משפטי ישראל - על חגי ומועדי ישראל
חג הסוכות
הסכה
בספר ''פלא יועץ'' ערך סכה, כותב הרב הקדוש רבי אליעזר פאפו זצוק''ל:
סכה היא מצוה חשובה וחביבה הבאה מזמן לזמן, ואשריהם ישראל רבם נזהרים ועושים סכה נאה בכלים נאים, זכאה חולקהון. אבל יש קלי הדעת שבשביל שלא לטרח מעט ומשום דחישי אמעיהו, חדלים לעשות סכה וסומכים על סכת הקהל, שאוכלים שם כזית בשני לילות הראשונים. ואף העושים סכה, יש מקלים שלא לישב בה אלא דרך עראי ואוכלים וישנים חוץ לסכה. ולו חכמו ישכילו כמה חביבה מצוה זו בין לפי הפשט והיא העומדת לאדם לכפר במקום גלות ובין לפי הסוד גבהו סודותיה. ומעט אשר השיגה ידיעתנו הוא, שהשכינה פורשת כנפיה עלינו, והאם רובצת על האפרוחים, ושבעה אשפיזין עלאין, אור ניצוצי נשמתם שוכנים שם, אשר מטעם זה גדלה קדשתה כקדשת בית הכנסת, ומטעם זה אסרו לנהג בה מנהג בזיון, וכל שכן שחוק וקלות ראש. ואמרו על האר''י ז''ל, שהיה נזהר שלא לדבר שיחת חלין תוך הסכה. ובודאי שמי שנזהר לקבע דירתו וישיבתו בה כל שבעת הימים בקדשה ובטהרה באימה ויראה ושמחה רבה כדת מה לעשות, קונה קדשה ותוספת הארה בנפשו, רוחו ונשמתו, ומצא כדי גאלתו לכל השנה לעבד את בוראו עבודה תמה.
ועוד יש מצות הנלוות ונעשות בחג הסכות, כגון נטילת לולב ועשית הנענועין בשעת ברכה ובהלל, והקפת התבה באמירת הושענות עם ארבעה מינין שבידו, והם דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם. שיש מקומות שאף מי שהשיגה ידו לטל לולב לעצמו, אינו נוטל, רק סומך על לולב הקהל. ואף מי שנוטל לולב אינו עושה נענועים, שסוברים שאין זה אלא מנהג חכמים וחסידים ולא ידעו שזה עקר מצוה, דהא תנן (סוכה מב.): קטן היודע לנענע, אביו לוקח לו לולב. ותנן נמי (סוכה לז:): היכן מנענעים? ב''הודו'' ו''אנא''. ותנן: בכל יום היו מקיפין את המזבח וכו' (סוכה מה.). והאיש הירא את ה' במצותיו חפץ מאד, ישתדל בכל כחו ובכל מאדו להיות לו לולב לעצמו מן המבחר ויתן דעתו על זה מראשית השנה לשלח למרחקים לכמה מקומות באפן שלא יחסר מהיות לו לולב ואתרוג, כי היא מצוה חביבה וסימנא טבא לכל השנה, ולא ימנע מעשות הנענועין והקפת התבה. ואף אם לא תשיג ידו להיות לו לולב לעצמו, ישתדל לעשות הנענועין והקפת התבה בלולב של שכנו היושב אצלו, ואל יחוש ללעג השאננים. שהרי אם היה מוצא להרויח אלף אלפים דינרי זהב לא היה מניח מלהרויחם מפני לעג השאננים, כל שכן לעשות רצון אבינו שבשמים, המשלם שכר טוב לעושי רצונו. זה כלל גדול בתורה אם תבקשנה ככסף, אז תבין יראת ה'.
ועוד נלוה בחג הקדוש הזה מצות שמחה של מצוה. ואם בכל הרגלים מצוה לשמח על אחת כמה וכמה בחג הקדוש הזה אשר הוא זמן שמחתנו, כאשר אנו אומרים בתפלה, ועליה כתיב (דברים טז, יד טז): ''ושמחת בחגך והיית אך שמח''. אמנם לא צונו יוצרנו אלא על שמחת הלב שיהיה שבע רצון ומלא שמחה של מצוה, כאשר החי יתן אל לבו מה אנו ומה חיינו ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אשר בחר בנו יוצרנו ולא זז מחבבנו, וחבה יתרה נודעת לנו עד אין חקר ועד מקום שאין יד שכלנו מגעת, ומעט אשר עינינו הן הרואות שיעצנו בעצה טובה ונתן לנו ראש השנה ויום הכפורים לכפר בהם עונותינו, ובאהבתו וחמלתו כאב את בן ירצה, רצה לשמחנו מיגוננו ומצערנו שנצטערנו בימי התשובה, ונתן לנו תכף את חג הסכות וצונו לשמח, וקובע לנו שכר טוב על שמחתנו, היש חך מתוק מזה?! ורצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות ונתן לנו מצות סכה לפרס סכת שלומו עלינו, ומצות ארבעה מינים שבלולב, אשר הם סימן טוב לישראל והרמת נס להורות דדידן נצח, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה במדרש (ויקרא רבה ל, ד), משל לשנים שנכנסו לדין וכו', וצונו לשמח שמחה של מצוה, והוא סימן טוב לכל השנה. שכתבו גורי האר''י ז''ל, שמי שיהא שמח וטוב לב ולא יצטער כלל בחג הקדוש הזה, מבטח לו שתעלה לו שנה טובה ויהיה לעולם שמח.
אי לזאת, לו בכח יגבר איש לשכח עצבו ורגזו וכל דבר המצערו ולשמח בכל יום שמחה חדשה, שמחה של מצוה, כמו שכתוב בזהר הקדוש (ויקרא דף נו.), בהתמיד במחשבות טהורות כדבר האמור, ויותר מהמה יש ויש מקום לשמח כאשר יתן אל לבו מה נעשה בשמים ממעל על ידו. אשרי ילוד אשה שזכה לכך להיות בונה בשמים עליותיו, מה אנוש כי תזכרנו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו.
כזאת וכזאת החי יתן אל לבו, ויתעורר ויאמר בפה: אי אפשר שלא לשמח, ויתן את קולו לשורר ולזמר התפלות וההלל ושירות ותשבחות בקול רנה ותודה המון חוגג. וזכור יזכר, כי בזמן שבית ה. מקדש קים, צדיקים וחסידים היו מרבים בשמחת בית השואבה, עד שאמרו (סוכה נא.), מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו, ועל ידי זה היו שואבים רוח הקדש. ובודאי כי גדול צער השמים על כי בחטאינו חרבה עירנו וכו', וה' ממרום ישאג וכו'. זאת נחמת אבינו שבשמים ונחמתנו בענינו, כי אבינו שבשמים אכתי חביבותיה גבן ומדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים לראות בשמחת בניו בבתי כנסיות, כמו שכתוב בזהר הקדוש (ח''ג קיד:). לזאת ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה, לא שמחה של הוללות כמנהג הכסילים, שמרבים לשתות יין מגתם ונותנים בקולם קול עז בשירי נכרים אין זה שמחה אלא הוללות, ואין זה מצוה אלא עברה, ונהי שעושים לשם מצוה, אבל עברה היא בידם. ה' הטוב יכפר בעד.
ובשמחתו לו יתערב לשמח לב עניים ואביונים, וזו מצות כל החגים והמועדים. דאי איהו חדי ולא חדי למסכני, עלה כתיב (מלאכי ב, ג): ''וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם''. וכל שכן בחג הקדוש הזה, דחיובא רמיא לתן לעניים חלק האשפיזין. שאם אינו נותן, מקללין אותו קללות נמרצות האשפיזין, ואם יתן ישא רב ברכות מהם, כמפרש בזהר הקדוש (ח''ג קד.). אי לזאת יחרד האיש וילפת ויהא חפץ בברכה, ולא יגרע מלהזמין על שלחנו איזה עני. ואם לא יוכל לעשות זאת, לפחות יפריש מממונו לצדקה בערב הרגל על כל סעודה, ויאמר בפה מלא: זה אני נותן לצדקה בשביל חלק אברהם אשפיזא קדישא, וזה אני נותן בשביל חלק יצחק אשפיזא קדישא מסעודתי, וכן על זה הדרך. או ישלח מאכל לעני קדם כל סעודה, ובזה ישא ברכה ורב טוב.
סכות - זמן שמחתנו
(כל הקטעים דלהלן בנושא סוכות, מן הספר ''נתיבות שלום'' להאדמו''ר מסלונים)
''שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות'' (דברים טז, טז).
הנה לכל חג משלשת הרגלים יש את סגלתו המיחדת המאירה ליהודי לכל השנה, והיא עצומו של חג. ויש ללמד ענינו של חג הסכות, שהוא זמן שמחתנו, כמו שקבעו חז''ל את מהותו בנסח התפלה: ''ותתן לנו ה' אלקינו באהבה וכו' '', דמשמע שזה עצומו של החג, וכמו שפסח הוא זמן חרותנו, ושבועות זמן מתן תורתנו, וזה עצומו של חג - כן סכות הוא זמן שמחתנו. וצריך באור מדוע הוא זמן שמחתנו? וביותר, שהרי מצות שמחת הרגל נוהגת בכל הרגלים, ומפני מה נתיחד דוקא חג הסכות להקרא זמן שמחתנו?
במיחד יש להבין ענינה של השמחה הגדולה במצות נסוך המים, שהיא מצוה המיחדת לחג הסכות, ואמרו חז''ל (סוכה נא.), כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. עוד אמרו (ירושלמי סוכה כב), למה נקרא שמה ''בית השואבה''? שמשם שואבים רוח הקדש. ואיתא שם, שיונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקדש, והשיג מעלת הנבואה. וכמו שכתב הרמב''ם בענין זה (בפ''ח מהל' לולב): אף על פי שכל המועדות מצוה לשמח בהן בחג הסכות היתה במקדש שמחה יתרה וכו'.
ומשמעות הדברים היא, לא שיש מצוה יתרה של שמחה בחג הסכות, אלא שזו היא מציאות החג שהיתה שם שמחה יתרה. וכמו שמתאר שם עוד: בכל יום ויום מתחילין, מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים, לשמח שאר היום עם כל הלילה. והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה, ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכו'. מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי וחכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסכות. עד כאן. והינו, שהיתה שמחה מפלגת למעלה מכל הקרבנות ומכל עניני העבודה.
וצריך באור, שהרי בבית המקדש היו הרבה עתים וזמנים גבוהים ונעלים, ומדוע שמחת בית השואבה עלתה על כלנה, עד שאפלו ההכנה לקיום המצוה היתה כל כך גבוהה. וכן יש להבין, למה כל הענין הנשגב של נסוך המים נכתב בתורה רק ברמז (עי, תענית ב.) ולא בפרוש.
אלא זהו כללות ענינו של חג הסכות זמן שמחתנו, שלאחר הימים הנוראים בהם ישראל נתעלו ונזדככו, נתן לנו הקדוש ברוך הוא את מצות סכה, שענינה ''הביאני המלך חדריו'', בבחינת הבאה לביתו, והיא מעין בחינת בית המקדש, וכדאיתא (סוכה ט.) שיש חלות קדשה על מקום הסכה. ובזהר הקדוש (ח''ג רנה:) מביא על סכה את הפסוק (שה''ש ב, ג): ''בצלו חמדתי וישבתי'', כי זה ענין הסכה בצלו חמדתי וישבתי, דשמיני עצרת הוא בחינת היחוד בין קדשא בריך הוא וישראל, וכדאיתא, שאז העת של מאן דיתיב עם מלכא, כל מאי דבעי שאיל גביה ויהיב ליה [מי שיושב עם המלך, כל מה שרוצה שואל ממנו ומקבל], ולפני היחוד הוא חג הסכות שבצלו חמדתי וישבתי בחינת הבאה לביתו, והוא גלוי אהבה מעין הבחינה שהיתה בבית המקדש. ועל כן חג הסכות הוא זמן שמחתנו, שישראל שמחים עם גלוי האהבה העלאית בין קדשא בריך הוא וישראל המתגלה בחג הסכות, אשר בו הביאני המלך חדריו בבחינת הבאה לביתו. ואין זו רק מצות שמחה שבכל הרגלים, אלא זמן שמחתנו, זה עצומו של חג, שישראל שמחים עם השם יתברך עם גדל האהבה של הבאה לביתו והיחוד.
וזה הוא ענין נסוך המים, דמים מורה על מדת אהבה, ונסוך המים היה גלוי האהבה בין הקדוש ברוך הוא וישראל. ויש לומר שלכך הוא נזכר רק ברמז, כי ענינו הוא אהבה מסתרת בחינת דביר המצנע. ונסוו המים היה הקרבן הקדוש ביותר, כשמו ''נסוך המים'', שאז נשתפכה האהבה בין קדשא בריך הוא וישראל. וזה טעם השמחה הגדולה היתרה שהיתה בנסוך המים, עד שכל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו, כי בקרבן זה מתגלה האהבה שבין הקדוש ברוך הוא וישראל בהפלגה יתרה למעלה מכל הקרבנות.
ויש לפרש בזה את סיום דברי הרמב''ם שם על ענין השמחה: השמחה שישמח אדם בעשית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא. כלומר, שהשמחה נובעת מתוך אהבת הקדוש ברוך הוא וישראל, שנתן לנו באהבה את המצות ואת הימים טובים, וכמו שכתוב: ''ותתן לנו ה' אלקינו באהבה מועדים לשמחה'' וכו', וזה שרש השמחה בימים טובים, מחמת גלוי האהבה.
סכות - זמן עבודת ה' מאהבה
ויש לומר עוד בכללות הענין על פי המבאר ב''תורת אבות'' בענין חג הסכות, משל לבן מלך שעזב את אביו המלך ונתרחק ממנו, ובבוא היום ששב וחזר אליו, הרי המלך מקבל אותו, אבל עדין מתיחס אליו בחשד כי אולי לא חזר אליו בכל לבו אלא מיראה, אכן בראות המלך שבנו עושה רצונו בשמחה, מתוך אהבה, על ידי זה נוכח לראות ששב אליו בכל לבו. על דרך זה בימים הנוראים ראש השנה ויום הכפורים שב איש יהודי אל השם יתברך מיראה, אך בבוא חג הסכות, שענינו אהבת ה', שהוא זמן שמחתנו, שיהודי שמח בו בהשם יתברך, הרי ששב אל השם יתברך בכל לבו ונפשו. והינו, שזה עצומו של חג הסכות, זמן שמחתנו, שבו עובד יהודי עבודת השם מאהבת ה' ומתוך שמחה גדולה.
והדרך להגיע לאהבתו יתברך נתן הקדוש ברוך הוא במצות נסוך המים. מים ענינם חסד ואהבה, כידוע. מצות נסוך המים היא, שיהודי ינסך על גבי המזבח את כל מדת האהבה שלו ויקריבנה כליל להקדוש ברוך הוא. וזו היתה גדל שמחת בית השואבה בנסוך המים, כי על ידה מסרו את כל האהבה שבלב יהודי קדש לה'. וזמן המצוה הוא לאחר הימים הנוראים, כי אחרי שיהודי מזכך את הגוף ואת הנפש, רוח ונשמה שלו, יכול הוא שתהיה כל מדת האהבה שבו קדש בלתי לאהבתו יתברך לבדו.
ומהאי טעמא הוא זמן שמחתנו, כי השמחה האמתית היא, כאשר יהודי מוסר כל אהבתו אליו יתברך ומרגיש אז את עצמו קרוב להשם יתברך, והרגשה זו ממלאת אותו בשמחה, כמאמר מרן בעל ''בית אברהם'' זי''ע: ''כי עמך מקור חיים'' על שיהודי עמך, שדבוק בהשם יתברך, הוא מקור חיים, מלא חיות, ובלא זה אין לאדם כל חיות, וחוץ מיסורים אין לו מאומה בעולם התלאות, ותמיד חסר לו. כי בתאוות העולם הזה, הרי מי שיש לו מנה רוצה מאתים. נמצא שפיר החג הקדוש הזה, זמן שמחתנו, מכיון שעל ידי נסוך המים מוסר איש יהודי להשם יתברך את כל אהבותיו, ומצב כזה הוא זמן שמחתנו המשלם.
וכמו דאיתא ב''תורת אבות'' על הפסוק (דברים ב, ז) ''ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר'' כאשר ה' אלקיך עמך, שמרגיש בפעל שהקדוש ברוך הוא עמו, אז לא חסרת דבר אינו חסר כלום והוא מאשר ושמח, כי כל מה שיהודי מרגיש שחסר לו, הרי זה משום שרחוק מהקדוש ברוך הוא, אבל כאשר מרגיש עצמו קרוב אליו יתברך, אז ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר. ולכן, בחג הסכות, כשאדם מישראל שרוי בבחינת ה' אלקיך עמך, אחרי הימים הנוראים, אז הוא זמן שמחתנו, לפי שלא חסר לו אז דבר.
סכות - זמן שמחתנו מסבת היותנו מנתקים מחמריות עולם הזה
במדרש איתא (קה''ר ו, ז) על הפסוק ''כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא'', משל למה הדבר דומה? לעירוני שנשא בת מלכים, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינן חשובין לה כלום, למה? שהיא בת מלך. כן הנפש אם הבאת לה כל מעדני עולם, אינן כלום לה, למה? שהיא מן העליונים. עד כאן.
נפשו של יהודי היא בת מלך, היא חלק אלה ממעל, ולכן 'כל עמל האדם לפיהו' כל מה שיעמל ויתן לה מהנאות ותאוות עולם הזה הנפש לא תמלא אין לנפש שום ספוק מזה, ואין לה שמחה מכל זה. כי איזה ערך יש לעניני עולם הזה אצלה אחרי שממקור קדש מחצבתה? ורק כאשר אהבתו כלה קדש להשם יתברך, יש לנפש שמחה פנימית. וזה מקור העצבות המקננת בתוככי הנפש, שהאדם מחפש כל מיני סבות מדוע הוא תמיד נעצב אל לבו, והאמת היא, שהנפש היא התובעת ממנו את ספוקה והיא אינה מתמלאת, איז לה כל שמחה מהנאות ותאוות עולם הזה. וזה מרמז בכתוב (בראשית ג, יז) ''בעצבון תאכלנה וגו' '', שכל עניני אכילה וכל הענינים שנפשו של אדם מחמדתן המה בעצבון, וכל כמה שמוסיף למלא הנאותיו ותאוותיו הנפש מתעצבת יותר, ומתקים בו כמה דאיתא (ירמיה ב, יט): ''תיסרך רעתך'', כי החלק אלה ממעל תובע ממנו תמיד שימסר כל אהבותיו להשם יתברך, ורק אז הוא זמן שמחתנו.
והיות שזה עצומו של חג, יתבאר כראוי הענין המשתף של כל מצות החג. שמצות סכה היא כמאמר מרן ב''בית אברהם'' זי''ע, שיהודי עוזב את ביתו, אשתו ובניו, ומתנער מכל האהבות שהוא קשור להן בכל ימות השנה, ומתיחד עם הקדוש ברוך הוא בסכה, בבחינת ''הביאני המלך חדריו'', בתקף אהבת ה'. וענין נטילת ונענוע המינים, כמו שכתוב במדרש: האתרוג דומה ללב, לולב לשדרה, הדס לעינים, וערבה לשפתים, הדא הוא דכתיב: ''כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך'', הינו, ש ו תכלית המצוה לנער ולהגביה כל אבריו מכל עניני גשם עד שגם עצמותיו תאמרנה ה' מי כמוך. וכן מצות נסוך המים, כבר בארנו שזה עצומו של חג, שתהיה כל אהבתו בלתי לאהבת ה' לבדו, וזה הוא זמן שמחתנו.
ומדת השמחה אי אפשר ליהודי להשיגה אלא כאשר מתנער כליל מכל הנאות ועניני העולם הזה. כאשר האדם שקוע בהם, לעולם אינו בא על ספוקו, כמאמר חז''ל (קה''ר א, לד): אין אדם יוצא מזה העולם וחצי תאותו בידו. ואינו שבע לעולם, בחינת משביעו רעב (סוכה נב:). רק כשמתנער מכל עניני העולם הזה, אז מגיע למדת השמחה האמתית. ועל דרך המשל המובא מבעלי המוסר, למלך אחד שהיה חולה מאד, והרופאים אמרו, שרפואתו היחידה היא שילבש כתנת של אדם ששרוי בשמחה ללא כל דאגות, וכאשר הלכו לחפש ולבקש, לא מצאו שום אדם נטול דאגות. וכאשר, לאחר מאמצים מרבים, נמצא סוף סוף אדם שמח וטוב לב שאין לו כל דאגות, אמר להם שאין לו בכלל כתנת, ואלמלי היה לי כתנת, הרי כבר היו לי דאגות סביבה, רק מחמת שאין לי מאומה הריני שרוי תמיד בשמחה ואני מחסר כל דאגה. והוא, כאמור, שאי אפשר להשיג את השמחה כל עוד שיש לאדם רצונות העולם הזה.
ולכן חג הסכות הוא זמן שמחתנו, שענינו. להתנער מעניני העולם ה ה, כמאמר מרן זי''ע ב''בית אברהם'' הנ''ל, שבסכות יהודי מתנער מביתו ומכל עניני הנאות העולם הזה ומתבודד עם '' הקדוש ברוך הוא בסכתו, ולכן המצוה באה רק לאחר הימים הנוראים, ראש השנה ויום הכפורים, כי אז איש יהודי מסגל יותר להתנער מכל עניני הנאות העולם הזה. ולהיות עם קונו בלבד.
עוד איתא ב''בית אברהם'', שיום כפור מכפר על החטאים והפגמים העבים והמגשמים, אך עדין נשאר בו ריח רע מהחטאים ומהנאות ההתר והרשות, ועל כן. עקר עבודת ה' בחג הסכות הוא, שיהודי יתנער מכל הנאות וע. ניני עולם הזה, שעל. ידי זה מסתלק ממנו הריח רע ונטהר לגמרי גם מכל עניני רשות והנאות התר. והבאור בזה, שביום הכפורים העבודה היא במדת היראה, ויראת ה' היא רק על עניני אסור ולא על עניני התר ורשות, אבל חג הסכות מדתו אהבה, בחינת ''וימינו תחבקני'', והכלל במדת אהבה הוא כמו דאיתא ב''פרי הארץ'', שכל הנאה גשמית היא בחינת נרגן מפריד אלוף, שמפריד בין יהודי להקדוש ברוך הוא, ובכדי להשיג את מדת אהבת ה' ולדבקה בו, צריך יהודי לותר על כל הנאות העולם הזה, וזהו עקר העבודה בחג הסכות להתנער מכל עניני העולם הזה. ולכן החג הזה הוא זמן שמחתנו, שבו מסגלים להשיג את מדת השמחה בשלמות, כי מתקים בו כמאמר הרב מקוברין זי''ע: איזה עולם מלא אור ומתיקות לאלו שאינם שקועים בו, ואיזה עולם חשוך ומר הוא לאלו השקועים בו. וכיון שעל ידי מצות סכה מתנער ופורש לגמרי מכל שיכות לעניני עולם הזה ואינו שקוע בו, זוכה לזמן שמחתנו מלא אור ומתיקות.
וזה ענין מצות ארבעה מינים, שהם דומין לאברים, שבהם נכללו כל השרשים של הנאות האדם: עין רואה, והלב חומד, והשדרה היא המקשרת בין מח הדעת המקור למדת יסוד, ועד סיומא דגופא, והשפתים שכל עמל אדם לפיהו, הינו עניני תאות האכילה. והמצוה באה להורות, שעל יהודי למסר כל הנאותיו להשם יתברך. וזה פרוש הכתוב ''ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם'', לפי שעל ידי מצות ד' המינים, שענינם למסר לה' את כל עניני הנאות עולם הזה, על ידי זה האדם מגיע למדת השמחה.
וזהו גם ענין השמחה המפלגת שהיתה בשמחת בית השואבה, כי נסוך המים, כמבאר לעיל, מרמז על מסירת כל האהבות להשם יתברך, ועל ידי כך משיגים את מדת השמחה האמתית, וזה שאמרו: כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה שמחה מימיו, פרוש מי שלא הגיע לדרגה זו שיכול למסר את הנאותיו ואהבותיו להשם יתברך, אינו יכול להגיע למדת השמחה האמתית, שאי אפשר להשיגה אלא על ידי שמתנער כליל מכל עניני הנאות העולם הזה. ולכן קבעה התורה שמחה זו בחג הסכות אחרי יום הכפורים, שבו טהר איש יהודי את עצמו מכל פגמיו, וכבר היה מסגל להגיע למדרגה הגבוהה ביותר להתנער מכל עניני עולם הזה ולמסר את כל האהבה להשם יתברך עד שהשיג את מדת השמחה. ומשום כך בשמחת בית השואבה היו שואבין רוח הקדש, כי אי אפשר להשיג מעלת רוח הקדש אלא כשאין לאדם אפלו שיכות קלה לעניני העולם הזה, לכן דוקא בשעת השמחה הזאת, שבה התנערו כליל מכל עניני העולם הזה, היו שואבין רוח הקדש.
ועל פי זה יבאר גם מה שכתב ב''תורת אבות'' על הפסוק ''אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח'', שעקר ענינו של החג אינו רק בהארות והשגות, אלא במה שקושר את הארת החג בעבותים, בענינים והתאוות העבים והגסים. משל לבן המלך שנתחבר אל הלסטים ורצה אחר כך לחזר אל המלך, והלך אליו ועשה רצונו כיאות, אך המלך עדין אינו רוחש לו אמון, בחששו פן יחזר לחבורת הלסטים. כיון שהרגיש בן המלך בזאת, חזר אל הלסטים, ויחולל בקרבם מהפכה גדולה, עד שהטה את לב הלסטים כלם אל המלך. ועכשו, משראה המלך את המהפכה שחולל בנו שאפלו אויבי המלך נעשו אוהביו שב אמונו בו כבתחלה.
ענין אויבי המלך הם עניני התאוות והנאות ההתר של האדם, ועל ידי שהוא מתנער מהם ומעלה אותם להשם יתברך, הרי זה נחשב כמי שמוסר את אויבי המלך ומהפכם להיות אוהביו. וענין זה מתקים בחג הסכות על ידי נסוך המים ושאר עניני החג המסגלים לכך, שעל ידי זה הוא נטהר מן הריח הרע שנגרם מעניני ההתר, וזו ההשלמה לימים הנוראים, כי השלמות בתכלית היא בחג הסכות.
הביאני המלך חדריו
עוד מובא ב''נתיבות שלום'': כל המקים מצות סכה כאלו נעשה שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית (בה''ט סי' תרלט בשם ת' מהרי''ו). והדברים צריכים באור, מה משמעות הענין שנעשה שתף למעשה בראשית, ובמה מתבטאת שתפות זו, ואיך על ידי מצוה קלה זו (כלשון הגמ' בעבודה זרה) זוכין להגיע לשתפות עם הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית? והנה מזכר ענין זה בחז''ל לגבי שבת (שבת קיט:): כל האומר 'ויכלו', כאלו נעשה שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. וגם בזה צריך לישב כל הקשיות כנ''ל. עוד יש להבין, מה המיחד בשתי מצות אלו שנעשים על ידם שתפים להקדוש ברוך הוא, ומה הקשר בין שבת לסכה, כמרמז בפסוק ''בסכת תשבו שבעת ימים'' ראשי תבות שבת?
ויש לומר, דהנה איתא ב''תורת אבות'' (עניני שבת אות קסט) בשם הסבא קדישא מסלונים זי''ע בבאור החלוק בין שבת ליום טוב, משל לבן המלך שנתרחק מעל פני אביו המלך, אלא שקבע לו המלך עתים ידועים בהם יתראה עמו. יש שהמלך מביא אותו אליו לביתו, ויש שהמלך יורד ובא לבקר את בנו במקומו באשר הוא נמצא. ועל דרך זה בשבת קדש הוא בחינה שהקדוש ברוך הוא מעלה איש יהודי אליו להיכלו כלו אומר כבוד, וביום טוב הוא . בבחינה שהקדוש ברוך הוא יורד אל היהודי באשר הוא.
ויש להוסיף בזה על פי מה שבארנו כבר, דשבת קדש היא בבחינת ''נשואין בין קדשא בריך הוא וישראל, כמו שכתוב (שמות לא, יז): ''ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם'', וכמאמר חז''ל (ב''ר יא, ט): כנסת ישראל יהיה בן זוגך. שהשבת קדש הוא בחינת בן זוג. וכמו שכתב בספר אבודרהם על ג' העתים בשבת קדש, שבליל שבת קדש אומרים בתפלה ''אתה קדשת'', כי אז הוא בחינת קדושין, וביום שבת קדש הלשון ''ישמח משה במתנת חלקו'', כי אז הוא הבחינה של המתנות והסובלנות שהחתן שולח לכלה, לעת המנחה בסעודה שלישית אומרים ''אתה אחד'', שהוא זמן היחוד. והינו, שבשבת קדש יש בה את כל חלקי הנשואין.
ועל פי זה בארנו הא דאיתא בספרי (בהעלותו): ''וביום שמחתכם'' אלו השבתות, שמקשים בזה, הרי אין בשבת מצות שמחה כמו ביום טוב? אכן הכונה בזה, ששבת קדש היא בחינת נשואין, וזהו עצם המציאות של היום, שהוא יום שמחה, כמה דאיתא: ''צאינה וראינה וגו' ביום חתנתו וביום שמחת לבו'', ואין זה תלוי אם יהודי שמח אם לאו, כי עצם היום הוא יום חתנתו ויום שמחתכם. ועל פי זה מבאר הענין, שבשבת הוא בחינה שהמלך מכניסו אליו לביתו ולהיכלו, שהוא ענין הבאה לביתו, וכמו כן זו הבחינה של חג הסכות, שהיא גם כן בחינת הבאה לביתו, וכמה דאיתא שהסכה היא בחינת חפה ובבחינת ''הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך'', לכן נקרא חג הסכות זמן שמחתנו, והוא על פי דאיתא בכונות בענין הימים הנוראים, שכלם הכנה לבחינת נשואין, וחג הסכות הוא בחינת הנשואין והבאה לביתו, ובשמיני עצרת הוא בחינת היחוד. והרי, שסכות נשתנה מכל הימים טובים, ובבחינה זו דומה הוא לשבת קדש, שהקדוש ברוך הוא מעלהו להישראלי להיכלו כלו אומר כבוד.
וכן מצינו בסדר המועדות, שהיום טוב הראשון הוא חג הפסח ואחר כך חג השבועות, והיום טוב האחרון הוא חג הסכות, דהינו, שהוא הקדשה הגדולה ביותר, כי מעלין בקדש. והוא משום, שהקדשה הגדולה ביותר היא 'הביאני המלך חדריו' בחינת נשואין של קדשא בריך הוא וישראל. וזה שמרמז ב'סכת ת'שבו ש'בעת ימים, ראשי תבות שב''ת, כי חג הסכות הוא בבחינת שבת.
ומרמז הענין במאמר הכתוב (במדבר כג, כא): ''לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו''. לא הביט און ביעקב כנגד ראש השנה, שאין מזכירין בו כלל עניני חטאים. ולא ראה עמל בישראל זה יום הכפורים, אשר בו ישראל נדמין למלאכים. ה' אלקיו עמו זה חג הסכות, שהוא בבחינת הביאני המלך חדריו וענין הבאה לביתו, וזה שאמר ''ה' אלקיו עמו'', בבחינת חפה ונשואין. ''ותרועת מלך בו'' זה שמיני עצרת, שאז הוא בחינת היחוד, תכלית כל הימים טובים האלו.
ועל פי זה יש לבאר ענין 'כל המקים מצות סכה כאלו נעשה שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית', ו'כל האומר ויכלו כאלו נעשה שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית', שעמק המשמעות בזה הוא ענין של שתפות דשיכא לחפה ונשואין, דעל ידי הנשואין נהיה בחינת שתפות, ואף שלא הכניסה כלום, זה נותן לה כח השתפות בכל מה שיש לו. ולכן שבת וסכה שהם, כאמור, בבחינת חפה ונשואין, על כן כל המקימם נקרא שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.
ובזה יש לפרש אמרם ז''ל (עבודה זרה ג.): לעתיד לבא יבואו אמות העולם ויבקשו לקים את המצות, והקדוש ברוך הוא יאמר להם, מצוה קלה יש לי וסכה שמה, לכו ועשו אותה. מיד כל אחד ואחד הולך ועושה סכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד מבעט בסכתו ויוצא. ומקשינן בגמרא, הרי ישראל נמי, המצטער פטור מן הסכה? ומתרצינן, נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי. כלומר, אמנם מצטער פטור מן הסכה, אבל אין מן הראוי לבעט בה.
ולכאורה צריך להבין, מדוע יתן להם דוקא מצות סכה ולא מצוה אחרת, ולמה המבחן יהיה על ידי שמבעטי. והבאור, דהנה זו תכלית כל התורה והמצות שיהודי יהיה דבוק בה' עד בחינת חפה ונשואין, ולכן, כשאמות העולם יבקשו שיטילו עליהם על המצות, יתן להם הקדוש ברוך הוא מצות סכה, שהיא בחינת חפה ונשואין, ובזה יבחנו, ויתברר שאין להם שיכות למדרגות של דבקות בה', ולכן, כשמקדיר עליהם חמה, מבעטין ויוצאין. דהינו, בעת שישיבת הסכה תהיה קשה עליהם ולא ירגישו את נעם הדבקות בה' יבעטו ויצאו.
ומקשינן בגמרא, ישראל נמי, המצטער פטור מן הסכה? ומתרצינן, נהי דפטור בעוטי מי מבעטי. כי יהודי רואה את האשר הגדול ביותר כשהוא מרגיש את הקרבה להשם יתברך, וכמה דאיתא ''כי עזה כמות אהבה'', ואפלו כשאינו מרגיש את הקרבה להשם יתברך, האהבה הרי בפנימיות נפשו. תמיד יש לו את נקדת האהבה והקרבה לה', אלא שעבים מכסים זאת, ולכן, כשצריך לצאת מן הסכה, לבו כואב בקרבו על שאינו זוכה לבחינת נשואין ודבקות עלאית כזו המתבטאת בישיבת הסכה. אולם אמות העולם, אין האהבה והדבקות נטועה בלבם, וכיון שמקדיר עליהם חמה, הריהם מבעטים ויוצאים.
ויש לומר בזה עוד, שהוא על דרך משל לאדם בעת חתנתו, שאז בודאי אינו משים לבו אם השמש מחממת או שיורד גשמים, כי אגב חבת השעה החשובה הזאת, הכל אצלו אין ואפס, ואפלו הקרובים ביותר מותרים על זה רק האנשים הזרים מסתלקים לצדדים. ואותו דבר בבן המתעלס באהבים ומתרפק בחיקו של אביו בחינת ''וימינו תחבקני'', האם ישים לב לחמה שקדרה? וגם אם יצטער הרבה ונאלץ לעזב יעשה זאת בלב כבד, אבל בעוטי לא מבעט. רק מי שאין לו את הרגש הזה, יברח מהמקום. וזהו הענין שהצדיקים היו יושבים בסכה גם בעת גשמים, ואין זה נגד ההלכה, כי התענוג שלהם כל כך גדול, עד שאינם מרגישים שום צער.
ועל פי הדברים, שזה הסדר של ירח האיתנים, שמעלים בקדש ועולים עד המדרגה העליונה בסכות ובשמיני עצרת, שאז הוא ''הביאני המלך חדריו'', בחינת נשואין כמו בשבת קדש, יבאר עוד מה דאיתא בזהר הקדוש (המובא לעיל), ''וישטם עשו את יעקב'' למיזל אבתריה ולקטרגא ליה תדיר וכו' עד דאתי יום הכפורים, דהא אתפרש מעמא קדישא. כיון דההוא מקטרגא אזיל ואתפרש מניהו, בעי קדשא בריך הוא למחדי בבנוי, מה כתיב? ''ויעקב נסע סכתה וגו' ''. כיון דיתבי בסכות, הא אשתזיבו מן מקטרגא. עד כאן. וכאשר נדיק בדבריו הקדושים, שביום הכפורים הוא רק אתפרש מעמא קדישא שמניחם מלקטרג עליהם, אבל בחג הסכות, דקדשא בריך הוא בעי למחדי בבנוי, הריהם נצולים לגמרי ממקטרגא ומהיצר הרע. נמצא, שחג הסכות יותר גבוה מיום הכפורים שבו נפטרים לגמרי מהסטרא אחרא. ופשר הענין, מפני, שכאמור, העבודה של חג הסכות היא אהבה של בחינת נשואין, ובמקום אהבה על כל פשעים תכסה אהבה, והקדוש ברוך הוא מבטל את כל כחות הסטרא אחרא, וכמו שמצינו גם לגבי שבת קדש, שאמרו בזהר הקדוש, וכל דינין מתעברין מינה וכל שלטני רגזין ומארי דדינא כלהו ערקין ואתעברו מינה. והוא גם כן מטעם זה, שהשבת קדש היא בבחינת נשואין עם הקדוש. ברוך הוא וישראל, על כן בטלים בה כל כחות הסטרא אחרא, וזוהי גם כן בחינת חג הסכות.
באפן אחר יש לפרש ענין 'נעשה שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית' שנאמר בסכה ובשבת, וכמו כן מצינו בגמרא (שבח י.): כל דין שדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שתף להקדוש ברוך!!הוא במעשה בראשית. דהנה תכלית הבריאה הוא כמאמרם ז''ל, בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, נתאוה שיהא לו . דירה בתחתו. נים (במ''ר יג, ו, ותנחומא בחוקותי). דהינו, שבתוך העולם השפל ה ה עולם התאוות ומדור הקלפות שם נתאוה הקדוש ברוך!הוא שתהיה לו דירה, כמה דאיתא: ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתכם''. וענין זה ישנו בג' בחינות הנקראות: עולם, שנה ונפש. ב''עולם'' פרושו י במקום, והרי זה מתקים במצות סכה שיש בה קדשה מיחדת מכח שהקדוש ברוך הוא מוריד השראת השכינה מהעולמות העליונים לתוך הסכה שיהודי עושה לשם מצוה, וכדאיתא בגמרא (סוכה ט.), כשם שחל שם שמים על הח. גיגה, כך חל שם שמים על הסכה, שנאמר: ''חג הסכות שבעת ימים לה' '' מה חג לה', אף סכה לה'. והינו, שיש בסכה קדשה עליונה של השראת השכינה, ובה מתקים הרצון העליון שנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים. ומהאי טעמא יש בחג הקדוש הזה ענין מיחד, שיורדים בו האשפיזין עלאין קדישין, ואינו כן בכל ימות השנה ואפלו בימים טובים ונוראים, כי בכל השנה אינם יכולים לירד ולהשפיל עצמם לתוך אויר העולם התחתון, ורק בסכה, שיהודי ממשיך לתוכה אויר קדוש מעולמות העליונים, שהיא קדש קדשים ויש בה השראת השכינה, רק אז יש הזדמנות אחת בשנה שהאשפיזין קדישין יוכלו להשפיל עצמם ולבא בתוככי עולם הזה. ולכן כל המקים מצות סכה כאלו נעשה שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כי בזה שהוא עושה מקום להשראת השכינה, הריהו נוטל חלק בקיום תכלית רצון העליון במעשה בראשית, אשר נתאוה הקדוש!ברוך! הוא שיהיה לו דירה בתחתונים.
וכמו כן יש אותו ענין של השראת שכינתו יתברך בבחינת ''שנה'' בזמן, שבו מתקים גם כן ענין הדירה בתחתונים, והוא בשבת קדש. כי בשבת קדש יורדת השראת השכינה, כמה דאיתא בזהר הקדוש: וכל שלטני רגזין ומארי דדינא כלהו ערקין ואתעברו מינה ואיהי אשתארת ביחודא דנהירו קדישא, ומתקימת אז בבחינת הזמן תכלית זו של מעשה שמים וארץ שנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים. וכאשר יהודי אומר ''ויכלו'' ומקבל את קדשת השבת וממשיך השראת השכינה בהאי עלמא, הריהו נעשה שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כיון שמסיע בזה כביכול לרצונו העליון בתכלית ומטרת מעשה בראשית להיות לו יתברך דירה בתחתונים.
וזה גם ענינו של דין הדן דין אמת לאמתו, שהוא בחינת דירה בתחתונים, בבחינה השלישית הנקראת ''נפש''. דהנה העולם הזה הוא עולם השקר, ודין זה שדן דין אמת לאמתו, עושה מקום דירה לו יתברך בתחתונים, בתוך עולם השקר, כיון שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, וממלא בזה את תכלית רצון העליון במעשה בראשית, כי נתאוה הקדוש ברוך הוא שמדת האמת תתפשט גם בתחתונים, ולכן נחשב שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.
וזה שנאמר ''למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אתם מארץ מצרים'', מוסב על ענין ענני כבוד בחינת השראת השכינה, אשר על ידם נתמלא גם כן רצון העליון להיות לו דירה בתחתונים, כי בענני כבוד היתה קדשה כזו, שסלקו מישראל את כל הנחש שרף ועקרב ואת כל כחות הטמאה שהיו במדבר, ובזהר הקדוש (ח''ג קסח:) איתא, שדור המדבר היה דור עלאי כל כך, שמעולם לא היה כמותו, ולעולם לא יהיה כדור הזה, והיו דור דעה, והכל מחמת שהיו נמצאים תמיד בתוך ענני הכבוד. וזה שנאמר ''למען ידעו דרתיכם'', אין זה ענין של זכרון למה שעבר, וכמו שאיננו עושים זכר למן ולבאר, אלא הוא ענין נצחי שהקדוש. ברוך הוא נתן שבוע אחד בשנה חג הסכות, שבו נמשכת הבחינה שהיתה בענני הכבוד, ששרתה השכינה הקדושה בקרבם, שבזה נתקים תכלית רצון העליון שנתאוה הקדוש ברוך הוא שיהיה לו דירה בתחתונים.
ועל פי זה יש לפרש גם הענין שהשם יתברך ינסה את הגוים לעתיד לבא במצות סכה. דהנה אותן אמות העולם שיבקשו לקים את המצות, הרי יהיו מחסידי אמות העולם, אלא שהם לא מסגלים להשיג כי אם רק שאפשר לעבד את השם יתברך על ידי תורה ומצות, אבל עבודת ה' על ידי הענינים הגשמיים והפשוטים, כאכילה, שתיה ושנה, היא למעלה מהשגתם, וכדי להוכיח זאת, הקדוש ברוך הוא יתן להם מצות סכה, שענינה לעבד את ה' בענינים הגשמיים והפשוטים. ''תשבו'' כעין תדורו, שגם אותם אפשר לעלות לעבודת ה', שיהודי אוכל ושותה וישן, וכל מעשיו שעושה בסכה, הכל עולה למצוה ולרצון לפני השם יתברך, שזה ענין תכלית רצון ה' שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים הינו, שמענינים התחתונים, מהם יעשו את כתר המלוכה.
ועל זה אמו. ינן, משהקדיר עליהם חמה מבעטין ויוצאין. מרמז בזה על אש היצר הרע כיון שעוסקים בענינים הגשמיים, יצר הרע תוקפם ובוער בקרבם, ומשום כך הם מבעטין ויוצאין ומואסים בעבודת ה' הזאת. אבל ישראל אף שהמצטער פטור מן הסכה, מרמז שלפעמים כשעוסק בענינים גשמיים פוחז עליו יצרו שהוא אנוס ומה יעשה אבל בעוטי לא מבעטי. אצל יהודי, אף בשעה שהיצר הרע בוער בקרבו והוא נכשל מכל מקום, לבו נשבר בקרבו לשברי שברים, ואינו עוזב עבודה זו מחמת הכשלון מתוך גבהות הלב, אלא מתוך שברון לב. וגם מזה עולה קלוסו של הקדוש ברוך הוא, שכמו שיש עבודה בענינים הגשמיים על ידי שיהודי מעלה אותם להשם יתברך, כמצות סכה שיהודי אוכל ושותה וישן, ומכל זה עולה ומתקדש, ומתקים בו 'אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסכה', כמו כן, גם כשיהודי אינו יכול להגיע למדרגה זו כשהקדיר עליו חמה, הרי ''מזבח אבנה בשברון לבי'', על ידי שלבו נשבר בתוכו ואינו משלים עם מה שנכשל ונתגשם. אבל אמות העולם כיון שהקדיר עליהם חמה מבעטין ויוצאין, אין להם שיכות לעבודה זו, לעשות דירה לו יתברך בענינים התחתונים.
ענין האשפיזין קדישין
''בסכת תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים''. איתא בזהר הקדוש (ח''ג קג:), בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא, שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעלא, ואברהם וחמשה צדיקיא אחרנין ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה וכו' ובעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באשפיזין אלין דשרין עמיה.
ויש לבאר, מדוע דוקא בסכות יורד הקדוש ברוך הוא ושכינתיה ופורש כנפיו על. ישראל, והשבעה רועים יורדים לסכתו של יהודי, שהוא ענין מיחד שלא מצינו. כדגמתו בשאר הרגלים?
ויש לומר, דהנה כל שנה היא יחידה בפני עצמה בבריאה, ויש בה התחדשות הבריאה, ובכל שנה נכל. לים בפרטות כל. עניני כללות בריאת העולם. וזה ענין התחדשות המלוכה ובחינת הכתרתו יתברך שמו שיש בכל ראש השנה. גם כריתת הברית בין הקדוש ברוך הוא וישראל מתחדשת בכל שנה ושנה, כמה דאיתא: ''אתם נצבים היום [המרמז לראש השנה יומא דדינא] כלכם לפני ה' אלקיכם וגו' לעברך בברית ה' אלקיך'', שהכל הוא מחמת התחדשות הבריאה שבכל שנה מחדש. והנה, כאשר נבחרו ישראל להיות העם הנבחר להשם יתברך בהוציאו אותם מארץ מצרים, אז ''בסכות הושבתי את בני ישראל'', דהינו, שהיתה עליהם שמירה עליונה של ענני כבוד, וכמו שנאמר: ''וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש'', שבכל העתים היתה עליהם שמירה עליונה מחץ יעוף יומם ומדבר באפל יהלך.
וזה דאיתא בזהר הקדוש, שדור מבחר כזה כדור המדבר, לא היה מעולם ולא יהיה עוד, לפי שהיתה עליהם השמירה העליונה של ענני הכבוד, באשר הקדוש ברוך הוא שמר עליהם מכל משמר בעת התהוותם לעם הנבחר. והענין הזה הוא נצחי שבכל שנה כאשר הבריאה מתחדשת, ומתחדשת גם הבחירה של עם ישראל בתורת העם הנבחר, גם השמירה העליונה, שהקדוש ברוך הוא שומר על ישראל בעת התהוותם לעם הנבחר, חוזרת ומתחדשת במצות הסכה. שאין הסכה זכרון בעלמא על נס שהיה בעבר, שהרי כמה וכמה נסים גדולים נעשו לישראל, כמו הבאר והמן ועוד, ולא נקבעו לזכרם חגים ומצות, אלא שענין ענני הכבוד הוא נצחי, ועל ידי מצות סכה אנו ממשיכים כעת מחדש את השמירה העליונה ששומר הקדוש ברוך הוא על ישראל בירח האיתנים, בזמן שמתחדשת בחירת בני ישראל לעם הנבחר.
וזהו גם כן ענין האשפיזין. דהנה שבעת הרועים הם שהתחילו בעולם התקון. קדם שבאו שבעת הרועים, היה העולם שמם, בחינת ''והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום'', עד שבא אברהם שממנו התחיל עולם התקון, ואחר כך יצחק ויעקב וכל שאר הרועים, שהם טהרו את העולם והביאוהו אל התקון. וכדאיתא בזהר הקדוש: אברהם אוליף לכל בני עלמא אמונה. שלמד לבני העולם שיש אלקים בארץ, וכשאברהם הסתלק, כתיב ''וכל הבארת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים'' שכלם חזרו לעבודה זרה שלהם, וגרי אברהם לא נתקימו, ושוב היה העולם שמם עד שבא יצחק, ''וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו''. יצחק בא עם המדה שלו והחזיר את עולם התקון ושב ללמד אמונה. וכן כל הרועים הביאו את עולם התקון, כל אחד במדתו.
וזה שכתב הסבא קדישא מסלונים זי''ע ב''חסד לאברהם'' בבאור מדוע ירשו ישראל רק את שבעה עממין ולא את הקיני, הקנזי והקדמוני, לפי שז' עממין הם כנגד ז' המדות, ולפי ששבעת הרועים תקנו כבר את ז' המדות והביאו לעולם התקון, ירשו זרעם בזכותם את ארץ ז' עממין, שהם כנגד ז' מדות אחרונות. אמנם הקיני, הקנזי והקדמוני, שהם כנגד ג' מדות הראשונות חכמה, בינה ודעת, אותם לא תקנו שבעת הרועים, ולכן לא ירשום ישראל, רק כשיתגלה מלך המשיח, שהוא יתקן את ג' הראשונות, כמו דכתיב: ''ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' רוח דעת ויראת ה' '', אז יקבלו ישראל גם את הקיני, הקנזי והקדמוני.
ועל פי האמור, ששבעת הרועים הביאו לעולם התקון, הנה בזמן שיש התחדשות הבריאה ויורדת שמירה עליונה על איש יהודי, בעת שיושב בסכה והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו פורש כנפיו עליו, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, כאמא דמסככא על בניא, הרי יחד עם זה מתחדש בכל שנה עולם התקון על ידי שבעת הרועים, הם המה האשפיזין קדישין, הבאים בחג הסכות בפרטות לכל איש יהודי בכל שנה בתקופה הזאת. הישיבה בסכה היא לאחר הימים הנוראים, בהם מתחיל אצל כל יהודי עולם התקון, וכאשר מתחיל עולם התקון, נותנים לו את הכחות העליונים של שבעת הרועים המסיעין לכל הבא לטהר להקים מחדש את עולם התקון. נמצא, שבעת הזאת של התחדשות הבריאה, נותנים ליהודי משמים את כל ההארות העליונות, הן אלו שעל ידי עצם המצוה של סכה הממשיכה את השמירה העליונה, והן אלו של עולם התקון על ידי האשפיזין עלאין שבעת הרועים.
עוד יש לומר בטעם הדבר, שהאשפיזין הקדושים באים דוקא בחג הסכות, ומדוע אינם באים בשאר הימים טובים פסח ושבועות, או בכל שבת. דמכיון שהם שרויים בעולמות העליונים בקדשה עלאית כל כך, אינם יכולין לרדת ממדרגתם הרמה להשפיל עצמם ולירד לזה העולם, ורק בסכות, שאויר הסכה הוא מהעולמות העליונים שלא מעלמא הדין, כמו שנתבאר לעיל שעל ידי הסכה ממשיך איש יהודי קדשה אליו מהעולמות העליונים, ומתוך כך שורה הקדשה על עצם הסכה. וזה גם כן הטעם של דיני הקדשה המיחדים שיש בסכה, כיון שנעשית למקום קדש קדשים, על כן יכולים אז האבות הקדושים ושבעת הרועים לבא אל הסכה.
חל המועד
כתב הרב ''פלא יועץ'': ידוע מאמר רבותינו ז''ל (סנהדרין צט.), שהמבזה את המועדות, דהינו חל המועד, אין לו חלק לעולם הבא. ופרשו, דהינו שנוהג מנהג חל במלאכה או באכילה ושתיה. ויחרד האיש וילפת שיש דברים שנראים קלים ואדם דש אותם בעקביו, עליהן אמרו, שהעובר עליהן אין לו חלק לעולם הבא. ובפרט בענין חל המועד רבים עברו, ומחמת שהתרו איזה מלאכות יותר מיום טוב, נעשו כל המלאכות כהתר ואין מבקש לידע מהו אסור ומהו מתר. ועברה גוררת עברה שמתוך שהם להוטים בעסקיהם או בשחוק ה''קארטין'', פנה היום בלי אכילה כלל או באכילה כל דהוא כמעשהו בחל, וה' הטוב יכפר בעד. והאיש הירא לנפשו, ידרש מעל ספר או מפי סופרים איזו מלאכה אסורה ואיזו מתרת, ולא יעבר. וכן יזהר להרבות קצת באכילה ושתיה להבדיל בין הקדש ובין החל, ולא יאבד עצמו לדעת.
וידוע מאמרם ז''ל (ירושלמי שבת ספט''ו) שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסק בתורה. וידוע מה שפרשו הקדמונים בפסוק (תהלים עג, ג) ''כי אקח מועד אני מישרים אשפט''. כי אשר יש להם טענה שאינם יכולים לעסק בתורה מחמת טרדתם על המחיה ועל הכלכלה חל המועד הוא תברתיהון [שובר את טענותיהם] והיא מקטע רגליהון ומחיבתן גם על זמן טרדתם (מהר''י בן נעים הובא בס' יוסף תהלות להחיד''א), כי החל המועד עד ממהר שאין הטרדה גורם. ואם בחל המועד וכן בכל עת שהוא פנוי אינו מפנה עצמו לבטלה אלא עוסק בתורה, בא בשכרו גם על הזמן שהוא טרוד בעסקיו כאלו היה עוסק בתורה. והאיש הירא את ה', חרדה ילבש כל ימיו ויזהר מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. וביותר יזחל ויירא בחל המועד, שהם ימי הדין, שבפסח העולם נדון על התבואה ובחג על המים (ר''ה טז.) וגמר הדין בהושענא רבה, והפנקס פתוח לדונו על פי מעשיו, וראוי לאזר חיל להוסיף מצוה אחת יתרה, ודי בזה למי שיש לו לב.