משנה שכיר חלק א· רבי יששכר שלמה טייכטל
סימן פה
בעזה"י אדר תרע"ד לפ"ק בוסערמין יצ"ו.
הנה תשובתי הנ"ל הדפסתי בוילקט יוסף דשנת תרע"ד סי' ע"ג ובסי' צ"ו השיגו עלי הגאון מו"ה משה גינז נ"י אב"ד דק"ק קערעסטור יע"א והרב הדיין דק"ק עיר חדש יצ"ו ואני השבתי עליהם בארוכה ורק מפני שערורת המלחמה לא הגיעה לדפוס ועתה הנני מציע תשובתי עליהם בס"ד -
ראיתי שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד והעלו דאיסור מכה בפטיש לא שייך רק בעושה מעשה בגוף הדבר להשלמת הפעולה משא"כ היכא דאין צריך עוד לאיזה מעשה בגוף הפעולה רק דעושה מעשה בדבר חיצוני ל"ש לדון משום מכה בפטיש וע"כ אין בהשמטת האימום מהמנעל משום מכה בפטיש כיון דהמנעל כבר נשלם בכל צדדיו ואינו חסר רק מה שנדבק באימום א"כ המעשה רק באימום שהוא דבר חיצוני למנעל היינו מעשה ההסרה ע"כ אין בזה משום מכה בפטיש עכ"ד בקצרה -
ואני תמה עליהם איך לא שתו לבם על דברי מאור עינינו רש"י ז"ל במה דפירש במתני' ד' ע"ג בד"ה מכה בפטיש הוא גמר כל מלאכ' שכן אומן מכה בפטיש על הסדן עיי"ש וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ וכן פירש הרע"ב במתני' שם - הרי שלשה רועים עדים נאמנים דאיסור מבפ"ט אינו מוכרח להיות נעשה בגוף הפעולה כי הגע בעצמך לפירוש השלשה רועים הנ"ל שפירשו דהגמר הוא במה שמכה על הסדן אחר שכבר גמר גוף הפעולה וכבר השלים רדידת הטס ואינו רוצה להרים יד עלי' עוד ומכה באחרונ' על הסדן והפטיש לא פגע ולא נגע כלל בהטס ואפ"ה חשוב הכאה אחרונה הלז גמר מלאכ' ועל כרחך דעיקר תלוי איך הוא דרך האומנים לגמור פעולה הלזו לא שנא אם הגמר נעשה בגוף הפעול' או חוץ ממנה אם כן הוא דרכן של האומנים לגמור במעשה זו את פעולתן חשוב גמר מלאכה ויש בה משום מכה בפטיש כן נראה ברור בעזה"י -
ונראה דעל זה רמזו רבה ור' זירא בדבריהם בשבת דף ע"ה דאמרו כל מידי דאית בי' גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש הם סתמו דבריהם ואמרו כל מידי לרבות כל אופני ההגמרה שינהגו האומנים בין אם נעשה בגוף הדבר או חוץ ממנה בכל אופן חייב משום מבפ"ט - ובזה מצאתי ישוב לדקדוק שדקדק בספר ברית משה שנדפס מחדש על הסמ"ג במצות ל"ת סי' ס"ה שכ' בזה"ל על כל גמר מלאכה חייב משום מבפ"ט עכ"ל הסמ"ג - ודקדק הנ"ל למה שינה רבינו מלשון הש"ס דאמרו כל מידי דאית בי' והוא כתב סתם על כל גמר מלאכ' עיי"ש מה שכתב עפי"ד - ולדבריי מדויקין מאד דבריו דבכונה שינה לשונו דלא תטעה לומר דהגמר תלוי בגוף הפעולה כמו דמשמע לכאורה מלשון הש"ס דאמר כל מידי דאית "בי'" ותיבת בי' תסוב על הכלי ולא על המלאכ' ועפי"ז תהי' מוכרח הגמר להיות דבוק בכלי, וע"כ כתב סתם על כל גמר מלאכ' היינו לשלול זה וכלל הכל היינו שבכל אופן שיהי' הגמר חייב משום מבפ"ט - או נראה פשוט בביאור דברי הסמ"ג הנ"ל דמלשון הש"ס נראה לכאור' דלאו כל הגמר הוי גמר לענין מבפ"ט והטיל תנאי בדבר והיינו דקאמר כל מידי דאית "בי'" משמע דאם ל"ה "בי''' אף דבאמת גמר בזה הכלי לא הוי בכלל מכבפ"ט ועפי"ז הי' מוכרח לומר דצריך שיהי' בהגמר איזה תוספות תיקון או הידור בגוף הפעולה והיינו דקאמר דאית "בי''' וחשוב גמר משא"כ היכא דלא ניתוסף בו בכלי מידי לא חשוב גמר וע"כ מוכרח לומר כן דאל"כ מה תחלק בין גמר לגמר ומזה הי' משמע כדברי הגאון מוהר"מ גינז והרב הדיין הנ"ל דצריך שיהי' איזה תיקון ותוספות בגוף הפעולה - וע"כ לשלול זאת שינה הסמ"ג מלשון הש"ס ולא כתב תיבות "דאית בי'" היינו לומר דאין תנאי בדבר ולא תחלק בין גמר לגמר ולעולם חייב על כל גמר מלאכה באיזה אופן שיהי' כן נראה ברור בכונתו וא"כ עפי"ז יש ראי' לדבריי בס"ד -
ולפי דרכנו למדנו דגם הר"ן שחולק על רש"י בביאור ענין מכה בפטיש עיין ר"ן במשנה דארבעים אבות מלאכות דפירש דמיירי מההכאה שמכה על הכלי בעצמו בגמר מלאכ' וכן החזיק בפשט זה הה"מ בפ"י מה' שבת - י"ל דלא השיג על רש"י רק בביאור ענין מכה בפטיש הנאמר במתני' כי לדעתו קשה על פירושו של רש"י מפרק הבונה דמוסיף רשב"ג אף המכה בקורנס על הסדן א"כ משמע דמכה בפטיש הנאמר ברישא לא מיירי מההכאה שהוא על הסדן - אבל בזה דמשמע מרש"י דהגמר אינו מוכרח להיות נעשה דוקא בגוף הפעולה בזה גם הר"ן יודה דבאופן שנהגו האומנים לעשות גמר אף חוץ מגוף הפעולה ג"כ יש בה משום מבפ"ט - וראי' לזה דהלא גם הסמ"ג מפורש ענין מכה בפטיש כפי' הר"ן עיי"ש מה שהביא בשם ר"י והוא ר"י המובא בתוס' דף ק"ב עיי"ש - ואפ"ה סובר דבכל ענין שיהי' הגמר יש בה משום מבפ"ט וכמו שכתבתי בכונתו - ועוד מצאתי און לדבריי דבגוף הדין אין נפ"מ בין פרש"י לפר"ח המובא בר"ן הנ"ל מדברי היראים בעמוד זמנים סי' ק"ב שכ' לפי שהאומן מכה בפטיש על הסדין או על הכלי בשעת גמר מלאכה עכ"ל - הרי דהוא הרכיב שני פשטים הנ"ל ואי נימא דלפר"ח מוכרח שיהי' הגמר בגוף הפעולה ולרש"י אף בחוץ הוי גמר א"כ איך כלל אותם יחד הלא הם רחוקים זמין ונפ"מ גדולה ביניהם לדינ' וע"כ דליכ' פלוגת' כלל ביניהם ורק משמעות לישנא איכ' בינייהו וזה ראי' גדולה לדעתי בס"ד - וכן כתב המאירי בשבת במשנה הנ"ל וז"ל המכה בפטיש ובכללו כל גמר מלאכ' שהוא זו דרך האומנים כשגומרים מלאכתם מעיינים בה אם נשאר בה דבר מועט להשלים תיקונו ומתקן בקורנוס שבידו לעגלה או להרחיבה וכל שהוא גמר מלאכ' באיזה ענין נתחייב מתולדות מכה בפטיש ויש מפורשים שכן דרך האומן להכות על הסדין בקרנס תיכף שנגמרה מלאכתו עכ"ל - הרי שתחלה כתב פירוש הר"ן ומשמעו שעושה איזה תיקון בגמר זו ואח"כ כתב פירוש רש"י ורמב"ם דמיירי דאינו עושה שום תיקון בדבר מלאכתו ואפ"ה הוי בכלל מבפ"ט - ע"כ נרא' לי ברור דבאופן אם נהגו האומנים באיזה מעשה לגמור איזה פעולה ר"ל דזה המעשה הוא סימן ואות דהפעולה נגמרת אף אם הוא חוץ לכלי יש בה משום איסור מכה בפטיש ונראה לי דזה הי' נמי כונת המאירי שכתב וכל שהוא גמר מלאכה באיזה ענין נתחייב מתולדות מכה בפטיש כיון על דברינו הנ"ל דאין חילוק היכי נעשה הגמר אם בהכלי עצמו או חוץ ממנה וזה ברור בעיני בס"ד - כי לדעתי גם הר"ח לא פליג על רש"י בדינא רק בביאור ענין מכה בפטיש מכח הקושיא דהקש' עליו וכמו שהבאתי לעיל - ובאמת נרא' דלק"מ קושייתו על רש"י דהנה לקמן דף ק"נ קאמר בגמרא דטעמא דרשב"ג הוא שכן מרדדי טסין עושין כן ופרש"י מכין ג' על הטס ואחת על הסדן להחליקו לקורנוס שלא יפקע הטס עיי"ש - א"כ לפי"ז מדבר רשב"ג מההכאה שהוא באמצע מלאכ' וכן מוכח פשטת לשונו שאמר אף המכה בקורנס בשעת מלאכה הרי בהדיא דהוא מדבר מההכאה בשעת מלאכ' א"כ אין ענין כלל למכה בפטיש שקאמר הת"ק שהוא מיירי מגמר מלאכה ולק"מ וזה פשוט וברור בדעת רש"י ז"ל - ונתעוררתי לזה מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות שכ' בזה"ל מכה בפטיש אפילו בשעת גמר מלאכה כאשר עושין הפטישין כי מנהגם הי' להכות הכאות על עצם הסדן בשעת מלאכה עכ"ל - הרי בעליל דהוא פירש במכה בפטיש דהרבותא בזה במה שהא אפי' בגמר מלאכ' חוץ מהמנהג שנהגו להכות באמצע המלאכה ואולי כיון על קושיית הר"ח הנ"ל עכ"פ הקושיא על רש"י מתורצת שפיר וזה אמת - שוב מצאתי בהגהות רש"ש שכבר קדמני בישוב זה על רש"י אבל לא העיר על דברי הרמב"ם הנ"ל ואילו ראה הי' שמח שכבר קדמו הרמב"ם בחילוק הנ"ל ודו"ק -
ונחזור לראשונות לדעתי הדבר מוסכם מכל הפוסקים דבכל אופן שנעשה הגמר חייב משום מכה בפטיש קנד) והלום ראיתי בדברי הגאון ר' משה גינז נ"י שהקשה קושיא לעצמו על מה שהעלה דבמקום שאינו עושה מעשה תיקון בגוף הכלי ל"ה גמר מלאכה מהא דסי' ש"ב סעי' ב' דהלוקט יבלת שע"ג בגדים חייב משום מכה בפטיש הרי דגם שם לא הוסיף תיקון בגוף הבגד ולא שימש רק מעשה הסרה בעלמא ואפ"ה חשוב גמר מלאכ' - וניחא לי' דשם מיירי בתפירות שנכנסו תוך הבגד ונולד שינוי בגוף הבגד בהסירם מתוכה משא"כ כאן בהסרת האימום עכ"ד - ולדעתי עדיין יוקשה עליו מדברי הרמב"ם בפ"י מה' שבת הי"ח דאחר שהביא הרמב"ם הך דינא דיבלת הנ"ל כ' עוד וז"ל המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצמר הלבן הנתלה בה כדרך האומנים עושין חייב חטאת ואם אינו מקפיד מותר עכ"ל - הרי דהרמב"ם השוה שני דינים הללו ועל שניהן הוא עובר משום מכה בפטיש עיי"ש בכ"מ ובב"י סימן ש"ב וא"כ קמה וגם נצבה קושייתו מהכא דהרי הכא לא שימש רק מעשה הסרה בעלמא דהכא מיירי מצמר שנתלה עליו מלמעלה ולא נכנס בגוף הבגד ומעשיו מוכיחין עלה דיוכל להסיר בנעירה גרידא משא"כ למעלה דמיירי שנכנסין בגוף הבגד צריך לקיטה - ועיין פרמ"ג סי' ש"ב במש"ז סק"א שכתב דמה"ט ביבלת אף באם אינו מקפיד אסור לכתחלה ובמנער באינו מקפיד מותר לכתחלה כאשר כ' הרמב"ם ואם אינו מקפיד מותר משמע אף לכתחלה והיינו טעמא דשם הוא עושה מעשה בידיים אבל הכא אינו מעשה כ"כ ע"כ מותר אף לכתחלה עיי"ש -
ועיין בתשובת שמן רקח ח"ג סימן ז' דנתקשה בדברי הרמב"ם אלו כיון דלתרווייהו חד טעמא אית להו למה ברישא החמיר ובסיפ' התיר אף לכתחלה והניח בצ"ע - ונעלם ממנו דברי הפרמ"ג הנ"ל שנתן טעם לשבח בזה - עכ"פ לדין המנער טלית שחייב לרמב"ם משום במפ"ט ליש תירוצו דנולד שינוי בגוף הבגד דהא שם לא חסר הבגד כלום והוא שלם בכל ואינו חסר רק מה שמדובק בו הצמר והוא בהסירו את הצמר גומר בה את המלאכ' וע"כ הוא חייב וא"כ ממיל' נשמע מדברי הרמב"ם אלו שגם באופן הזה חייב משום מכה בפטיש א"כ צדקו דבריי שדנתי לאסור הסרת האימום מהמנעל בשבת משים מכה בפטיש משום דהסרת האימום ממנעל דמי ממש להסרה דצמר מעל הבגד ודו"ק -
ואין לדחוק ולומר דגם מהא דמנער לק"מ על הגאון מוהר"מ הנ"ל דגם שם מוסיף שינוי בגוף הבגד בהסרה זו דמייפהו בזה וכמו שכתב הרמב"ם ולנאותה - י"ל דזה אינו מספיק לסתור דבריי כיון דע"י דמוסיף איזה הוד ויופי אתה מחשבו לשינוי בגוף הפעולה אם דבמלאכה עצמה לא ניתוסף שום השלמה א"כ אמאי לא נחשוב גם להסרת האימום לשינוי בגוף המנעל כיון דע"י ההסרה תוכל לשמש בו ורואה אני שהדברים ק"ו מה שם במנער טלית שהוא בעצמו ראוי לשמש בו דכבר נגמרה מלאכתו וכמו שאמר הרמב"ם ואם לא יקפיד מותר הרי דאינו מעכב מעשה השימוש ואעפי"כ אם יש לו הקפדה עליו אסיר כש"כ היכא דבאמת מעכב השימוש דלא יוכל להשתמש בו כ"ז שהאימים בתוכ' ואין לך הקפדה גדולה מזו כש"כ דיהי' שייך בהסרתו משום מכה בפטיש - אלא ודאי נרא' ברור דאינו תלוי כלל אם עושה מעשה הגמר בגוף הדבר ורק במה שנהגו האומנים לעשות בגמר מלאכ' לסימן ואות שנגמרה המלאכה לא שנא אם הוא בגוף המלאכ' או חוצה לה וזה שדייק הרמב"ם וכ' בהך דינא דהמנער כדרך האומנים עושין ולא כתב כן בדין דלוקט יבלת משום דשם עביד מעשה בפועל א"כ שפיר הוא חייב משא"כ כאן דבאמת לית בי' שום צורך לבגד עצמו כי כבר נגמר בכל עניניו ואינו חסר רק מה שדבק בו צמר וזה בעצמו ל"ה שום דמיון למלאכ' ע"כ הוצרך להתנות שיהי' מדרך האומנים לגמור כן אז שפיר יש לחייבו משום מבפ"ט אף דל"ה מלאכ' כלל וכמו שאמרו בירושלמי פרק כלל גדול דרבי יוחנן ור"ל ישבו בהאי פרקא שלש שנים וחצי ואפקון מני' ארבעים חסר אחת ותולדות על כל חדא וחדא מה דמצאו לו סמך להסמיכו לאב סמכו ומה דלא מצאו לו סמך לאב סמכו אותו למכה בפטיש עיי"ש בפני משה שכ' דאותה קראו אב ללמוד על כל גמר מלאכ' אף אם ל"ה בעצם מלאכ' עיי"ש - הרי דשם מכה בפטיש הוא שם כולל לכל גמר מלאכ' שנהגו האומנים וא"כ אין נפ"מ באיזה אופן שנהגו אף בדרך של"ה מלאכה ותיקון כלל נכלל בשם מכה בפטיש כי זה מטבע שם אב הנ"ל וכדברי הירושלמי הנ"ל לכלול בה כל ענין הגמר אף בלי מלאכ' ותיקון כלל א"כ ודאי דאף בכל אופן שיהי' הגמר אם דרך האומנים בכך יש בה משום מכה בפטיש וזה אמת וברור לאמיתה של תורה -
וארבה עלי עדים בס"ד דאף במעשה הסרה גרידא איכ' משום מבפ"ט מדברי הספר היראים שפירש בהא דאיתא בשבת ד' מ"ח אמר רב יודא א"ר הפותח בית הצוואר בשבת חייב חטאת ואמרינן מה בין זה למגופת חביות דהמסיר מגופת חביות בשבת מותר ומשני שזה חיבור וזה אינה חיבור - ופירש הרא"ם המגופה נתחברה בחביות לאחר שנגמרה ונעשית הלכך אין בהרתה גמר מלאכת החביות שהרי קודם חיבורה נגמרה וזה פתיחת הצאוור אינו חיבור פירוש חתיכת בגד שמסיר לא נתחברה בו אלא מעיקרא היתה שם הלכך חייב משום מכה בפטיש עכ"ל הרב ר' אליעזר ממיץ ז"ל מובא בהגהות מרדכי בפרק במה טומנין -
הנה דברי הרא"ם מובנים היטב ואין צריך לביאור וחילוקו הוא ברור דכבר ידוע דליכא משום מכה בפטיש אלא בעושה תיכף אחר שנגמרה המלאכ' וכמו שהבאתי לעיל בשם המאירי משא"כ בשעושה אח"כ ליכ' מבפ"ט - וע"כ קאמר מגופת חביות שנתחברה אחר שכבר נגמר החביות א"כ שפיר ליתא בהסרתו משום מבפ"ט משום דל"ה תיכף לגומרה של חביות משא"כ בבית צואר שהוא אחת עם הבגד שפיר חשוב גמר בזה - ולפי"ז עיקר טעמו של חביות דמותר הוא משום דמעשה ההסרה של המגופא לא נעשה תיכף לגמר החביות ועפי"ז קשה דעיקר חסר מן הספר דהגמרא לא קאמר אלא שזה חיבור וזה אינו חיבור - אלא משום דהרא"ם מפורש דזה חיבור קאי על מגופת חביות וזה אינו חיבור קאי על בית הצוואר (וזה היפך מרש"י ותוס' שם ובאמת יש ראי' לפירוש רש"י ותוס' מפ"ג דכלים מ"ו דאיתא שם מגופת חביות אינו חיבור עיי"ש מזה יותר משמע דזה אינו חיבור דקאמר בגמרא דשבת שם קאי על מגופת חביות דתנן בפירוש כן במשנה הנ"ל) הוצרך לדחוק עצמו ולומר דהכונה דזה חיבור ר"ל שנתחברה אח"כ אחר שכבר נגמר החביות וזה אינה חיבור היינו בית צוואר תמיד הית' שם ובא עתה הגמר ונעשה תיכף בלי איחור ואם כי הלשון דחוק מ"מ דחיק אנפשי' דאל"כ מה תפרש - והשתא אי נימ' כדברי הגאון מו"ה משה הנ"ל דהיכא דאינו מוסיף אגוף הכלי מידי ורק מסיר ממנו דבר הדבוק בו אין בו משום מבפ"ט - א"כ טפי הי' לי' להרא"ם ז"ל לפרש בפשיטות לשי' בפירוש הש"ס דזה חיבור קאי על מגופת חביות ולומר זה חיבור ר"ל דהמגופה אינו מגוף החביות ורק נתחברה לו ועכשיו כשמסיר ממנה המגופה אינו משמש רק מעשה הסרה גרידא ואינו מוסיף תיקון בגוף החביות ע"כ ליכא משום מבפ"ט - משא"כ זה אינו חיבור ר"ל בית צוואר אינה חיבור רק חתיכ' אחת ועושה מעשה בגוף הפעולה ופירוש זה הי' פשוט בלי שום דוחק - ומדלא פירש כן משמע דאין נפ"מ אם הגמר נעשה בגוף הפעולה או חוצה לה ועיקר תלוי שיהי' נעשה בגמר מלאכ' וע"כ פירש שזה חיבור ר"ל שנתחברה אחר שכבר נגמר החביות ואילו נתחברה בחביות טרם שנגמר' הוי שפיר בהסרתה משום מבפ"ט וא"כ ה"ה הכא בהאימום שנתחברה למנעל טרם גמר המנעל שפיר איכ' בהסרתה משום מכה בפטיש ודמי ממש הסרת המגופה להסרת האימום ממנעל וזה ראי' טוב' לדברי ודו"ק -
עוד ראיתי להרב הדיין דק"ק ע"ח דהקש' עלי דאיך יחייב על השמטת הדפוס משום מכה בפטיש אחרי דמנעל זה צריך עוד להחלקה א"כ עדיין לא נגמרה מלאכתו ומדוע יתחייב בשמטותו על מכה בפטיש עכ"ד - הנה מכותלי מכתבו ניכר שלא ראה או ידע ונעלם ממנו דברי המאירי בדף ע"ה שכתב וז"ל שכל שהוא גמר מלאכ' אין הגמר נעשה בפעם אחת לבד שאף הכאה הוא מכה וחוזר ומכה וכן כתבו גדולי המפורשים עכ"ל - הרי דאף אם הגמר נמשך חייב מתחלת הגמר וא"כ הכ"נ אחר שכבר השלים המנעל ומסיר האימום ממנו אז מתחיל הגמר ונמשך עד גמר החלקה כן נרא' ברור בס"ד - והלום ראיתי בפרמ"ג סימן ש"ב במש"ז סק"ב שכ' וז"ל ודע בלוקט יבלת אף אחד והרבה נשארו עדיין מ"מ אפשר דחייב דהוי גמר מלאכ' ושגם זה צריך ללקוט לא מצאתי זה מבואר עכ"ל - כפי הנרא' לא ראה דברי המאירי הנ"ל שכ' בהדיא דחייב תיכף משעה שהתחיל בגמר שכתב גבי הצר צורה דלאו דוקא בהשלמת הצורה הוא מחייב אלא אף בתחלתה מפני שאין הגמר נעשה בפעם אחת עכ"ל - וא"כ פשיטא דחייב תיכף משעה שליקט אף יבלת אחת אם שנשארו עוד הרב' וא"כ ה"ה הכא גבי השמטת האימים כיון דמנעל גופא כבר נשלם א"כ כל מה שעוסק בה עוד הוי רק גמר ופשוט הוא ודו"ק -
ועתה אפנה לענין מה שכ' הרב הדיין על הקו' על רש"י למה לא פירש בטעמ' דר"א דאוסר שהוא משום מבפ"ט וכמו שכתבתי לעיל - וכתב הנ"ל דמש"ס מוכח דמשום איסור טלטול נגעו בה דקשקיל וטרי הש"ס בטלטול לצורך גופו או מקומה א"כ לא על רש"י תלינתי רק על הש"ס גופא עכ"ד - ואיני יודע מה הוא סח הלא שם קאי הש"ס אליב' דרבנן דמטמאו וקסברי דכבר נגמרה וח"כ ודאי דלדידהו ל"ש לישא וליתן רק משום אי' מוקצה ואני לא הקשיתי רק אליבא דר"א דסובר דעד שלא השמיטו ממנו האימום לא נגמרה מלאכת' ובהשמט' נעשה גמר המלאכ' ח"כ לא הוי לי' לרש"י ז"ל לומר דטעם דאין שומטין הוא משום טלטול כמו שכ' בד"ה ר' אליעזר מטהר ונשנו הדברים להלן בד"ה ה"ג עיי"ש וה"ל לפרש אליבא דידי' שהוא אי' דאו' משום מכה בפטיש ודו"ק -
והנה ראיתי שם בדברי הג' מהר"מ נ"י ובדברי הרב הדיין שגם בזה שניהן לדבר א' נתכוונו והוא דאף לר"א דמטהר משום דעוד לא נגמרה מלאכת' מ"מ זה דוקא לגבי טומא' משא"כ לענין שבת גם לר"א כבר נגמרה מלאכתי והגאון מהר"מ שליט"א הוסיף דאין ללמוד שבת מטומא' עכ"ד -
וכמה דבריהם זרים בעיני ולא אוכל להולמם מי גילה להם רז זה להפריד כ"כ בין הדביקים אין אלו אלא דברי נביאות אמת שמצינו חילוק כזה בש"ס בכמה דוכתא עיין שבת ד' קכ"ג גבי מחט דלענין טומאה לאו מנא ולענין שבת מנא וכן בדף נ"ב ע"ב - אך כ"ז היכא דמיירי בשבת לענין טלטול אז אמרי' לחלק בין שבת לטומא' וכמו דאמרו שם בד' קכ"ג אמר אביי טומא' אשבת קרמית טומא' כלי מעשה בענין לענין שבת מידי דחזי בעינן וכמו שפרש"י בד' נ"ב דלענין טומא' כלי מעשה כתיב שגמר כל מעשיהו והיכא דלא גמר אינו כלי וטהור אבל לענין שבת כיון דחזי לתשמיש כבר הוי כלי לענין טלטול - וכ"ז היכא דדנין בשבת לענין שימוש וטלטול אבל היכא דדנין גם גבי שבת לענין כלי מעשה אם גמר מעשיהו או לא אם כבר נגמרה מלאכת' או לא בזה מאן מפיס לחלק בין גמר שהוא גבי טומא' לגמר לענין שבת דכי כתב' התורה דלענין טומאה צריך גמר אחר מלענין שבת בתמי' הלא סתמא כתיב בתורה וכל כלי מעשה דמשמע דל"ה כלי עד שגמר מעשיהו וכפירש"י לעיל וא"כ כיון דלא נחשב לכלי גבי טומא' כ"כ לא נחשב לכלי גבי מלאכת שבת והדבר פשוט אצלי עד שאיננו צריך לראי' קנה) אך לרווחא דמילתא אביא ראי' משבת קי"ב גבי סנדל שנפסק אחת מאזניו החכמים מטמאים ור"י אומר נפסקה הפנימית טמא החיצונ' טהור ואמר רבב"ח אר"י כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לשבת וכן לחליצה אליבא דמסקנא עיי"ש - הרי דמה דחשוב כלי לגבי טומאה חשוב כלי לגבי שבת ולכל מילי ואם לגבי טומא' לא חשוב כלי לא חשוב כלי גם לגבי שבת ולא לדבר אחר - וא"כ ודאי גם הכא גבי אימום במנעל דלר"א לא חשוב כלי גבי טומאה לא חשוב כלי גם גבי שבת ול"ה הגמר עד שפת השמט' שבזה גומר הכלי וא"כ קמה גם נצבה קושייתי הנ"ל -
ואחר שבררנו בעזה"י שיש בהשמטת האימום מהמנעל משום מכה בפטיש וקבענו הלכה זו במסמורות חזקות הדרא תמיהתי לדוכתא על הנושאי כלי דהש"ע שלא העירו לאמור דפסקא זו של הש"ע דפסק דמותר לשמוט מנעל חדש מעל הדפוס דזה דוקא במנעל דדברו בו ר"א ורבנן שם דמיירי שלא הוצרך אומן לזה שגם ההדיוט הי' יכול לשומט' ע"כ סברי רבנן דאין בהשמטה זו משום גמר מלאכ' דכבר נגמרא מקדם וכדברי הכ"מ בפ' כ"ד מכלים ודבריו נובעים מהתוספתא המורא בר"ש בפכ"ו משנה ד' וז"ל התוספת' וחכמים מטמאים מפני שהאשה נועלת בו ומחזירתא לאימום עיי"ש - הרי שגם אשה הדיוטית יכולה ליטול ולחזור וליתן באימום ולא צריך למעשה אומן ע"כ נחשב לנגמר עוד קודם ההשמט' - ואולי ר"א דסובר דלא חשוב לנגמר עד אחר ההשמט' הוא משום דבאמת הא דאמרינן היכ' דלא חסר מעשה אומן חשוב גמר הוא דעת רע"ק בפרק י"ד דכלים דאמר המחוסר חטיפה טמא והמחוסר לעושה טהור ועיין שם בפיה"מ לרמב"ם ובמל"מ רי"פ ח' דכלים דהחילוק הוא בין חסר מעשה אומן לחסר מעשה הדיוט ואולי ר"א פליג עליו וסובר דאף בחסר מעשה הדיוט ל"ה גמר - עכ"פ טעמא דרבנן דחשבו לנגמר הוא משום דלא צריך מעשה אומן - וא"כ השתא דנשתנה הענין דשפיר צריך לזה מעשה אומן - ועתה בשעת העתקה דרשתי וחקרתי עוד הפעם אצל רצען מופלג ואמר שלאדם בלתי מומחא במלאכ' זו א"א בשום אופן לשומטה - וגם אפילו תלמוד הלומד אפילו חצי שנה עוד אינו יכול לשמוט האימום ממנעל וגם אמר שאם הי' שומטה אדם פרטי שאינו בקי באומנית זו הי' מקלקל המנעל לגמרי ויש לזה כלי מיוחדת להוצאת האימום - א"כ באופן זה ודאי גם החכמים מודים דאסור ויש בו משום מבפ"ט -
אלא דאכתי עמדה לנגדי קושיית מחותני האברך החו"ב מו"ה נתן שטראססער שליט"א בן מחו' הגאון אבד"ק טאקייא יצ"ו שחותנו הגאון אב"ד דק"ק קערעסטור הביא שהקשה עלי מסימן ש"ב דמבואר דאף במעשה הדיוט איכא משום מכה בפטיש וא"כ אכתי מ"ט דרבנן דמתירין לשמוט הדפוס אף דלא צריך למעשה אומן מ"מ יאסור משום מבפ"ט כיון דיש בהסרת האימום משום מבפ"ט - י"ל דא"ש דנהי דבמבפ"ט לא צריך דוקא מעשה אומן אבל עכ"פ דרך אומנים צריך להיות דיהי' דרכן של האומנין לגמור הדבר באופן זה כמבואר בש"ס וברמב"ם ואז אף ההדיוט העושה גמר הזה חייב אבל אם אינו דרך אומנין כלל וגם ל"ה מעשה בעצם פשיטא דליכ' בי' משום מכה בפטיש - ועפי"ז י"ל דאולי בימיהם לא הי' דרך האומן כלל להסיר הדפוס מהמנעל רק נמכר כמו שהוא עם המנעל ויש לדייק כן מהתוספת' שהבאתי דחכמים מטמאים מפני שהאשה נועלת בו ומחזירתו לאימום מה ענין האימום אצל האשה ועכצ"ל דהרוב עשו כן דאל"כ בטלה דעתה אצל כל אדם וא"כ מאין הי' בא האימום לאשה וע"כ כמו שכתבתי דכן הי' הדרך אז בזמן הש"ס דהאומן לא הי' מסיר האימום מן הסנדל רק הי' מוכרו כן עם הסנדל והלוקח הי' שומטו אח"כ ואפשר דהי' מנהגם כן כדי לשמור צורת הסנדל וע"כ צריך לומר דהי' להם מנהג אחר ממנהגינו דהגע בעצמך בזה"ז איזה אשה עושית כן וכיון דאז לא הי' שייך שמיטת האימום להאומן א"כ ל"ה דרך האומנין כלל בזה ע"כ התירו רבנן וא"ש ולק"מ - והשתא דאתית להכא לא צריך כלל למה שכתבתי לעיל לאסור שמיטת האימום ממנעל משום דצריך למעשה אומן רק כיון דעתה הוא שייך לאומן ודרך האומנין כעת להסיר האימום בגמר מלאכתם א"כ ממילא אסור אף להדיוט כמו המנער את צמר הנתלה בבגד שהבאתי לעיל וזה פשיטה דפשיטא לי דלא גרע הסרת האימום מצמר הנתלה בבגד ועוד עדיפא ממנה בק"ו וכמו שכתבתי לעיל וא"כ ברור דאיכ' בזה משום מכה בפטיש וכמו שכתבתי - ומה גם שכבר הבאתי שדרשתי וחקרתי אצל בקיאים במלאכ' זו שאדם פרטי והדיוטי אינו יכול להשמיט האימום מהמנעל רק צריך לזה מלאכת האומן א"כ עפי"ד הכ"מ שהבאתי באופן זה מודו רבנן שאסור לטלטל והוא מוקצה וא"כ גם משום זה אסור לשמוט בשבת לכ"ע וא"כ עפ"י האמור קם דינ' מה שכתבתי בסימן דלעיל דאסור להשמיט האימום בשבת מטעם הנ"ל - וגם חוששני בו משום מכה בפטיש וזה דבר חדש שלא קדמני אדם בביאור דין זה ומקום הניחו לי להתגדר ודו"ק - ושי"ת יאיר עיני בתורתו
- ה"ק ישכר שלמה טייכטהאל.
בשולי המכתב.
אירו עיני ושישו מעי במה שמצאתי חיזוק לפסק הלכ' הנ"ל בהג"א בינה ב"פק שכתב דאין פורקין האימום מעל המנעל ביו"ט ובחוה"מ מותר והיא פלא דהלא הלכ' פסוקה דגם בשבת מותר וכש"כ ביו"ט - ומצאתי באמרי אש שנשאל בזה והאריך בביאור דברי הג"א ומסקנתו דהג"א מדבר בצריך אומן להסירו ומאי דקיי"ל בשבת דמותר מיירי באופן דאין צריך לאומן עיי"ש - הרי מפורש יוצא מפי הג"א דלא בכל מיחתא יש להתיר והיכ' דצריך למעשה האומן באמת אסור וכיון דכבר כתבתי דעתה צריך למעשה האומן לזה יפה דנתי ויפה הוריתי דאסור לשמוט המנעל מהדפוס בשבת וכל כי האי מילתא לימרי בשמי בבי מדרשא - וב"ה שזכיתי לכוון לדעת גדולים ועיין ג"כ בדברי הג"א הנ"ל בשואל ומשיב מה"ד ואו' ודו"ק -