אור ברסלב

משנה שכיר חלק א· רבי יששכר שלמה טייכטל

סימן ל

סימן כט

בעזה"י ג' נשא מ"ד למב"י סתר"י לפ"ק בוסערמין יצ"ו:

כבוד אהוב נפשי האברך המופלג בחריפות ובקיאות צדיק תמים ויראת השם חופף עליו כל היום כש"ת מו"ה אליעזר גרינפעלד נ"י אבן יקר בעיר קאלוב יע"א מגדולי תלמידיו של אדמ"ו מאונסדארף ז"ל.

(א) ע"ד שהעיד על דברי אדונינו המג"א בסי' ר' ס"ק ב' שכתב דמדברי רש"י ברכות דף נו"ן ע"ב בד"ה ולא אמרן שכתב שם וז"ל חבורות שפירשו אלו מהן ואזמין עלייהו דהני כגון אם היו ד' בכל חבורא ולשאר בכל אחד כדי זימון והפורשים הללו היו צריכין לצאת לשוק קודם שגמרו החברים את סעודתן עכ"ל רש"י ז"ל - ומדברים אלו דייק המג"א דלמה לי' לרש"י להאריך ולומר למה יצאו ועל מה יצאו מה נפ"מ לדידן לאיזה ענין יצאו ע"כ שפט מזה המג"א דרש"י סובר כשי' רב האי גאון דטרם שגמרו השנים סעודתן אינו חל חובת הזימון ומותר לשלישי לברך ולצאת לעצמו וע"כ כתב רש"י דהיו צריכין לצאת כדי להודיעני שהם בהיתר יצאו עכ"ד המג"א - וע"ז תמה מעלתו נ"י אם כן הוא כדברי המג"א בדעת רש"י דהשלשה אלו נפרדו מחבורותיהן בהיתר בעת שלא הי' חל עליהן חובת זימון א"כ למה אינן רשאין לחלק בעת שנתועדו יחדיו אלו השלשה הלא מאין יבא להם תורת זימון כיון דממקום שבאו ליכא לחייבם בזימון ושם באותה מקום שנתועדו לא אכלו כלום כמו שביאר רש"י ז"ל בהדיא וע"כ דברי המג"א נפלאו בעיניו ע"כ קו' בקצרה -

ולי א"ש מאד בעזה"י ולק"מ דהנה באמת כבר הקשה הב"ח בסי' ר' על שי' רה"ג הנ"ל מהא דקיי"ל ג' שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה אין רשאין לחלק וכן כתב רב האי גאון בעצמו וזה לכאורה סתירה למה שכתב דאין חובת הזימון חל עד גמר הסעודה - וכתב הב"ח לתרץ דבאמת חובת הזימון אינו חל רק בשעת גמר הסעודה אמנם בעת הזאת בא החיוב זימון למפרע מכח מה שהתחילו לאכול ביחד אף דאח"כ נתפרדו ובטל צירופם מ"מ נמשך חיובם מלמפרע וזה דוקא באופן דלא יצאו לחוץ ולא בטלו את קבועתן במקום הראשון והיו יחד בעת גמר סעודתן ורק צירופם בטל היינו שהפך כל אחד פניו וסעד לעצמו אז אינן רשאין לחלק אבל אם יצא לחוד באמצע הסעודה ולא הי' שם בעת גמר הסעודה בודאי לא חלה עליו כלל תורת זימון עכתו"ד הב"ח מובא בקצרה במג"א עיי"ש -

והנה הב"י בסי' קצ"ג הקשה אהא דאמר בגמרא דהמתני' דאמר שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין לחלק קמ"ל באופן שבאו ג' מג' חבורות ואתי לאשמיענן דגם הן אינן רשאין לחלק - הקשה הב"י ע"ז הלא זימון ליכא רק על פת ופת צריכה ברכה במקומה - ותי' דמיירי דהג' חבורות היו בבית אחד ורק אכלו בזויות שונות ובא מהם ג' ונתקבצו יחד ושפיר הוי ברכה במקומה כיון דמיירי בבית אחד דל"ה שינוי מקום עיי"ש בב"י - והשתא לדברי הב"י דמיירי שהיו בבית אחד ולא יצאו לחוץ ממילא דל"ק כלל קושייתו כמובן דהא כבר הבאתי בשם הב"ח למעלה דהיכא דנשארו בבית אף דבטל צירופים מ"מ נמשך חיובם בגמר סעודה למפרע על ישובם יחד וע"כ אינן רשאין לחלק וא"כ סרה תמיהתו מאין נמשך חיובם כיון דלא יצאו לחוץ וכדברי הב"י הנ"ל דמוקי כל דין זה באופן זה וא"ש -

גם לתי' הב' של הב"י א"ש בפשיטות טפי שכתב דבאמת חלה עליהם חובת הזימון מכח מה שאכלו מחדש ומפורש מה שאמרו דלא אכלו אלו הג' משנתחברו היינו שלא הסיבו יחד אפ"ה חיילי עלייהו תורת זימון וצריך לאכול מחדש ועיי"ש וא"ש בלי שום דוחק ודו"ק -

אמנם באמת הב"ח שם כתב דתי' הב"י שני' דחיקא הוא וקושיית הב"י הוא מתרץ באופן אחרת עיי"ש וא"כ לפי דבריו שפיר יוקשה קו' מעלתו לכאורה אף דיש לדחוק ולומר דרש"י יסבור כתי' הב"י - אמנם נראה ליישב בס"ד דא"ש אף בלי דוחק כלל - והוא דכבר הבאתי לעיל בשם הב"ח דבאמת חיוב זימון אינו בא רק בגמר הסעודה ורק דאז חל החיוב למפרע מכח דנתועדו יחד בתחלת הסעודה וכ"ז שנשארו בבית עד הגמר אז נמשך חיובם למפרע אבל ביצאו ולא היו בגמר אז בטל לגמרי חיוב הזימון - והכונה בזה מבואר דאם לא עקר מקום קביעתו שקבע בראשונה אז עדיין שייך להסעודה וא"כ יכול החיוב לחול עליו למפרע אבל אם יצא מבית זה ושינה מקומו בטל מקום קביעתו ולא שייך כלל להסעודה א"כ איך יהי' יכול החיוב לחול עליו למפרע כיון דכבר עקר מקומו משם וע"כ באמת באם פירש באמצע הסעודה בעת שעדיין לא הי' חובת זימון ובירך ויצא לחוץ לא חלה עליו כלל תורת זימון וז"פ לפי"ד הב"ח ז"ל -

ולפי"ז נראה ברור למא"ד בפסחים ק"א דסובר דבדברים הטעונים ברכה במקומם שינוי מקום ל"ה הפסק ואף בעקר רגליו והלך למקום אחר לקביעה קמא קהדר ואוכל שם במקום שהלך בלא ברכה תחלה והוי כמו שגמר סעודתו במקום הראשון א"כ לדידי' ביצא באמצע הסעודה וגמר סעודתו במקום אחר עדיין לא בטל קביעתו קמא ומשך שייך לסעודה הראשונה ובעת שגמרו שם במקום הראשון וזה שפירש עדיין לא בירך שפיר נמשך עליו חיוב דזימון כיון דהוא לקביעה קמא קהדר כמו באם הי' גומר סעודתו במקום הראשון כן נראה לי ברור בס"ד -

ולפי האמור מה מאד מיושב תמיהתו שתמה כיון שפירש בעת ההיתר ושם לא אכלו מחדש מאין יבא עליהם חיוב הזימון, ובהנ"ל א"ש ולק"מ כיון דשם בברכות הוא מרא דשמעתא רב חסדא ורב חסדא לשיטתו בפסחים ק"א הנ"ל דסובר דשינוי מקום ל"ה הפסק והוי כמו שגומר סעודתו במקום הראשון א"כ גם הכא באלו ג' שפרשו הוי כמו שגמרו סעודתן בחבורתיהן הראשונה א"כ שפיר חיילא עליהן תורת הזימון למפרע כמו בשהיו נשארין על מקומן (ועיין ב"ח סי' קצ"ג מה שתי' כעין זה על מה שקשה על שיט' הר"י) ומיושב מאד קושייתו והוא עצה נכונה בעזה"י ודו"ק -

ועפי"ד האלה הרווחנו בזה להבין מדוע לא אבה הב"י לפרש דברי הרב האי גאון כפשוטו ורק פירש בו פירוש דחוק אחרי המחילה כמו שכתב עליו הב"ח דהוא דחוק - ובהנ"ל יובן מאד כיון דדברי הרב האי גאון לא אתי שפיר, רק אליבא מאן דסובר דשינוי מקום ל"ה הפסק בדברים הטעונים ברכה במקומן אבל מאן דסובר כרב ששת בפסחים שם דהוי הפסק א"כ אי נימא כרה"ג יוקשה קושיית מעכ"ת נ"י וא"כ לרב ששת ע"כ מוכרח לומר דחיוב זימון בא תיכף וא"כ שפיר נתחייבו בזימון אלו הג' שפירשו מהחבורא שלהן - והשתא דהב"י פסק בסי' קע"ח כרי"ף ורמב"ם דפסקו כר"ש דשינוי מקום הוי הפסק ע"כ לא רצה לפרש דברי הרב האי גאון כפשיטא - אבל הב"ח דפסק בסי' הנ"ל כתוס' ורא"ש ורשב"ם דפסקו כר"ח דשינוי מחום ל"ה הפסק וא"כ שפיר אפשר לומר כשי' רה"ג בדרך פשטות דהחיוב זימון בא בגמר סעודה ואפ"ה אינן רשאין לחלק כיון דנתחייבו בזימון מלמפרע וא"ש מאד בעזה"י בביאור הדברים - ובזה נבין ג"כ למה נהיג עלמא כשי' רב ה"ג כמו שכתב הב"ח בסי' ר' דהכי נהיג עלמא כיון דכבר כתב הרמ"א בסי' קע"ח דנוהגין כרב חסדא א"כ שפיר יש מקום לדברי רב האי גאון וא"ש בהבנת הדברים - ויצא לנו מזה דשיטת רה"ג תליא בפלוגתת רב חסדא ורב ששת בפסחים ק"א הנ"ל ודו"ק כי הדברים ברורים בס"ד (ועיין בתשובת אמרי אש סי' י"ג בענין זה ודו"ק

) - (ב) ומה שנתקשה בהבנת דברי המג"א בסי' תע"ט שכתב אדברי המחבר שכתב מצוה לחזר אחר זימון וכתב המג"א דמשמע בטור דדוקא להלל מצוה לחזור אבל ברכת הזימון דינו כשאר ימות השנה עיין סי' קצ"ז עכ"ל - וכתב המחה"ש שם בכונת המג"א דבסי' קצ"ז מבואר שאם שנים אוכלים ובא השלישי אם יכולין להזקיקו לאכול עמהם כדי שיברכו בזימון עדיף אבל אם אין רק שנים לא איכפת לן עכ"ל המחה"ש - ועל זה תמה מעלתו נ"י דבהדיא מבואר בסי' קצ"ג דבשנים שישבו מצוה לחזור אחר אחר השלישי וגם ראיית המג"א אינו מכיר אף לפי הביאור של המחה"ש דמשם לא מוכח מידי אדרבא יש להבין ולדייק להיפך עכ"ד מעכנ"י - לדידי א"ש ומובן היטב כונת דבריהם כוונתם הוא דבבהמ"ז אף דאיכא מצוה להדר אחר זימון מ"מ אין מצוה לילך ולחפש בחוצות אחר שלישי כדי לברך בזימון ומעשים בכל יום יוכיחו דאין מחפשין אחר שלישי רק אם ישבו שנים יחדיו לאכול ויש עוד שלישי בבית אף דלא אכל גם לא צירף עמהם יחד אפ"ה מצוה להדר שיצטרף אתם ויברכו במזומן אבל ודאי דאם לא נמצא אתם בבית השלישי ליכא מצוה כלל לילך לחוץ ולקרא לו פוק חזי מה עמא דבר מעולם לא שמענו לעשות כן רק בעת שהוא בבית מהדרין ונותנים לו לאכול כדי לצרף וגם ממקומו הוא מוכרע מהראי' דמוכח דמצוה להדר אחר זימון שהעיר הב"י שהביא מעלתו נ"י ושם הי' המעשה דרבה בר בר חנה הוי קאים קמי' דרב אמי ורב אסי דאייתי לקמייהו כלכלה של פרי ולא יהבו לי' מזה שפט דאין מזמנין על הפירות דאל"כ ודאי דהיו נותנים לו לצרף אותו וכן מהא דשמש עומד על שנים דאוכל בלי רשות מכח מצות זימון דמכאן מוכח דמצוה להדר אחר זימון - נמי ודאי דוקא כמו שהי' המעשה באלו ראיות דהשלישי ישנו פה לפנינו ורק דלא צירף עצמו מצוה להדר שיצטרף אתם - אבל ודאי דאם השלישי איננו פה ליכא מצוה כלל לחפש אחריו סא) אמנם כ"ז בבהמ"ז דכל השנה אבל בפסח דהטעם דמצוה להדר משום עניית הלל הוא ודאי משמע דיהדר אף לקרוא מחוץ ממקום שימצא להיות לו שנים שיכלו לענות אחריו וכמו שמוכח מהרא"ש בפרק ערבי פסחים שכתב דסגי באשתו ובניו שהגיעו לחינוך ואין צריך לקרוא מחוץ עיי"ש - משמע היכא דליכא עמו אשתו ובניו צריך לילך אף לחוץ ולקרוא לו - וא"כ שפיר כתב המג"א דהא שכתב המחבר דמצוה לחזור אחר זימון דוקא משום הלל קאמר אבל משום ברהמ"ז דינו כשאר ימות השנה דהיינו אם לפנינו שלשה צריך לעשות פעולה שיצרפו יחד ויברכו במזומן אבל בליכא רק שנים לא צריך לקרוא אחד מחוץ לצרף אבל בפסח מצוה להדר ולקרות גם מבחוץ וע"ז מייתי המג"א ראי' מסימן קצ"ז דשם מבואר דשנים שיושבו לאכול ובא שלישי לפניהם מצוה להאכילו פת ויברך אתם והיינו דוקא אם בא מעצמו אבל אם היו רק שנים לא איכפת לן כלל א"כ מזה מוכח החילוק בין מצות זימון למצות הלל ושפיר מדיוקין דברי המג"א עם ביאורו של מחה"ש וזה ברור בכונתם ומהתימא על מעכ"ת נ"י שלא נחית לזה ודו"ק

- (ג) הקשה מעכ"ת נ"י לשי' התוס' בריש פרק שלשה שאכלו שכתבו דמה"ט בברכת המוציא אחד מוציא חברו משום דהוי דרבנן אבל ברהמ"ז דהוי דאורייתא מצוה לחלק א"כ קשה בדף כ' דאיבעא להו נשים בברכת המזון דאו' או לא וקאמר דנפ"מ אי מוציאות את אנשים למה לא קאמר בנשים עצמן אי דרבנן א"כ אשה אחת מוציאה חברתה ואי דאו' אז אינה מוציאה את אחרות משום דמצוה לחלק עכקו' - ולדעתי לק"מ וא"ש בפשיטות דיותר יש רבותא אם יכולה להוציא אנשים דמחייבין בכל התורה כולה והם פטורין ממה שיכולה להוציא את מינם ע"כ נקט הש"ס הנפ"מ דיותר רבותא וא"ש -

ובזה אצא בשום שלו' טובה וברכה משולשת מנאי ידידו דו"ש באהבה עזה -

ה"ק ישכר שלמה טייכטהאל.

תוכן העניינים

משנה שכיר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה