משפטי ישראל - על חגי ומועדי ישראל
חג הפסח
החיאת האמונה
לכל חג וחג סגלה משלו להשפיע על המכין עצמו כפי שמכין את עצמו לקבל את השפע הנשפע באותו חג, ומה שיצטרך האדם לעמל במשך השנה על אותו שפע והארה יכול בנקל לקבלה בכל מועד ומועד, היות השפע המיחד לאותו מועד חוזר ונשנה בכל מועד כבימים ההם בזמן הזה.
בימי אלול מכינים אנו עצמנו לקראת ראש השנה, ראש השנה יום הדין והיראה, ואכן כפי ההכנה בימי האלול משפיע מועד ראש השנה יראת שמים שזהו מהותו של יום לכל ימי השנה, ובנקל יותר לזכות לזה ביום הזה מהרבה יותר לו יטרח ויעמל על כך ביתר ימות השנה.
וכמו כן לקנות השמחה בעבודת ה' כסגלה, נקל הוא לקנותו בחג הסכות זמן שמחתנו.
קנין התורה בחג השבועות.
חג הפסח מסגל להשפיע בעצמה רבתי שפע של ''אמונה''.
הגאון הגר''י לוינשטיין זצ''ל היה אומר: ''בפסח יש ללעס אמונה'', כלומר לשנן ולטחן את נסי מצרים המפרסמים עד כדי לחוש אותם על עצמו כאלו והוא יצא ממצרים.
כתב הרמב''ן סוף פרשת ''בא'':
כל מטרת הנסים המפרסמים כדי שמהם נלמד לנסים הנסתרים, אין רצון ה' בהתמדת הנסים המפרסמים אלא שכשרואה הבורא שעם ישראל במצב ירוד שנצרך לעתים נסים מפרסמים מתחסד הוא עם ברואיו ומקל מעליהם את תקף נסיון האמונה בנסים הנסתרים, כדי לאזן להם את בחירתם בין הטוב והרע שיהיו הכחות שקולים. ולכן חזינן בגמרא ענש חמור על בנו של רבי יוסי דמן יקרת שהטריח לבורא להוציא פרות מהתאנה קדם זמנה, וכי מה שיך טרח לבורא שתוציא התאנה פרות קדם זמנה, אלא, שבזה שחולל נס שלא לצרך נהרס אזון כחות הבחירה, רק הקדוש ברוך הוא יודע מתי יש צרך בנס למטרת אזון הבחירה, כי הוא יתברך יודע תעלומות ויודע מתי לצרך האזון יש צרך בנס מפרסם כי אחרת בני אדם ימעדו בעל כרחם להיות מצבם קשה מנשא את הנסיונות כי המה מעל כח בחירתם, ומאידך כשהנס מיתר ואין צרך בו הרי שאז כשנעשה נס שלא לצרך, שוב נהרס אזון הבחירה, שהרי אז אנשים מאמינים מצד ההכרח ללא בחירה וגם זה אין רצון ה'.
ובטוב טעם אפשר להסביר את טענת ר' יוסי דמן יקרת לבנו: ''הטרחת את בוראך שלא לצרך'', דמה טרחה שיך כלפי הבורא? אלא כונתו, בזה שעשית נס שלא לצרך אם כן קלקלת את אזון הבחירה ויש אם כן צרך לשם אזון הבחירה להגדיל את הנסיונות כדי שיהיה אזון ביחס לנס האמונה גדול כזה שעשה בנו, וזה הטרחת את בוראך להגדיל את נסיונות בני אותו דור שראו בעיניהם נס גדול כזה.
בצאת ישראל ממצרים לאחר גלות קשה בגוף ובנפש הרי שלא היו כלל בעלי בחירה, וכנאמר ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה, לכך, לשם אזון בחירתם היה נצרך נסים מפרסמים שכל רואיהם יכירו וידעו כי אין עוד מלבדו ואפס זולתו.
והכל בדקדוק גדול לא פחות ולא יותר כפי הנצרך בלבד עושה השם יתברך, ומי כמוהו היודע עד כמה נצרך הנס ועד כמה הנו מיתר, ומחשב הוא לכל הדורות, דהינו ידע הקדוש ברוך הוא שנסי מצרים לא פחות ולא יותר יספיקו לא רק לאותו דור אלא גם למשך כל הדורות, ומהם ישאבו כל הדורות כח לאמונה. והכל בדקדוק, כי פחות מאותם נסים או יותר מאותם נסים יהרסו את אזון הבחירה שאף הוא בדקדוק גדול על כל אחד ואחד עד כמה יתנסה ומה תהא עצמת נסיונו, ובכמות ואיכות נסי מצרים ראתה חכמתו יתברך די כדי להשריש אמונה בלבות ישראל למשך הדורות כלם וכאמרנו עד עצם היום הזה בתפלה ובמעשה המצוות ''זכר ליציאת מצרים''.
וכאמור, נסי מצרים המפרסמים מטרתם להורות על כל ארועי החיים וטבעי ומקרי העולם כי בעצם נסים נסתרים המה ואין עוד מלבדו.
וכדי להמחיש את הדברים נביא מה שהטיבו הפלא ופלא לבאר זאת בעלי האמונה על הפסוק ''כי מי אלוה מבלעדי ה' ומי צור זולתי אלקינו'', ודרשו חז''ל ''אין ציר כאלקינו'', ויש להבין וכי מציגים כאן תחרות צירים ושמים את הקדוש ברוך הוא במקום הראשון לומר שאין ציר כמותו. (מספר ''לקח טוב'')
הדבר מתבאר על פי ספור על שני צירים שערכו ביניהם תחרות מי ייטיב לציר. למנצח מבין השנים הבטח פרס גדול, שנתן על פי החלטת חבר שופטים ממחים שיבדקו את הציורים.
ביום המיעד הציגו שני הצירים את ציוריהם באולם, והשופטים באו להתבונן בהם מי הוא הראוי לפרס. התיצבו השופטים לפני התמונה האחת, והתפעלו מאד ממנה. היה מציר בה אדם אוחז בידו אשכול ענבים, והציור היה כה חי עד שצפורים שחגו באולם נסו מדי פעם לנקר בענבים, בחשבם שהם פרות אמתיים. משם פנו השופטים לעבר הציור השני, ומרחוק ראו שהוא מכסה בוילון. אמרו השופטים לציר שיסיט את הוילון כדי שיוכלו להתבונן בתמונה, אך הציר סרב באמרו שאין מה לראות שם, אחרי הציור המצלח של הציר הראשון. אחרי שעמדו על רצונם לראות את תמונתו בכל זאת, אמר הציר לשופטים שאם הם רוצים בדוקא יסיטו הם את הוילון.
כאשר נגשו אל התמונה על מנת להסיר את הוילון, נוכחו לדעת שאיז זה וילון אלא ציור של וילון. מיד החליטו פה אחד שהציור השני הוא הזוכה בפרס. זאת משום שהראשון הצליח להטעות צפורים, והשני הצליח להטעות בני אדם. מכאן למדנו מהו ציור מצלח ככל שהוא מצליח יותר להטעות את עין הרואה וליצר אשליה שאין זה ציור אלא מציאות אמתית, כן נחשב הציור למצלח יותר.
לאור מסקנה זו, נמשיך ונראה מהי גדלות ציורי הקב''ה. צירים מצליחים להטעות רק את חוש הראיה, אבל לא את חוש המשוש. למראית עין הציור יכול להראות מציאותי, אך כאשר ממששים אותו בידים רואים מיד שזהו ציור בלבד. אבל ציוריו של הקב''ה מצלחים הרבה יותר מציורו של הציר הגדול ביותר, מקרב צירי בני אדם. כי הקב''ה מצליח להטעות בציוריו אפלו את חוש המשוש ואף את שאר החושים !
הכיצד? נתאר לעצמנו חילים החוזרים מן המערכה עטורי נצחון, אחרי קרבות עקבים מדם נגד האויב. עמם שבים גם כלי המלחמה, טנקים מאבקים תותחים שקניהם מפיחים מאש הפגזים. ממעל חגים גם מטוסים משכללים, המוטסים על ידי טיסים מלמדי מלחמה. גם הם וכן כל שאר המשתתפים במלחמה, חשים שתפות בנצחון הגדול. והעם רואים את הקולות, את ההמון המריע ואת הפרשנים הצבאיים מכל קצוי תבל משבחים ומפארים את הצבא המהלל אשר העניק לעם את הנצחון.
בה בשעה שההמון חוגג וצוהל, היושב בשמים שוחק ואומר: ''הנה הוצאתי לאויר העולם ציור מצלח נוסף''. הציור הוא כל מכונת המלחמה על כל מרכיביה, המטוסים, הטנקים התותחים, החילים וכל השאר. העם מתמוגג מהתמונה ובטוח שאין זו תמונה אלא מציאות, כי כל מי שאינו מתבונן מאמין שבאמת הכלים האלה הנחילו את הנצחון. לעמת זאת המאמין באמונה שלמה יודע ''שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, ושהוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים''. ה' איש מלחמה, וכל הנצחון הוא מכחו בלבד. בודאי שיש להעריך את מסירות נפשם של הלוחמים בתפקידיהם השונים, אך יש לדעת שהם עשו רק את ההשתדלות. את ההצלחה לפעל ידיהם, הביא בורא העולם.
יבואו הכופרים ויאמרו: ''הרי בעינינו ראינו כיצד כלי המלחמה מכניעים את האויב ומביסים אותו, בידינו מששנו את הטנקים ואת המטוסים מששבו משדה הקרב?'' ישיבו להם המאמינים: ''על זה נאמר 'אין ציר כאלקינו', הקב''ה מציר ציורים שאין כמותם. ציוריו מטעים לא רק את חוש הראיה אלא גם את חוש המשוש. לכן טועים בני האדם ומיחסים את הנצחון לבני האדם ולכלים שבהם השתמשו, ושוכחים את האמת שהכל מאת ה' יתברך''.
יושב בשמים ישחק, כי בכונה תחלה ציר את הציור המפלא הזה, כדי לעטף את הנס במעטה של טבע. כל זה כדי להסתיר ולהצניע את יד ה', כדי שלא ישלל מהאדם את הבחירה ולהעמידו בנסיון. תפקידנו הוא לקרע את המעטה הזה, ולתקע בלבנו שהתמונה היפה אינה אלא מחזה שוא ותעתועים. המון העם המריע שוגה באחיזת עינים, ורואה רק את המחזה המדמה. המריעים האלה דומים לצופים בתאטרון בבות, אשר לנגד עיניהם נעים וזעים גלמים מעץ ונראה כאלו הם יצורים חיים הנעים מכח עצמם. מי שאינו יודע שהם מונעים על ידי אדם המושך בחוטים דקים הקשורים אליהם, מתפעל מיכלתם לזוז ולנוע. אך מי שיודע את האמת, נהנה מהכשרון של המושך בחוטים לטעת בבני אדם את האשליה כאלו הגלמים זזים מעצמם.
ומהיכן למד אותנו הקדוש ברוך הוא תורה זאת מנס גאלת מצרים, עם שלם יוצא ביד רמה ללא צבא ללא חרב וללא חנית, נס מפרסם זה מטרתו ללמד על הנסים הנסתרים, שכלם אכן מאותו מחולל וכל יכול.
וכמו כן הענין בפרנסת האדם, היש ציור יותר מצלח מכך שהאדם מסתחר מצליח ומתעשר, והתורה מצוה השמר לך... פן תאמר בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, אבל הרי חריצותי עמדה לי אני הוא שעשיתי בכשרון רב את העסקא, אני הוא שהשקעתי שכל, ממון ופועלים עם הרבה עמל וטרח להצלחת העסקא, ובקצור, אני הוא זה שהחליט על כל סעיפיה של עסקא מצלחת זו, כמה קשה הוא הנסיון להאמין שהכל ציור.
ומהיכן למד אותנו הקדוש ברוך הוא תורה זאת מ 40 שנות הורדת ''מן'' במדבר, הנה, פרנסה, אכילה ושתיה מבארה של מרים, וכל זה למיליוני בני אדם, בזה נתחיבנו להאמין שגם היום יורד ''מן'' מן השמים, אלא שפעם ירד ה''מן'' ללא סבות ישירות מן השמים והיום יורד הוא מעטף בסבות, אולם אותה סבה הראשונה שהורידה לנו ''מן'' במדבר היא אותה סבה ומקור לפרנסתנו עתה.
אדם טורח על בנית דירה, עמל קשה לבנות בנין חזק שיהא לו מחסה משרב וגשם, והנה למדנו הקדוש ברוך הוא 40 שנה במדבר שממנו הדירה והמחסה 40 שנות הליכה תחת ענני כבוד ששמשו מחסה בארץ ציה, מדבר גדול ונורא, ארץ נחש שרף ועקרב, וכמו כן למיליוני בני אדם.
וכל זה ללמד לכל הדורות כלם שיבואו אחרי אבותיהם ויפסקו מהם אותם נסים מפרסמים ויצטרכו להלחם על נפשם מאויביהם עם צבא וכח משלהם. ויצטרכו לעמל לפרנסתם בזעת אפיהם, ויצטרכו לעמל לשמר על בריאותם, והכל בדרך סבה ומסובב בדרכים הטבעיים של העולם, אזי, ידע ידעו כי בעצם עקר הסבה של כל הסבות הלא היא האל המסתתר מאחורי הכל ופועל הכל ואין זיז כל שהוא הנעשה מבלי רצונו והשגחתו.
וכידוע נסיון האמונה הנו הנסיון הקשה ביותר ובמיחד בזמנינו. ונבאר זאת בעזרת ה'.
''אור החיים'' הקדוש אומר (שמות ח') שבסוף הימים יצטרכו בני ישראל להתמודד עם שער החמשים של הטמאה במקביל למה שיזכו בסוף הימים לשער החמשים של הקדשה שלא יהא נתן להשיגו אלא אם כן יתמודדו בכח המקביל אליו.
ואומר שם עוד כי בצאת ישראל ממצרים חשש הקדוש ברוך הוא מלהכניסם לשער החמשים של הטמאה פן לא יצאו ממנו, ומה שלא חשש הקדוש ברוך הוא מלהכניס את בני ישראל בסוף הימים לקראת הגאלה לשער החמשים? היות ואז היו ישראל קדם מתן תורה ועתה יהיו לאחר מתן תורה.
ומבאר בקאמרנא ובעוד ספרי קדש כמבאר באריכות בספר שומר אמונים כי מהות שער החמשים של הטמאה הנו שער הכפירה והאפיקורסות.
ונתבונן מה נשתנה דורנו להחשב כמתמודד עם שער החמשים של הטמאה זה עתה יותר מכל הדורות כלם.
ונראה להסביר כך מכמה טעמים.
א. התעלמות ממגבלות כח האדם.
ידוע דברי הרמב''ם המבאר את טעות עובדי עבודה זרה בהחשיבם את העבודה זרה לכח נוסף שיש בידו להועיל ולשנות את המזל ולהיטיב לטובת העובדו.
הרי שגם בתקופות הארכות של עובדי העבודה זרה פעלה המאוסה והמכעיסה ביותר את הבורא, הבינו דבר פשוט האדם הנו נטול כח עצמי, האדם נצרך לכח עליון על טבעי להצלחתו, כחו ועצמתו של האדם אינם מספיקים לספק לו את צרכיו, ולפחות במדה מסימת האמינו ישנה אפסיות בכחות האדם ונצרך הוא לעזר אלקי, אלא שטעו באלקות לשתף לאלקותו יתברך אלהות שוא.
מצבנו, מצב בעור כל סוגי העבודה זרה למיניהם. אין היום אמונה בשום כח של עבודה זרה ולא באלקות. האמונה היום בכח העצמי של האדם כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, מתכחשים ומתנכרים לתודעה שישנה אפסיות בכח האדם, ובאמונה הם עושים שאכן האדם בלבד יכול לעזר לעצמו ואם אין אני לי מי לי, אני המסובב ואני הסבה.
וקשה ומסבך ביותר לצאת ממבוכת כחי ועצם ידי מאשר ממבוכת עבודה זרה. שהרי כאשר סוף סוף יש לאדם אמונה באפסיותו ובצרך החזקתו באלקות, ורק טועה הוא באמתות האלקית בנקל להשיבו לאלקות האמתית בהבהיר לו כי יתר האלקות אין בהם ממש, ובהיותו מודע לצרך כח האלקי בנקל לו לשנות דרכו, אולם למתנכר ומתכחש לאפסיות האדם, ולדעתו האדם עצמו יכול להיות אלקים של עצמו, אם כן מה לו לחפש אלקים כשמאמין הוא באמונה שלמה שהוא האלק של עצמו כאמונת פרעה ''לי יאורי ואני עשיתיני''.
והתנכרות והתכחשות זו חוזים אנו במו עינינו מכל פנה, ראשית נתבונן, הרי אנו כאן במדינת ישראל חמשים ושלש שנים, רסן שלטון המדינה נתון לדאבוננו מתחלתה בידי אפיקורסים, מינים, שונאי הדת, שונאי שומרי הדת ובכללם את חכמי ישראל, חרוט על דגלם כחי ועצם ידי עשה לי את החיל זה. כלי התקשרת בידם, משם משמיעים דברי מינות ואפיקורסות החודרים כארס בלב מאזיניהם ומדיחים מאמונה ומכל דבר שבקדשה, ואם פעם היתה עבודה זרה העשויה מגלמי עץ כסף וזהב, עתה ישנה עבודה זרה המדברת.
ואם יבוא אדם ויאמר, למה תאמר שהמה מדברים כפירה ואפיקורסות והלא אמנם אינם מזכירים שם שמים אולם גם לא מדברים נגד ה'.
ובכן יש לנו להבין, הלואי שפותחי החדשות ומפרשי המארעות בכלי התקשרת היו פותחים את תכניותיהם במלים ''אין אלקים בישראל'' ורק כחותינו המה המובילים, וכדומה דברי נאצה וכפירה, כי אז היה כל יהודי שומר מצוות מאמין בה' מבין, זהו, רדיו זה טרפה, אסור לשמע אותם, הם בשלהם ואני בשלי, לעולם לא אאזין לשום תכנית משלהם כופרים המה אפיקורסים המה.
אולם לדאבוננו, אנו במבוכה גדולה, שהרי אינם משמיעים דברי כפירה במפרש, אלא מדברים בדרך טבעי, ומפרשים את כל המארעות בדרך המקרה והסבות, והכל כדבר טבעי המובן מאליו, ואין אפלו בדעתם שישנו כח אלקי במציאות בכלל ומשום כך אין מזכירים שם שמים אף בלשון שלילה, כי אין ענין להזכירו או שלא להזכירו אחר שהחליטו על התנכרות והתכחשות גמורה לכח העליון ואין ענין להזכירו לא לשבח ולא לגנאי, וכל מערכת הפוליטיקה נערכת רק על פי פרשנים חסרי אמונה ששם שמים אינו תופס אצלם מקום במאומה.
ובכן חושב לו אדם חרדי שומר תורה ומצוות, מה בכך אם אשמע חדשות ופרשנות מארעות העולם, וכי יפגע בי הדבר הלא הם בשלהם, ואני בשלי, אני דתי והם חלוניים וכי אהיה משפע מהם.
ואינו מבין שבשמיעת חדשות מפוצץ הוא אזניו בדברי מינות ואפיקורסות, שהרי כל המשתמע מאותם חדשות הוא, אנו האלקים של עצמנו. ''אנו נמגר את האויב'' ''אנו נגיב בתגובה חריפה'', ''כחותינו השיבו אש וחזרו בשלום לבסיסם'', כחות הבטחון, כחות צה''ל, כחות המשטרה, ועוד בטויים כפרניים המחלחלים ב''התר'' גמור לתוך אזנם של שומרים תורה ומצוות ללא שום הרגשת פגיעה באמונה הדקה והעדינה שיכולה להפגם מכל נדנוד של כפירה. וכלשון החזון איש: ''אמונה הנה נטיה דקה מעדינות הנפש''.
ה''חפץ חיים'' היה אומר, שאת האמונה יש למשמש בכל שעה. את האמונה יש לבדק בכל פעם שמא חס ושלום נתקררה אצלו, ואם לא יבדק וימשמש בה לבסוף ימצא שקפאה אצלו לגמרי, וכמשל הממלא וטורח במלוי מים מהבור, ומניחם בחוץ ביום כפור, ומתעצל למשמש בהם מדי פעם פן קפאו לו, ולאחר שעות כשנצרך מאד לאותם מים שטרח למלאתם בא בריצה אליהם ומצאם קפואים בדלי ואין מה לעשות אתם, כן הוא המתרשל מלמשמש באמונתו לבסוף ימצא עצמו קפוא באמונה.
מספר על הגה''צ ''שומר אמונים'' שפעם בא אליו חסיד אחד ובפיו שאלה בנושא אמונה, והשיב לו הרב תשובה הוגנת ומספקת. לאחר מכן ראו שנעכרה קצת רוח של הרב, וכששאלוהו על כך השיב, פלוני בשאלתו קצת קררני באמונתי, ושוב שאלוהו הלא שמענו את תשובת רבנו שענה לו תשובה יפה ומספקת, ענה, שאלה ואף שיש עליה תשובה זה לא כמו שאין שאלה כלל, עצם המחשבה על השאלה באותו רגע כבר מצטננת האמונה.
מה אם כן נאמר על אדם שיושב ושומע זמן ממשך את פרשנותם של אותם כופרים הרחוקים מאמונה, ומאזין למהלכי התנכרותם לאמונה שכל יסוד דבריהם בנוי על אמונת המקרה והטבע הכח וההשתדלות.
ולא רק התקשרת שהנה עבודה זרה המדברת בעוכרנו, כל מהלך החיים של בני האדם הרחוקים מתורה ומצוות שמסביבנו הנו מהלך חיים כפרני, אם זה אליליות העבודה, מה יותר מפח נפש יש לאדם כשאומרים לו פטרת מעבודתך, הלא באותה שעה מרגיש כמי שמת לו אלוהו. או כמו כן אליליות הרפואה, מאמינים ברופאים כמחיה מתים, וכשהרופא נואש ומיאש הרי שהאדם מאבד בזה את כל יציבותו ומגיע עד שערי מות. וכל מהלך החיים כאן משתת על רדיפה לממון מתוך רבוי השתדלות, שעות נוספות, חנפה, ותור על עקרים מיסודות הדת הכל למען הביא טרף הביתה. אם כן מסובבים אנו בארח חיים של אנשים הרחוקים מאמונה, ואין ספק שמצטננת ומתקררת אצלנו האמונה מיום ליום, ואם לא נמשמש בה ונעוררה נמצאה קפואה אצלנו לגמרי, רחמנא לצלן.
ב. התפתחות המדע - החדרת הטבע והמקרה
והנה לקינו בכפלים בהתפתחות חכמת המדע והמחקר לחתר ולמצא את הסבה הטבעית בפעלתם של פריטים רבים בתחום האסטרונומיה, גוף האדם, הבחנת הרפואה, התזונה, האלקטרוניקה וכיוצא לאין ספור. האלקים חשבה לטובה ללמדנו את עצמת חכמתו יתברך ועד כמה רבו וגבהו מחשבותיו ממחשבותינו מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, והמה נצלוה לרעה לראות את הטבע שבכל פרט, ומתחזקים המה בטעותם בהאמנת טבעיות ומקריות העולם. ומה שהיה נפלא מהם עד עתה שאולי בזה היה סכוי להביאם במעט להתבוננות כי גבהו מחשבותיו ממחשבותינו, הרי שעתה בגלותם קצת מעמק חכמת הבריאה והברואים בארח טבעי, גבהה רוחם וזחה עליהם לדעתם לשים הכתר לראשם ולהתחזק בטבעיות מהלך הבריאה במקום להעמיק יותר על גדל יוצרה.
כך שהתפתחות המדע והמחקר חזק את ידי מתנכרי האמונה לראות את מהלך הבריאה כטבעי, וגם במה שעדין לא גלו ונפלאו מהם סודות הבריאה מאמינים המה שישנו מהלך טבעי לכך אלא שבמשך הזמן עוד יגלוהו ויעמדו על סודו, וכמו שדברים רבים נעלמו מהם בתחלה ולבסוף נתגלו להם בדרך מחקר הטבע כן יהא ביתר הדברים שעדין נעלמים מהם, ובסך הכל כבר למדו את עצמם שלא להתפעל ולהתרגש משום נס ופלא כי כבר מספיק מצאה ידם מנסיונות רבים להחזיק טובה לעצמם ולאמונתם כי לכל ישנו מהלך טבעי והוא ואך הפועל, רחמנא לצלן.
הרי כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם, למאמינים כל גלוי וממצא מחקרי מחזק את אמונתם לראות עמק חכמתו יתברך ומה רבתה בינתו בכוננו עולם מחשב בדקדוק ובתכלית, והמה ילכו ויצעדו בתקף האמונה ביתר שאת, ואלו הפושעים הרחוקים מאמונה יכשלו בם לחזק את דעתם הכוזבת באמונת טבעיות העולם, ושאכן ישנו הסבר הגיוני וטבעי הנסבל על בני אדם במהלך הבריאה, ואין נסתר מחכמת האדם ומשכנעים עצמם שגם בדברים שאין ידם משגת ילמד המפרש על הסתום, והבא לטמא פותחין לו, לטמאת עצמם במינות וממנה פנה ומכשול יהא להם לעבר על כל התורה כלה.
ג. נסיונות היסורים
טעם שלישי לבאור דברי אור החיים מדוע דורנו מתמודד בשער הקשה שלא התמודדו בו מעולם שום דור ודור הוא סבת היסורים הרבים שנועדו לדורו של משיח כמובא במדרש ''שוחר טוב'':
ג' שלישים של יסורים הועיד הקדוש ברוך הוא לעולמו, שליש נטלו אבות העולם כולל גלות מצרים. שליש לכל הדורות כלם, ושליש לדורו של משיח, הרי שדורו של משיח יצטרך להתמודד בנסיון היסורים בכמות ובאיכות עצומה שבעבר התפרשה על פני אלפי שנים, הרי שזה עתה יתרכזו ויצטמצמו בדור אחד, ואין ספק שהיסורים מהוים נסיון קשה לאמונה, הכיצד והיאך יקבל האדם את יסוריו מבלי לפלט מלה שלא כהגן.
ומובא בגמרא סוטה (מ''ז) ''כי מי בז ליום קטנות'', מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא קטנות אמונה שהיתה בהם.
והוא פלא מצד אחד קורא אותם צדיקים ומאידך אומר שיש בהם קטנות אמונה. אלא נתבונן בהמובא במדרש רבה בראשית על הפסוק: ''למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'':
''מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר לבטלה'', יעקב אבינו שמעיד על עצמו ''ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים''. מאה ושלשים שנה של יסורים וסבל, ובכל זאת מעולם לא אמר יעקב אבינו מלה שלא במקום, כל ימיו דבריו היו שקולים ומדודים מה כן לומר ומה לא לומר, כדי שחס ושלום לא יטיח דברים שלא כהגן כלפי הבורא.
ובאמת מדרגה כזו נאותה רק לבחיר שבאבות יעקב אבינו ע''ה, שדמותו חקוקה בכסא הכבוד. הוא שעבר את מגון הטרגדיות שישנם עלי אדמות:
אם זה התאלמנות מתה עליו רחל ולאה.
אם זה שכול בנים היש יותר קשה מזה בהעלם ממנו יוסף בנו?!
אם זה רדיפה על חייו עשו אחיו מבקש להרגו.
אם זה צער גדול בנים אנס דינה.
אם זה קשי זווג בגיל 77 מחפש זווגו ונאלץ לקבלו רק לאחר 7 שנות עבודה עד היותו בן 84 ואחרי הכל עוד מתרמה בהנתן לו אשה אחרת.
אם זה קשי פרנסה 7 שנים עובד חנם ובהחלפת המשכרת עשרת מונים.
אם זה חלי הראשון שחלה מיום שנברא העולם היה יעקב אבינו וכנאמר: ויאמר ליוסף הנה אביך חלה.
אם זה גלות וירד יעקב מצרימה.
אם כן לא היו סוג יסורים שלא עבר על יעקב אבינו, ועם כל זה מעידה עליו התורה מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר לבטלה, מעולם לא נפלטה מפיו מלה שלא במקום.
אולם אומר המדרש חוץ מפעם אחת בחייו שאמר דבר לבטלה, והוא:
''למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח''.
נורא, הרי היה זה בשיא עצמת צערו ויסוריו של יעקב אבינו ע''ה, יוסף איננו, שמעון איננו, שהרי נאסר בערבון במצרים, ואת בנימין תקחו?! מצב של נסתלקה ממנו רוח הקדש והנו בקטנות המחין ביחס למדרגתו של יעקב אבינו ע''ה מצער בנו יוסף שאינו מתנחם עליו. ועתה באים לקחת ממנו אף את בנימין, הרי זה שיא צערו, שהרי בנימין הנו הנחמה היחידה שיש לו מכל צערו, ואז נפלט מפיו משפט עדין ''למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'', ועל זה הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא: ''למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ''.
נתבונן, יעקב אבינו הלמוד ביסורים נוראים, פעם אחת בחייו שאל ''למה'', ועל זה הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא, אנו, ולו נחשב כצדיקים אצל הקדוש ברוך הוא, כמה פעמים יוצא מפינו מלת ''למה'', אין בכחנו לספר את פעמים מלות למה שאמרנו בימי חיינו, וגם לא נוכל לספר את מלות ה''למה'' שאמרנו בשנה האחרונה וגם לא בחדש האחרון ואולי גם לא בשבוע האחרון, זהו קטנות אמנה שנמצאת גם אצל הצדיקים.
ועל זה אומרת הגמרא ''מתבזבז שלחנם של צדיקים לעתיד לבוא'', והוא נורא משלחן המעדנים של העולם הבא שקורת רוח שם הנה ככל חיי העולם הזה, מתבזבזים ממעדני אותו שלחן לצדיקים בגלל שאלות ה''למה'' הרבות.
שלמות האמונה הנה להתבטל לרצון ה' בכל מקרה, אנו באים הביתה עם מטר של שאלות ''למה'', למה לא הלכת למקום פלוני, למה שכחת, למה אמרת, וכדומה, קוצפים ורוטנים מעגמת נפש מתקוות שצפינו להם, כל אכזבה ממלאת לבנו צער וקצף, כל טרחה הנה עול עלינו המלוה בעקום פנים ושפתים, אדם שוכח משהו ונצרך בשביל כח לטרח ולחזר כועס על עצמו למה שכחתי, למה אחרתי, אני אשם, או שמאשים אחרים. וכשלא נענה אדם בבקשתו מחברו לעשות רצונו כועס ומקפיד, כל הפעלות האלו מבזבזים לאדם שיהיה הצדיק הגדול ביותר את שלחנו לעולם הבא.
החפץ חיים היה אומר, אם אחרת לאוטובוס אל תאמר אחרתי לאוטובוס אלא אמר הקדמתי לאוטובוס הבא. דהינו אל תתלה את העכוב במחדלך או במחדל זולתך קבל זאת באהבה ובקלות כאדם שמקדים לבוא קדם הזמן שאינו כועס ואינו מקפיד על אף אחד.
אם כן אחר אשר דורנו דור המשפע ביסורים רבים גדולים וקטנים נסיונות האמונה המה אצלו קשים מנשא. וזו סבה נוספת לרבוי קשיי האמונה והתמימות בדורנו יותר מדורות קודמים.
ד. נסיונות העריות
סבה נוספת לקשי האמונה בדורנו היא טמאת העריות בפריצות וחציפות בפרהסיא. אומרת הגמרא בסנהדרין (ס''ג) :
''יודעין ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא בקשו לעבד עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא'',
הרי שככל שמתרבה פתוי העריות גורם גדול הוא לאבד את האמונה כדי לאפשר את רגע המצפון בעברת העריות, והרי גדול כח השחד, כי השחד יעור פקחים, ואם כן ככל שגדל פתוי העריות גדל שחד הרצון והתאוה לעות את הדעת מהאמונה הפשוטה בשכר וענש ולהטיל קלות וספקות בעקרי הדת מה שיאפשר למלאת את ספוק התאוה בקר רוח ובשויון נפש.
ובעצם שתי נקדות אלו אמונה וקדשה לעמת המינות וחלול הקדשה המה המיחדים אותנו ביחוד הסגלה מכל העמים.
וסוד זה ידע עמלק בראשית דרכו להלחם בישראל, וביתר שאת מגביר מלחמתו בנו בשתי נקדות אלו בסוף דרכו כהיום, קדם מחיתו מהעולם.
עמלק הוא העם שלא יכל לסבל את יחודיות עם ישראל וסגלתם על כל העמים, עמלק הוא העם שלא יכל לסבל את הנאמר כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגלתו. עמלק בגאותו ובקנאותו שהעבירתו על דעתו לא יכל לסבל שעם זה הביך וגרם ל''אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד''. והחליט להלחם בם, ואף שידע שיכוה, מסר נפשו והעקר לצנן את מוראם ופחדם של ישראל בעיני האמות.
ואיך עושין זאת, הרי להלחם בם אי אפשר ה' נלחם להם במצרים, ידע עמלק שתי נקדות מיחדים אותם לעם, וכנאמר ''אשר קרך בדרך'' ופרש רש''י שני פרושים: קררך וצננך שצננם מאמונתם, ופרוש שני מלשון קרי וטמאה שטמאם בעריות.
ידע עמלק שבאם יכשילם במינות ובחלול הקדשה ימאס בהם הקדוש ברוך הוא וירחקם מעליו.
ובמי התחיל בנחשלים, שהיה הענן פולטם מחמת עוונותיהם, והחל מזנב בהם ומכשילם במטרה לחדר למחנה ישראל, במסתופפים תחת ברכי משה רבנו והזקנים לא יכל עמלק לשלט, וכל שליטתו בנחשלים שמחוץ למחנה התורה.
וכמעשהו אז בראשית דרכו, כן מעשהו ביתר שאת עתה בהיותו קדם חסולו, שהרי תלה הקדוש ברוך הוא את שמו השלם וכסאו השלם במחיתו של עמלק, ויודע הוא שהשרדותו וקיומו תלויה בארך גלותן של ישראל, ומתאמץ הוא לעכב את גאלתן, ובמה נאחז הוא, נביט היום ונראה אם לא בשתי נקדות אלו של טשטוש האמונה וחלול הקדשה.
כך שבעצם כל הרוצה לזכות במצוה הגדולה ביותר של מחית עמלק שבמחיתו תלויה ישועתן של ישראל וכביכול ישועתו של הקדוש ברוך הוא, הלא בכך שיעמל לחזק את אמונתו וקדשתו ולעמד בנסיונות הזמן הקשים שבימינו ובכך יזכה לראות בשוב ה' ציון.
וזהו שנאמר בנבואה לחבקוק לדור האחרון, בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, לא אמר ואיש או ואדם באמונתו יחיה אלא ''צדיק'', וידוע שצדיק נקרא הנוטר יסוד, ואם כן כלל בעצם חבקוק ב' דברים ''צדיק'' הנו נוטר היסוד, ''באמונתו'' הנו המאמין, והוא שיחיה לעתיד, וקרא חבקוק זה בשם אחת, כי בעצם על ידי אמונה אפשר לצאת מכל הנסיונות אלא שחיב שיסלק השחד שהוא התאוה כי השחד יעור עינו לעות ולספק לו את אמונתו, ולכן וצדיק על ידי שיהא מרחק מהתאוה ולא נגוע ומשחד להיות דבק בה אזי יזכה לאמונה שלמה והיא שתביאנו לחיי העולם הבא.
ה. ירידת הדורות
סבה חמישית לקשי הנסיונות בדורנו שנתמעטו אנשי אמונה, ישנם גדולי ישראל אבל המה בבחינת ''ראוי שמואל שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכו''. בודאי יש בדורנו גדולים וצדיקים אלא שמפאת שאין הדור ראוי נמנעת מהם גלוי שכינה כבדורות שעברו שהיו ראויים יותר.
ובהצטרף עלינו הכל יחד, רבוי הנסיונות עריות כפירה בצרוף מעוט גדולי הדורות, הרי שאנו כצאן תועה ואובד ללא רועה בצרוף הפרוד והמחלוקות עדרים עדרים, גדול כים שברנו מי ירפא לנו, ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, דוקא בגלל כל הצרופים בישין המסובבים אותנו אם כן דורנו הוא שעושה את עבודת הפרך שלא עשוה מעולם בשום דור, דורנו הוא המפצח את קלפת האגוז הקשה ביותר, ולכן גם אם זעירים אנו בעינינו גדלה וכבוד מחכה לנו, וכל מעשה והתגברות שלנו מרעישה התפעלות ושמחה בעליונים, ובתם עבודתנו עבודת פרך זו אשר עיני כל הדורות הקודמים מיחלים לנו לסימה נזכה להחיש את הגאלה במהרה בימינו אמן.
חרות אמתית
רגילים אנו לפרסם את נסי ה' ונפלאותיו על כל מופתיו ונסיו אשר גמלנו ביציאת מצרים ביחס לגאלת גופנו משעבוד לגאלה ומעבדות לחרות, וכמדמה שפחות מתיחסים לגאלת הנפש שנגאלנו בה בצאתנו ממצרים, גאלת הנפש לה זכינו יש בה ב' פרטים, א. חרות הרצון, ב. חרות הדעת. ונבארם אחת לאחת בסיעתא דשמיא.
א. חרות הרצון
ונקדים לבאר קדם מהי חרות אמתית לעמת חרות מזיפת.
לאדם נדמה מהי חרות אמתית, כשאיני עבד לאף אחד, ועושה אני כרצוני וככל אשר יעלה על לבי, וכל אשר תשאל נפשי אמלא רצונה ללא מגבלה, זהו בן חורין.
נתבונן.
מטיל לו אדם ברחובה של עיר להנאתו בהרגשת בן חורין, ומשוטט בעיניו על כל מה שלא שיך לו, והנה נתקל בחנות בגדים שלצדה חלון ראוה של מבחר החליפות ויתר בגדי תפארה, מיד מחליט כזו חליפה יפה אני חיב לקנות. אף על פי שסכום הכסף שבידו לא מרשה לו לקנות מצרך זה, אולם אינו יכול לעמד בחמדת לבבו נכנס וקונה חליפה יפה ויקרתית.
ממשיך הלאה בטיולו ברחובה של עיר והנה נתקל הוא בחנות מכשירי טלפון, ורואה הוא מכשיר פלאפון חדש שיצא זה עתה כל כך יפה וכל כך קטנצ'יק תענוג ממש לאחז אותו, נכנס לשאל למחירו, חסרון הכיס שאצלו לא עומד מול הרצון לחטף את אותו מכשיר חמוד, רושם צ'יק דחוי ובתאוה גדולה נוטל את המכשיר החדש ועל אף שיש לו כבר מכשיר דומה בבית רק קצת יותר ''ישן''.
ממשיך הוא הלאה ולחטמו נכנס ריח תבשילים שאי אפשר להתעלם מהם, ולעינו מסעדה יקרתית, העופות שם מתגלגלים מול האור הזורח עליהם. קציצות חומות מבשלות ומטגנות שריחם נודף עד עמק נשמתו, מיד נכנס הוא למסעדה, ובידו החליפה היקרתית ומכשיר הפלאפון החדש, ומזמין ארוחת מלכים מכל אשר יתאוו עיניו, בקשי יכול הוא לאכל את חצי מנתו קם ומשלם במיטב את יתרת כספו שנשאר בכיסו.
בואו ונספר לכמה אדונים משעבד אותו ''בן חורין''.
אדון ראשון שלו משעבד אותו ''בן חורין'' הלא הוא ''מיסטר חליפה'', זהו האדון המשעבד הראשון של אותו אדם החושב עצמו לבן חורין. הלא החליפה שהנה חתיכת בגד כבר עשתה אותו לעבד לה, להשתחוות ולהכנע לרכשה בעל כרחו, בכפיה שלא יכול הוא להתנגד לה.
ומיהו אדונו השני של אותו בן חורין הלא הוא ''מיסטר פלאפון'', הוא זה שמצא עבד שינחהו אחר כבוד לביתו וימסר את כל מאדו בשבילו.
''ומיסטר העוף בגריל'' הוא אדונו השלישי של אותו בן חורין, הוא האדון השלישי שהצליח להשתלט ולכבש תחת ידו את אותו קל דעת.
הלזה יקרא בן חורין?!
לעמתו מתהלך לו אדם בן חורין אמתי היודע מהו בעל ערך אמתי ומהו בעל ערך כוזב. וכשנופלים עיניו בחנות החליפות אומר הוא לעצמו, אני הבעל הבית של עצמי ואני הוא האדון של עצמי לא אתפתה לעשות כתאותי, וכן ביתר דרישות תאות לבו מחליט הוא לא אעשה אדונים עלי, אני האדון ואני אקבע לעצמי מה לעשות את אשר בינתי ושכלי מבינים ולא את אשר רצונותי מושכים אותי, זהו בן חורין אמתי.
התבוננות נוספת לבן חורין אמתי לעמת עבד, עבד אין לו משלו כלום מה שקנה עבד קנה רבו, מהות העבד להפיק את שביעות רצונו של אדונו, הרי שלפי זה בן חורין שהוא גדר ההפוך מהעבד להיות כל אשר יצא מתחת ידו בשבילו, ולא יהנה זר ממעשה ידיו, אלא הוא בלבד.
האם ישנו בן חורין בעולם יותר מבעל תורה ומצוות, הרי גם אם תקח את האדם המאשר ביותר בעולם כשר חשוב הלא תמיד יש לו התחיבות בתקף תפקידו לעשות עבור אחרים, עבור בני מדינתו או עבור חזוק ממשלתו, אין אדם ושיהיה בתפקיד המכבד ביותר שאין לו התחיביות בתפקידו לאחרים, וזאת מפני שגם מה שמנה מאחרים לתפקיד זה זהו מאינטרס של הממנים אותו לתפקידו, ואם כן כמה שמעניקים לו יקר וגדלה לאותו מכבד זה מפני האינטרסים האישיים של המטיבים לו שיפיקו ממנו תועלת, סתם לא מעלים אדם לגדלה לטובת עצמו בלבד.
אנו, בני ישראל נצטוינו תורה ומצוות, למען טובתנו בלבד, אין למעבידנו הקדוש ברוך הוא, שום אינטרס בעבודתנו, כמאמר הגמרא וכי מה אכפת לו להקדוש ברוך הוא אם נשחט בהמה מהצואר או מהערף, אלא לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את ישראל, וכמו שאמרו: ''רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'', מה שרצה הקדוש ברוך הוא שכלו טוב ותכלית הטוב להיטיב, הוא להיטיב לנו בלבד ללא שום הפקת רוח עצמי חלילה וחס, הכל נטו בשבילנו, הכל בשביל שיכנס לקפה שלנו בלבד ובל יתערב זר בשכרנו, הכל שמור לנו בלבד לתועלתנו בעולם הזה ובעולם הבא, היש בן חורין יותר מזה, שאינו מנצל משום פעלה שהנו עושה, וכל טרחו ועמלך ולו מהפרט הקטן ביותר הכל. עבור עצמו, אין בן חורין יותר מזה.
אמנם כפה אותנו הקדוש ברוך הוא לקבל תורה ומצוות, אולם אין התחסדות גדולה מזו שכופים אדם על מנת להיטיב לו ולהצילו מנצול אחרים, אין התחסדות גדולה מזו מלהציל עשוק מעושקו, אדם הכפוי לרצון אחרים או לתאותנות רצונו הנו עשוק לעושקיו, היש חסד גדול מזה להמצילו.
הרי זה דומה לאדם עני המחזר על הפתחים ומתבזה ומתיסר על חתיכת לחם ותפסו אדון אחד וכפה עליו להפסיק ממנהגו הבזוי הזה לחבק אשפתות, והכריחו לעבודה קלה ונוחה בהבטחת שכר עצום שירוח לו ויחיה כאחד מעשירי העם, האם זו כפיה תקרא הלא אין חסד גדול מזה.
ב. חרות הדעת
ונקדים לכך קטע שהבאנו בספרנו ''מאמין, האמנם''
מספר על הגאון רבי חיים מצאנז זצ''ל שנפטר בנו, והכאב היה קורע לב ומדאיב נפש, וכששאלוהו הכיצד יכול לשאת כאבו בדומיה, ענה: משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה יושב על כסאו, ובא אחד מאחוריו וסטר לו על גבו מכה כואבת וצורבת, ותכף הפנה ראשו לאחוריו בזעם לראות מי הוא המכה. ובכן, אם אכן היה המכה אדם זר שאינו מכירו, בודאי שהיה המכה מתקומם בהתאם בזעם ובכעס, אולם אם, כשמפנה ראשו לאחוריו, רואה שאין זה אחר מאשר ידידו אוהבו כנפשו, הרי שמיד מבליג על מכתו ומשיב בחיוך ובמאור פנים. והמשיך הרב ואמר: קבלתי במות בני מכה צורבת וכואבת, אולם כשהפניתי פני לאחורי לראות מי הוא המכה, ראיתי שבעצם זה הקדוש ברוך הוא שאין אחר שאני אוהב כמוהו ואין אוהב שאוהב אותי כמוהו, ואם כן, כל הכונה כאן לטובה.
והוא המבאר בספר ''שומר אמונים'' על הפסוק ''ואנכי הסתר אסתיר'', שנאמר כאן הסתר כפול, לפי שישנו הסתר אחד והוא עצם המכה, שהרי כל הסבל והצרות נובעים כביכול מהסתרת פניו יתברך מעמו, הפך ''יאר ה' פניו אליך'', וכן הפך ''השקיפה ממעון קדשך מן השמים'', אולם כל זמן שהאדם יודע מי נמצא אחר אותה ההסתרה ולא נעלם ממנו שהקדוש ברוך הוא האוהב הרחמן הוא הדוקר והמכאיב לתועלתו, הרי ששרוי הוא בהסתרה אחת בלבד שהיא עצם המכה, אולם אם נעלם ונסתר מהאדם מי מנח ומסתתר מאחרי המכה ורואה את המכה כטבעית ומקרית, הרי שאז מתקומם הוא בזעף ובכעס שאין כמוהו ולוקה הוא בקללת שתי הסתרות, וזהו קללת ''הסתר אסתיר''. ואמנם, גם אם אין בידינו למנע מעצמנו את ההסתרה הראשונה, שהיא עצם המכה, שאלו הם צרות רבות ורעות שנגזרו על דורו של משיח, אולם בידינו לפחות לחשך מעצמנו את ההסתרה השניה בכך שלפחות נדע מי עומד מאחרי המכות שעוברות עלינו, ובודאי ללא ספק שמהות עצמת המכה משתנית מחמת הידיעה, וכמו הנדקר במחט על ידי אדם עוין שהרגשתו אחרת לגמרי מהנדקר מרופא מזריקה כואבת לצרך רפואתו.
במצרים זכינו לאמונת ''אין עוד מלבדו ואפס זולתו'', הוא המכה והוא המרפא, וכל הנהגתו מדה כנגד מדה, כמה בן חורין אדם כאשר דעתו בחרות, וכמה בגלות קשה האדם כאשר דעתו בגלות, הרי ידיעת הדעת משנה את כל ההסתכלות ובידיעת הדעת לשמח הנפש או להעציבה.
שני בני אדם יכולים לעבר את אותם יסורים, והאחד יכול להיות בשמחה עצומה בראותו את דקירת החרב של הקדוש ברוך הוא כרפואה והחלמה לפצעי נפשו, והשני בעצב ובדכאון בראותו את יסוריו כנתנים מעוין ושונא ללא תכלית.
יגעת ומצאת
בשיחה א' התיחסנו לגאלת הגוף לה זכינו במצרים והשגחתו יתברך להצילנו ממבקשי רעתנו, והארכנו לבאר כי בעצם הנסים המפרסמים מטרתם ללמד על הנסים הנסתרים שבמשך כל הדורות.
בפרק זה נבאר כי כמו כן בגאלת הנפש לה זכינו במצרים בדרך נס מפרסם, באה היא ללמד על הנסים הנסתרים בגאלת הנפש במשך כל הדורות.
כשם שישנם מערכות חקים טבעיים שבהם ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו והם יום ולילה קיץ וחרף לא ישבתו, וכן כל מערכות טבע הבריאה מתפקדים כפי שקבע להם הבורא.
כמו כן קבע וחקק הקדוש ברוך הוא מערכות טבע רוחניים לעבודת ישראל בתורה ומצוות, אלא שיש הבדל בין קביעת וחקיקת הקדוש ברוך הוא את הליכות הטבע הנדרשים לצרך הצלתו והצלחתו של האדם בחיי החמר לבין הצלתו והצלחתו של האדם בחיי הרוח.
קבע הקדוש ברוך הוא וחקק שרב בני האדם יחיו את עצמם ואת בני משפחתם בכך שיעמלך לפרנסתם יחרשו ויזרעו יקצרו ויסתחרו ומזה יתפרנסו, וכשיחלו יטלו רפואות למיניהם לצרך רפואתם, אלא שנצטוינו לבטח בה' עם עסקנו בפרנסתנו וברפואתנו, ושלא לתלות את הצלחתנו במעשה ידינו אלא להאמין שהוא העושה לנו את החיל.
וכמו כן קבע הקדוש ברוך הוא וחקק כטבע לצרך הצלחת חיי הרוח של האדם שיעמל בתורה ומצוות יתיגע עליהם יעלה ממדרגה למדרגה, וככל שיעמל ויתיגע יותר ישיג אותה ויזכה להתקרבות ה'.
העולה, שבין עבודת האדם לצרך החיאת גופו ובין עבודתו לצרך חיי הרוח מסובבת בדרך השתדלות ועמל טבעי שחקקו הקדוש ברוך הוא בטבע בריאתו.
במצרים הראנו ה' נסים מפרסמים בשדוד מערכות הטבע, וכאמור הנס של גאלת מצרים היה הן בגאלת הגוף והן בגאלת הנפש כמבאר בשיחה א' ובשיחה ב', מטרת הנסים המפרסמים מבאר ברמב''ן לצרך הנסים הנסתרים, לגלות שבעצם גם המציאות שמגיעה עלינו לאחר סבות וסבות לסבות חיבים אנו להסיר את העטיפה והמעטה של הסבות ולראות את המציאות מהסבה הראשונה שהיא הקדוש ברוך הוא ללא כל שתוף ולשם כך חשף הקדוש ברוך הוא את זרוע קדשו, בטל את חקיקות הטבע של הבריאה לצרך גאלתן של ישראל לשעתו ולצרך הלמוד לדורות שנבין בינה הגם שארועי הטבע חזרו למקומם בעצם אין עוד מלבדו כמבאר באריכות בשיחה א'.
בגאלת הנפש בה נגאלנו בצאתנו ממצרים כמו כן נהג בנו הקדוש ברוך הוא שדוד מערכות הטבע הרוחניים, שהרי מצבנו היה בצאתנו ממצרים ''ואת ערם ועריה'', ערמים מהמצוות כמו שדרשו חז''ל, ואם כן מצדנו לא היתה שום אתערותא דלתתא, ושום השתדלות ועמל כפי שדורשים החקים הטבעיים הרוחניים מהאדם שכדי שיזכה למדרגות רוחניות צריך לעמל ולטרח, ובפרט עד כדי להגיע למדרגות נשגבות ברוח הקדש ונבואה, וכאן זכו ישראל מתוך מצב של מ''ט שערי טמאה להגיע לנבואה תוך מ''ט יום ''פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש'', וכמו שדרשו חז''ל על הפסוק ''זה אלי ואנוהו'' ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. הרי שכביכול פסח ודלג הקדוש ברוך הוא על דרישותיו מעם ישראל, שהיא דרישת אתערותא דלתתא ובגדר מתנה נתן להם מדרגות רוחניות גבוהות ונשגבות. וכמו שבגאלת גופנו מעבדות לחרות ומשעבוד לגאלה שדד הקדוש ברוך הוא מערכות הטבע הפיזיים של העולם, כמו כן לצרך גאלת נפשנו שדד הקדוש ברוך הוא מערכות הטבע הרוחניים הדורשים עמל וטרחה וגאלנו בנסים בהרעיפו עלינו מדרגות רוחניות ללא עמל וטרח.
ונמשיך להקיש את גאלת הנפש לגאלת הגוף.
כשם שמטרת הנסים המפרסמים בגאלת הגוף שנגאלנו היו ללא השתדלות, שהרי נצלנו ממצרים ללא חרב וללא חנית, ועם שלם יוצא ביד רמה לעיני כל מצרים ללא שום עמות ולא חרץ כלב לשונו, וכן יצאנו מעניות ודלות למצב של רכוש גדול וינצלו את מצרים, ולאחר מכן נזון עם ישראל 40 שנה במן מן השמים, ענני כבוד, שמירה עלאית במדבר נורא ארץ נחש שרף ועקרב, וכל זאת להורות לנו לדורות כי הגם שנצטרך להצלחת חיינו חרב וחנית, או נצטרך לפרנסתנו עמל וטרח נאמין שכל זה סבות טבעיים חיצוניים, ובעצם אין גורם למציאות מלבד הסבה הראשונה שהיא רצונו יתברך.
כן נקיש לגאלת הנפש, הגם שנצטוינו במערכת חקי הטבע הרוחניים לעמל ולהתיגע בעמל תורה ומצוות עם כל זה אסור לנו ליחס את השגותינו והצלחותינו לעמלנו אלא למתנת ה', הנסים המפרסמים של גאלת נפשנו במצרים ילמדנו על הנסים הנסתרים בגאלת נפשנו לדורות, שבעצם אנו יגעים ומשתדלים אולם בסופו של דבר מקבלים את השגותינו בגדר מציאה, והוא ענין ''יגעת ומצאת''.
והוא ענין ''יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלי הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו''.
וב''ה נרויח רוח גדול, והוא כשם שהידיעה והאמונה שלמדנו מהנסים המפרסמים של גאלת הגוף מלמדים אותנו לנסים הנסתרים של הצלחותינו החמריים וזה דבר מחיב רגע ושלוה, אמונה זו מסירה מהאדם מתיחות ורגז בהיותו יודע שבעצם אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, ה' זן ומפרנס מוריש ומעשיר.
ואין מה להיות בדאגה וברגז אחר ''שההשתדלות והחריצות שקר והגזרה היא האמת'', כלשון החו''ה, ומבין האדם שהמטל עליו הוא ההשתדלות בלבד ואת ההשגים הוא הטוב בעיניו יעשה ואין בידו לשנות מאומה.
אזי, כמו כן עבודת ה' מחיבת להיות אצלנו מתוך רגע ושלוה ללא מתיחות ויאוש, שאמנם נשתנתה מחיבות העבודה הרוחנית של האדם מעבודתו החמרית, שעל העבודה הרוחנית חיב האדם לעמל ולטרח בכל כחו יום ולילה לא ישבת מה שאין כן בעבודה הגשמית. אולם עדין חיב להשאיר פנה לבטחון בה' שהשגיו והצלחתו בפעל היא רק מתנה מאת ה' חלף עבודתו לכך אם ישיגנה מה טוב ואם לאו שכר עמלך בידו, שהעקר הוא הרצון וההשתדלות, אמנם ההצלחה וההשגים אינם ביד האדם כלל.
וכמו כן לעולם לא יראה האדם את עבודתו קשה מנשא בראותו לאי אלו השגים עליו להגיע, ועדין הוא רחוק מהם, וזאת באמר לעצמו, ההשגים מתנה הם, ואין עלי בדוקא להשיגם, מה שעלי הוא להשתדל ולהכין עצמי בכלים הראויים להשיגם וזאת בהשג ידי לעשות ואם כן על מה עלי להתעצב אחר שעושה אני את המטל עלי.
וזאת למדנו מהנסים המפרסמים בגאלת נפשנו. שבעצם ההשגים והמדרגות המה ממנו יתברך. והמה ילמדונו על הנסים הנסתרים שמשיג האדם מדרגות רוחניות שבעצם נסים המה, וכמתנה מקבלם לאחר שעמל וטרח להשיגם. והבן זה מאד, כי מאמונה זו ממנה פנה ויסוד לבסוס יציבות הרוח והנפש של האדם לבלתי היותו נשבר ומתיאש לעולם, ולעולם לא יקץ בעבודתו בין אם ישיג את אשר תאוה נפשו בין אם לא ישיג בהיותו יודע כי המטל עליו הו רק ההשתדלות ולא התוצאות וההשגים. וזאת למדנו מנסי מצרים המפרסמים שזכינו למדרגות נשגבות רוחניות ממנו יתברך ללמדנו הגם שבמשך הדורות לא נזכה למתנות כאלו, אלא נצטרך עמל, אולם עדין כל זה בגדר מעטה וכסוי להצלחה, כמו שהנסים של גאלת הגוף המפרסמים מלמדים על הצלחות גאלת הגוף המעטות בעטיפות סבות ובמקרים שבעצם אינם אלא בגדר מעטה וכסוי ואינם אמת מלבד האמת שאין עוד מלבדו ואפס זולתו.
וכדי שנבין זאת היטב וביתר באור נביא משל נפלא הממחיש לנו את אמונתנו זאת.
מעלית סמויה !
(מספר ''לקח טוב'')
''ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו''
(שמות לה, כא) משה רבנו מכריז: ''כל חכם לב בכם יבואו ויעשו את אשר צוה ה' '' והנה מתיצבים לפניו בצלאל בן אורי, אהליאב ועוד חכמי לב היודעים: לחשב מחשבת, לעשת בזהב ובכסף ובנחשת, ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת... לעשות כל מלאכת חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש וארג''.
וכאן יש להבין מנין היתה לאותם חכמי לב ידיעה כה נפלאה במלאכות עדינות אלו הדורשות ידים מימנות ביותר של שנים רבות, והלא עד לא מזמן היו ידים אלו בעבודת חמר ולבנים וכל עבודה בשדה, ידים שהרגלו לעבודות גסות ואיך נהפכו לידים העוסקות בזהב.
על כך מתרץ הרמב''ן: כל מי שמצא את טבעו יודע לעשות במלאכה, ויגבה לבו בדרכי ה' לבוא לפני משה לאמר לו: אני עושה כל אשר אדוני דובר. ע''כ. כלומר באו האנשים עם רצון בלבד עם נכונות ואמונה להתאמץ ותו לא. ובמשל הממחיש נאריך בבאור הענין.
מלך אחד בנה מגדל גבוה בן מאה קומות והודיע שהראשון שיצליח להעפיל ולעלות עד ראש המגדל, יקבל פרס גדול. מיד באו רבים ונסו את כחם, אך עד מהרה נוכחו לדעת שאין המשימה קלה כלל וכלל. רבים פרשו מהתחרות כבר בהגיעם אל הקומה השלשים, אחרים התאמצו והצליחו לעלות עד הקומה הארבעים. יחידי סגלה גבורי כח התאמצו ביותר, והעפילו עד הקומות שבין השבעים לשמונים. אולם כאשר הגיעו אותם יחידים לקומה השמונים צנחו על סף עלפון ואפיסת כחות. המשימה נראתה בעיני כלם כבלתי אפשרית, והזכיה בפרס הפכה להיות חלום שנגו. יום אחד פשטה השמועה שאדם אחד הצליח להגיע אל הקומה העליונה, וכי הוא עתיד לקבל בקרוב את הפרס הגדול שהבטח על ידי המלך.
ביום קבלת הפרס נאספו המונים לראות את האיש, ולשמע מפיו כיצד הצליח לבצע את המשימה הקשה הזו. קם האיש וספר לקהל הנאספים: ''כלכם סקרנים לשמע מהו סוד ההצלחה, כיצד הצלחתי לבצע את הדבר שרבים בקשו לעשות ולא יכלו. אם כן, המשיך האיש, גם אני פקפקתי בשלב מסים אם אצליח. היה זה לאחר שראיתי שבהגיעי לקומה הששים חשתי כבדות וקשי גדול בבצוע המשימה. אולם באותו רגע גמלה בלבי החלטה נחושה שאני חיב להצליח, ועם החלטה זו המשכתי''.
''כאשר הגעתי אל הקומה השבעים, הרגשתי שכחותי כלים ממש. אך לאחר מספר שניות של מנוחה, התאוששתי והרגשתי שאני מסגל לטפס מספר קומות נוספות. אמנם לא ידעתי מה יועילו לי מספר קומות יחידות כאשר בפני עמדו שלשים קומות כדי להגיע למטרה, אך המשכתי בכל זאת. אמרתי בלבי, אשתדל לעשות את כל מה שבכחי. החלטה זו נתנה לי תנופה מחדשת, ובכחה עליתי עשר קומות נוספות. כאשר הגעתי לקומה השמונים חשתי שהגעתי לסף כחותי''.
''לרגע חלפה מחשבה במחי שחבל להמשיך ולהתאמץ, הרי אל המטרה בודאי לא אגיע. אך מיד התעשתי ואמרתי לעצמי: קומה נוספת הנך מסגל לעלות בזחילה? אם כן עשה זאת, שכן החלטת לעשות את כל מה שבכחך. ואכן בשארית כחותי זחלתי עד הקומה השמונים ואחת, וצנחתי על הרצפה מאפיסת כחות. באותו רגע נפתחה לפני דלת של מעלית. גלגלתי את עצמי פנימה, ועליתי במעלית עד הקומה המאה''.
הנמשל בעצם הוא מבשר הצלחה הרבה יותר מהמשל, שהרי במשל שקראנו לא הבטח לאותו מצליח שאכן ישנה מעלית סמויה באחת הקומות להעלותו לקומה המאה, ואלו אנו בעבודתנו הרוחנית מבשרים ומבטחים כי בשלב מסים בעבודתנו מנחת מעלית שתעלה אותו למעלות נפלאות, והיא הבטחת חז''ל ''יגעת ומצאת תאמין''.
נאמרה ההבטחה בלשון מציאה על היגיעה שנתיגע, על אף שמציאה מזדמנת היא ללא יגיעה, ללמדנו המטל עלינו הוא להתיגע, לעמל, וגם על הירידות והנפילות שם עמל נופל עליהם. שהרי מי אינו מתיגע ומתפרך מעמל הנפילות והקימות היש עמל מפרך יותר מזה. מי לא היה מאשר ומענג כשההצלחה בעבודת ה' ובנסיונות התוקפים אותו היתה מאירה לו פנים, ותמיד מוצא הוא את עצמו מנצח ורוכב על הסוס, הרי זו עבודת פרך לבנות ולהרס ושוב לבנות ולהרס כביכול.
אולם על יגיעה זו הבטיחו לנו חז''ל שנמצא מעלית באמצע דרכנו ואתה נמריא לגבה. ההצלחה בלתי משערת ''שנמצא'' את עצמנו בגדר ''מציאה'' במצבי נצחונות שמעל כחותינו.
כמה גבורים אבדו את גבורתם ומרך נכנס בלבבם עד כי נמס לבם בקרבם בראותם את עמס הנסיונות ותקף היצרים ותכיפות התקפתם ומתוך מסקנה ''זה לא בשבילי'' נפלו והתבוססו בדם חטאם ללא נסיון קימה.
כלל אמרו לנו חז''ל אין הקב''ה מנסה אדם אלא אם כן יכול הוא לעמד בנסיון זה, חיבים אנו להאמין בכלל ה, גם אם לא נראה לנו שכלל זה אמור לגבינו ורואים אנו את עצמנו בזה ''כיוצאים מן הכלל'', חיבים להשתכנע שאכז כלנו במסגרת כלל זה.
והאמת כדי להשתכנע בכך היא, שאמנם אמת היא שאין ביכלתנו להגיע לפסגת ההצלחות שאנו דורשים מאתנו אולם ישנה מעלית באמצע הדרך שתוביל אותו לפסגת ההצלחות, זאת חיבים אנו לשנן ולזכר, אנו נדרשים להשתדל ולעמל אולם כדי להצליח לכך נועדה מעלית המובילה להצלחה.
לא לנו להחליט מתי כבר מגיעה לנו בצדק אותה מעלית שנוכל כבר לקפץ עליה ולנוח מעמל העבודה. זאת רק כפי הנראה לחכמתו יתברך שהוא המחליט עד כמה צריך האדם עוד לעמל ולהתאכזב ושוב להתאושש, ורק כשי!ראה לחכמתו יתברך לשים קץ לעמל והיגע של האדם, אזי יזכה שמיד תופיע לפניו אותה מעלית להקפיצו למדרגות נשגבות המצדקות לו כפי עמלו ויגיעו קדם לכך, ואדרבה, כפי אשר נפרכה נפשו בעמל הנפילות והמעידות, ועם כל זה לא קצה נפשו בעמל עבודתו והתעקש להתחדש בכל פעם, על אף פתוי היאוש המכרסם בקרבו ללא הרף: חדל לך מעבודתך, לא תוכל לה, קשה היא מנשוא עבורך, ומבלי להטות אזן לקול שטן זה, ובנוסף לכל העגמת נפש והאכזבה המשיך העובד בתמימותו, כך יזכה מדה במדה ל''מציאה'' שהמצא תמצא לו באפן פתאומי באחת מיגיעותיו, ואז ימצא בחיי חיותו מנוחה נכונה בדרך המובילה לחיי עולם הבא.
לסכום:
נשלחנו לעולם למלחמה. המלחמה היא מלחמת האמונה נגד המקרה והטבע. עקר עבודתנו להלחם נגד הרגשות חושינו וביותר להלחם נגד ראית העין.
העין והחושים מראים לנו בעליל תוצאות סופיות דרך סבות וסבות לסבות, תפקידנו לתת את הלב והדעת שאין שום סבה מלבד סבת כל הסבות שהיא הקדוש ברוך הוא. וכפשוטו: ''אפס זולתו'' מבלתו ישנה אפסיות מחלטת וככל שישלים האדם עצמו במדה זו יותר הרי שמשלים הוא בכך את עצמו ומקרב את תקון העולם במלכות שדי, שתקונו תלוי בכמה שנכשיר את עצמנו יותר לקראת התקון השלם העתיד שהוא התגלות סוד יחודו השלם כמבאר ברמח''ל בספרו ''דעת תבונות''.
ומתוך אפסיות זו צריך האדם לגשת לתפלה ולתחנה להקדוש ברוך הוא כעני בפתח ובעצם עצת העצות לאמונה היא התפלה שהרי התפלה נתקנה לכלם, בקשת החכמה בינה ודעת גם לחכם כשלמה המלך, בקשת ותחנת הפרנסה בברכת ברכנו נתקנה גם לעשיר כקרח, ברכת רפאנו לכל מכאובינו ומכותינו נתקנה גם לגבור כשמשון הגבור, והכיצד, האין זו חוכא ואטלולא שבא עשיר ומבקש פרנסה, בא גבור ובריא ומבקש רפואה, בא חכם וגאון ומבקש דעת, אלא הגישה שלנו לתפלה צריכה להיות מתוך הבנה מה שיש לנו אינו שלנו כלל זהו פקדון בלבד, כי ''אפס זולתו'', רק אצלו יתברך שיך לומר ''יש לו'' אצלנו אין משג כזה ''יש לנו''. ואם כן גם החכם והגבור והעשיר צריכים להבין שאין להם כלום, סך הכל מפקד אצלם החכמה העשר והגבורה, וכיון שמצדם ריקים המה מכל צריכים לבוא לעולם בכל מצב כעניים בפתח להקדוש ברוך הוא שישאיר פקדונם אצלם ולא יטלנו מהם, הרי שהתפלה היא עצה בדרך ישירה לזכות לאמונה שהרי בתפלה מבטא האדם את אפסיותו וכמצהיר בבקשתו כי אין לו משלו כלום.