משנה שכיר חלק א· רבי יששכר שלמה טייכטל
סימן קיז
המנהג בכל תפוצות ישראל נתפשט דביום א' של סוכות בעת בא איש הישראל אל הבית הכנסת להתאסף להתפלל ומביאים אתרוגיהם ולולביהם בידם כל א' וא' מראה את אתרוגו לחברו והולכין ושבין ממקום למקום לראות ולהראות את האתרוגים זה לזה את יופיו ותוארו ומראיתו והאמת אגיד ולא אכחד כי מיום עמדי טל דעתי לא היתה דעתי נוחא בהאי מנהגא כי לא ידעתי שום תכלית ותועלת מזה ואולי יש בו גם משום יהורא שכל א' מראה כמה פזרן הוא בדבר מצוה וגם למה יעשו איזו פומבי' ופרסהיא בביהכ"נ במה שהולכין ממקום למקום ויש בו קלות ראש ח"ו ועיין בבאה"ט או"ח סי' תקנ"א ס"ק ל"ט שמביא בשם הלקט הקמח שכתב דראוי לחסור מה שנוהגין העמי הארץ להושיט השנופף-טאבאק בביהכ"נ מזה לזה ומזמינים זה לזה דאסור משום דמיקל במורא המקדש עיי"ש וא"כ גם בכאן יש לאסור לכאורה משום זה:
אולם כעת האיר ה' עיני וראיתי שיש למצוא לזה מקור בש"ס והוא ביומא דף ע' וסוטה ד' מיא דאמרינן שם ואח"כ (היינו לאחר קריאת הכה"ג בפרשת היום) כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים ופירש וז"ל להראות נויו של ספר תורה ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה שנאמר זה אלי ואנוהי התנאה לפניו במצות לולב נאה וספ"ת נאה בקלף נאה בדיו נאה בלבלר אומן עכ"ד - הרי דראוי לעשות כן להראות חזותו לרבים שטורח הוא להתנאה במצות השם ע"כ יפה עושין בזה במה שמראים האתרוגים לרבים וכבר סיפר לן הש"ס מר"ג שנתן אלף זוז בעד אתרוג להודיעך כמה מצות חביבים עליו והנח להן לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם ויפה הם עושים ויש לזה מקור בש"ס הנ"ל - אלא דעדיין יש פתחון פה לחלוק דשם בגמרא דיומא הנ"ל קאמר דכל א' מביא מביתו ס"ת וקורא בו היינו דמשמע דהוא אינו עושה יותר רק מה שקורא בו וע"יז יחזו אותן הרבים אבל אינו הולך ומראה ממקום למקום ואולי דזה אסור משום מורא מקדש וכבאה"ט הנ"ל וא"כ עדיין י"ל דלא יעשו מזה פורסים גדול - ואולי כיון דהוא משום תבבותא דמצוה גם זה שרי ול"ד לבאה"ט הנ"ל דשם ל"ה לדבר מצוה ואינו דומה ג"כ לס"ת דס"ת הוי דבר הנראה גם ממקומו בלי הליכה ממקום למקום דהוא דבר הנראה לעינים משא"כ אתרוג דהוא דבר קטן דאינו נראה ממקומו ע"כ לחבבותא דמצוה גם זה מותר:
ויש להטעים הדברים למה דוקא ביוה"כ חשו להראות חזותם לרבים יותר מבשאר ימות השנה משום דלכאורה יש להקשות עוד קושיא על ש"ס יומא הנ"ל שכל א' מביא ס"ת מביתו להראות חזותא לרבים ופרש"י שהוא תפארת בעליה שטרח להתנאות במצות השם לקיים זה אלי ואנוהו בריבוי ממון ובאופן נאה גדולה ולכאורה הוא נגד ש"ס דשבעות דף ט"ו ע"א דקאמר אלא גדולת במינן מי איכא חשיבותא קמי' שמיא והתניא נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח בעולת העוף אשה ריח ניחוח במנחה אשה ריח ניחוח מלמד שאחד המרבה ואחר הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים וכתבו שם בתוס' וכן בחידושי הרשב"א ואע"ג דאמר אחד המיוחד שבעדרו וגבי פרה נמי אמרינן שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדותה מ"מ לא הי' לו להתפאר בכך כיון שמצוה בזה כמו בזה אם מתכוין לשם שמים יעיי"ש בתוס' ורשב"א - הרי אף דמצוה להתהדר עצמו במצוה מ"מ אסור להתפאר עצמו בזה וא"כ איך יתפארו עצמם שם ביומא שהם מטריחים עצמם לקיים מצות השם באופן נאה ומהודר ומה גם ביום כיפורים שהוא יום סליחה וכפרה ומחילה ואדרבא הי' ראוי ביום הזה להראות שפלות רוח כדברי הרמב"ם בה' תשובה דרכם של בעלי תשובה להיות שפלים וכמו דאמרו בפ"ב דר"ה כל מה דכייף מעלי טפי:
ונראה בזה בס"ד עפי"מ דראיתי בספר זאת זכרון להקדוש איש אלקים מלובלין ז"ל זי"ע שכ' דאם האדם בעת שמתפלל לשי"ת עבור פרנסה וצורכי האדם חושב כדי שיהי' לו כל ההצטרכות שיהי' יכול לעבוד שי"ת תפלתו תקובל ולא יוכל שום מקטרוג לקטרוג על זה כיון דאינו מבקשו לצרכו רק לצורך שמים ופירש בזה מאמרם ז"ל כל המשתתף שם שמים בתפלתי כופלין לו פרנסתו והיינו עפ"י הכונה הנ"ל פכ"ד הקדושים - ואחרי מופלג מצאתי בספר חסידים סי' ל"א שכתב בזה"ל אם שואל אדם דבר שהוא שבח לבוראו כגון על למוד תורה או דבר אחר מחפצי שמים ושופך את נפשו עליו הקב"ה שומע תפלתו אעפ"י שאין בידו מעש"ט עכ"ל ועיי"ש במפורש שפירש תיבת שואל ר"ל שהוא מתפלל ושואל לשי"ת דבר שהוא שבח לו והיא מתאים עם דברי רבינו הק' מלובלין ז"ל - והנה ביוה"כ שהוא יום החתימה מראה כל א' חזותו שהוא טורח להתנאה במצות השם ומראה בזה שכל כונתו לפזר לשמים ממונו וממילא יהי' בכלל כל המשתתף שם שמים בתפלתו דכופלין לו פרנסתו וא"כ ל"ה בזה כונתו להתפאר בדרך גאוה וגאון רק הוא בדרך תפלה להראות לשי"ת שכל כונתו בבקשת הפרנסה הוא רק עבור לקיים מצות השם בדרך נאה וכבוד כן נראה לי בטעמא דמילתא דהיו עושין כן דייקא ביוה"כ ונכון היא בס"ד:
ויען שאין לנו בזמנינו ס"ת לכל א' וא' ובמצות לולב מהדרים עפ"י רוב כל או"א פ"כ נשאר בידנו המנהג לעשות כן באתרוג והוא ג"כ קודם גמר החתימה ויגן עלינו מצוה זו להראות חזותו שרוצה להתהדר עצמו במצות השם וכל כונתו בצורך פרנסתו רק לשמים ועי"ז יזכה לכפילת הפרנסה וגם כי הלולב הוא כלי קרב נגד הסא"ח כידוע ממדרש ע"כ יפה הוא המנהג להראות בזה חזותו לרבים ומנהג ישראל תורה הוא ודו"ק:
ודע דמדברי ש"ס יומא הנ"ל יוצא לנו מוסר השכל לכמה בפלי בתים שיש להם ספרי תורות בביהכ"נ שהיו צריכין להגיה אותן ואינם מגיהין ומונחים כה בפיסולן הקהל אומר שהוצאות ההג"ה שייך לבעלים וגם כי הי' להם בהוצאה גדולה להגיה כל אלו הספרים שצריך להגיה, משא"כ לבעלים ל"ה בהוצאה אלא בספר שלו והבעלים מתרשלין בזה וחוץ מה שיש איסור מפורש בזה בה' ס"ת סי' רע"ט שלא להשהות ספר שאינה מוגה שלשים יום עוד יש לראות מש"ס יומא הנ"ל דהמנהג הי' בימים הקדמונים להדר עצמו לפני הבורא כ"ע ביום הקדוש והנורא בספר תורה נאה ואומן נאה ודיו נאה וכפרש"י הנ"ל ועתה איך לא יבושו אלו הבע"ב שמניחים ס"ת שלהם בביה"כ בפסול וחטים על הוצאה קטנה שצריך לזה ומה יפנו ליום הדין שאז ראוי לבא במצות הידור ס"ת כמשמע מש"ס יומא הנ"ל - ולדעתי הי' מן הראוי לתקן חברה מיוחד לזה וליתן מפות שבוע על הוצאה זו וממעות המקובץ בחברה זו יתקנו כל הספרי תורות שצריך להגיה כן נראה בעיני ודו"ק:
ב' בראשית תרפ"ו לפ"ק פישטיאן יצ"ו.
הק' ישכר שלמה טייכטהאל