משנה שכיר חלק א· רבי יששכר שלמה טייכטל
סימן עב
בעזה"י ה' מטות ומסעי תרע"ד לפ"ק בועסרמין יצ"י.
יראה בנחמה בעיר ה' שמה ובבנין ציון וירושלים ברמה כבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסי' צדיק כביר כו' כקש"ת מו"ה שמעון גרינפעלד שליט"א אבדק"ק סעמיהאל יצ"ו.
אחדש"ה אקדמה פניו בתודה ע"ד יקר תשובתו הרמתה שקבלתי ותשואות חן לו עבור שהאיר עיני בכמה מילי מעליותא -
אך מפני שעוד יש לי דברים בגו אמרתי לבא עוד הפעם ולרצות דברי אליו וזה החלי בעזה"י הנה כדהרגנ"י כללא כייל לן בעניני המקח שעושין הסוחרים בזה"ז שאינן גמר קנין רק חוב גרידא שמחייבין עצמם זה לזה והטעם הוא לדעתו מפני שכעת מוכרים הסוחרים דברים אשר אינן מבוררין והלוקחין קונין ואינן יודעין מה שקונין ואין זו דרך מקח וממכר אלא ודאי שהוא רק על דרך התחייבות שמחייבין עצמם - והוסיף עוד לומר שאפילו אם הסחורה הוא מבורר שהמוכר מברר את הסחורה ואומר לו זה הסחורה אני מוכר לך ועושין קנין הנהוג ואפ"ה ל"ה גמר קנין כיון דחזינן דבאופן אם יארע איזה היזק קודם "האיבערנעהמן" סובל המוכר ההיזק והוא מפסיד על כרחך דאין הדבר קנוי עוד אל הלוקח אלא בדרך התחייבות שמחייב עצמו אליו ליתן לו סחורה כזו אבל הסחורה גופא עודנו של המוכר ונפ"מ לכמה ענינים עכתי"ד כהדרנ"ני קכו)
ולפע"ד לאו כל המקחין שווין דודאי היכ' דהמקח נעשה באופן שנעשה על "הבערזא" דאין כאן לפנינו סחורה ידוע בזה צדקו דברי כהדרגנ"י דל"ה רק התחייבות וכמו שהביא ג"כ בשם תשובת בית שלמה אבל במקום דהסחורה מבורר והמשא ומתן נעשה על סחורה ידוע עפ"י קנין טוב ומועיל נראה לי דהמקח נגמר על אתר והסחורה היא מעת ההוא והלאה של הלוקח - ומה שנוהגים שבאם אירע איזה היזק כ"ז שהוא תחת יד המוכר נוטל המוכר ההיזק נרא' לי שהוא רק כמו חפץ של אדם אחר שמונח תח"י באחריותו דהגע בעצמך באחד שהניח חפיצו אצל חברו באחריות הכי אינו שלו מפני שאם יהי' נפסד יהי' באחריות של חברו ויגיע ההיזק לו מפני זה עוד לא יצאה מרשותו להיות נקרא חפץ של חברו ובהדיא קיי"ל בחמץ שאם הפקיד חמצו אצל חברו באחריות בעל החמץ עיבר משום בל יראה עיין סימן ת"מ סעי' ד' וא"כ גם הכא נהי דחברו כבר קנה הסחורה ושלו הוא מ"מ עדיין מונח אצלו באחריותו וע"כ חייב לשלם לו אם יהי' נפסד - ואל ישיבני מדברי הב"י בסי' קצ"ח שכתב שאחר שנגמר המקח אין המוכר אפילו כשומר חנם ופטור משמורתו ועיי"ש וכן בספר ד"ג החדש כלל פ"ח שהאריך בפרט זה אם יש דין שומר על המוכר מדין תורה כ"ז שמונח תח"י - י"ל דבאמת מדינא פטור מהכל אך ממנהגא י"ל דנהגו הסוחרים לקבל אחריות המקח כ"ז שמונח אצלם והיא מפני תקנת הסוחרים דהרבה פעמים לא יכול הקונה למשוך סחורתו תיכף לרשותו ואז אם לא יקבל המוכר אחריות הסחורה לא יקנה וכן המוכר לא ימצא בכל זמן קונה נהגו לקבל אחריות הסחורה עד עת המשיכה ע"כ שפיר אם דמצד הדין פטור אבל מצד מנהגא הוי כמו תנאי שהתנו בפירוש שמקבל עליו אחריות אפילו אחריות אונס דמהני בזה תנאי כמבואר בחו"מ סימן ש"ה דשומר שכר שמקבל עליו אחריות אונס הכל לפי תנאו - ה"נ אעפ"י דמדינא פטור מ"מ מצד מנהגא הוי מתנאי הסוחרים שיקבלו אחריות ואף שאין מתנין ע"ז מ"מ כיון דכבר נתפשט המנהג כן שוב הוי סתמא כהתנו בפירוש - אבל דא אמת לפע"ד במקום שהסחורה מבורר ועשו קנין המועיל עפ"י מנהגא או מדינ' נגמר הקנין והסחורה היא של לוקח לכל דבר אם היזל הוזל לו ואם הוקר הוקר לו - ומעשים בכל יום יוכיחו דאנו רואין במנהג העולם שאם אחד קנה סחורה מחברו דבר מסיום ולא משך אותו לביתו תיכף ואח"כ אם ירצה המוכר לחזור בו אפילו אם ירצה לתת לו גם הריוח שהי' מרויח בו אפ"ה אם לא ירצה הלוקח לא יוכל המוכר לחזור בו וע"כ מפני שגוף החפץ כבר קנוי לו דאל"כ לא הי' חייב ליתן לו החפץ גופ' רק השיוי כמו "בבערזא" דלא משלם רק הריוח וע"כ דבאופן הנ"ל גוף הסחורה קנוי לו ומה שחייב באחריות הוא רק מטעם שאמרתי ממנהגא שנהגו הסוחרי' לטובתם וז"פ וברור בעיני - אמנם במקח שנעשה סתם בלי סחורה מבוררת ודאי דהצדק את כהדרגנ"י דהוי רק בדרך התחייבות שמחייב עצמו לו - יהי' איך שיהי' עכ"פ חיוב ודאי איכ' בדבר אם אחד מוכר לחברו עפ"י קנין המועיל בין אם מכר דבר מסיום או לא עכ"פ חיוב איכא ובי"ד מוציאים ממנו - רק שוב חקר כהדרגנ"י אם שייך אצל התחייבות דין סטומתא ופשט לי' זאת מדברי תוס' בב"מ דף ס"ו - וכן מצאתי בשו"ת מהרי"ל דיסקין הנדפס מחדש בירושלים חבב"א בקונטרס הפסקים שחקר נ"כ בזאת והעיר ג"כ מדברי תוספות הנ"ל דמשם משמע דגם אצל התחייבות מועיל דין סטומתה ודו"ק.
ולדינא העלה כהדרגנ"י דאם המקח נעשה ונגמר בדיבור בעלמא אינו מועיל כלל ולא הוי שום חיוב והוא עפי"ד שו"ת הרא"ש שכתב שאם המנהג ליגמר הקנין בדבור לא אזלינן בתרי' דמנהג גרוע הוא וכהדרגנ"י הביא ראי' לדבריו מדברי תוספות דבב"ב דף ג' וכן בנתן אנגאבע אינו מועיל ולית בה דין אסטומתא רק בעשו "שלוסט" עפ"י כתב אז הוי קנין סטומתא עכ"ד להלכה למעשה - ולי הצעיר יש לעורר בזה הרבה ואציע דברי לפניו -
תחלה אני מסתפק ושואל אם המנהג פשוט לגמור הקנין עפ"י אנגאבע שנותנים למה לא יהי' עלה דין קנין סטומתא כיון דגוף דין סתומתא הוא מצד מנהג שנהגו הסוחרים א"כ למה יגרע חלק האנגאבע משאר דין סטומתא כמו רושם או מסירת המפתח או תקיעת כף דכל אלה ל"ה קנין מדיני הקנינים רק מכח מנהג שהסכימו הסוחרים ביניהם א"כ מדוע ולמה לא יועיל גם מנהג זה אם נהגו לגמור הקנין באנגאבע לחוד אתמהה - וראיתי בשו"ת מהר"מ שיק חו"מ סימן מ"א שכתב דמשו"ה ל"ה בכסף דין סטומתא משום דדין סטימתא הנאמר בש"ע ובש"ס מיירי במטבע שאין עלי' צורה ומתורת קנין סודר אתינן עלה כמבותר בשיטה מקובצת דף ע"ד ועיי"ש - ואחרי נשיקת עפרו הטהור כמה דבריו נפלאים בעיני ולא אוכל להולמם משום דמדבריו אלו נראה שהוא נקיט לדין קנין סטומתא לקנין מן הקנינין שהם עפ"י תורה ולא ממנהגא דסוחרים דהא סמך עצמו על דברי השטמ"ק הנ"ל ובהדיא מבואר שם דאינו ממנהגא דסוחרים רק מתורת קנין גמור - ובאמת המעיין בפנים בשטמ"ק שם יראה דדעה זו דעה יחידית היא וכל הפוסקים וכל הראשונים לא אזלי בשיטה זו כי השיטה מקובצת שם הביא דעת רש"י ז"ל שכתב בביאור דין סטומתא דמיירי בעושה רושם והקשה ע"ז דלמה יקנה בזה הא לא נעשה בו מעשה קנין ע"כ כתב דהנכון בזה דהוא כעין מטבע שאין עליו צורה והתגרין ניתנים זה לסימן ופליגי חד אמר שנותנים בתורת ערבון וליכא אלא מי שפרע וחד אמר שנותנים בתורת חליפין וקנין גמיר הוא ולא בעי בזה תנאי בני העיר אלא מנהג בעלמא שאין מנהג זה מבטל הלכה עכ"ד השטמ"ק בקצרה - הרי שכתב בפירוש שדעה זו סוברת שמנהג זה ל"ה נגד ההלכ' וכהלכ' הוא מתורת קנין חליפין ולשיט' זו לא ידעינן כלל שיהי' מהני מנהג הסוחרי' והך דין סטומתא ל"ה מטעם מנהג הסוחרים רק מתורת קנין חליפין וכנ"ל - ובאמת כל הפוסקים לא כתבו כן עיין בכ"מ ובהה"מ פ"ז ממכירי שהביאו בשם הרשב"א שכתב שמהכא שמעינן דמנהג מבטל הלכה בכל כיוצא בזה שבכל דבר שבממון עפ"י המנהג קונין ומקנין הלכך בכל דבר שנהגו הסוחרי' לקנות קונין עכ"ל - הרי שכתב בפירוש דמצד מנהגא הוא וע"כ שמעינן מהכא דבדבר שבממון מנהג מבטל הלכה ולא כמו שכתב השטמ"ק דהכא ל"ה מבטל הלכה וכן מפורש יוצא ברמב"ם שם שכ' וז"ל מכר לו בדברים בלבד ואם מנהג המדינה שיקנה קנין גמור נקנה המקח ועיין בהגמיי' שם שכתב בשם הר"ח כי קנין טוב והגון ויש לסמוך על המנהג וכן הביאו המרדכי בפרק א"נ בשם הר"ח וכן דעת הראב"ד שם בשטמ"ק הנ"ל וכן הרא"ש בפסקיו הביא את דברי הר"ח הנ"ל וכן הטור ומחבר בסימן ר"א פסקו להלכה שהוא מטעם מנהגא וכן כתב היש"ש בב"ק פ"ה סימן ל"ו שדין סטומתא מטעם מנהגא הוא ונקט הדבר לפשוט כ"כ עד שכתב דהא דנקט הש"ס האי דינא דסטומתא לא הא גופא אתי לאשמיענן רק דאתי לאשמיענן דאיכ' חילוקי מקומות בזה באתרי נהגו רק לענין מי שפרע ובאתרי נהגו לגמור הקנין עיי"ש - ואחריהם נמשכו כל גדולי האחרונים וגדול שבאחרונים ה"ה מרן רבינו בבל הח"ס ז"ל כתב בכמה מקומות בתשובותיו שדין סטומתא מנהג שנהגו הסוחרים ביניהם לגמור הקנין באיזה אופן שנהגו ומכח זה כ' דדין דאוריית' אית לי' עד שעוד יפה כחו מקנין דרבנן עיין ביו"ד סימן שי"ד ובחו"מ סימן י"ב וסי' צ"ט וכן בתשובת מרן ד"ח ח"א סימן כ"ח וכן עוד בספרים עצמו מספר -
ואחרי שכן גדלה התמוה על מרן מהר"מ שיק ז"ל שידעתי בטח שכל זה לא נעלם ממנו איך הביא איזה סמך מדברי השטמ"ק הנ"ל דהוא נגד כל הפוסקים הנ"ל וכמה רחוקים דבריו מהפס"ד שנפסק להלכה בש"ע ובאחרונים דדין הסטומתא רק מהסכמת הסוחרים שנהיגו כן וכיון שכן אם הסכימו הסוחרים לנהוג לגמור הקנין במה שנותני' "אנגאבע" למה לא יגמור הקנין ולמה יגרע משאר מנהגי הסוחרים - וראיתי בתשובת רבינו עק"א סימן ל"ד שהוא נקט לפשיטות דאנגאבע גומר הקנין מדין סטומתא א"כ עפ"י האמור דברי מרן מהר"מ שיק שכתב דעל כן ל"ה בכסף דין סטומתא משום דסטומתא ל"ה רק מתורת קנין סודר מרפסין איגרין וצ"ע מאד שהוא נגד שיטת הראשוני' ופוסקי' קדמאי ובתראי ומצוה ליישב כדי שלא לשוי' את מרן ז"ל לטועה בדבר משנה ודו"ק -
גם מה שכתב המהר"מ שיק שם ראי' לדבריו מדברי הש"ך בסימן קצ"ח שהשיג על הרמ"א שכתב דמהני תנאי בכסף הרי דלית בכסף דין סטומתא עיי"ש במהר"מ שיק הנ"ל - צ"ע לפע"ד ואחרי המחילה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים מאי ראי' משם לדין אנגאבע דהא גם הסמ"ע ודרישה שה סובר כהש"ך בזה דלא מהני תנאי בכסף ואפ"ה סובר דאם נתן הלוקח "פשוט" קני מדין אסטומתא כמו שכ' בפירוש בדרישה סימן ר"א עיי"ש שחילק בין אם קונה בכל המעות או רק נתן מקצת מן המעות אז קני מדין סטומתא דלא שייך הגזרה שמא יאמר נשרפו חטיך בטלי' והגאון מרן בח"ס חו"מ סימן צ"ט הביא דברי הדריש' הנ"ל וכתב דהדרישה עם הש"ך כחדא אזלינן לחלוק על הרמ"א דלא מהני תנאי ומשמע שם ג"כ דדעתו כהדרישה דבנתן רק מקצת מעות מהני מתורת סטומתא וא"כ דברי המהר"מ שיק ז"ל צ"ע מאד דאיך מביא ראי' מהיכ' דרצה לקנות בכל המעות לאנגאבע דהוי רק מקצת מעות ומדין סטומתא ובהדיא מחלק בכך הדרישה ודעת רבו ז"ל הסכימה לזה וא"כ הוי דעתו נגד הדרישה ורבו ז"ל וצע"ג להבין דבריו הקדושים גם בזה כי הם תמוהים לדעתי -
ואולי כיון המהר"מ שיק ז"ל רק היכא דנתן כל המעות שצריך ליתן וכמו שמוכח מפשיטת לשונו דמיירי באופן זה שכתב דיש אומרים דמעות האידנא עיי"ש ואולי רצה השואל לדון דיהי' כסף מהני מתורת סטומתא וע"ז דחה דבכל המעות לא שייך לומר כן משום דבזה ל"מ תנאי (ועיין בח"ס סימן הנ"ל ובנתיבות סימן קצ"ח סק"ד ובאמת לולי דמסתפינא הי' נראה לי לומר דאפילו במקום שנתן כל המעות אם נותנים בתורת אסטומתא שפיר מהני דדוקא בתורת מעות הייני כדרך מקח וממכר תקנו חז"ל שלא לקנות בו אבל שלא בדרך מו"מ היינו שלא בדרך פרעון רק בדרך קיום המקח לקיים הקנין שעשו מהני - והחילוק בין שנתן מתורת מעות לנתן לקיום המקח מבואר בש"ס בסוגיא דמטבע נעשה חליפין דאם לא נתן בתורת מעות מהני ומאן דפליג לא פליג רק מטעם דדעתי' אצורה עיי"ש - עכ"פ חזינן דאם אינן נותנן בתורת מעות ל"ה בכלל התקנא שתקנו חז"ל - א"כ הה"ד בדין סטומתא אפילו נתן כל המעות אם נתנן לקיים המקח ולא בתורת מעות הפרעון שפיר מהני - ואי דאכתי איכ' הגזרה דשמא יאמר נשרפו כו' עיין ח"ס והנתיבות הנ"ל דבמקום זה לא גזרו וכמו דמבואר בש"ס דהגזרה לא הי' רק כשהוא בתורת מעות כן היה נראה לי אלא דמסתפינא לפסוק כן יען שנרא' מהדרישה והח"ס הנ"ל דבכל המעות מודו דלא מהני - אבל אם לדון הי' מקום טובא לומר כן ודו"ק) -
ואם כנים דברינו בכונת המהר"מ שי"ק א"כ באנגאבע גם הוא יודה דמועיל מדין סתומת' ואם באמת כונתו היתה לומר דאפילו באנגאבע לא מהני דין סטומתא אחרי המחילה דבריו יוקשים מאד כי עמדו לנגדו דברי הדרישה ורבו הח"ס הנ"ל דאומרים בפירוש דמהני ודו"ק -
ועפ"י האמור נרא' כיון דכל עיקר דין סטומתא בנוי על מנהג שנהגו הסוחרים לגמור הקנין נראה לי ברור בס"ד באופן שהנהיגו התגרין למנהג קבוע לגמור הקנין בנתינת האנגאבע נגמר הקנין בכל תוקף ועוז דמ"ש משאר דיני הסטומתא המבוארין בש"ע - וי"ל עוד דהוא בכלל "פשוט" הנזכר בש"ע וזה פשוט וברור בעיני ומה גם שכבר הבאתי לעיל בשם הגאון רעק"א ז"ל שפסק כן בפשיטות ושלא כדברי הדרגנ"י שכתב לפסק הלכה דאין באנגאבע דין סטומתא וכאשר כתבתי כן נרא' לפע"ד ודו"ק -
ועוד גדולה מזו אני אומר דאם הסכימו הסוחרי' לנהוג לגמור הקנון ע"י דיבור גרידא כמו שדרשתי וחקרתי אצל סוחרים גדולים דפקיעי שמייהו אשר עתה המנהג בין התגרין לגמור הקנין בדיבור בעלמא באופן שאומר שרוצה ליקח את הסחורה שהציעו לו והשלימו בסך ומאשר ומקיים הקנין במה שאומר הן שהסכים לעשות המקח והוא מנהג שנתפשט במדינה נרא' לי דגם זה מהני מדין סטומתא ויש למקח זה כל תוקף ועוז מדין קנין סטומתא כמו שאר מנהגי הסוחרים המבוארים בש"ע ומטעם שאומר בס"ד - ראשית דבר אני אומר שהדבר מוכרע מצד הענין עצמו כיון דבאמת אין לדין סטומתא עיקר מהתורה שיהי' נחשב לקנין רק שורשו הוא מצד מנהג המדינה בין הסוחרים וכמו שהבאתי לעיל מהפוסקים בארוכה - ואפשר שראו הסוחרים לאחוז במנהג זה כדי להקל מעליהם ולתיקון עצמם עשו כן שלא יצטרכו לדיני התנאים אשר ישנן בקנין ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר יש למצוא מדברי רש"י ותוס' בסוגיא דמעמד שלשתן גיטין י"ג עיי"ש -
ובזה אני מפורש את דברי הר"ח המובאים בהגמיי' ובמרדכי שהבאתי לעיל שכתב על דין סטומתא דטוב וישר הוא עיי"ש - ולכאורה מאי טיבותא אית בי' יותר משארי דיני הקנינים דקלסי' הר"ח - אבל לפ"ד הנ"ל יובן היטב דזה הוא הטבא שבו כדי להקל על הסוחרים ולא יצטרכו לתנאי הקנינים ולא יבאו לידי מחלוקה כנ"ל ביאור דבריו - עכ"פ הדבר מבואר דדין סטומתא הוי רק מנהגא דנהגו התגרין ביניהם וכיון שכן א"כ בכת שיסכימו הסוחרים להקל עליהם עוד יותר ולגמור הקנין בדיבור גרידא וקבעו כן מנהג קבוע בכל המדינה למה לא יועיל גם זאת המנהג לעשות קנין גמור כמו שאר מנהגי הסוחרים ובעיני הדבר ברור דגם זאת בכלל קנין סטומתא ומהני -
ואם דלכאורה מדברי תשובות הרא"ש שהביא כהדרגנ"י לא משמע כן - אך נראה דמדברי תשובות הרא"ש הנ"ל ליכא למישמא מידי ומהטעם שאומר בס"ד וממילא דל"ה שם סתירה לדברי -
והוא דלכאורה ק' להבין דברי רבינו הרא"ש ז"ל שכתב שם בתשובה דסטומתא היינו דוקא שנעשה מעשה כפירש"י או כפרוש הר"ח שתוקע כף וזהו גמר המקח ואותו מעשה שעושין הוי במקום סודר אבל דבור בעלמא לא אפילו נהגו הוי מנהג גרוע ולא אזלינן בתרה עכ"ל בכלל י"ג עיי"ש - ולא זכיתי להבין במה שכתב דזאת המעשה הוי במקום סודר מה ענין קנין סודר להכא וכי אזיל בשי' השטמ"ק שהבאתי לעיל וגם לשונו אין מורה כן וכן בפסקיו לא הזכיר כלל מזה ואולי חזר מזה והעיקר כמו שכתב בפסקיו כידוע מכללי הרא"ש וא"כ נסתרה דרכי רבינו ז"ל בתשובה ההוא ממני - ובר מן דין קשה להבין למה יהי' מנהג גרוע כ"כ דלא ליזל בתרה אם המנהג קבוע כן בין הסוחרים ונתפשט בכל המדינה לגמור הקנין בדבור הלא כמה קנינין נגמרים בדבור גרידא כמו באמור' להקדש מתנת שכ"מ עיין ברמב"ם פ"ה דמכירה שחשב אותם הרמב"ם כל הני מילי שנגמרים בדבור גרידא ולמה יהי' מוזר כ"כ אם יסכימו הסוחרים ג"כ לגמור קנינם כמו בהני מילי הנ"ל דיש לדבור תוקף ועוז לגמור הקנין וכי גזרת הכתוב הוא לומר דדוקא שם מהני הדבור ולא בעלמא אף אם יתרצו הצדדים לזה ובאמת הדבר צריך תבלין והבנה -
ולא דמי למ"ש תוספות בב"ב דף ג' שהביא הדרגנ"י ראי' לתשובת הרא"ש בהא דאמרו בגמרא שם לאתוי' דפחות מזה אף אי נהגו לא אזלינן בתרה עיי"ש בתוס' שם שפיר כתבו תוספות כן משום דשם ודאי מנהג גרוע הוא משום דבאמת לא עבדי אינשי מחיצה כזה וגם לא מצינו בשום מקום שיהי' חשוב מחיצה בפחות מזה ע"כ אף אי נהוג בטלה דעתו אצל כ"א ולא אזלינן בתרה - אבל הכא כיון דמצינו כמה קנינין שנגמרים בדבור א"כ אם נהגו גם הסוחרים כן לא יהי' גרוע כ"כ שלא ניזל בתר' והדבר צריך ביאור קכז)
ועוד יותר יש להפליא על תשובת הרא"ש שהביא הדרגנ"י הא הוא בעצמו כ' בכלל י"ג ס"כ שמועיל מנהגא בדבר שלא בא לעולם והביא סמוכין לה מדין סתומטא יעיי"ש - והדברים ק"ו אם מועיל מנהג בדבר שלא שייך בו קנין בשום מקום דבדבר שלבל"ע לא מצינו שיתפוס בו קנין בשום פעם אפ"ה מהני בו מנהג ע"א כו"כ שהדין נותן שיהני מנהגא בדבור שנתפס בו קנין בעלמא - שוב מצאתי אחר החיפוש שהיד אברהם בהגהותיו ליו"ד סימן רס"ד עמד בסתירת דברי הרא"ש הללו וכתב דעיקר הוא כמו שכתב הרא"ש עוד בתשוב' הנ"ל אח"כ וז"ל ועוד מאן לימא לן שנהוג מנהג זה עכ"ל היינו שלא הי' ברור לו אם מנהג זה נקבע ונתפשט במדינה לגמור הקנין בדבור גרידא ע"כ כתב דלא מהני - נמצא דהיכא דהמנהג ברור וקבוע גם הרא"ש מודה דמועיל מדין סטומתא ומדברי הרא"ש שכתב בתחלת דבריו שעלי' סמך יסודו כהדרגנ"י ליכא למישמע מידי וכדברי היד אברהם הנ"ל דלא עשה הרא"ש עיקר מזה רק ממה שכתב אח"כ וכמו שכתב בתשובה אחרת דשפיר מועיל מנהגא בדבר שלבל"ע וכש"כ בדבור ורק העיקר דיהי' מנהג קבוע ומפורסמת ועיין ג"כ ברא"ש פ"ק דבבא מציעה סי' ל"ח שכתב והקנין לפי המנהג ועיין שם בפלפולא חריפתא אות מ"ם וא"כ ודאי דגם בזה היכ' דהמנהג נקבע לגמור בדבור דשפיר מועיל גם לרא"ש כן נראה לי ברור בעזה"י ודו"ק -
אחר כתבי דברים הנ"ל לחלק בין האי דבב"ב לנידון שלנו מצאתי אחר החיפוש תנא ירושלמי לסייע לי ה"ה החכם הספרדי בעל משא למלך שהי מגדולי הדור עוד לפני בעל משנה למלך שהביאו כמה פעמים בספרו ומרן בעל ד"ח ז"ל הביאו לפסק הלכה וראיתי בד"ח חו"מ ח"ב סימן כ"ו שהביא שם נקודה נפלאה בהאי ענינא משמא דחכם ספרדי הנ"ל וז"ל דאף דכתב הכ"ת והוכיח מבב"ב ומריש פרק הפועלים דיש מנהגים של שטות דאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה מ"מ נראה לומר דבעניני מסים וכה"ג כלהו מדו דאזלינן בתר מנהג דבני העיר ובני המדינה שנהגו מקודם אפילו לא הוקבע עפ"י חכמים כדמייתי הראב"ן ראי' ברורה מההוא דחמרים סו"פ הגוזל בתרא ונראה דיפה יש לחלק בענינא מסים לבני העיר וכן צורפי חמרים וכל דבר מצורפים יחד צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו וכפי הסדר שעושי' לעצמם לפי צרכיהם ולפי עניניהם דאי מצרכת להו למיזל בתר ד"ת בכל דבר שבעולם תהא מריבה ביניהם משו"ה מעיקרא מחלי להדדי לוותר עד"ת וגמרי ומקני אהדדי באמורה בעלמא עכ"ל והנאני מאד שזכיתי לכוון לדעת גאון קדמון כמוהו בביאור דין סטומתא שכתבתי לעיל שהוא ג"כ מטעם זה כדי להסיר מצה ומריבה וסמכתי דברי בדברי הר"ח שקלסי' לדין סטומתא ושישו מעי שזכיתם לדעת קדוש ה' הנ"ל - ועיין עוד בדברי חיים שם שהביא עוד בשמא דהחכם הנ"ל שכתב דכל מנהגא שנהגו הסוחרים ביניהם מנהג חזק הוא שלא לסתרו והביא ראי' לדבריו מקנין סטומתא דהוי ג"כ רק מנהגא דסוחרים ועיי"ש דהגה"ק הנ"ל בנה יסוד על דברי בעל משא למלך הנ"ל וודאי דהי' כונת בעל משה למלך שכתב דכל מנהגא דנהגו הסוחרים ביניהם לרבות אפילו מנהג דדבור כמו שכתב לעיל מזה לעניני מסים דסגי באמורה לחוד מטעם המנהג שנהגו ולית בזה מנהג גרוע ומנהג של שטות וחילוק בסכיני חריפי בין האי להאי תוספות בב"ב וגבי מנהג סוחרים כל מנהג מנהג טוב ומועיל ממילא נפלה ראייתו מהא דבב"ב הנ"ל - א"כ לפי"ז ברור בעיני אם המנהג לגמו בדבור והוא מנהג קבוע הנתפשט במדינה דשפיר הוא קנין מועיל מדין סטומתא כן נראה לי בס"ד ויש לי על מי לסמוך על בעל משא למלך הנ"ל - ומה גם לפי מה שביארתי דברי תשובת הרא"ש שהביא הדרגנ"י לית שום סתירה משם ודו"ק -
ואוסיף עוד מיא וקימחא לחזק דברי שגם מנהגא דדבור מהני בדין סטומתא - והוא עפי"מ שראיתי בתשובת רמ"ץ חיו"ד סימן ע"ו שחקר בהאי דינא דסטומתא שפירשו בו אחרונים שהוי כמו תנאי שהתנו הסוחרים ביניהם שהקנין יגמר באופן זה - וקשה לכאורה התינח לדעת הבית יוסף ורמ"א דסברי דתנאי מהני א"ש אבל לדעת הדרישה וש"ך כסימן קצ"ח דתנאי ל"מ בה א"כ לפי"ז נפל כל דין סטומתא בבירא - והעלה הוא בטעמא דמילתא כך - דנראה מכמה מקומות בש"ס ופוסקים דכל משפטי הקנינים המה רק בדבר שאין אנו יודעין שזה רוצה להקנות או חברו רוצה לקנות כי אם ע"י מעשה הדבר שנעשה בפנינו וע"ז באו עניני הקנין מד"ת או מדבריהם אבל בדבר בנגלה לעין כל דדעתא דאינשי בהכי ליקנות ולהקנות מועיל בלי שום קנין משום כונת לבם לחוד דגמרי ומקני להדדי והיינו טעמא דדברים הנקנים באמורה דאגב חיתון גמרי ומקני להדדי ועיון קידושין ד"ט ועיין תוספות כתובות דף ק"ב ע"ב ד"ה אליבא שביארו סברא הזאת מסוגיא דשם וממתנה מועטת בב"מ מ"ט וכיוצא בזה כ' תוספות בכורות י"ח עיין שם וכן מבואר סברא זו בהגהות מרדכי בפ"ג דב"ב בתשובה לר"מ והובא בב"י חו"מ סימן קע"ו בג' אחין והביא מראה מקומות בש"ס דגמר בלבו להקנות מהני מש"ס ב"ב רי"פ בית כור ומעירובון ומב"מ ומשטמ"ק וגם החולקין דשותפין בעי קנין ל"פ אהך סברא רק דלא ברירי להו דכינו לבם להקנות ולהכי בעי קנין וכמדומה לי שראיתי סברא זו בנו"ב ושכחתי מקומה וא"כ בסטומתא כיון דכל בני המדינה נוהגין לקנות בהכי ונודע לכל דגמרי ומקני בלבם מועיל בלי שום קנין עכ"ד עיי"ש שהאריך בביאור דבר זה - וכחזיון הזה ממש מצאתי בטוטו"ד להגאון מהרש"ק מבראד ז"ל מהד"ג בה' בכור ח"ב שכתב בכמה תשובות סברא זו והסביר ג"כ בזה דין סטומתא דכל מעשה הקנין הוי רק לגלות דגמר ומקני והלוקח רוצה ליקנות ויישב בזה דברי הטו"ז או"ח בסימן תל"ד שכ' דאנן סהדי דהקנה לשליח דיכול לבטל והקשה המק"ח דבמה קנה השליח ומתרץ הגאון מהרש"ק ז"ל בסברא זו דאנן סהדי דגמר ומקני בלבו ולא צריך לשום קנין וכן נשנו הדברים בטו"ט ודעת שלו מהדו' א' חיו"ד סימן רס"ט באמצע התשובה עיי"ש שהאריך לחזק דבריו וכן כתב בסי' שאח"ז סימן ער וז"ל ועוד העליתי דבאמת מנהג הסוחרים הו קנין מהתורה דעיקר הקנין בממון הוי הקנאה בלב אם גמר ומקני אם ידעינן כן וראי' מדברים הנקנים באמורה וממכירי כהונה א"כ לפי"ז ה"ה אם קונה בכל דבר אף במנהג הסוחרים מהני קנין זה ואין בידו לבטל המקח עכ"ד - שוב מצאתי בתשובת רמ"ץ חאו"ח סימן כ' בתשובה שכתב לבנו של הגאון מהרש"ק להגאון מו"ה אברהם בנימין ז"ל שהזכיר ג"כ סברא הנ"ל ושמח לכוון בזה לדעת אביו ז"ל - הרי דדעת שניהן שוין בזה - וכעת מצאתי במנ"ח בהשמטות שכ' ג"כ כן דהיכא דאיכא גילוי דעת שרוצה להקנות לא צריך למעשה הקנין וישב בזה ג"כ ק"ו המק"ח הנ"ל על הט"ז - הרי דשלשה נביאים מתנבאים בסגנון א' דעיקר הקנין תלוי בגומרא של לבו אם גמר להקנות וכל הקנינין לא הוויין רק גילוי דעת גמר הקנאה שישנו בלבו ומטעם זה כתבו הגאונים הנ"ל:
דהיינו נמי טעמא דסטומתא דמהני כיון דנהגו עי"ז לגלות דעתם דמי ממש לשאר הקנינים קכח)
ואני אימר דדבריהם מפורשין ויוצאין מדברי הרמב"ם בפ"ז דמכירה דהרי כתב בריש פ"א ממכירה וז"ל המקח אינו נקנה בדברים ואפילו העידו עליהם עדים כו' אבל אם הקנה המקח בא' מהדברים שיקנה בהם קנה הלוקח - ובפ"ז ה"ו כ' וז"ל מכר לו בדברום בלבד הדמים ופסק ורשם הלוקח רושם על המקח ואם מנהג המדינה היא שיקנה הרושם קנין גמיר נקנה המקח - ובהלכה שאח"ז כתב וז"ל דבר ברור היא שאין דין זה אלא בשרשם בפני המוכר או שאמר לו המוכר רשום מקחך שהרי גמר להקנותו כמו שבארנו בחזקה ובמשיכה עכ"ל הרמב"ם - ולכאורה קשה כיון דהניח הרמ"ם בריש ה' מכירה כלל מוסד דאין לקנות רק בדבר שהמקח נקנה בהם ולא בדברים א"כ איך פסק שוב מכר לו בדברים כו' מה מהני רשימת הלוקח אפילו הי' בפניו מ"מ ל"ה כאן רק קנין דברים דאינו מועיל - וע"כ דעיקר תלוי רק אם גמר בלבו ולא מעשה הקנין גומר המקח והוא רק גילוי דעת על הגמר שבלבו - והשתא דאיכא לפנינו דבר א' שג"כ מודיע לנו שגמר להקנותו שפיר מועיל וזה שדייק הרמב"ם וסיים בלשונו שהרי "גמר להקנותו" היינו שרושם זה מגלה דעתו שכבר גמר בלבו להקנות ע"כ מועיל כמו שאר הקנין דל"ה יותר מגילוי דעת - ודין סטומתא דמי אליו בכל עניניו וזה שסיים עוד ברמב"ם וכתב במו שבארנו בחזקה ובמשיכה ע"כ - היינו ששוה להו ממש בכל כח ועוז כיון דגם עי"ז נתגלה דעת המוכר וליקח וא"כ יהי' מזה ראי' לדעת הח"ס ז"ל דקנין סטומתא מועיל מדאורייתא ולא כנתיבות בסי' ר"א קכט) ועוד יותר נשמע מדברי הרמב"ם בפ"ה ה' י"א י"ב י"ג שעיקר הקנין הוי רק בגמר שבלבו והמעשה בא רק לגלות הדבר שהוא בלבו ומשו"ה כתב שם בזה"ל לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי בדעתי לעשות דבר זה א"צ דבר אחר כלל יעיי"ש הרי מורה באצבע על סברת הגאונים הנ"ל - דאל"כ יהי' סתירה גדולה ברמב"ם דהרי כתב בריש ה' מכירה דאין דבר נקנה בדברים אלא ודאי דשם נאמר אלא בסתם בלא הודעה ברירה אכל במקום דיש לנו הודעה ברירה ע"ז לא צריך לכלום וא"ש עכ"פ סברת הגאונים הנ"ל מבוארין באר היטב ברמב"ם ומהתימא עליהם שלא העירו בדברי הרמב"ם הנ"ל שיש סמך גדול לדבריהם קל)
עכ"פ ממוצא הדברים אנו למידין דדין סטומתא הוי מטעם גילוי מילתא ושזה באמת טעם כל מעשי הקנין - א"כ לפי"ז היכא שהסכימו וגמרו לגלות גמר שבלבם ע"י דיבור ונקבע כן בכל המדינה למה לא יועיל ובפירוש כ' הרמב"ם שהבאתי למעלה דהיכא שאמר בפירוש אני גמרתי בלב שלם לא צריך לדבר אחר כלל ולמה לא יועיל ג"כ מנהג קבוע ומפרסמת לגמור בדבור אלא ודאי דג"כ מהני מטעם גילוי מילתא דהקנה בלבו והיכא דהמנהג הוא כן הוי כמו שאמר בפירוש שגומר בלב שלם שכ' הרמב"ם הנ"ל דלא צריך לכלום - ועיין ברמ"ץ הנ"ל באו"ח וביו"ד שכ' ליישב קו' הת"ח שהקשה אהא דמבואר בב"ב שם דאם נתן שכ"מ שטר דאין יכול למחול והקשה בת"ח נהי דמתנת שכ"מ מועיל דוקא בדבר שמועיל קנין אבל שטר דהוי רק מילי וקנין לא מהני בי' עכק"ו - ומתרץ הרמ"ץ הנ"ל מטעם דגמר ומקני וזה מהני אף במילי ע"ש - וכיון שכן א"כ גם הכא במילי דסוחרים שפיר מהני מטעם דגמר ומקני כן נראה בס"ד - ועיין ביד מלאכי בכללי הדינים אות קל"ה וכעת אינו תח"י - ובדברי הגאונים הנ"ל דהיכא דאיכא למימר גמר ומקני לא צריך למעשה הקנין אמרתי ליישב דברי רש"י בנדרים ל"ד ע"ב ד"ה דאי אזמני' דכתב כיון דאזמני' עלה קנה חלקו כמה שהוא יכול לאכול הימנה ואינו יכול לאוסרה עליו דלאו כולה דנותן עכ"ל עי"ש - ותמה הרמב"ן בה' נדרים במה קנה אותו האי דאזמני' עלי' ועי"ש מכר קושיא זו פירש פירוש אחר - אבל בהנ"ל א"ש כיון דאזמני' ודאי דאיכא חיבוב גמר ומקני ותו לא צריך לכלום וא"ש ודו"ק - וממילא דמדברי רש"י הללו איכא נמי ראי' לדברייהו ודו"ק -
והנה עפ"י האמור נראה בס"ד לבאר דברי רבינו הרא"ש בתשובה הנ"ל שנתקשיתי בה בתחלת דברי במה שכ' דסטומתא ל"ה רק בעושה מעשה והוי במקום סודר אבל דבור לא והשקשיתי מה ענין סטומתא לסודר ובאמת לפים ריהטא א"א להבינה - אבל בהנ"ל יבארו דבריו היטב בס"ד והוא דכבר הנחנו ליסוד מוסד דעיקר הקנין הוא הגמר שבלב ומעשה הקנין הוי רק הוכחה וגילוי מילתא דהגמרה שבלבו והיכא דאנן סהדי שנגמר בלב באמת לא צריך לכלום וכן דין סטומתא הוי על יסוד זה - והנה כבר ידענו דמכל מעשה הקנינים שישנם בידינו מעשה קנין ראשון שהי' בעולם הי' קנין סדור ומקרא מלא דיבר הכתוב וזאת לפנים בישראל לקיים כל דבר ושלף איש נעלו וכן איתא במדרש רות וז"ל בראשונה הי' קונין במנעל ובסנדל חזרו לומר קונין בכסף ובשטר ובחזקה עי"ש - הרי דקנין סודר הי' ראשון מן הקנינים ועפ"י הנ"ל הי' מעשה הסודר בא לגלות על שגמר בלבו להקנות ושרוצה לקיים דבר זה ובאמת גם פשטות הלשון של פסוק הנ"ל מורה ע"ז ובאחרונה המציאו עוד קנינים אחרים שבא לעשות הגילוי דעת של ההקנאה וממילא דל"ה צריך תו למעשה הסודר שיגלה הגמר של ההקנה שמעשה הקנין החדש הי' במקום סודר שעשו בראשונה וממילא הי' גילוי דעת במעשה הקנין החדש כמו בראשונה בסודר - והנה ידוע מהכלל שאמרו חכז"ל דיבורא עבדי מעשה לא עבדי - ועפ"י זאת יהי' כונת הרא"ש כן דדוקא בשעושה איזה מעשה הוי הוכחה וגילוי דעת שגומר בלבו להקנות והוי במקום "סודר" רצה לומר כמו קנין סודר מעשה קנין ראשון שבא עבור הגילוי דעת שבלבו כמו כן מעשה הנ"ל וכונתו הי' לומר דטעם של קנין סטומתא הוא מכח גילוי דעת הקנאה שבלב וכמו שביארו הגאונים הנ"ל וכמו שארי הקנינים שבאו רק ע"ז ורק כיון שקנין סודר הי' הקנין ראשון מן הקינינים לקח זאת לדוגמא אבל כונתו הי' לומר דקנין סטומתא הוי במקום שאר הקנינים דבאו רק לגלות שגמר להקניתו כ"כ הוי המעשה שעשה - אבל לא שכיון לומר דסטומתא יהי' מדין קנין סודר דייקא וכמו שרצה המהר"מ שיק לומר כן רק כונתו הי' כנ"ל - וע"כ כתב כיון דדין סטומתא בא על הוכחה שגמר בלבו זה דוקא ע"י מעשה משום דלא עבדי מעשה בכדי אבל בדבור כיון דדיבורא עבדי משו"ה ל"ה עוד הוכחה בזה שגמר באמת בלבו כן נראה בביאור דברי הרא"ש ונכון לדעתי קלא) אך כ"ז בדיבור גרידא אבל במקום שאומר בפירוש אני אמרתי וגמרתי בלבי אז שוב אין יכול לומר משטה אני בך וכמו שכ' הרמב"ם בפ"ה ממכירה שהבאתי אז באמת לא צריך לשום דבר עוד וא"כ היכא דהסכימו הסוחרים למנהג קבוע לגמור הקנין בדבור שוב הוי כמו שאמרו בפירוש אנו גומרים ואומרים בלבנו כך וכך באופן זה נראה לי ברור דמהני משים דאין יכול לומר משטה הייתי בך משום דאין יכול לסתור המנהג שנהגו וכמו שהבאתי לעיל בשם משא למלך - והרא"ש שכתב שהוא מנהג גרוע לא כתב זאת רק משום דלא הי' ברירי לי' המנהג איך היא וכמו שכתב ועוד מאן לימא לן שנהוג מנהג זה עכ"ל והיכא דליכא מנהג קביע באמת לא מהני דבור בעלמא - ואפילו מעשה לא מיחשב סטומתא אי לא נהגו כש"כ דבור - אבל אי הוא מנהג קבוע גם הרא"ש מודה דאזלינן בתרה וכנ"ל -
ואל תשיבני מדברי הריטב"א הובא בש"ך סי' קצ"ח שכ' בפשיטות א"כ אם יתנו לקנות באמורה בלי קנין ה"נ תאמר דמהני יעיי"ש - הרי דפשיטא לי' דלא מהני דבור בעלמא - י"ל דשאני התם דמיירי דבור בלא מנהג קבוע במדינה רק תנאי בעלמא בין מוכר ללוקח ובאופן זה באמת לא מהני אבל היכא דהוא מנהג במדינא אז באמת מהני מתורת סטומתא - והלא גם מעשה אם לא הי' מנהג לא חשוב סטומתא כ"כ הוא אצל דבור ודו"ק - ושוב ראיתי דהאמת כונתי בפירוש דברי הריטב"א דלא יוקשה אהדדי מדברי הריטב"א שהבאתי בשולי המכתב ודו"ק):
תבנא לדינא - נראה לי ברור דאנגאבע חשוב סטומתא וכמו שבארתי בפנים - וכן דבור אם היא מנהג קביע ונתפשט במדינה לגמור הקנין בדבור גרידא מועיל מדין קנין סטומתא קלב) ולא אמרינן דהוא מנהג גרוע ולא אזלינן בתרה כמו שרוצה הדרגנ"י לומר אלא דשפיר אזלינן בתרה מכל הטעמים שהעליתי (א) מכח דברי בעל משא למלך הנ"ל דבמנהגי הסוחרים לא שייך סברת ר"ת ובכל מנהג יהי' איזה שיהי' אם הוא קבוע ונתפשט אזלינן בתרה (ב) די"ל גם הר"ת והרא"ש מודו הכא משום דכל מעשה הקנין הוי רק גילוי מילתא דהקנאה שבלב ואם המנהג קבוע שוב הוי בזה כ"כ ג"מ כמו בשאר קנינים ע"כ מהני בכל תוקף ועוז של דין סטומתא כן נלע"ד ודו"ק
ובזה אצא בד"ש וברכות כ"ט ידידו הקשור באהבתו נס"ו והמכבדו כערכו הרם והנשא.
ה"ק ישכר שלמה טייכטהאל.
בשולי המכתב.
הגאון שליט"א לא הסכים עמדי במה שהעליתי דגם בדבור חשוב סטומתא וגם פלפלתי אתו פא"פ ועמד בדעתו ואמר לי שכן פסק ג"כ הגאון ר' שלמה ליב בעל ערך שי מכח דברי תשובת הרא"ש הנ"ל שכתב דדבור הוי מנהג גרוע - אך כאשר זכיתי לקנות לי ש"ע חו"מ החדשים מצאתי בהגהות כסף הקדשים מהגאון בעל דעת קדושים שכ' בסי' ר"א בזה"ל קנין סטומתא אולי דוקא ע"י דבור בעלמא והסברא נוטה שאם נהגו בדיבור הוי לי' סטומתא עכ"ל - והנאני שזכיתי לכוון לדעתו הגדולה ומה שנראה כמסתפק תחלה ואח"כ החליט - נראה לי באורו שדבריו סובבים על דברי תשובות הרא"ש הנ"ל שרצה לחלק בין דבור למעשה ורק אח"כ כתב מאן לימא לן דהוא מנהג - ונראה דעיקר טעמי' דרא"ש משום דאינו מנהג ברור וכמו שכ' בפנים - וכן הי' ג"כ דעת הגאון הנ"ל בכונת הרא"ש דעיקר טעם השני ע"כ החליט דאם נהגו שפיר הוי סטומתא - ורק בתחלה הי' מסתפק משום תחלת דברי הרא"ש ורק אח"כ החליט בדעתו דטעם שני דרא"ש עיקר וע"כ החליט דאם נהגו ר"ל דברור הוא שהמנהג כן שפיר הוי סטומתא כן נראה לי ברור בכוונתו ורק כתב בקיצור בלי ביאור כדרכו בקדש בכל הגהותיו.
ואחרי שיש לנו עמוד ברזל לסמוך וממילא דהיד אברהם שכ' ג"כ דטעם שני דרא"ש עיקר סובר נמי כן אין סתירה מהרא"ש ועפי"מ שכתבתי בפנים נראה דיש לפסוק כן בפשיטות וכל כי האי מילתא לימרי בשמי בבי מדרשא - והנה תשובתי הנ"ל שלחתי להגאון בעל פני מבין ז"ל והסכים לדברינו במה שהעליתי שגם דבור חשוב סטימתא וחיזק עוד דברי מדברי הש"ס ב"ב דף פ"ח דפריך הגמרא אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר אמר רב הושעיא הכא בירא שמים עסקינן כגון ר' ספרא דקיים בנפשי' ודובר אמת בלבבו ופרשב"ם כיון דירא שמים הוא כיון שומר בלבי זכה במקח ונתחייב במעשר והביא ג"כ ממורו הגאון בקול ארי' סי' קכ"ג שהביא דברי הריטב"א בב"מ דהקשה אמאי לא נקנה שום דבר בדיבור בעלמא ותי' דבכל קנין בעינן סמיכת דעת משום דאתי דבור ומבטל דיבור ויכול כל אחד לחזור אבל בקנין או במשיכה לא אתי דיבור ומבטל מעשה ועפי"ז העלה שם הריטב"א דהיכא דאנן סהדי דגמר ומקני קנה גם בלא קנין רק בדיבור בעלמא וכתב ע"ז הגאון פני מבין וז"ל ולפע"ד מקורו מגמרא הנ"ל וא"כ חזינן דהיכא דאנן סהדי דגמר ומקנה מועיל וא"כ בסטומתא דנהגו הסוחרים ומדינא דמלכותא אם אמר בפני עדים שמקיים המקח א"כ גמר ומקנה ומועיל עיי"ש שכתב דהרא"ש מיירי במקום דל"ה דינא דמלכותא ותשובתו אלי הוא נדפסה בחיו"ד סי' רס"א עיי"ש - ועפי"ז קם דינה כמו שכתבתי בפנים ודו"ק -
והנה בקיץ העבר הי' פה הרב הגאון ר' מענדל אויג נ"י ראבד"ק דעלעטין יצ"ו ודברתי אתו מענין חידושי הנ"ל שהעליתי דגם בדבור שייך דין סטומתא אבל לא ראה דברי שכתבתי בתשובה הנ"ל רק פא"פ דברתי בו בקצרה - וקבלתי ממני דברים שכתב ואיידי דחביבים לי דבריו אעתקינו בקצרה וז"ל אמרתי להודיעהו אשר מעט עיינתי בענין שרצה כת"ה לחדש אשר בדיבור בעלמא יהא קונה מדין סטומתא יסלח לי' כי לדעתי זה לא ניתן כלל להאמר ואם אמנם כי מדי דברי בו הבאתי לכאורה תנא דמתייע מדברי הפ"י גיטין ע"ז בתו"ס ד"ה תיחוד שכ' שם דקנין הוי משעת אמורה משעה שאמר לה לך חזק וקני אולם גם על הגעון ז"ל יש להפליא מנ"ל - ואחר התבוננת קצת אמרתי להביא ראי' לדברי הגאון מב"ב דף פ"ח דפריך הש"ס אטו משים דגמר בלבו לקנות קנה אר"ה הכא בי"ש עסקינן וכו' הרי דעיקר הקנין תלוי אי לא יחזור מדבורו ומחשבתו ואז אפילו בדיבור בעלמא קנה (ובראי' א' כבר זכה הגאון פני מבין הנ"ל) וא"כ לכאורה יש ראי' לסברתי דמר - אמנם גם הגאון הנ"ל כתב שם דיכול לחזיר אך אי לא חזר הוי התחלת הקנין משעה שגמרו ביניהם אבל באמת שניהם יכולין לחזור - ואין להקשות אי אמירתו הוי קנין האיך מועיל החזרה - משום דכבר כתב גם הש"ך סי' רנ"ה סק"ו בשם הרשב"א דהיכא דהקנין הוא מטעם אמירה אמרינן א"ד ומבטל דבור ואף לענין הקדש כתב כן ומכש"כ שיועיל חזרה בקנין הדיוט היכא דלא קנה רק באמורה בעלמא וע"ז כבר כ' הרא"ש כנל י"ג דאף אם המנהג כך אין הולכין אחריו דהוי מנהג גרוע וכן כתב התומים ונתיבות סי' ס"ו דהיכא דמה"ת אינו קינה א"צ אף מי שפרע ובפרט דנחשיבהו לקנין נגד הש"ס וש"ע חלילה לומר כן ועוד יותר מצאנו בש"ך קצ"ח דאף בהתנה בפירוש דיקנה בכסף אינו מיתיל תנאי נגד תקנת חז"ל עי"ש ועוד האריך וסיים א"כ אין אני רואה בזה שום צד שנפסיק דדיבורא בעלמא קונה ומצאתי בשו"מ תליתאי ח"א ס"ו ס"ח שפוסק שם דאפילו בנתן מעות והסוחר בורר לו הסחורה אינו נקנה יען דבפירוש אמרו חז"ל מעות א נו קונה עכ"ל ידידי נ"י שכתב ני אחר בואו לביתו - הנה כבר כתבתי דהוא לא ראה ולא שמע ממני טעמי ונימוקי בחידוש דין הנ"ל ע"כ כתב מה שכתב ואילו ראה אולי לא הי' כותב דברים הנ"ל כי ב"ה הרגשתי כל דבריו וסקלתי הדרך מכל פקפוק - ובגמר דבריו אתפוס עליו - מה שהביא משו"מ - לא פגע ולא נגע לנידן שלפנינו דהא ודאי מעות בנתן כל המעות לא מהני וכמו שכתבתי בפנים דאין בזה משום סתומתא לכ"ע ומזה מדבר הש"ך שהביא ידידי הנ"ל שאזיל בשי' הדרישה שהבאתי בפנים וע"ז כיון ג"כ הגאון בשו"מ שעובדא הוי ששילם המעות ובירר הסחורה וזה ל"מ בלי שום חולק (ובפנים צדדתי דאולי בשנותן בתורת סטומתא לקיים המקח דמהני אבל לא החלטתי להלכה יען שלא מצאת לי חבר בפוסקים) אבל בשנתן רק מקצת מעות דכתב בפירוש בדרישה דמהני מתורת סטומתא גם הש"ך מודה ומה שכתב הש"ך דבכסף אפילו תנאי לא מהני כונתו בשנתן בתורת פרעין וע"ז לא מהני תנאי נגד תקנת חז"ל אבל כשיש לדון בתורת סטומתא היינו במקצת מעות אז לא מטעם תנאי אתי עלה רק מדין קנין סטומתא זה לא הוי נגד חכז"ל רק אדרבא הם הזכירי והחזיקו בקנין זה ע"כ ודאי מהני בלי פקפוק - וממילא בזה נפלה ראייתו גם מה שהביא מהש"ך הנ"ל - גם מה שהביא מהתומים והנתיבות דהיכא דאינו קונה ל"צ לקבל מי שפרע אינו ענין לכאן דמיירי מקנין שלא הוזכר בש"ס ולא בפוסקים וזה פשיט - ומה שכתוב עוד מכ"ש דנחשיב לקנין מה שהוא נגד הש"ס וש"ע - לא חשידנא כולי האי ח"ו לומר דבר נגד הש"ס וש"ע אדרבא על הש"ס וש"ע סמכתי ומשם שאבתי חידוש דין הנ"ל דשרשי פתוח עלי ים התלמוד ופוסקים כמו שבארתי בפנים בארוכה מעיקר דין סטומתא דאמרו חז"ל דהוא מנהג והסכמת הסוחרים א"כ גם דברי נכנסי בכלל זה כאשר כבר כ' הראש בפ"ק דב"מ שהבאתי בפנים דקנין לפי המנהג - וע"כ אם נהגי הסוחרים וקבעי לגמור באופן זה גם זה בכלל - ומה שהביא מתשובת הרא"ש דהוא כתב שהוא מנהג גרוע ולא אזלינן בתרה - גם אני הבאתי דברי דרא"ש הללי - והבאתי משם שני גדולי הדור עמודי הפוסקים שכתבו דלא זה עוקר טעמי דרא"ש רק מה שכתב באחרונה דלא ברור לו אם הי' המנהג כן ובמנהגי הסטומתא מוכרח להיות שיהי' מנהג קבוע ומתפשט בעיר ובמדינה כמבואר בפוסקים ובאם לא לא אמרו בו דין קנין סטומתא וכיון דשם מיירי דהמנהג לא הי' בריר ע"כ שפיר כתב הרא"ש דהוא גרוע ולא אזלינן בתרה ובאמת זה הי' גירועותי' במה שלא הי' קבוע ומפורסמת - אבל היכא דהוא קבוע ומפורסים ליכא במנהג הסוחרים מנהג גרוע וכמו שהבאתי בפנים בשם הגאון בעל משא למלך ומרן בעל ד"ח החזיק על ידו עיין יד אברהם בהגהות על יו"ד סי' רס"ד - וכן בהגהות כסף הקדשים שכונתו הי' על דברי תשובת הרא"ש וכמו שכתבתי בכונתו בנ"ל - וחוץ לזה מה שכ' על מה שכתבתי היכא דאיכא אנן סהדי דגמר ומקני כמו באם שהמנהג כן בין הסוחרים לגמור כן הקנין דודאי איכא אנן סהדי טובא דגמר ומקני עפ"י המנהג וכתבתי דמהני בדיבור ברידא וכתי ע"ז דהוא נגד הפוסקים לא אדע איך כתב כן דהרי הרמב"ם בפירוש אמר באם אמר אני גמרתי בלבי בלב שם ואמרתי כו' והמו שהבאתי בפנים שפסק הרמב"ם דמהני - והיכא דהמנהג כן הוי סתם כמפורש דעפ"י המנהג עשה וכמו שכ' הגאון בעל משא למלך שהבתי א"כ אדרבא הדבר מבואר בפוסק הגדול רבינו הרמב"ם - ומה שהביא מש"ך סי' רנ"ה בהקדש דמהני שאלה אף דאמורה לגבוה הוי כמסירה מטעם דאתי דבור וניבטל דבור א"כ מכש"כ בהדיוט היכא דקנין נעשה בדבור עכ"ד - לפע"ד מזה לא פירכא כלל וגם לא עלי יהי' תלינתו רק על הני דברים שמבואר בפוסקים דנקנים באמורה גרידא וכמו שהבאתי בשם הרמב"ם למה לא יהי' מהני חזרה מטעם איד ומבעל דבור וע"כ כמו שהבאתי בשם הריטב"א שהביא לנו הפני מבין דהכל תלוי בסמיכת דעת והיכא דאנן סהדי דגמר ומקנה ונגמר הקנין וכמאן דנמסר בידו דמי שוב לא אתי דבור ומבטל מעשה ובהדיא העלה הריטב"א כן דהיכא דאיכא גילוי מילתא דגמר בלבו להקנותו לא מועל דבור החזרה לבטלו והוי כמעשה קנין משיכה וכסף וכל טעמא דכסף ומשיכה הוא רק כדי שלא יהי' אתי דבור ומבטל דבור - והיכא דאנן סהדי לא שייך זאת א"כ הרי בהדיא שלא כמו שכתב מר - וכן עיין בקצות סי' רנ"ה סק"ב ונתיבות שם סק"ב דכתבו גם גבי אמורה לגבוה דהוי כמסירה דשוב לא אתי דבור ומבטל מעשה וזה דלא כש"ך - ונראה לי דגם הש"ך לא אמר דמהני דבור לבטל האמורה לגבוה דוקא בשאלה וכמו שהביא שם קרא דלא יחל והטעם דחכם עוקר נדר מעיקרא וכאלו לא הי' מעולם ע"כ שפיר מהני משא"כ חזרה גרידה לא מהני לבטל המעשה דמסירה ע"כ גם הוא מודה לנידון הקצות והנתיבות דהם מדברים מחזרה - ואי דקשה א"כ למה לא יהני השאלה גם כשבא ליד הקדש מה"ט - באמת נתקשה כזה הנו"ב מה"ת סי' קנ"ג וכתב על דברי הש"ך דכאן דכמה נדחק בזה השיך עיי"ש הרי דנקט דברי הש"ך לדוחק גדול פ"כ העלה הוא בטעמא במילתא לחלק עיי"ש - עכ"פ מוסכם דהיכא דנגמר הקנין בדבור ומחשבין כמסירה שוב לא מועיל חזרה ועיין בר"ן נדרים דף פ"ז שכתב בטעם דבכל מילי מועיל חזרה תוכ"ד ובע"ז והקדש ומגרש לא משום דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כל אדם שעושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אבל הני דחמירי ואין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומשו"ה אפילו חזרה תוכ"ד לא מהני עכ"ד עיי"ש - וקשה מה בכך דהי' הסכמה גמירה אכתי למה לא יהי' מהני חזרה נימא אתי דבור ומבטל דבור ע"כ דהיכא דאנן ידעינן בודאי דכבר גמר בדעתו נחשב כמעשה ואין הדבור יכול לבטלו - וכן משמע מדברי רש"י נדרים ל"ד שהבאתי בפנים גבי דאזמני' דאין יכול לאסור אליו חלקו כיון דכבר נתנו לו והקשו במה קנה אותו וישבתי דאנן סהדי אגב חיבוב ריעות גמר ומקני - וקשה דאכתי ע"כ חזינן דהדר בי' וה"ר דאסרו עליו א"כ אמאי לא נימא דא"ד ומבטל דבור וע"כ היכא דנגמר דמקח באנן סהדי לא מועיל חזרה וממילא הדרינן לנדון שלפנינו כיון דהמנהג לקנות בדבור שוב איכא אנן סהדי דגמר ומקני שפיר לא יחול לכזור וזה ברור ובזה הסירותי השגתו מעלי בס"ד - וממילא דקם דינא דגם דבור הוי סטומתא אם הוא מנהג קבוע שוב ראיתי בדברי גאונים כלל פ"ז שהביא בשם מהריב"ל שכתב דמאי שאמרו סטומתא קונה מיירי דוקא בקנין שהכל יודעין דלא קני ואפ"ה תקנו דליקני בזה וכיוצא בזה הוא דאמרו מנהג מבטל הלכה אבל בשאר מנהגים דעבדי אינשי דטעי וסברי דמהני עפ"י הדין לא הוי מנהגם מנהג והובא דבריו בשו"ת באר מים חיים עכ"ל - ולפי"ד מהיכת"י יגרע הדבור כיון דבנוי על מנהג בלי שורש הדין כלל ובפירוש אמר דמנהג מבטל הלכה כמו שהבאתי ג"כ בפנים בשם הגמי"י ומרדכי וח"ס חו"מ סי' י"ב אות ב' כ' דמנהג מבטל הלכה הוא דאו' א"כ מכל הלין פשיטא לי כמו שכתבתי ואף דדברי הגאונים שם הביא דברי תשובת הרא"ש הנ"ל דדבור הוי מנהג גרוע וכנראה דקבע כן להלכה מ"מ די לי דברי הדעת קדושים שהחליט דהיכא דנהוג הוי סטומתא וכן דברי המשא למלך הנ"ל דבמנהגי הסוחרים כל מנהג טוב ומועיל ולא אמרינן גרוע היא וכן היד אברהם שהבאתי ביאר דברי הראש דלא זה עיקר טעמי' וכמו שכתבתי כן נראה לי בס"ד - ומ"ש לעיל על דברי השו"מ שהביא לנו הראבד"ק דעלעטין דהוא מדבר בנתן כל המעות בזה לא מהני אבל במקצת מהני גם לדידי' מצאתי בדברי גאונים כלל פ"ז שכיונתי אל האמת בדעתו שפסק באמת כן בשו"מ מהד"ג ח"ב סי' צ"ט והד"ג שם ובכלל פ"ח השיג עליו מטעם לא פליג רבנן דסתם אמרו במעות אינן קונות נראה ודאי דהשו"מ אמר מטעם קנין סטומתא ומיירי בנתן אנגאבע בזה לכ"ע קונה מטעם סתומתא וראי' יש לי דהרי הגרע"א מיבא בפ"ת קצ"ח סק"ג בשם רבינו הגרע"א דאף מקצת מעות אינן קונות אפ"ה פסק בסי' ל"ד דאנגאבע קונה מטעם סטומתא וע"כ איכא חילוקא בין נתן לתורת פרעון לאם נתן לאנגאבע ודו"ק - עתה בשעת חיתום דברי פתחתי ספר שו"ת נהרי אפרסמין ומצאתי בסוף סי' י"ח לחלק חו"מ שהאריך בענין סטומתא והביא דברי המהר"מ שיק שכתב דסטומתא הוא במטבע שאין עלי' צורה מכח דברי השטמ"ק בב"מ - ותמה עליו ג"כ כמו שכתבתי בפנים אבל לא ביאר כ"כ באר היטב כמו שבארתי דדברי השטמ"ק הוא דעה יחידית נגד כל הפוסקים ורק כתב בקצרה דא"כ אמאי חשבו הש"ע לקנין סטומתא הא קנין דאורייתא עכ"ד ובאמת המעיין בשטמ"ק יראה דדעה זו סוברת דבאמת לאו ממנהגא הוא רק קנין דאורייתא וממילא היא נדחית מהלכ' והנאני שכונתי לדעת גדול כמוהו עיי"ש בנהרי אפרסמין הנ"ל שכתב ג"כ באנגאבע אם הוא מנהג ברור מהני מטעם סטומתא עיין עוד שם סי' ט"ו בענין סטומתא באורך ודו"ק -