מתנות כהונה על בראשית רבה· רבי יששכר בער
פרק צח
פסקה א
בראש השנה. בהזכרת מלכיות זכרונות ושופרות ותפלה ותחנונים על כפרת עונותינו והקב"ה גומר עלינו להודיע שקבל תחנונינו ביום הכפורים במה שמודיע איזה שעיר עולה לה' ועולה בימין ואיזה לעזאזל ארץ גזירה ועולה ביד שמאל:
לפי מה שהוא. לפי מה שבירכו יעקב לכל אחד ואחד קיים הקדוש ברוך הוא ועיין בפרשת פנחס:
פסקה ב
ויקרא יעקב לאל. להש"י ודייק מדלא כתיב את בניו משמע שקרא אל אל לצורך בניו:
זימנו לבניו. פירש האב"א כזה שמזמן חבירו לסעודה כך זימן להקב"ה על ראש שמחתו שיבא ויראה בשמחתו ושמטתו שלימה בלי עון ומכשול:
האספו וגו' גרסינן:
והקבצו לשבט יהודה כו'. שיהיו נקבצים אליהם כמו שנקבצים העם אל מלכם:
נעשו בני ישראל כו'. אם נעשו:
התקינו עצמכם גרסינן:
ה"ג באחרית הימים תהיה והביאותיך על ארצי וגו' ופסוק הוא ביחזקאל סימן ל"ח כך מצאתי בספר אות אמת:
אשר יקרא אתכם באחרית הימים ואח"כ כתוב ראובן בכורי אתה וגו'. ולא מצינו שגלה לו מענין הקץ כלום:
נפנה. נפטר ופונה והולך והניח חיים להנשארים:
מסטירין. דבר סתר ודוגמתו תמצא לעיל פרשה ס"ח:
והביט במלך. נתבייש בפניו שיגלה מסטיריו והתחיל בדבר אחר וצוה אותם על כבודו:
ורבנן אמרי כו' עד ויעל אין כאן מקומו ומקומו הוא לקמן וכן מצאתי באב"א:
פסקה ג
דתמן. בא"י:
שמעו לאל. דאם לא כן אל למה לי הוה ליה לומר לישראל:
בורא עולמות. נראה במה שפסק הרעב מיד בואו למצרים גם הנילוס עלה לקראת פרעה מדי בואו שמה מברכתו של יעקב אשר כל זה כעין בריאה חדשה:
מחלוקת. חלוקה וספק:
פסקה ד
להביא. מיותר להביא אף מן הגזל וכמו שפי' שם:
ואת לא עשית כן אלא וילך וגו'. ועיין עוד בילקוט:
קציר חטים. בשעת ההפקר ועיין שם בפי' רש"י ולפיכך ולך נאה הבכורה ולא לו:
זעקפי. כמו זוקפי מלחמה פי' גבורים ורמז לראובן שהלך חלוצי צבא בראשי הגייסות ודריש כחי ואוני שניהם מלשון כח וגבורה:
שאת. עיין בילקוט:
ופני אריה פניהם. פסוק הוא בד"ה א' סימן י"ב ואע"פ ששם מדבר בבני גד ראובן וגד שניהם עברו חלוצים לפני בני ישראל:
שירוי חילי כו'. כן הוא בתרגום ירושלמי חילי לשון חולי ובמעשה בלהה הוא היה ראשית צערו וחליו:
כהונה. דרש שאת מלשון נשיאות כפים לברכת כהנים:
עז. זה מלכות כד"א ויתן עוז למלכו:
בכורה. בהדיא כתיב בכורי אתה:
כל החרישות גרסינן. ורמז לשמוש מטתו ולשון ערומים תבחר לשון נקייה:
ברחל הייתי ראוי כו'. שכל עצמו של יעקב לא עשה עם לבן אלא בשביל רחל ובספר הזוהר מפרש יותר שים עיניך עליו:
לבעליה. ליוסף בכורה של רחל:
זע יצרך גרסינן לקמן פ' צ"ט כלומר נזדעזע וגבר עליך ודוגמות דרשות אלו עיין בפ' במה בהמה:
פסעת על דת גרסינן:
למתנותיך. למתנות כהונה:
עד עכשיו כו'. אחר כל הדרשות האלו אין הדיעה מתיישבת אלא בדברי ר"א המודעי:
זעת כו'. הופך התיבה ודורשה:
זעת. נזדעזעת ונתחרטת והיית חרד ומהיר לשוב בתשובה ופרח החטא ממך:
כפחזים. הנמהרים:
שוקיהן. נראה פירושו כלי משקין שלהם נשתברו ומן המים לא נשתייר בו כלום וה"ג בתנחומא ולקמן בפרשה צ"ט מהו כמים אדם אם יש בו בידו קיתון של מים ונשפך אין משייר בו כלום אבל יש בו שמן או דבש נשתייר לכך נאמר כמים אל תותר:
משוי ממים. משה רבינו שנאמר בו כי מן המים משיתיהו:
ויקרבך. שנאמר יחי ראובן ואל ימות וכמו שפי' רש"י שם:
הותרה לך. נמחל ונתוותר לך אותו עון ויש לומר להיפוך:
מקוה של מים. רמז לתשובה גמורה וטהורה:
לא ויתרת לך כלום. מן הבכורה וכהונה ומלכות:
ויתרון עון. יתור עון אל יותר לך שנמחל לך לגמרי:
עלית בודאי. נסתלקת לגמרי מן אותן ג' מעלות הנ"ל:
עלית. נסתלקת כד"א כעלות גדיש בעתו:
ר"א כו'. היינו ר"א המודעי דלעיל ודריש עלית כמשמעו לשון מעלה והיכן בדודאים שפי' מן הגזל ומחמתן נולד יששכר או דרש עלית כמו העלית משכבי אל לאה ויצא יששכר אכן לקמן פרשה צ"ט לא משמע הכי:
תנינן. במסכת בכורות פרק ד':
שהוא עתיד גרסינן:
שהוא. ראובן:
והוא עושה כו'. בתמיה והיאך ידין עליו שוב:
עלבון. חרפה:
להתקנא. להיות שנואה ורחוקה כד"א בקנאו את קנאתי פירושו בקצפו את הקצף שהיה לו לקצוף:
פליג עליה. על ההיא דאמר לעיל שר' יהושע בן לוי אמר בשם רשב"י כך אלא כך אמר משמו לאחד כו':
בקשו. בדקו וחפשו:
ומינו אותו כו'. שיהא הוא ממונה על השער שבשוק שלא יעשה בו עול ובזה הכל יודעין שלא מצאו אחריו כלום וכן כשראו שצוה הקב"ה שיהא ראובן עומד על הר עיבל ידעו שלא נמצא עולתה בו:
אז חללת ודאי. ור"א המודעי לא פליג ע"ז שודאי חלל אלא שעשה תשובה ופרח החטא מעליו:
נראה דה"ג ר"א ור' יהושע אומרים עלה ממתנותך ור"א המודעי אומר עלה מחטאתך וכן עולה יפה כל אחד ואחד כפי שיטתו וסברתו דלעיל:
עלה ממתנותיך. מעון חלל משכבי אביך נסתלקת ממתנות כהונה ובכורה ומלכות ור"א המודעי דרשו שנסתלק מחטאת במה שעשה תשובה שלימה וכמ"ש למעלה:
איני לא כו'. כך אמר יעקב:
ברפיון. באויר כלומר לא לרחק ולא לקרב ודוגמתו תמצא למעלה פרשה כ"ג ועיין עוד בערוך ערך דפן:
יחי ראובן. ע"ש בפירש רש"י:
היך דכתיב לעיל. בפרשה זו כתובים דברי רבנן השייכים פה:
פסקה ה
לדינה. שמסרו נפשם עליה בשכם ולא ליוסף שהם היו שאמרו זה לזה לכו ונהרגהו כמו שהוכיח שם רש"י ז"ל וכן הוא בתנחומא בהדיא בפרשה זו:
הכלים הללו. כלי זיין הם ראויין לעשו שמכר בכורתו ליעקב ודרש מכרותיהן לשון מכירה ממש:
ליטול עצה. עיין זה בפי' רש"י בחומש:
בקהלם וגו'. פי' הרד"ק בד"ה כשנקהלים מעצמם שם אל תחד כו' אבל כשמקהילים אותם לעבודת הש"י יזכר שמי:
תלתיהון כו'. שלשה אמרו שכן כתוב בדברי הימים א' סימן ו' בן קהת בן לוי בן ישראל:
שורן של גרים. חומה שלהם ובטחונם שכל הגרים היו להם במי לתלות לאמר הלא שכם מדינה כולה נתגיירו וניצולו מן המיתה ועתה אתם עקרתם אותו חוזק ויאמרו להיפוך:
ששינו לתלמי. כדאיתא בפרק קמא דמגילה:
ריבה בהן בוהקנין. היה מקלל אותם שיהיו הבוהק נראה בפניהם והם סימן כעס:
ליט חויא כו'. מקולל וארור יהא הנחש שעתיד לנשוך את בני וכן עשה יעקב שקלל חרי אפם הכעס הבא מזוהמתו של נחש:
ועבירתם. ועברתם קרי ביה ועבירתם:
דאנו מפרשין גרסינן. פי' שאנו מצינו כתוב מפורש שאמר הכתוב כו':
הכי גרסינן מאחוזת בני ישראל וגו' מאת הרב תרבו וגו' כולן כו' וכ"כ בפרשת מסעי:
כולן משל שמעון היו גרסינן. ואותן הערים מפוזרין היו בכל גבולי ישראל נמצא ששבט שמעון היה מפוזר בכל תפוצות ישראל והיה זה לפי שאותן עשרים וארבע אלף שנפלו במעשה זמרי כולם היו משבט שמעון כמו שפי' רש"י שם וכן מצאתי בתנחומא בפרשת ויחי בפסוק אחלקם ביעקב והם היו ראויין ליטול חלק בארץ שהרי באותו פרק כבר כלו מתי מדבר כמו שפי' רש"י בפרשת חקת בפסוק ויבואו בני ישראל כל העדה ואע"פ שהרמב"ן ז"ל קיהה בזה מ"מ יש להוכיחו שמיד צוה הש"י שאו את ראש וגו' לידע מנין הנותרים ואם היו מכלל מתי מדבר על החטא המרגלים לא היה הכתוב מקפיד עליהם כמו שלא הקפיד מדי שנה בשנה וחלק נחלתם הראוי ליפול בגורלם היה נוסף על נחלת כל השבטים עד שמהתוספת ההוא באו כל מ"ח ערי הליים שני ערים לכל אלף ופי' זה נתאמת אצלי ממה שכתוב בתנחומא פרשת ויחי ולקמן פרשה צ"ט וזה לשונו אחלקם ביעקב עשרים וארבע אלף נפלו משבט שמעון במעשה זמרי ואלמנותיהם כ"ד אלף ואחלקם שני אלפים לכל שבט ושבט שנאמר אחלקם ביעקב עכ"ל ולא מצינו שעשה כן לשאר אלמנות של מתי מדבר אלא אלו הלכו להתפרנס מנחלת בעליהם כדין ארמלתא דמתזנא מנכסי עזבון בעלה כל ימי מיגר ארמלותא:
היו מסתלקין כו'. שאר השבטים הלכו להם מן הצד:
פסקה ו
ה"ג יודוך אחיך אחיך מודים בך אמך כו'. וכן מצאתי שוב בספר אות אמת והנאני:
מודים בך. שאתה צדיק וישר ואינם בושים ממך:
אני בעצמי כו'. על שחשדתיך בחיה רעה אכלתהו ועכשיו אני מודה לך כי צדיק אתה:
יהיו כל אחיך גרסינן:
וחלק עם אחיו. כן יודוך אחיך הרי חלקו עם אחיו ואח"כ ברכו חלק חלקו בפני עצמו:
ידך כו'. פטיריקין. פי' הערוך מתנה מן שלו כלומר מאותה ברכה שברכו אביו ידך בעורף אויביך:
בני אמך. ולעולם האם יותר ודאית וברור מן האב:
בני אביך. שכולם היו מאב אחד:
פסקה ז
עלית כו'. דרשו מלשון הסתלקות ולשון עלייה ומעלה וכרע לשון שפלות כמה דאת אמר ויכרעו ויפולו וכן רבץ כמה דאת אמר רובץ תחת משאו:
כרע שכב. הנאמר בנבואת בלעם משמע לו שכיבת מנוחה וכבוד וכמה דאת אמרת והשכבתים לבטח הושע סימן ב' וכן כרע כמו שפי' רש"י בחומש:
מפרץ כו'. שלא בא יהודה לכלל מלוכה עד דוד:
ויש אומרים כו'. עתה חזר לפרש כרע רבץ לשון קיום וחוזק כאדם המאמץ ברכיו לעמוד על עמדו ואין מחריד כארי על טרפו וכן פי' רש"י בחומש וכן רבץ כמה דאת אמרת ורבצת ואין מחריד איוב סימן י"א וזה מפרץ עד צדקיהו שלא היתה לו נפילה ומשם והלאה היה שוכב ונרדם ולא יכול קום כמה דאת אמר וישכב וירדם יונה סי' א':
בעולם הזה. חזר לשטתו הראשונה וקל להבין:
שאין לו שונאים. הנכון היה שיהיה הגירסא בהיפוך שבשעה שאין לו שונאים ישכב במנוחה ומרגוע וכן מצאתי אח"כ באב"א שהגיה כן:
כל קבל שונאים. נגד שונאיו:
פסקה ח
זה מכיר כו'. לא שמעתי ולא מצאתי בזה דבר המתיישב ונראה שרמז למפיבושת בן יונתן שנשאר חי מכל בית שאול והיה נחבא בבית מכיר בן עמיאל ככתוב בספר שמואל ב' סימן ט' ואף הוא נאמר שם וישלח המלך דוד ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל וגו' עד ויפול על פניו וישתחו ובזה נשאר שבט מלכותו שריר וקיים בלי יורש עצר שיערער עליו וטוב להגיה זה מפיבושת שנאמר הנה הוא בית מכיר וגו' וכעין רמז לזה מצאתי באב"א ועיין שם:
זה מלך המשיח. ושילו פי' שהמלוכה שלו כמו שפי' רש"י בחומש וכן הוא בתרגום ירושלמי:
נמנו ואמרו כו'. מדכתיב לא יסור שבט הממשלה מיהודה נקיט ליה הכא שהרי הלל בא מיהודה ושוב כל הנשיאים שעמדו מבני בניו של הלל היו:
דבית כלבא שבוע גרסינן:
דבן ציצת כו'. כל אלה שמות משפחות גדולות הם:
פסקה ט
שכחה רע. שאינה טוענת פירות כל צרכה:
אסרין לה ברקום אחד. קושרין בו עיר אחד לטעון פירותיה. ברקום לא מצאתי פירושו ולפי הענין הוא עיר בן אתון וכדאיתא בפרק שני דייני גזירות:
ומצאתי בספר אות אמת דצ"ל אוסרין לה ברקום והוא הנזכר בפרק במה בהמה מין חמור והם דברים המתיישבים על הלב:
זה החלב. כלומר יין לבן והאב"א כתב שבלשון ערבי קורין ליין לבן חלבין:
האדום. יין אדום:
מאוסרי לגפן כו'. נראה דה"ג מאסר לגפן כו' ופירושו יאסר הש"י ויקשר ישראל הנקראו גפן ממצרים תסיע:
עירה. לעיר ירושלים ה"א בסוף התיבה משמשת במקום למ"ד בתחלתה כן מוכח בתנחומא בהדיא:
ולשרקה. ישראל שנקראו שורקה כד"א ואנכי נטעתיך שורק יעמוד מהם בנים האיתנים הצדיקים והנביאים החזקים וכן תרגם אונקלוס:
אני נאסר. כמו אני אוסר ואולי שצ"ל כן ופירוש אני קושר לישראל הנקראו גפן ושורקה עירה ואתנו וכדמפרש ואזיל:
שהוא מחוור גרסינן. פי' שמלך המשיח מלבן להם דברי תורה באר היטב:
טעיותיהן. במה שטעו בדברי תורה עד עתה יחזור להם מלך המשיח ודריש סותה ל' טעות כד"א כי יסיתך הכי איתא בהדיא בתנחומא ועיין לקמן בפרשה צ"ט:
וליתן להם. פירוש לאומות העולם והכי איתא בירושלמי ריש פרק אין מעמידין וזהו לשונו אילו שלשים מצות שאומות העולם עתידין לקבל עליהם:
ל' מצות. היינו כדלקמן אליבא דר' יוחנן:
שלשים גבורים. שלשים צדיקים הנקראים כסף כמו שפירש רש"י ז"ל בפרק גיד הנשה ובירושלמי וז"ל אילו שלשים צדיקים שאין העולם חסר מהם כו' עד שנאמר ואברהם היה יהיה וגו' יהיה בגימטריא שלשים ובשוחר טוב מזמור ה' גרס שלשים צדיקים כאברהם:
לא שמיעא ליה. כלומר לא סבירא ליה שאינו מדבר אלא באומות העולם לפרש על השלשים מצות שיתן להם לאומות העולם אלא על השלשים צדיקים שנקבעים בישראל:
על דעתיה דרב. מילתא באפי נפשיה היא לומר אליבא דרב שפירש הכתוב על שלשים הצדיקים שבישראל שבשעה שישראל זוכין רובן מהם בארץ ישראל כי שם צוה ה' את הברכה ביתרון הכשר טובה וברכה והכי מוכח בירושלמי דמלתא באפי נפשיה היא כן נראה פירושו של סוגיא זו אליבא דירושלמי והכי סליק שפיר ואע"פ שאינו מיושב לפי הסוגיא דגיד הנשה ולפי פי' רש"י ז"ל שם:
ה"ג רובן בארץ ישראל ומיעוטן בבבל וכן הוא בשוחר טוב מזמור ה' והתם גרס כשישראל זוכין שמנה עשר בארץ ושנים עשר בחוצה לארץ:
פסקה י
חכלילי עינים מיין. הסנהדרין הם עיני העדה ויין בגימטריא שבעים והם שבעים שבסנהדרי גדולה:
בשינים. כלומר בדיבור ובשנים שהעיקר בו השינים:
כחולות. כלומר מאירים ובהירים כאלו הם מכוחלים בכחול ודרש חכלילי כחלילי כלומר מכוחללים:
לבן שנים. כלומר זקן שבע בשנים ודריש לבן שנים כלומר לבן שנים וכדאיתא בפרק הרואה:
יותר מחלב גרסינן:
אחד עם חבירו גרסינן:
חרדלי וגורדלי. שני מקומות הם ובחרדלי היה יין אדום ובגורדלי היה יין לבן כדאיתא בפרק במה אשה ויין אדום לעולם הוא יותר טוב מיין לבן:
פסקה יא
הוו נסבין כו'. הוו לוקחין כל אחד מהם שני סלעים בכל שבת לקבץ העם לדרשת רבי יוחנן ובשבת זה היה רבי יהודה המקבצם ובשבת אחר היה רבי לוי המקבצם ובעוד שהיה האחד מקבץ העם היה חבירו נכנס לבית המדרש והיה דורש דבר מה קודם שבא רבי יוחנן כדי שלא ישבו הציבור בבטלה וכן הוא בירושלמי בפרק החליל:
עאל ר' לוי. לבית המדרש ואותו שבת היה ר' יהודה המקבץ הציבור:
הדין יונה. זה יונה בן אמתי הנביא משבט זבולן היה:
מזרחה וגו' גרסינן. וסיפיה דקרא גתה חפר:
בן אמתי וגו' גרסינן וסיפיה דקרא אשר מגת החפר:
גובבתא דציפורין. הערוך לא פירשו ובירושלמי דפרק החליל ליתא ונראה שהוא לשון גבשושיות וגבעות וציפורי היא יושבת במקום הרים:
אעל ר' יוחנן כו'. נכנס ר"י ודרש שיונה בא משבט אשר:
קום לך צרפת. ונקטינן שאותה צרפית היא היתה אמו של יונה והכי איתא בספר הזוהר וכן הביא הרד"ק בשם מדרש:
ה"ג אמר ליה רבי לוי לרבי יהודה אע"ג כו':
אע"ג כו'. אע"ג ששבת זה הוא שלך שתדרוש אתה בבית המדרש קודם שיבא ר"י קח נא שני סלעים ולך וקבץ את הציבור אל הדרשה והנח אותי שאכניס גם היום לדרוש בבית המדרש והכי איתא בירושלמי:
הכי גרסינן בירושלמי דפ' החליל עאל ר' לוי ואמר יפה למדנו:
ירך שיצא ממנו. והוא אביו כד"א יוצאי ירך יעקב:
א"ל אמרת כו'. הענין הוא שבראות הציבור או ר' יוחנן שיפה דרש אמרו שלא ישמש עוד אלא יכנוס וידרוש בקביעות ואולי היה דורש עם ר' יוחנן בשוה זה בשבת זה וזה בשבת אחר וכן פי' האב"א ומ"ש נחמן קיים ר"ל רבי יהודה בר נחמן יעמוד וישמש תחתך ואתה תבא למימרא שלנו כלומר לדרוש והוא יותר ראוי לפי כבודך משתשמש וכן עשה ונמשך כן כ"ב שנה וקראו נחמן בשם אביי כמו שקרא רבה לאביי נחמני ע"ש אביו והאב"א פי' נחמן שם אחד של התלמידים צוה לשמש במקומו ובירושלמי ליתא להאי:
זבוד דגלילה. בגדל דיו. מיני ארצות הן:
פסקה יב
ברורין. חזקים וברורין וכו'. ר"ל כמו שנאמר ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם כמו שהביא רש"י ז"ל בחומש:
והר מכאן. כלומר שהיא ארץ הרים ובקעות והיא מעלה טובה כמו שפי' רש"י ז"ל בפרשת עקב:
בקעת כסלן כו'. שמות מקומות הן:
יתירות. מצאתי פירושו מיושבי ארץ כנען שלא הורישו ולעיל סוף פ' ס"ב גרס יתידות על שם הכתוב והיו לשכים והיינו יתידות:
אף שבטי כו'. וזה למס עובד:
אלא שהיה גרסינן:
הם מעלה מסים כו'. כלומר הם שבטו של יששכר בעצמם היו מעלים מסים ונראה שהמס הוא מה שהיו מספיקים הוראות לכל אחיהם בני ישראל וכן הוא בתנחומא:
כמו שנשתעבדו צ"ל לבני זבולן שיצאו ועוסקין בפרקמטיא ושבט יששכר נשתעבדו לספק להם הוראות של תורה:
לכאורה נראה דה"ג והיה שבטו של זבולן נוטל מהם ומפרש כו'. אבל המעיין לקמן בפרשה צ"ט יתבאר לו דה"ג שבטו של יששכר נוטל מהם על החמור והביאם לזבולן וזבולן נוטל מהם ומפרש כו'. וכן מצאתי שוב באב"א שכתב שעל כל פנים יש פה טעות סופר והמעיין יראה ויבחר:
ומתמיהין. על גודל הפירות:
ה"ג אומרים להם ישראל על אילו: