אור ברסלב

משפטי ישראל - על חגי ומועדי ישראל

חג הפורים

חג החנוכה

מעשה אבות

השאלה נשאלת: ממי ירש המן הרשע רצון לאבד את עם ישראל, מי היה מחנכו ומורה דרכו?!

מגלים לנו חז''ל: ''המן מזרע עמלק היה''.

ובכן, תאום מלא רואים אנו בין מעשה אבות לבניהם, ומעשה אבות יעשו בנים.

מעשה אבות עמלק:

עם ישראל עבר תקופה מפרכת ומיגעת בשעבוד מצרים הכוללת מיתת בנים ובנות והשלכתם ליאור, עבודת פרך, מרור חיים נורא. קם האלקים לגאל את עמו ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמופתים גדולים, שהרעישו והבהילו עולם ומלואו, וכנאמר:

שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען (שמות ט''ו, יד-טו).

וכמו שאמרה רחב ליהושע:

''ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם'' (יהושע ב).

מכות מצרים כללו עשר מכות מופתיות, ובסיומן נס קריעת ים סוף והטבעת צרינו בתוכו.

ובכן, ותרעש ותגעש הארץ. מי לא היה ירא לנפשו לההין לשלח יד בעם המופתי הזה, מי היה מעז לפצות פיו כנגד הקטן שבהם, הלא האלקים נלחם עבורם, וכנאמר:

''ה' ילחם לכם ואתם תחרישון'' (שמות יד, יד).

ובכן, כל אמות העולם השלימו עם עבדה זו - ברצונם או שלא ברצונם עם ישראל זהו עם מפנק כבן יחיד לאלקים והוא עושה עבורם אף שנוי מערכות הטבע, ואם כן אין מה להתמודד ולהתעמת עם עם זה.

היחיד שלא יכל היה לסבל עבדה זו, וקנאתו העבירה אותו על דעתו עד כדי ''התאבדות'', היה עמלק''.

ובמשל יפה המשילוהו רבותינו במדרש:

משל לאמבטיה רותחת שהיו הכל יראים לכנס לתוכה, קם לץ אחד, אמר: אני אכנס לתוכה, ואף על פי שאכוה ממנה אצננה לאחרים. כמו כן היו כל האמות יראים מישראל, קם עמלק ואמר אני אתחיל להתגרות בם, ואף על פי שיודע אני שאכוה אפתח פתח לאחרים להתגרות בם.

עמלק ראה את יראת האמות והחלטת התבטלותם לעבדה שישראל בניו בחיריו של האלקים והיתר טפלים אצלו עד כדי שמתערב בנקמתם לכלות ולאבד ללא רחם את כל מי שמנסה להתגרות בם.

את זאת לא יכל היה לסבל עמלק בשום אפן. ועל כן החליט: אני הראשון שאקום ואתגרה בם מלחמה, ואף שיודע אני שאכוה, אבל בכך אחליש את פחד האמות מלהלחם בישראל, ואוכיח להם שעם ישראל ככל האמות, גם אתם אפשר להלחם. ובכך רצה לטשטש את כל נסי מצרים ומופתי ה' ולהשכיחם מגויי הארץ. ועליו נאמר:

''ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד'' (במדבר כ''ד, כ').

ראשית גוים - שבאו להלחם בישראל ולקרר ולצנן את האמונה שהיתה לכל האמות בעצמת האלקים ובאהבתו לבניו בחיריו, ויותר מכך, צננו וקררו את האמונה גם בעם ישראל עצמו, שהרי עם ישראל, לאחר שראה את אהבת ה' אליהם במופתים ובאותות, בודאי ששפעו אמונה עצומה ובטחון אדיר באלקים שהנו אוהבם ושומרם לנצח, ובאהבה ומסירות קבלו על עצמם להיות נאמנים לו לנצח. ובמלחמת עמלק זו נתקררו אף המה מאמונתם ובטחונם באלקיהם, שהרי הנה עדין הנם עם ככל העמים הנתון למשסה.

ובפרט שזה היה בתחלת החלמתם מפצעיהם הטריים שספגו ממצרים, ובעת הזאת החלו להתרפאת מחליי גופם ונפשם העיפה והיגעה, וכנאמר:

''ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים'' (כי תצא כ''ה, י''ח).

ובעת הזאת בא עליהם עמלק כאשר ידאה הנשר לקלקל כביכול את כל מערכת עבודתו של האלקים בהחדרת אמונה ובטחון לעמו.

ועל כן עברתו של האלקים שמורה להם לנצח יותר מכל אמה ולשון, שהרי הם שנתנו פתח ואמץ לכל אמות העולם בהפגת פחדם מישראל, וביותר על כף שהתישו את עם ישראל עצמם מאמונתם באלקים.

מעשה אבות עשו בנים

המן הרשע, מבני בניו של עמלק, חזר על תופעת אבותיו. מה היה חסר להמן, הלא קבל טבעת המלך, כמו שנאמר:

''ויסר המלך את סבעתו ויתנה להמן'' (אסתר ג', י').

גדלו המלך אחשורוש על כל שריו, וכנאמר:

''גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו'' (אסתר ג', א').

צוה שכלם יכרעו וישתחוו להמן, וכנאמר:

''וכל עבדי המלך... כרעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך'' (אסתר ג', ב').

אולם: ''ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה''

זהו שהעבירו על דעתו, את הגאוה היהודית לא היה המן יכל לסבל בשום אפן. וכמו שאבותיו - עמלק - לא יכלו לסבל לראות את כבודן וגאותן של ישראל ביציאת מצרים ויחודם על פני כל אמות העולם.

וזהו כל רצון העמים, ובפרט עמלק וזרעו, לבטל יחודיותנו וגאותנו, ועז רצונם לראותנו עם ככל העמים. וזהו שזעק המן למלך אחשורוש:

''ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים... ודתיהם שנות מכל עם'' (אסתר ג', ח').

וכמו שמובא במדרש, שטען המן למלך, עם זה משנה הוא, אין תועלת ממנו למלך, מתבטלים מעבודתם, פעם בשביל ששבת היום, פעם בשביל שפסח היום, ויש להם דת משלהם, ואת דתי המלך אינם עושים, מתיחדים ומשמרים הם את דתם ומבטלים כל דת אחרת מפני דתם.

''קנאת הדת'' הקנאה הקשה מכל הקנאות (רמב''ם, מורה נבוכים).

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה

באמת יש להבין, מה כאב כל כך להמן שיהודי אחד בלבד מתעקש לא לכרע ולא להשתחוות אחר שכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים לו. והלא תופעה מצויה היא שלכל מלך או שר יש מתנגדים ושונאים. וכי שמענו פעם על מלך או שר שהיו הכל מעריציו ללא יוצא מהכלל? כמה מתנגדים לראש ממשלה או לשר בכנסת? וכי כלם אנשי שלומיו? ואם כן, שתופעה זו מצויה, מה חרה אפו כל כך?

ושאלה נוספת:

למה התעקש מרדכי מלהשתחוות להמן ובכך לסכן את כלל ישראל? היה משתחוה ונכנע לו, וכמו שמצינו ביעקב אבינו שהשתחוה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו עשו.

ולהאמור למעלה מובן היטב.

מרדכי היהודי חשש מחשש גדול. ראה והתבונן שעם ישראל בסכנה רוחנית, וכמו שאמרו רבותינו, שבסעדתו הגדולה של אחשורוש השתתפו גם מבני ישראל, וראה בכך חשש טמיעה, ובפרט שהרי ישראל אז היו בגלות ונתונים תחת חסדו וממשלתו של אחשורוש, ועלולים לאבד את דתם ותורתם, ובחן הוא, שמזמתו של המן להעבירם על דתם, וכמו שסופו הוכיח בטענתו עם מפזר ומפרד... ואת דתי המלך אינם עושים, ולכן ראה לנכון להפגין מרד נגד רודף הדת, וכמו שעשו החשמונאים נגד היונים, ולא נכנעו להם בשום אפן על שבקשו להעבירם על דתם. ולכן התעקש מרדכי ולא נכנע כדי לחזק את עמו להשאר תקיפים ונאמנים לה', וברור שחשש זה לא היה שיך אצל יעקב אבינו ע''ה, שראה במלחמת עשו כמלחמה פיזית בלבד שהרי אינו תחת ממשלתו ומרותו. ובהפרדו מעליו, נפרדת שליטתו, ואם כן, למה לו להתעקש ולהסתכן.

ובכן גם תפתר שאלה ראשונה, מה כאב כל כך להמן על שיהודי אחד לא משתחוה לו. אלא, היות וקנאתו על דתם אינה יכולה שאת, וראה במרדכי כמנהיג ישראל הממריד את כל עמו מלהכנע לרצונו. ולא ראה אותו כיהודי בודד שאינו מוכן להכנע, אלא הבין שבכך תלוי מרד כל ישראל.

ויש לנו לשאל, ומדוע באמת בקש המן להשמיד את כל עם מרדכי ולא בקש להרג את מרדכי לבדו, וכנאמר:

''ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי'' (אסתר ג', ו').

אלא אמרו לו, שהעם הזה הוא עם מרדכי. כלם כמו מרדכי. ואם כן, אם תהרגהו, יש עוד הרבה מרדכי כמוהו, הם עם שלם של מרדכי. ולכן, ''ויבז בעיניו'', כלומר, קטן היה בעיניו להרג מרדכי אחד אחר שיש הרבה כמוהו, הסבירו לו שזהו עם שלם עקשן בנאמנותו לדתו.

מענין לענין באותו ענין !

נוהגים בפורים לאכל זרעונים, זכר לדניאל וחבריו שאכלו זרעונים. היה זה בזמן גלות ישראל לאחר חרבן בית ראשון בשלטון נבוכדנצר מלך בבל, שלקח במבחר כמה בחורים מבחרים להיות לו לחכמים ויועצים, וצוה לתן להם מאכל טוב ודשן כדי שיראו טוב ויפה. דניאל סרב לאכל מפתו של המלך וממאכליו שאינם כשרים, ובקש מהשר הממנה לתן לו זרעונים. מצא חן דניאל בעיני אותו שר והסכים לו, אולם אמר לו שהנו פוחד מהמלך שמא דניאל וחבריו לא יראו טוב ויפה ממאכל הזרעונים ויתגלה מעשהו לפני נבוכדנצר ויהרגהו. ענה לו דניאל, נסה זאת עשרה ימים לתן לנו זרעונים בלבד ונראה איך יהא דבר. אכלו דניאל וחבריו זרעונים בלבד, ואת מנת המלך הדשנה היה לוקח השר ונותנה לבני ביתו, ומובא ב''דניאל'' שאכן ארע נס, מראה דניאל וחבריו היה יפה ושמן יותר מכל אוכלי פת בג המלך.

נס זה לא ארע בפורים, אולם זכרו נקבע בפורים, בקשר להמשך הספור. נבוכדנצר עושה לו פסל ענק ומצוה לכרע ולהשתחוות לו כל בני העולם. דניאל וחבריו מסרבים בכל תקף להשתחוות לו, ומוכנים לפל לכבשן האש, ואכן שם ארע להם הנס המפרסם שלא שלטה בהם האש לרעה.

מעשה מרדכי כמעשה דניאל לא יכרע ולא ישתחוה להמן. ללמדנו החקוי במעשה הגוים לא יביא לנו תועלת. להפך כשנסו עם ישראל להלך בחקות הגוי ולעשות כמעשיהם בתקוה למנע בכך את האנטישמיות, דוקא אז חטפו את המכות הגדולות ביותר, וכששמרו במסירות נפש על התורה ומצותיה, דוקא אז ארעו להם נסים ונפלאות. גדולי ארץ ראו דגמא חיה את עקרון זה בגזרת השואה הנוראה שארעה לעמנו לפני למעלה מחמשים שנה. וכמו שיבאר בפרקים הבאים.

והעלה על רוחכם היו לא תהיה (יחזקאל כ')

לפני שנביא את דברי גדולי עולם בענין גזרת השואה, נקדים מדרש מענין המספר לנו שאכן פעם בהסטוריה נסו עם ישראל עם רשיון להפטר מעל מצות והיה זה בתקופת יחזקאל הנביא. וכנאמר:

''באו אנשים מזקני ישראל לדרש את ה' ''.

וכך אמרו לו: כהן הקונה עבד כנעני יכול לתת לו לאכל מתרומתו (תרומה מאכל קדש הראוי לכהנים בלבד ואסור לזרים) ? ענה להם יחזקאל: כן, מאחר והוא עבדו, קנין כספו, יכול להאכילו בתרומה. שוב שאלוהו: אם אותו כהן ימכר את עבדו לישראל יכול אותו עבד להמשיך לאכל בתרומה? ענה להם: בודאי לא, כיון שכבר יצא מרשותו של הכהן. אמרו לו: אם כן, גם אנו עד עכשו היינו ברשותו של האלקים, ועכשו אנו רוצים לצאת ולהשתחרר ממנו ולהיות ככל הגוים.

ענה להם יחזקאל:

''והעלה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, חי אני נאם ה' אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם''

נבואה זו נכתבה לדורות, כיון שבכל דור ודור יצוצו כאלה שירצו להשתחרר מקיום תורה ומצות להיות ככל הגוים. אולם תשובתו ותגובתו של הקדוש ברוך הוא חד משמעית: העלה על רוחכם היו לא תהיה... בחמה שפוכה אמלוך עליכם, האלקים האוהב האמתי אינו מתחשב בסכלותנו המבקשת חפש ודרור, כאב נבון שאינו מתחשב בטפשות בנו המבקש להשתחרר מעל למודיו.

פעמים שהפרוד מהוה תועלת

ונמשיך בהקדמה נוספת לצרך הבנת הענין:

אב, ולו כמה בנים, בן אחד מבניו בלבד מצלח להפליא, משכיל נבון ועדיו לגאון ולתפארת, אולם יתר בניו אוהבי בלוי ובזבוז זמן וכסף, מלאי לעג וקנאה על חכמתו של אחיהם המשכיל, ובדרכי פתוי ואהבה חיצונית מנסים למשכו ולהטרידו מלמודיו ולסחפו לדרכם. האב. בראותו את סכנת בנו החכם, לא נמנע ולא נרתע מלסכסך בינו לבין אחיו, ואף לצר שנאה גלויה ביניהם כדי שיפרדו מעליו. מעדיף הוא שיהא פרוד ומחלקת בין בניו. והעקר שישמר לו בנו המשכיל וימשיך בדרך החכמה והמוסר.

במשל זה נבין את סבת גלות ושעבוד מצרים שבאמת הוא לפלא גדול מה חטאו ומה עוו עם ישראל להיותם משעבדים בעבודת פרך בחמר ולבנים. הרי לא מזכר בתורה מה היה חטאם ופשעם.

ולהנזכר נקל קצת את חמר הקשיא.

באותה תקופה היה עם ישראל יושב בארץ גשן טוב ארץ מצרים. כמובן שאין זו התכלית שרצה הבורא מעמו שישבו בארץ מצרים על הארץ ועל המזון ויתענגו מחמריות העולם. רצונו הרי לתת להם תורה יחודית ולהנהיגם כבן משכיל וחכם מיתר האמות. אולם מצבם היה אז בסכנה גדולה שמא יטמעו ויתבוללו באנשי מצרים, וכפסע היה בינם לבין טמיעה גמורה, שהרי אחיהם יוסף, שהיה כמלך, מת מכבר, ועלולים היו להסחף מרצונם או שלא מרצונם למדינה שהם בחסותה ואוכלי לחמה מצרים.

מה העצה?

להשניא אותם בעיני בעליהם. אמנם בכך יסבלו צרות ואנטישמיות. אבל בכך תשג המטרה להיותם מתבדלים משכניהם ומטים אזן לאלקים הרוצה בטובתם ונותנים לו את כל גופם ונשמתם. השניא הבורא את עמו בעיני מצרים, הכו בהם, השתעבדו בהם, גרשום מארצם, ומה הרויחו מכך? התבודדות עם האלקים במדבר שמם במערכת שלמה של נסים ונפלאות עד כדי דבור פנים בפנים עם האלקים בקבלת התורה לעיני מליוני אנשים נשים וטף, מלבד הנסים השוטפים מידי יום ביומו בירידת המן. ענני כבוד, באר מים שהתלוה עמם בכל מקומות נדודיהם.

לסכום:

כשעמנו שומר על חומותיו ומתבצר לבל יחדר זר לתוכו, הרי שבכך הנו נשמר, ואין סבה להרחיקו ולשנאתו. ההרחקה והשנאה באה סבה מהאלקים להרחיקנו כדי שלא נתקרב לאמות ולמעשיהם. ואם עושים אנו זאת מדעתנו ומהכרת חשיבותנו, אין סבה לנקט אתנו באמצעים לא נעימים, ואדרבה, אהובים אנו על האמות ומכבדים אצלם.

ועתה נביא דברי הגאון ''אחיעזר'' בדבר השואה:

בינו שנות דור ודור

ברצוני להציב שאלה, מחשבה שמנקרת אצלי הרבה שנים: היתה שואה לפני עשרות שנים. בשואה זו השמדו ששה מליון יהודים. עד השואה גם לא היתה רגיעה בעולם. ממלחמת העולם הראשונה לא היתה רגיעה בעולם. גם ברוסיה סבלו מליוני יהודים. בכל רחבי רוסיה נהרגו יהודים, ועדין לא נראה הסוף.

השאלה הנצבת לפנינו: עם כל הכאב על אבדן ששה מליון מאחינו בני ישראל. אין משפחה שלא סבלה מהשואה. אם הורים. או אחים, צאצאים. וסתם קרובים כלם נפגעו מהשואה הנוראה שנגזרה על עמנו הלא דבר הוא ! אנו לא נעצרים לרגע לשאל מדוע זה קרה, וכי, חס וחלילה, הקדוש ברוך הוא נוהג באכזריות? הרי הוא מלך חנון ורחום. מה זאת עשה השם לנו, הלא דבר הוא ! האם זה בחנם? האם יש בכחו של בשר ודם פרא אדם כהיטלר. ימח שמו, להשמיד ששה מליון יהודים? אם אנו סבורים כך, לקויים אנו באמונה בהשגחת בורא העולם על ברואיו.

נתמלאה הסאה

ברור הוא, שהתשובה ברורה עד למאד. הקדוש ברוך הוא נהל חשבון אחד לאחד, חשבון ארך המשתרע על פני מאות שנים, עד שהצטבר לחשבון של ששה מליון יהודים. וכך התרחשה השואה. כך צריך יהודי להאמין. ואם היהודי לא שלם באמונה זו, הוא כופר בעקר. והבאור הפשוט הוא, שזה עצה של הקדוש ברוך הוא, וזה בהכרח ענש. ואם לא נקבל את זה כענש, הרי כאלו שאנו לא מאמינים בהקדוש ברוך הוא, חס וחלילה.

ולאחר השמדת הששה מליון, מתחיל חשבון חדש עם עם ישראל. אין לנו משג כלל על כמה שנים ישתרע חשבון זה, מתי תתמלא הסאה, אם שנה או שנתים ואולי עשר שנים. הרי נוכחים אנו לדעת שהקדוש ברוך הוא גבי דילה ומשלם את מה שנגזר. אם כן, צריכים אנו לחשם: אמנם כעת אנו רגועים וטוב לנו, כי עדין לא נתמלאה הסאה, אבל כשתתמלא הסאה והחשבון, והקדוש ברוך הוא יראה שנתמלאה הסאה, אז יהיה חשבון חדש האם זה לא כך? האם יש מישהו שיכול להכחיש דבר זה? הרי לא יתכן אחרת, ואסור לומר אחרת ! נטישת התורה

הצעירים לא יודעים כי מתוך ששה מליון היהודים שהיו ברוסיה לפני המלחמה, כמה ישיבות היו מתי מספר, מעט מאד ! וילנא עיר יהודית, היו בה סך הכל שתים או שלש ישיבות. כמו בעיר קובנא היתה ישיבה, והבחורים שלמדו בה באו מהישובים בסביבה, לא מהעיר עצמה. היכן היו כל אלפי הבחורים? הם התחנכו בגמנסיה הרוסית. ההשכלה הכתה ללא רחם בבחורי ישראל, עד שנתמלאה הסאה.

ואבדיל אתכם מן העמים

הכלל הידוע היכן שהיהודים התקרבו לתרבות הארופאית בארצות החפשיות, ומקום שהתקרבו להשכלה. שם גברה אנטישמיות. באסיה לא היתה אנטישמיות, משום שהיהודים שם היו רחוקים מהשכלה ותרבות חפשית.

באנגליה ובגרמניה, ובכל המקומות שהתקרבו להשכלה והפכו להיות ארופאים ועורכי דין, גברה שם האנטישמיות, משום שהתקרבו שם לתרבות הארופאית.

ה''בית לוי'' אומר על האמור בפסוק ''ואבדל אתכם מן העמים'' (ויקרא כ', כ''ו). כי הקדוש ברוך הוא יצר מרחק מסים בין עם ישראל לעמים. וכשיהודי רוצה להתקרב לעמי העולם ומצמצם את המרחק שנקבע, דוחה אותו הגוי, וככל שמתקרב היהודי, כן גדל חזק המכה.

ולכן בארופה, בה למדו היהודים השכלה והתקרבו לתרבות הגוים, הרחיקו אותם הגוים. לעמתם. במקומות ששמרו היהודים את המרחק הרצוי, שם התכבדו על הגוים, וגם השרים שהיו קרובים למלוכה היו מכבדים בעיני הגוים.

הבדלה בין ישראל לעמים

בשם הגאון בעל ''בית הלוי'' ז''ל אומרים: כתוב ''המבדיל בין אור לחשך, בין ישראל לעמים''. בין אור לחשך יש מרחק ידוע וקבוע [בין השמשות], ואין בכח ילוד אשה להוסיף או לגרע על מרחק זה. גם בין ישראל לעמים יש מרחק ידוע המבדיל ביניהם. אם היהודים מדלגים על הגבולות ומתקרבים לגוים יותר מן המדה, הגוים דוחים אותם חזרה למקומם הקבוע.

ומדבריו של הגאון הנזכר לעיל יוצא, כי באפן יחסי למדת ההתקרבות מצד היהודים, באה גם הדחיפה מצד הגוים. נוכחנו לדעת, במדינות שהיהודים התבוללו כמעט לגמרי בין שכניהם. ספגו גם דחיפה אימה מידם.

גם במצרים. בשעה שהשעבוד הכביד מאד על בני ישראל, התחילו בני ישראל מקרבים עצמם אל המצרים בחשבם כי זה יקל עליהם את העול הקשה. מה עשה הקדוש ברוך הוא ? ''הפך לבם לשנא עמו'' (תהלים ק''ה, כ''ה). שנאתם של מצרים גברה אל היהודים מבקשי קרבתם, עד שנוכחו היהודים ועמדו על טעותם ובאה הגאלה. והוא הדין אצלנו אם אתם מבדלים מן העמים, הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו. עד כאן מדברי הגאון הרב שך שליט''א.

עם שמעל הטבע

ספור המגלה ממחיש לנו כיצד הנהגת ההשגחה אתנו, בהגם שהנה נסתרת ונראית כחשובה, אולם מדקדקת בהגנה מלאה מכל הקמים עלינו לרעה. הדברים מבארים היטב בדבריו של הרב יחזקאל לוינשטיין זצ''ל. בספר אור יחזקאל - אמונה, אולם כיון שרעיונו מבאר ביתר פרוט ובלשון המדברת בחוברת מחשבת בשם הרב משה ריס, לכן נביא את דבריו:

מגלת הסתר

לא, אין זו טעות הדפוס ! שורות אלו גם העלו על הכתב שלא בפורים, על כן אין לחשד בכותב ששתוי היה בזמן הכתיבה ושגה בחלוף האותיות. לא מניה ולא מקצתיה. מטרת רשימה זו היא לדון במגלת הפורים לא מצד שמה אשר נתן לה ''מגלת אסתר'', על שמה של אסתר המלכה, אלא מצד תכנה הפנימי שכל כלה הסתר דבר, ועל כן דוקא ''מגלת הסתר''.

דרך זו של פרשנות המגלה, מקורה בדברי חז''ל (חולין קל''ט, ב') שאמרו: ''אסתר מן התורה, מנין? ואנכי הסתר אסתיר פני''. אין זה משחק מלים מליצי של ''לשון נופל על לשון'' בלבד, ישנה כאן הבעה קולעת ביותר למהותה של מגלת אסתר.

הבה ונבחן ברוח זו את פרשת המגלה, ולפי הדרכת דברי חז''ל.

אגרת הפורים

מקום נכבד במורשת היהדות תופסת מגלת אסתר. הדבר מבלט היטב בהלכה הקובעת: כהנים בעבודתם, לוים בדוכנם, וישראל במעמדם. כלם מבטלים עבודתם ובאים לשמע מקרא מגלה (מגילה ג'). וכל כך למה?

לכאורה אין במגלה זו אלא ספור מעשה ''יבש'', עלילה מסימת שארעה לאבותינו בימים עברו. ואמנם כך נהגו בכל קהלות ישראל, כשקוראים את המגלה בפורים מקפלים אותה כאגרת, כדי להמחיש לאזני השומעים שהרי זה כאלו קוראים אנו באגרת שקבלנו זה עתה מידיד אשר בה מתאר הוא את הקורות אותו.

אלו נקראנו אנו לסכם בצורה תמציתית את הנאמר במגלה, היינו מספרים כך: מעשה במלך, שהיה לו שר שהיה שונא ישראל (תופעה רגילה ביותר במשך כל 2, 000 שנות גלותו של עמנו). אותו שר זומם להשמיד את כל היהודים (כמה פעמים קרה כזאת בהסטוריה של עם ישראל?!). דרך ''מקרה'', היה יהודי אחד שרכש לעצמו מעמד מיחד בחצר המלוכה, בעקבות גלוי נאמנות מיחדת אל המלך (כאשר גלה את אזן המלך בדבר קשר שקשרו נגדו כמה מעבדיו, תופעה שכקודמותיה אינה יוצאת דפן). אותו יהודי היה ''במקרה'', דודה של המלכה ושניהם יחד. באמצעי שתדלנות, מעבירים את רע הגזרה מעל היהודים.

זהו, בעצם, תכן הספור, הנמסר על ידי כותב המגלה, מתוך אוביקטיביות כה משלמת, עד שנזהר מלהזכיר ''שם שמים'' ולו פעם אחת. דומה, שאלו היתה בידינו העתונות מאותם ימים, יכלנו למצא תאור כעין זה שבמגלה, בעמודי הכרוניקה והכתבות של העתונים. אך בתאור זה, אין אלא צד אחד של פני המגלה, הוא צד ההסתר שבה.

מתחת למעטה ההסתר, מתגלה תמונה אחרת לגמרי. לפנינו פסוק אחד, בסופה של המגלה, שיש בו כדי להאיר את כל המגלה באור שונה לחלוטין. משל למה הדבר דומה? לאותו אדם הממנה על הצנזורה הצבאית שבא לידיו מכתב מאדם החשוד ברגול. הלה קורא בו ואינו מוצא אלא ספורי דברים של מה בכך, דברים על מזג האויר, ועל נ לת וכו' וכו'. אך שורה אחת שבסוף אותו מכתב ''תמים'', מאירה את עיניו להבין שהמדבר אינו במכתב תמים כלל ועקר, אלא בכתם צפן מתחכם ביותר.

וכך נאמר בסוף המגלה (י', ב'): ''וכל מעשה תקפו וגבורתו, ופרשת גדלת מרדכי אשר גדלו המלך. הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס''. הקורא הנבון יבין שלא באה המגלה במלים אלה לשמש ככרטיס ביליוגרפי לספרים עתיקים ולהצביע על ספרים שמהם נוכל לשאב יותר ידיעות ופרטים אודות האיש מרדכי, שאמנם אנו סקרנים מאד מה עלה בסופו. אין זה תפקידה של מגלתנו. פסוק זה בא לגלות לנו את טיבה של המגלה. לאמר: אתה הקורא בה, אם מענין אתה אך ורק בפרטים הסטוריים מאותה תקופה, אם מענינים אותך רק מעשי תקפו וגבורתו של מרדכי ואת אשר גדלו המלך, כלך לך מאצל המגלה ! לא זו הדרך ולא זו העיר ! פשוט, טעות בכתבת ! לשם זה תוכל להעזר בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס, או ספרים אחרים מסוגו, שתוכל להשיגם בספריות לספרים עתיקים. מגלת אסתר, אינה ספר כעין זה, היא אחד מכתבי הקדש, ובהתאם לכך חיב אתה להתיחס אליה.

המסקנה הנובעת מכך היא, שאי אפשר להסתפק בקריאה שטחית של המגלה, כדרך שקוראים עתון או כל ספר. היא מחיבת למוד מעמיק ושנון מדקדק, ככל שאר ספרי התנ''ך, ואז אפשר לגלות טפח מהאור הגנוז בה. המן לעמת מר. דכי

שני ''גבורים'' ראשיים לפנינו במגלה: המן האגגי ומרדכי היהודי. מאבק איתנים ביניהם לחיים ולמות. קדמונינו פרשו לנו שמאבק זה היה לא רק בין אישים, אלא גם, ובעקר, בין שיטות. המן ומרדכי מיצגים שתי השקפות עולם מנגדות, הנאבקות זו עם זו בכל הצורות.

מיהו המן? מהי השקפת עולמו? מרדכי גלה לנו את הדברים: ''ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו'' (אסתר ד', ז') ''אמר להתך, לך אמר לה, בן בנו של קרהו בא עליכם, שנאמר: אשר קרך בדרך'' (מדרש רבה, שם). שיטתו של המן היא, שמאורעות הקורים בעולם אין ביניהם כל קשר, כל דבר אינו אלא ''מקרה'' עור. כשקורה דבר מה בעולם, אין זה כתוצאה מרצון ההשגחה העליונה, אלא תוצאה של ''גורל עור'', ואם כך הם פני הדברים, מה יפריע בעדו מלהתנכל ליהודים.

''אידיאולוגיה'' זו לא המן המציאה, ירשה היא בידו מאבי אביו עמלק. לסבא עמלק זכות היוצרים על שיטה זו, והוא שהורישה אחר כך לשונאי ישראל שבפל הדורות. כאשר עם ישראל יצא ממצרים ביד רמה, בעת שבעולם מתרחשים אותות ומופתים שכל באי העל חרדו להם ''שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת'', אחד הוא עמלק שאינו מתרגש, ולא עוד אלא שמהין לפגע בעם הנגאל. מנין לו לעמלק יהירות וחצפה כזו? זוהי תוצאה ישירה מגישתו כלפי מארעות. הוא רואה בכלם מקרים עורים ונטולי משמעות וכוון. כך מוצא הוא סבה ''מדעית'' לקריעת ים סוף, או לכל מארע אחר, וגם מכות מצרים נתנות להסבר בכל מיני סבות. ואם כן, רשאי הוא, לדעתו, לזנב בנחשלים שבעם. נכד לסב זה היה המן שהחזיק בשיטתו.

מן הצד שכנגד עומד מרדכי היהודי בגאון ואינו כורע ואינו משתחוה לא להמן ולא לשיטה שהמן מיצג. מרדכי היהודי מאמין בהשגחה העליונה המכונת מעשים ומארעות. ''בכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים'' (אסתר ב', י''א). תקופה די ארכה, מסתובב הוא לפני חצר הארמון. לשם מה עשה כך? ''אמר: לא ארע לצדקת זו שתלקח למשכב נכרי, אלא שעתידה לקום להושיע לישראל, לפיכך היה מחזר לדעת מה יהא בסופה'' (רש''י שם). גם מרדכי מחזיק בשיטתם של אבותיו היהודים, אשר הורישו מדור לדור את האמונה שאין מקריות בעולם, אלא הכל מחשב ומתכנן היטב בהתאם לתכנית האלקית. ואף אם פעמים לא נגלה לעין בשר ודם על מה ולמה ארע כדבר פלוני או אלמוני, יש להניח, שבמרוצת הזמן יתגלה פשר הדבר לכל.

בהתנצחות גדולה זו שבין השיטות, משמשת לנו המגלה כשופט. ושופט זה מכריע את הפף ללא הסוס ומכריז קבל עם ועולם, כי הצדק למרדכי ולשיטתו.

נס פורים ומשמעותו

הבה נפתח שוב את המגלה ונעין בה שנית. ננסה להסיר את המסכה המסתירה את עמק דברי המגלה, ואז נמצא, שהגבור הראשי שבמגלה אינו אלא האלקים, שאף אם שמו לא נזכר בה במפרש, הרי נוכחותו מרגשת על כל צעד ושעל.

רגילים אנו מילדותנו לתרגם לעצמנו את המשג ''נס'' שבירת מסגרות הטבע. דגמאות קלסיות לנסים הרי הן: נס קריעת ים סוף, או נס פך השמן של חנכה. והנה, באה מגלתנו ומעמידה אותנו על האמת שנסים גדולים ומפלאים מתרחשים דוקא בתוך מסגרות טבעיות. גם בתוך ההסתר מתגלה ההשגחה העליונה המכונת והמדריכה את הכל.

את המארעות שקדמו לנס פורים נוכל להכליל בשלשה:

א. בשנת שלש למלכו עשה משתה... כתוצאה ממשתה זה נדונה ושתי לגרוש, מחפשים מעמדת אחרת לתפקיד המלכה, מקבצים נערות מכל רחבי המדינה, ובשנת שבע נלקחת אסתר אל בית המלכות. הרי לפנינו שורה של מארעות, החופפים פרק זמן של ארבע שנים.

ב. בימים ההם (הזמן המדיק לא נתפרש) קצף בגתן ותרש ויבקשו לשלח יד במלך אחשורוש... אסתר מגלה את הדבר למלך בשם מרדכי... ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך.

ג. אחר הדברים האלה (שוב, אין תאריך מדיק) גדל המלך אחשורוש את המן... כל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן. ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה... כתוצאה מכף, מבקש המן להשמיד את כל היהודים... ובחדש ניסן בשנת שתים עשרה הפיל פור, והגורל נפל על חדש אדר בשנת שלש עשרה.

לפנינו שלשה מארעות, הרחוקים זה מזה בתשע שנים. ורחוקים עוד יותר מבחינת ענינם. והנה, תוך תקופה קצרה ביותר. מתגלה קשר בין המארעות. החל מיום י''ג בניסן, מתחילים לפתע הדברים להתגלגל בצורה בלתי צפויה, ותוך שלשה ימים בלבד, כל הקערה נהפכה על פיה.

ביום בו שלח המן את הספרים אל כל מדינות המלך, מזעיק מרדכי את אסתר ומבקשה: ''לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה''. בדיוק באותו לילה, נדדה שנת המלו ויאמר להביא את ספר הזכרונות. בו בלילה, בא המן לבית המלך לומר למלו לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. הוא נכנס לארמון בדיוק בשעה בה קוראים הסופרים למלך את פרשת נסיון ההתנקשות של בגתן ותרש. המן מצוה להרכיב את מרדכי על הסוס ולהוליכו ברחוב העיר. מכאן ואילך, נפילתו המחלטת של המן כבר בלתי נמנעת: ''אם מזרע היהודים מרדכי, אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו''.

בעצם, מה קרה פה? המארעות השני והשלישי שצינו לעיל, הצטרפו לפרק זמן אחד. וכאשר המארע הראשון דלעיל מצטרף אליהם (אסתר) אז... ונהפך הוא !

לזאת יקרא נס ! היש לנו שעור מאלף מזה בתורת ההשגחה?

מדה כנגד מדה

באמונת היהדות בשכר וענש, קים עקרון יסודי הקובע שהקדוש ברוך הוא משלם מדה כנגד מדה, או בלשון המשנה (סוטה ח', ב'): ''במדה שאדם מודד, בה מודדין לו''. עקרון זה מופיע בתנ''ף פעמים רבות ובאפנים שונים. ירמיהו מתנבא (ב', י''ט): ''תיסרך רעתך'', כביכול הרעה עצמה היא המשלמת לאדם כגמולו, והרי זה מעין הנאמר בתהלים (ז', י''ז) ''בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל''.

אם נדלג לרגע אחורנית ונחזר שוב לתקופתו של עמלק, נמצא באותה תקופה אישיות מסימת ששמור לה בתודעת העם מקום של כבוד לדורות עולם. הכונה היא ליתרו, חותן משה. שהיה אחד האישים הראשונים שהתקרם לאמונת היהדות מתוך הכרה, עד כדי נכונות לגיור. מה נתן לו את הדחיפה לכך? מספר על כך יתרו בעצמו (שמות י''ח, י''א): ''עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים. כי בדבר אשר זדו עליהם''. לפי דעת חז''ל, באור הדברים הוא: כי יתרו פשפש ובדק בכל שרשרת הנסים והנפלאות שנעשו לישראל ומצא בהם חקיות מסימת, הכלולה בהגדרה: ''מדה כנגד מדה''. וכה אמרו חז''ל: ''אשר זדו לשון נזיד, בקדרה אשר בשלו, בה נתבשלו'' הם רצו להשליך ולאבד ילדי ישראל במים, ובמים נדונו.

במגלת אסתר, קו זה של ''במדה שאדם מודד, בה מודדין לו'' מדגש ביותר, ומופיע בצורת ''ונהפך הוא''. הרי לפנינו דגמאות אחדות: א. ביום אשר שברו איבי היהודים לשלוט בהם... ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ב. המן בא אל חצר המלך לומר למלך להשפיל את מרדכי ולתלותו על העץ, אך דוקא כתוצאה מהליכה זו משפל המן, והוא נאלץ לנשא את מרדכי ולהרכיבו על הסוס ברחובות העיר. ג. העץ שהוא מכין במו ידיו למרדכי, הוא עצמו נתלה עליו.

הרי לנו פרק חשוב במסכת ההשגחה, שאותו למדנו מן המגלה.

מעגלי שלמות

הכלל של ''מדה כנגד מדה'', אינו אלא אחד מן ההבטים הרבים על השלמות הנפלאה המתגלה בהשגחה העליונה שיש לקדוש ברוך הוא על בריותיו. חז''ל הרחיבו ובארו לנו עוד חלקים ביריעה זו.

הבה נקרא תאור שבדברי המדרש (ילקוט שמעוני, אסתר, פ''ז): ''קרא הקדוש ברוך הוא לעצים, אמר: מי ראוי מכם שיתלה המן עליו? תאנה אמרה: ממני היו מביאים בכורים ונמשלו בי ישראל, שנאמר: כבכורה בתאנה בראשיתה מצאתי אבותיכם. גפן אמרה: גפן ממצרים תסיע. רמון: כפלח הרמון רקתך. (וכך גם טענו האגוז, האתרג ושאר המנים שבלולב, התפוח והארז כפי שהמדרש מתאר באריכות). באותה שעה קפץ קוץ לפני הקדוש ברוך הוא, אמר: רבון העולמים, כל מה שבראת בעולמך לכבודך בראת, ואלו כלם כבר מצאו להם זכות שלא לחנם נבראו, ואני, למה אני בעולמך? אלא, יתלה קוצץ בן קוצץ על הקוץ... מיד קבל ממנו הקדוש ברוך הוא''.

בדברים אלה בארו לנו חז''ל, שלא רק מעשי אנוש אינם ''סתם ככה'', תולדת מקריות, גם לצומח ולכל שאר הפרטים שמצויים תחת השמש, יש תכלית ומטרה. הקוץ טען טענה נצחת שלכל העצים תפקיד בעולם אם כאמצעים לקיום מצות, או כמשל לישראל ולצדיקים ורק הוא, הקוץ, עדין לא הצדיק את עבדת קיומו בעולם. ועוד טען הקוץ, שהרי שמו מוכיח על תפקידו שמיעד הוא ליסר ולהעניש את מי שבא לעקץ ולהכאיב לעם ישראל. ואמנם, נענה לו הקדוש ברוך הוא והסכים לדבריו. בכך הרשע בא על ענשו, וגם העץ בא על תקונו. רתקה החליה האחרונה בשלשלת נוספת, ומעתה היא גלויה לעינינו בכל יפיה.

הכוון המדיק של המעשים המופיעים במגלה, מזכיר לנו תזמרת סמפונית רבת משתתפים, אשר כל אחד מן המשתתפים בה מאמן היטב בכלי נגינתו, וכל כלי שבה, מיתריו ערוכים בדקדקנות מפלגת. בכך מתקבל בצוע מוסיקלי משלם, תחת שרביטו של המנצח, הגדול שבמנצחים.

הקדמת רפואה למכה

עוד פרט מדגש במגלה, גם הוא כלל יסודי ביחסו המיחד של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. הוא מה שלמדונו חז''ל שהקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה (עיין מגילה יג, ב)..

עקרון זה עובר כחוט השני מראשית המגלה ועד סופה מן הבחינה התיאורטית. הן יכל היה לקרות שקדם תצא הגזרה להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים ואחר כך תלקח אסתר אל בית המלך. או, שרק אחר יציאת הרצים בדבר המלך, יגלה מרדכי את אזן המלך בדבר הקשר שקשרו נגדו בגתן ותרש. אך למעשה, לא כך היו הדברים. סדר המארעות היה כזה, שתמיד רפואה קדמה למכה, ולפיכך מדגישה המגלה פעמים רבות: ''אחר הדברים האלה... '' אחר מה? פרשו חז''ל: אחר שכבר נבראה התרופה. (הסבר הדברים נמצא בספרו של המהר''ל מפראג ''אור חדש'').

גם הסבות שהביאו לנס פורים נתפרשו בדברי חז''ל: ''גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שעתיד המן לשקל שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו'' (מגילה שם). שוב, מדה כנגד מדה, שקלים נגד שקלים, ושוב הקדמת רפואה למכה.

לאור זאת מובנת ביותר ההלכה הקובעת: ''הקורא את המגלה למפרע, לא יצא ידי חובה''. כלומר, שאם הקדים הקורא וקרא פרק או פסוק אחד לפני חברו, אינו יוצא ידי חובתו וצריך לחזר ולקראה כסדרה. סדר הדברים של המגלה מלמדנו עקרונות גדולים, והמוציא מן המגלה את הסדר המופתי שבה, כאלו נטל את נשמתה.

שלוב מדקדק זה, שבין מעשים ומארעות, המדגש במגלה, והגלוי שאין כל מקרה שקורה לריק ואין כל יצירה שאין לה תכלית. אלו הן הבשורות של מגלת אסתר, אלו הם ראשי פרקים מהלקח שעלינו להפיק ממנה.

כאשר סובל עם ישראל כיום מתופעות לא נעימות המעיקות מכל עבר, ידוע נדע שרק מקצת היריעה פרושה לפנינו. כל מעשה ומעשה אינו אלא ברג אחד מתוך המכונה הגדולה של שלמות בבריאה. באמונה שלמה נצפה לישועת ה', בידענו כי כל הכלים לכך כבר מוכנים ואין להם אלא להצטרף כאחד ולהתגלות. או אז יבקע אור הגאלה.

''להודיע שכל קויך לא יבושו, ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך''.

המגלה שבמגלת אסתר

כאמור. כותב המגלה טרח להסתיר את מעשה הנס ולכסותו במעטה המקרה והטבע. ובכונה מכונת ללמדנו, שאין משג של טבע ומקריות. וכשם שנסי ונפלאות מצרים נכתבו בתורה, הרי שבאותה כריכה נכרכו גם נסי פורים, ואין הבדל. ואף שאלו היו גלויים ואלו נסתרים, אסור לנו להתיחס בשנוי מבט כלפיהם, אלא לראותם מאותו מקור ומאותו כח עליון השומר עמו ישראל לעד, אלא שהנהגתו פעמים נסתרת ופעמים גלויה.

אמנם עד כמה שנסה וטרח כותב המגלה להעלים את השתלשלות הדברים בדרך סבה ומסובב ואף את שמו של האלקים לא הזכיר ולא אפלו פעם אחת בכל זאת לא הצליח להעלים את הנשק הסודי נחלתנו ונחלת אבותינו שהוא בעצם היה סבת הנס. והלא היא בקשת אסתר ודרישתה:

''לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום, גם אני ונערתי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך... ''

את כל הנסים הצליח כותב המגלה להעלים ולהלבישם בדרך המקרה והטבע, אולם את כח התפלה והצום הפועל מעל הטבע לא יכל כותב המגלה להעלימו ולטשטשו, ובעל כרחו כתבו, לא ברמז ובכסוי כיתר מארעות ההשתלשלות, אלא במפרש בתנאי להצלתם של ישראל:

''צומו עלי... ובכן אבוא אל המלך''.

רק בתנאי צומו עלי הסכימה אסתר להכנס אל המלך וכמובן, הצום כולל תפלה, שאם לא כן לשם מה לצום. בלי תפלה, בלי צום, לא היתה אסתר מוכנה להכנס למלך לבקש על עמה ומולדתה.

טעם התחפשת

מנהג ישראל נפוץ להתחפש בפורים בתחפושות שונות, במנהג זה מפרסמים אנו את יחודנו כעם שאינו משים לבו למלגלגים והלעגנים למיניהם, ואף שנראים אנו בכך כמשנים עם מפזר ומפרד בין העמים, את שלנו ועל שלנו אנו עומדים מול עיני הבזים לנו. בפורים מתחפשים אנו ללא בושה בכל מיני לבושים, ואף שאינם הולמים ומכבדים את לובשם, וזאת, להפגין את תנאי קיומנו אנו איננו עם ככל העמים ואף שנראים משנים ובזויים את שלנו אנו עושים. נאמנים לאלקים, ללא התיחסות למצפצפים ופוערים פה למיניהם.

שלשה סימנים !

בשלשה סימנים סמנו עם ישראל: בישנים, רחמנים, גומלי חסדים. שוב בחג זה מבטאים אנו בגלוי את ג' סימנינו כיהודים המבדלים מכל עם ולשון:

- עוטים מסכה על פנינו רמז למדת ''בישנים'', וכדרך הבישן המכסה את פניו.

-''מתנות לאביונים'' רמז ל''רחמנים''.

- ''ומשלוח מנות איש לרעהו'' רמז ל''גומלי חסדים'', לפי הידוע שגמילות חסדים הנה בין לעניים בין לעשירים.

בגאוה ועז נמשיך לבצר את חומותינו, לא נתן לשום מקנא דת לחדר ולחבל בדתינו.

מאז ומתמיד היינו עם מיחד.

כהיום אנו עם מיחד.

נשאר לעולם עם מיחד.

מיחד בגבורה ובמסירות לאלקים.

מיחד בנאמנות ואהבה לאלקים.

מיחד בתורה ומצות לאלקים.

נשבע האלקים שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זכרו של עמלק. אין גרוע מלפני האלקים כמי שבא להמריד את בניו נגדו, ועתיד הוא והעושה כמעשהו להנקם מהאלקים ללא רחם. בכל דור קמים עלינו מזרעו של עמלק או מעושי כמעשיו לנתק בנים מאביהם. צו השעה ! איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק. באחדות ובעדוד נתחזקה יחד בעד עמנו ובעד אלקינו להיות שמורים וגבורים בתורה ומצותיה ! להיות נאמנים לאלקינו כשם שנאמן הוא לנו, וכמו שלא בגד בנו מעולם, לא נבגד בו לעולם. ומעתה, שלום שלום לרחוק ולקרוב להתאחד ולהתאגד כאיש אחד בלב אחד בהכנה הראויה לתקון עולם במלכות שדי.

תוכן העניינים

משפטי ישראל - על חגי ומועדי ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה