אור ברסלב

משנה שכיר חלק א· רבי יששכר שלמה טייכטל

סימן עו

סימן עה

בעזה"י א' דברים תרע"ג לפ"ק בוסערמין יצ"ו.

בעת אשר נפשינו לארץ שחה יהפוך ה' ימינו לששון ושמחה ויביאני במהרה לנחלה ומנוחה ובתוכינו גם כבוד רעי ואמיתי האברך החו"ב איש גבור חיל בתורה ובעבודה כש"ת מו"ה אליעזר גרינפעלד נ"י אבן יקר בעיר קאלוב יע"א.

אחדש"ה באהבה הן היום באתי להשיבו על שאלתו שהציע לפני אם מותר לילך בשטייער-אמט בשבת להשתדל עבור הנחה על הערכות המס שערכו עליו -

תשובה. טרם אענה בגוף הדבר אציע לפניו מה שאני שוגג בהא מילת' אם התירו שבות במקום פסידא כי אני נבוך בדין זה ואמרתי אשיחה וירוח לי בעזה"י קלז) ראש כל הדברים הוא בריש פ' מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לעכו"ם ואמרו שם בש"ס מ"ט קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא שרית לי' אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר עיי"ש - והנה הספר התרומות למד מכאן דהתירו אי' דרבנן משום הפסד ממון וע"כ התיר לטלטל מוקצה מפני לסטים - אולם רוב מן הראשונים קמו עליו דדוקא הכא התירו משום דאיכ' למיחש דיכשל בדבר גדול מזה אבל במקום דליכ' למיחש דיכשל באיסור גדול מזה אז לא התירו כלל אי' דרבנן משור הפסד עיין רמב"ן ורשב"א וריטב"א וכן בתשובת הרשב"א סי' תשפ"ב - וכן הביא הטור בסימן של"ד דעת ספר התרומות הנ"ל וגם הוא השיג עליו כן וכן עיין בהגהות מרדכי בפרק במה טומנין שכ' בפירוש דלא התירו רק במקום דיש לחוש שיעשה איסור דאוריית' וכן משמע מדברי הרע"ב בסופ"ב דיומא משנה ז' והוא מש"ס יומא ד' פ"ה עיי"ש ברש"י - ובמג"א סימן של"ד מבואר דגם הספר התרומות לא התיר רק במקום דיש לחוש דיעשה איסור דאוריית' עיי"ש במחה"ש שביאר כן דבריו - אך במל"מ בפ"ו דשבת לא משמע כן בדעת סה"ת וכן הבין מרן הח"ס באו"ח סימן ס' דבכל ענין התיר הסה"ת עיי"ש ועיין במהר"מ שיק או"ח סימן ק"ו שכ' דמהגהות מרדכי משמע כדעת המג"א בדעת ספר התרומות

- (ויש

להעיר על הטו"ז בסי' רמ"ד שכ' דלאו דוקא משום אי' דאו' התירו אי' דרבנן במקום פסידה רק כל היכ' דיש לחוש דיבא לידי אי' רבה אף בדרבנן התירו אי' זוטא עיי"ש ובהדיא מבואר בב"י של"ד דדוקא משום אי' דאו' התירו אבל משום אי' דרבנן לא התירו כלל דבדרבנין אין לחלק עיי"ש - אולם יש להביא ראי' לדברי הטו"ז מדברי הש"ש יומא פ"ה שרמזתי עלי' לעיל דאמר רבי יודא בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה ומפורש שם בש"ס דהטעם מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית לי' טלטול דרבנן אתי לידי כיבוי דאורייתא והרי"ף בפ' כירה הביאו וכתב שם הר"ן וז"ל לאו דוקא דאו' דהא קיי"ל כרבי שמעון דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עלי' והכא אינו צריך לכבוי אלא בשביל המת אלא דמ"מ עיקר כבוי דאו' כגון מכבה עצים לעשות פחמים שהוא כבוי הצריך לגופו עכ"ל - וקשה מ"מ מה בכך דעיקר כבוי הוא דאו' אבל עכ"פ כאן הוי רק דרבנן וע"כ צריך לומר כיון דיש לו עיקר מן התורה חמור איסורו מאיסור טלטל שאין לו עיקר מן התורה (ועיין תו"י ריש ביצה ד"ג ע"ב דהוי רק כעין דאו' אבל לא מצינו מוקצה מדאוריית' ודו"ק) והוי איסור כבוי איסור רבה נגד איסור טלטול ע"כ שרי וא"כ יהי' מזה ראי' טובא לשי' הטו"ז ועיין בכפות תמרים יומא פ"ה ודו"ק) -

עכ"פ מדברי כלם למדנו דמשום הפסד גרידא לא התירו אי' דרבנן רק במקום דיש לחוש דאי לא יתירו יכשל באי' גדול מזה - וקשה לי מסוגיא ערוכ' פסחים מ"ו ע"ב דהתירו לשחוט מסוכנת ביו"ט משום הואיל אף דבכל הואיל איכא איסור' דרבנן וכן נפסק הדין בש"ע סימן תצ"ח ועיין שם במחה"ש ס"ק י"ב - ועוד יותר ק' לי על הרשב"א ז"ל דהא הוא בעצמו כתב בחידושיו לחולין דף ט' דמהכא מוכח דמשום הפסד ממון התירו אי' דרבנן וע"כ התירו לו לאכול ג"כ בלי בדיקת הריא' עיי"ש (ומדברי הרשב"א הללו ק' ג"כ על גדולי פוסקים האחרונים שהניחו ליסוד מוסד דתרי קילי בהפ"מ לא מקילינן עיין בדעת תורה בפתיחה לטריפות באות ל"ט מ"ם שהאריך בזה מאד ומהכא מוכח דשפיר יש להקל אף בתרי קילי במקום הפסד דהא מתירין אי' הואיל וגם איסור בדיקת הריא' משום הפסד ממון ואפשר משום דאינן באים בפ"א דאי' הואיל הוי בשעת שחיטה ואי' בדיקת הריא' בשעת אכילה ועיין בענין זה בהקדמה לספר משמרת שלו' אות י"ב ובחמודי דניאל הנדפס מחדש בווייצען ע"י ידיד"נ דרב הה"ג מו"ה ח"ל מו"ץ בק"ק מאקאווע נ"י ה' תערובות אות כ"ג ובהג"ה שם ובתשובת מהרי"א הלוי ח"א סימן ל"ו ובלח"מ פ"ב דזבים ובתשובת מהר"ש ח"א סי' ס"א להגאון מראדאמישלא שליט"א ובדעת תורה סי' מ"ט ס"ק ט"ז ובספר ברית אבות על ה' מילה סימן י"ג אות י"ג) קלח)

והכא בפסחים מ"ו ליכ' למיחש דיבא לידי איזה אי' דאו' או אפילו דרבנן אם לא יתירו לו כי מה לו לעשות אם לא יתירו לו לשחוט ואפ"ה התירו לו משום הפסד ממון ואיך כתב בחידושיו בריש פ' מי שהחשיך ובתשובה סימן תשפ"ב הנ"ל דרק במקום דיש לחוש דיכשל באי' יותר גדול התירו אי' דרבנן וצע"ג דהיא סתירה גדולה בדברי רבינו הרשב"א ז"ל - ועוד יותר יש להקשות קושייתי דהא מבואר בתוס' שבת דף מ"ד ע"א ובתוספות ישנים יומא פ"ה ע"א דבהילת הצלת המת הוא יותר גדול מבהילת הצלת ממון עיי"ש - ואעפי"כ אמרו ביומא פ"ה ואם מת יניחוהו וקאמר בגמרא דצריכ' למימר לר' יודא בן לקיש דאומר דמצילין את המת מפני הדליקה ודוקא מפני הדליק' מפני שאדם בהול על מתו או לא שרית לי' אתי לכבויי אבל הכא אי לא שרית לי' מאי אית לי' למיעבד עיי"ש ברש"י דפירש כי לא שרית לי' לפקוחי מאי אית לי' למיעבד דתהוי איסורא דאוריי' דנשרי הא מקמי הא עכ"ל - והדברים ק"ו דאפילו במת דגדול בהילתו מבהילת הממון אפ"ה כיון דאין לו לעשות דבר לא התירו לו אי' דרבנן כש"כ בממון דבהילתו לא גדול כ"כ ודאי דלא הי' לן להתיר היכא דלית לי' למיעבד מידי ודא תמוה רבתי בעיני -

והנה הגאון מו"ה שמעון גרינפעלד שליט"א אב"ד דק"ק סעמיהאל השיבני דאין מדמין השבותין זל"ז ואין לך אלא מה שהתירו בפירוש ולא הונח לי בתי' זה כי לדעתי לא נאמר כלל זה אלא בשני סוגי ענינים דאף דבענין א' התירו שבות זה בענין אחר לא התירו וכמו שכתב הה"מ בפרק ששי משבת הלכה יו"ד וז"ל שם ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותין ואין לך בם להתיר אלא מה שהתירו חכמים ולגבי' מילה לא התירו שבות ולגבי' ליקח בית בארץ ישראל התירו עיי"ש וכן עיין בכ"מ בשם הרמ"ך בפ"ו משבת ה' כ"ב דשם הוי ענינים נפרדים ע"כ שפיר י"ל דאין ללמוד זמ"ז דאף דהתירו שבות בענין א' אין ללמוד לענין אחר - אבל הכא בנידון הפסד ממון דנושאין וניתנין איך התירו שבות לגבי הפסד ממון שפיר יש לדמות זל"ז דנושא הענין חד הוא ואם מצינו במקום א' דהתירו שבות משום הפסד שפיר יש מקים לומר דילפינן מני' לעלמא היכא שהוא ג"כ משום הפסד כן נרא' לי מסברא קלט) אמנם מצאתי כעת בתשובת יעב"ץ ח"ב סימן קל"ח דנרא' דמסתפק בזה אם באופן זה שייך כלל הנ"ל עיי"ש דמתחלה רצה ללמוד הפסד מהפסד ואח"כ דחה דאין מדמין שבותין זל"ז ולבסוף אעפי"כ דעתו להתיר עיי"ש הרי דהי' כמסתפק בזה - אבל ממה דמסיק להתיר נרא' דסובר סברתי וממילא דקושייתי בתוקפה וצ"ע -

וכן קשה לי מהך דמסוכנת אדברי הר"ן רי"פ מי שהחשיך שיצא לחלק בין היכ' שהוא בהיל לשאינו בהיל דאם השעה דחוקה דהמזיק בא פתאום אז לא התירו לו משום דאי שרינן לי' מכח בהילתו ישכח השבת לגמרי ויעשה אי' והיינו טעמ' דדליקה כיון דנפל פתאות וימהר בהצלתו חיישינן דמכח הטרדא בהצלה ישכח לגמרי ששבת היום אבל היכא דאין השער דחוקה כ"כ ואין צריך להיות נחפז בהצלתו אז שרי להציל עיי"ש שהאריך בדברי טעם - וקשה דהרי במסוכנת נמי השעה דחוקה כדאית' בחולין ד' ל"ז לא אכלתי בשר כוס סוס ועיי"ש ברש"י שפי' שחוט שחוט שלא תמות היינו שאמרינן לי' שחוט שחוט מהר שלא תמות והשעה דחוקה טובא ובהיל במהירת שחיטתו וכן אמרו בפסחים י"א דאי שביק לי' מיית אדם בהיל על ממינו עיין שם וא"כ הוי דומיא דדליקה דכתב הר"ן דאי שרית לי' מידי לא יתן דבריו לשיעורין ויעשה איסור וא"כ הכ"נ כיון דהוא בהיל ונחפז לשחטו ניחוש דישכח מלשער השיעור דאם יש שהות ביום לאכול ממנו כזית צלי או חי וישחטנו אף בלי שיעור זה ויעשה אי' דאורייתא -

ואולי י"ל עפי"ד הטו"ז בריש סימן של"ד שכתב בביאור דברי תוספות שהבאתי לעיל דגבי ממון לא חיישינן שיחלל שבת במזיד עבור ההצלה רק דיש לחוש דאחר שיתעסק בהצלה ויהי' מוטרד בההצלה ישכח מכח הטרדא את השבת עיי"ש - א"כ לפי"ז כל החשש הוא דוקא על שישכח באמצע הצלה את השבת מכח טרדתו אבל טרם שהתחיל כלל במלאכת ההצלה אין לחוש על שכחת השבת כיון דעדיין אינו מוטרד בה א"כ עפי"ז י"ל דעד כאן לא אמרינן דמכח בהילתו לא יתן שיעור לדבריו הוא דוקא בדבר שאין ביכולתו לשער את המעשה קודם עשייתו כגון שם בדליקה או גבי ליסטים דמי יוכל לידע מתחלה כמה יצטרך לעשות ע"כ שפיר אמרינן אי שרית לי' מידי אז יטריד עצמו כ"כ עד שישכח לשער בנפשו כמה לעשות ומה לעשות ויחלל את השבת - משא"כ היכא דהמעשה ידוע כמה צריך לעשות ובתחל' קודם שהתחיל בה עדיין אינו טרוד בה שוב בזה שפיר יוכל לשער בתחלה ולא חיישינן דאל ישער היטב כמו גבי מסוכנת דהשיעור הוא אם יוכל לאכול כזית מבעוד יום וזה יוכל לשער עוד קודם שהתחיל במלאכת ההצלה דעדיין אינו טרוד אז שפיר שרינן לי' כיון דבשעה הזאת עדיין לא מוטרד בהצלה ושפיר יכול לכוון דעתו לשער ואם יראה דאין שהות ודאי דלא ישחוט כיון דלא חשיד שיחלל שבת במזיד עבור ההצלה - ועיין בתוס' ישנים יומא פ"ה היכ' דהמעשה ההצלה היא קלה אינה מטרדת אותו ויוכל לשער לעשות ההיתר ועיי"ש - א"כ גם כאן כיון דהמעשה ההצלה היא השחיטה שהוא ג"כ מעשה קלה לא יהי' מוטרד ושפיר יוכל לשער את השיעור דאם שהית מבעוד יום לאכול ממנו כזית - אך כ"ז לא נרא' לי לפי חילוקו של הר"ן דתלוי הכל בשעה דחוקה או לא ואינו נכנס בסברת התוס' וא"כ כיון דגם הכא במסוכנת השעה דחוקה כנ"ל שפיר ק' שמא מכח דחוקתו ישכח לשער השיעור דבעי בזה וצ"ע -

עוד יש להעיר על תירץ הנ"ל מפסחים י"א גבי בכור שאחזו דם דסובר רבי יהודא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לי' במקום שאין עושין בו מום אתי למיעבד במקום שעושין בו מום ועיי"ש - והשתא להנ"ל דבתחלה טרם שהתחיל לעסוק בהצלה יוכל לשער הדבר שהותר לו לעשות ועיקר החשש הוא רק על האמצע הצלה א"כ בנידון הקזה דצריך לשער המקום המותר שאין בו מום נמי יוכל לשער קודם ולמה אסרו וע"כ דחילוק הנ"ל ליתא וחיישינן דמחמת בהילתו ישכח לשער זאת א"כ הדרקו' לדוכתא מ"ש גבי מסוכנת דמתירין לי' לשחוט באופן דישער אם יש שהות ביום לאכול ממנו ולמה לא חיישינן דאגב בהילתו ישכח לשער ויעשה אי' דאו' כמו גבי דליקה וגבי בכור וצ"ע - איבר' דחכמים פליגי עלי' דרבי יודא ואמרו דיקיז ובלבד שלא יטילו בו מום וטעמן הוא דכש"כ אי לא שרית לי' במקום שאינו עושה מום עובר על דבריך ועושה ושוב אין נזהר בין מקום מום לשלא מקום מום דסובר הכל שוה דאדם בהול על ממונו עיי"ש ברש"י - (וצריך לומר דלא יוקשה מזה על סברת התוספות שבת ותו"י יומא שהבאתי שכתב גבי שבת דאי לא יתירו לא יעשה מידי ולא חיישינן דיחלל שבת במזיד עבור ההצלה ולכאור' קשה מכאן דאמרו החכמים דאי לא שרית לי' כש"כ שיעשה משום דאדם בהול ושוב יעשה באיסור ומ"ט לא אמרינן בשבת כן וצריך לומר דשבת חמורה להו לאינשי ודו"ק) ונרא' לומר דסברת הר"ן הנ"ל הוא ממש פלוגתת רב"י וחכמים דרבי יהודא סובר היכ' דהוא בהול עדיף טפי לומר דלא יעשה מידי דסברת אדם בהול טפי עדיף וחזקה מסברת אין אדם מעמיד על ממונו והחכמים סוברים להיפך דאין אדם מעמיד סברא גדולה היא טפי מאדם בהול וע"כ אי לא שרית לי' בדרך היתר יעשה מעצמו ואז לא ישגיח כלל ויעשה כמו שבלבו חפץ בין בהיתר ובין באיסור -

והשתא לפי"ז קשה לי ממ"נ אי קיי"ל כהחכמים דיותר יש לחוש על סברא דאין אדם מעמיד על ממונו מעל סברת אדם בהע"מ א"כ גם גבי דליקה הי' לן לומר כן ולהתיר באופן ההיתר דאל"כ יש לחוש שיעשה מעצמו וגם באיסור ואי דקיי"ל בהא כר"י דיותר יש לחוש על סברת אדם בהול וע"כ לא מתירין לו כלל היכא דבהול אף בדבר דהשערה הוא קודם שהתחיל במלאכתו ועוד לא מוטרד אפ"ה חיישינן דשמא ישכח מחמת בהילתו לשער מקים הראוי להקזה היינו שישכח לשער ההיתר א"כ למה שרינן לי' לשחוט מסוכנת על סמך דישער אם יש שהות לאכול ביום ניחוש דשמא מחמת בהילות ישכח מלשער השיעור ויעשה באי' כמו גבי בכור - ואולי י"ל כמו שכתבתי לעיל במיסגר דבאמת קיי"ל כהחכמים דבכור דסברת אין אדם מעמיד על ממונו חזקה יותר מסברת אדם בהול וע"כ שפיר מתירין לו בבכור מכח דאי לא שרית לי בהיתר יעשה באי' - וע"כ ג"כ מתירין לו גבי מסוכנת ב ו"ט ורק גבי שבת דחמורה אז נופל סברת דאין אדם מעמיד דלא חשוד לחלל שבת בשביל ממנו וממילא דקם סברת אדם בהול ע"כ אסור גבי דליקה כן נראה לי -

אבל קושיא דלעיל אכתי קשה דמבואר בתוספות יומא פ"ה דאין אדם מעמוד עצמו על מתו ומצער עצמו עליו יותר מעל ממונו ואפ"ה לא התירו לו לפקח היכא שמצאו מת מטעם דאי לא שרית לי' מאי אית לי' למיעבד וא"כ איך שרינן לי' גבי מסוכנת אף דאין אדם מעמיד עצמו מ"מ אי לא שרית לי' מאי אית לי' למיעבד - ולכאורה גם גבי' בכור קשה מ"ט שרי רבנן הא גם שם איכא למימר אי לא שרית לי' מאי אית לי' למיעבד - רק דשם י"ל דאפשר משום פסידא דקדשים התירו וכמו שכתב תוספות בפסחים י"א ע"א ד"ה כל ועיי"ש - אלא דגם ע"ז ק' הא גם כחן איכא סברא דגדול כבוד הבריות ואין כבודו של מת לנוח שם ואולי יש לחלק - אבל עכ"פ גבי מסוכנת שפיר קשה למה התירו מפני הפסד הא אי לא שרית לי' מאי חית לי' למיעבד וצ"ע בכל זה וכעת אין בידי דבר ברור ושי"ת יאיר עיני באור תורתו -

והנה במה שהעירותי לעיל דמהא דהתירו נשחוט מסוכנת משים הפסד ממון מוכח דמשום הפסד גרידא התירו איסור דרבנן - יש לפשוט ספיקו של הפרמ"ג שמסתפק באו"ח סימן תרנ"ח האם צריך למסור ממונו שלא יעבור על אי' דרבנן עיי"ש - דכיון דהתירו א' דרבנן משים פסידא בודאי אינו מחיוב למסור ממונו כדי שלא יעבור אי' דרבנן דכי צריך פסידא יותר מזה - ובטעמא דמילתא למה באמת התירו משום פסידא אי' דרבנן - נראה לי לומר עפי"מ דאמרו בב"מ דף ל' וד' ל"ג אמר רב יודא אמר רב אפס כי לא יהי' בך אביון ומכאן למד דאבדתו קידם מאבדת רבו ואביו משום דאדם מוזהר שיחיס על ממונו כדי שלא יעני והוא דרשה דאוריית' דהרי אמרו בב"מ שם דע"ז לא צריך קרא דוהתעלמת דנשמע מדר"י א"ר ויותר הדבר מבואר בסנהדרין ד' ס ד דפריך הגמ' ורבנן לא דרשו בך והתנן אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודם מ"ט א"ר יודא אמר רב אפס כי לא יהי' בך אביון והתם מאפס ועיי"ש ברש"י ד"ה התם מאפס שכתב בזה"ל דאי לאו לאזהרה אתי רק להבטחה שמבטיחו שלא יהי' בהם אביונים נכתוב לא יהי' בך אביון מדכתיב אפס לאזהרה אתא כלומר וחדל וכלה עניות ממך ועיי"ש - הרי דהוא דרש' דאוריית' וא"כ כיון דמהתורה הוא מציוה שלא לכלה מעיתיו א"כ משו"ה התירו רבנן אי' דרבנן משום פסידא כיון דהמצוה הוא רק דרבנן וההפסד היא דאורייתא וממילא דבזה מופשט גמי ספיקו של הפרמ"ג דבודאי לא יעשה אי' דאו' לכלה מעותיו בשביל אי' דרבנן כן נרא' לי בטעמ' דמילת' - ואם כי לכאור' יש להקשות דהא חזינן דאף במקום מצוה דאו' מוזהר שלא לכלה מעותיו דהא מצות כיבוד אב הוא דאוריית' - י"ל דהוא רק מ"ע ובמ"ע באמת קיי"ל דאין מפזר ממונו רק עד שליש אך דיוקשה אכתי הא ודאי דאין במציאה זו יותר משליש בממונו וא"כ למה לא יקדים אבדת אביו אולי י"ל כיון דהוא בשוא"ת ל"צ דהא איכא מהראשוני' דגם בל"ת בשוא"ת לא צריך ליתן ממונו עיין פ"ת יו"ד סי' קנ"ז וספר ערך שי או"ח סימן תרנ"ח ומהר"מ שי"ק או"ח סימן של"א -

ועתה נפנה אל שאלתינו הנ"ל כיון דבאמת כתבו הפוסקים דלא התירו שבות דרבנן רק במקום דיש לחוש שיעשה אי' יותר גדול מזה וא"כ בנ"ד למאי איכא למיחש ואי' לא שרינן לי' מאי אית לי' למיעבד ע"כ אפשר דלא שרינן ל' אי' דודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדבורך של חול - וראיתי בספר בית שערים להגאון ר' עמרם ז"ל שכבר נשאל בזה וכתב להתיר והביא דברי הב"ח בתשובה מובא בבאה"ט סימן ש"ז דמותר לילך לקבול בערכאות על גוי ההולך ולא ישוב עיי"ש - ול"נ דמשם ליכא ראי' דאיכ' למיחש דיעשה אי' יותר גדול דאי לא שרית לי' לקבול בערכאות אז ילך להציל בעצמו לתפוס מטלטלי ויעביר ד"א ברה"ר וכיו"ב באי' דאו' וכמו שכ' הר"ן והריטב"א בהא דמפני ליסטים דאיכ' למיחש לאי' דאו' כ"כ הכא ואף דבזמה"ז איכא דאית להו דליכ' רה"ר מ"מ יש לחוש דיטלטל מוקצה או יחפור בדקר ושאר איסורים כדי להציל ממונו אבל הכא מה אית לי' למיעבד אי לא שר ת לי' וגם מה שכתב בספר בית שערים הנ"ל להתיר מכח דברי המג"א בסי' רמ"ד סקי"ז דהוי כמציל מידם וא"כ גם הכא מציל ממונו מידי עכו"ם נרא' לי דגם בזה יש לשדות נרגא דכבר הקשה במהר"מ שיק סי' ק"ו דהמג"א סותר עצמו דהכא מתיר משום דהוי כמציל מידם ושם בסימן של"ד אוסר טלטול מפני לסטים אף דהוי ודאי מציל מידם וכתב דעיקר טעמו דשרי בסימן רמ"ד משום דל"ה שבות גמור עיי"ש - וא"כ הכא דהוי איסור גמור ומה גם לדעת התוספות בשבת קנ"א הוא איסור דאוריית' מנא לן למישרי וצ"ע - וכעת איני אומר בה לא איסור ולא היתר וגם לא צריך למחות בהמקילין והנח להם שיהיו שוגגין ואין אנו מחיובין למחות כדברי הרמ"א באו"ח סי' תר"ח ודו"ק -

ומה שתמה כ"ת נ"י על מה שהובא בפ"ת יו"ד סימן קצ"ה דמותר לבעל ליקח התינוק מאשתו נדה משום דחי נושא את עצמו עיי"ש שהביא זאת בשם התשב"ץ והפ"ת העיר דתינוק הוי ככפות עיי"ש - ולו כל הדבר לפלא דמה שייך סברת חי נושא א"ע לאיסור נדה - אודיעו שיפה כיון בזה להגאון הצדיק ר' הלל ז"ל בספרו מקרי דרדקי בפ' מצורע אות שע"ד שהשיג ג"כ בזה על התשב"ץ וכתב דהוא אי' גמור לעשות כן והביא בשם ספר הברית דהיא דרך חיבה ובנדה אסור בכל ענין שהוא דרך חיבה עיי"ש -

ובזה אשים קנצי למלין מנאי ידידו דו"ש בלונ"ח.

ה"ק ושכר שלמה טייכטהאל.

בשולי המכתב.

אח"כ בא לידי תשובת הב"ח וראיתי שהוא מתיר איסור דבור של חול בכל אופן משום פסידא והרגיש בראי' שהבאתי מהא דמסוכנת והנאני שכונתי לדעתו הגדולה וממילא דגם הוא סובר סברתי בענין דמיית השבותין שכתבתי בפנים עיי"ש בסי' קמ"ו אך עיין בספר שו"ת בית יהודא עאייש לחכם ספרדי או"ח סימן י"ב שלא מלאו לבו להתיר אפילו אי' דבור של חול היכא דמדבר בעדו בפירוש עיי"ש ע"כ נרא' כמו שכתבתי בפנים אם שאין להורות היתר אבל למחות ודאי אין צריכין ואולי גם אינן יכולין למחות שדי מרן הב"ח לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק וכש"כ בשעה"ד כזה ועיין ג"כ בשו"ת בנין ציון החדשות או"ח סימן ג' שהחזיק בפסק רבינו הב"ח דאיסור דבור של חול יש להתיר במקום פסידא ומותר לומר לעכו"ם להציל חובו כגון ע"י ערכאות כיון דישראל לא עביד מעשה אלא דבורא בעלמא עיי"ש - אלא דאכתי לי צ"ע להתיר לילך לערכאות ולסדר לפניהם טענתו בפירוש כיון דכל ההיתר למד שם הב"ח בתשובה מדברי הרא"ש בפ' כל כתבי שכ' דלאו דוקא בדליקה הקילו לומר קמ) כל המכבה אינו מפסיד אלא בכל היזק שבא פתאום הותר אי' שבות עיי"ש א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנידון דהרי גם בדליקה לא התירו לומר בפירוש לילך ולכבות רק כמדבר בעד אחרים כל המכבה כו' ואיך יש להתיר לילך לערכאות ולפרש טענתו וצ"ע קמא) ואולי מטעם זה אסר בבית יהודא הנ"ל לדבר בעדו ודו"ק -

תוכן העניינים

משנה שכיר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה