לומדי תורה ולפרנסם:
כי כל ארור כו'. כלומר כל הארורין שנאמרו בפרשה היו נאמרין תחלה בלשון ברוך כגון ברוך אשר לא יעשה פסל וכן כולם עד ברוך אשר יקים ועיין זה בירושלמי בפרק אלו נאמרין ובויק"ר פרשה כ"ה:
וחופה. כלומר חופה לצל ובירושל' לא גרס וחופה:
שלש מאות כו'. עיין כל זה באר היטב בב"ר פרשה צ"א:
שלחי ואייתי גרסי':
נימר ברוך כו'. עיין בב"ר פרשה צ"א:
ה"ג שאכלנו ולא אכלתי אמר להון אייתין כו':
ה"ג רב אבא אמר על השנייה רבי ירמיה אמר על הראשונה ומחליפין שיטתיה דרבי ירמיה תמן פשיטא ליה והכא צריכא ליה תמן פשיטא כרשב"ג והכא צריכא ליה כרבנן דתנא עלה והסב עמהן כו' עד מזמנין עליו דברי חכמים רבי יעקב כו' עד כזית דגן תני שנים שאכלו:
ה"ג שלשה בוליוטין כו'. עד ונקדימון בן גוריון ועיין משלם באיכה רבה בפסוק היו צריה:
ראש קסרין. ראש המלוכה וע"ע קסר ובא"א הגי' ראש לסריקין ופי' ראש לריקים כד"א בוקי סריקי:
וישב לו למזרחה כו'. ה"ג ג"כ בילקוט ומצאתי גירסא ואכל ממנה: