אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין· רבי יהודה רוזאניס

פרק א · הלכה ז

הלכה ג

שהתמיד תחילתו דוחה את השבת וסופו אינו דוחה וכו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ד מהל' מעשה הקרבנות) בגמרא גופא א"ר הונא תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה מאי אינו דוחה ר"ח אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ורבה אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת ע"כ. ורש"י פירש בזה שני פירושים. האחד הוא דרב חסדא אמר דתמיד תחלתו דהיינו שחיטה וזריקה דוחה את הטומאה סופו דהיינו הקטרתו אינו דוחה הטומאה אבל שבת דוחה אפי' סופו דהיינו הקטרתו ורבה אמר תחלתו דוחה תמיד של שבת נשחט וקרב בשבת סופו דהיינו תמיד של ערב שבת דאין איברים נקטרים משתחשך אלא מעלן מבעוד יום ולפי פירוש זה מאי דקאמר רבה דוחה את הטומאה היינו דאפי' סופו דהיינו איברים שנתותרו בחול דוחים את הטומאה ופירוש זה תופס רש"י עיקר אך התוס' דחו פירוש זה וכתבו דנראה לר"י פי' ב' שכתב רש"י דתחלתו וסופו הכל על הקטר חלביו קאי וקאמר הקטר חלביו שלא נתותרו דוחים טומאה סופו איברים שנתותרו אינם דוחים טומאה לעשות להם מערכה בפני עצמן ולהקטיר בטומאה אלא מקטירין בטומאה על מערכה גדולה ודוחה את השבת כדאמרינן מבכל מושבותיכם ועושין להם מערכה בפני עצמן כיון דכשרים הם והיכא דאמרינן אינם דוחים את הטומאה דלא חשיב כתמיד דיומיה ואין עושין להם מערכה בפני עצמן אלא מקטירו על מערכה גדולה בטומאה ורבה ס"ל תחלתו דוחה את השבת איברים דתמיד דיומיה סופו איברים שנתותרו אינם דוחים שבת לעשות מערכה בפני עצמן אפי' אם הם טהורים אבל דוחה את הטומאה אם נתותרו בחול עושין להם מערכה בפני עצמן ומקטירן בטומאה והיינו פליגא דלעיל דקאמר אפי' פסולין עושין להם מערכה בפני עצמן ואפי' בשבת והיינו פליגא דרב הונא בין לרבה בין לרב חסדא ורבה דאמר סופו אינו דוחה שבת לית ליה פרכא דרבא דאמר בכל יום תנן אלא ס"ל לבר משבת ע"כ. והנה התוס' דקדקו דכפי פירושם אתי שפיר מאי דקאמר בגמרא ופליגא דרב הונא וכו' ובין כפי פירוש רב חסדא ובין כפי פירוש רבה חולק עם בר קפרא דלבר קפרא אפי' פסולין שנתותרו עושין להם מערכה בפני עצמן ואפי' בשבת ולרב הונא לכל הפירושים אין עושין מערכה לפסולין שנתותרו בשבת ולדברי התוס' לאו דוקא טומאה אלא ה"ה לכל שאר הפסולין ומאי דאמרינן אינם דוחים את הטומאה אין הכונה שלא יקרבו כלל כמשמעות הדברים אלא דלא חשיבי כתמיד דיומיה לעשות להם מערכה בפני עצמן כיון שהם פסולין אלא מקטירן על מערכה גדולה וא"כ ע"כ הא דרב הונא פליג על בר קפרא דאף לרב חסדא דאמר דתמיד אף סופו דוחה את השבת היינו דוקא כשרין אבל פסולין אף בחול אין עושין להם מערכה בפני עצמן ורבא דקאמר מאי האי דלא חייש לקמחיה הא בכל יום תנן לא פליג עליה דרב הונא אלא אליבא דרבה דאמר דסופו אינו דוחה את השבת אבל לרב חסדא אתי שפיר דהא איהו ס"ל דאף סופו דוחה את השבת ובדברי רבה לא נזכר דין פסולין ואפשר דס"ל כרב חסדא דפסולין אף בחול אין עושין להם מערכה בפני עצמן אם נתותרו וכבר ישבו התוס' קושית רבא אליבא דרבה דמאי דתנן בכל יום הוא לבר משבת ולפי הפירוש שתפס רש"י לעיקר מאי דאמרי' ופליגא דרב הונא כו' הוא דוקא כפי דברי רבה דאמר אינו דוחה שבת אך כפי רב חסדא דאמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ליכא קושיא דאפשר דרב חסדא יודה דאף פסולין שנתותרו דוחים את השבת דהא כפי פירוש רש"י מאי דקאמר רב חסדא ואינו דוחה את הטומאה הוא דוקא מדין טומאה דקי"ל דקרבן ציבור קרב בטומאה על זה בא לומר דהקטרתם אינו דוחה הטומאה ואיפשר דלדידיה אף פסולים שנתותרו דוחים את השבת. ואפשר לומר דאף כפי פירוש רב חסדא פליגא דהא כיון דלרב חסדא סופו הוי הקטרה דיומיה ועל זה אמר דטומאה אינו דוחה אבל שבת דוחה ממילא משמע דדוקא הקטרה דיומיה דחי שבת אבל איברים שנתותרו אינם דוחים את השבת דאי אף איברים שנתותרו דוחים את השבת מאי אתא לאשמועינן דהקטרה דיומיה דחי שבת ואליבא דרש"י מאי דאמרינן ופליגא דרב הונא קאי לבר קפרא ורבא דאמר בכל יום תנן דכולהו ס"ל דאיברים שנתותרו דוחים את השבת ולרב הונא בין כפי רב חסדא ובין כפי רבה איברים שנתותרו אינם דוחים את השבת:
והנה קודם כל דבר יש לדקדק דמנא ליה לתלמוד לומר דפליגא דרב הונא ההיא דלעיל אימא דרב הונא מיירי דלא משלה האור אבל אם משלה אף רב הונא מודה דדוחה את השבת ואפילו פסולין שנתותרו דוחין את השבת ורב הונא לא מיירי אלא בלא משלה בהם האור ולא מיבעיא ללישנא בתרא דאמר דאף כשרין בעינן משלה בהן האור אלא אף ללישנא קמא הרי כתבו שם התוס' בשם ר"י דאף לישנא קמא מודה דאף בכשרים בעינן משלה בהן האור וצ"ל דס"ל דמדקאמר אינו דוחה משמע דאינו דוחה כלל אף אם משלה. ויש לדקדק דכפי סברת התוס' דס"ל דתחלתו וסופו דרב הונא הכל מיירי באיברים שנתותרו מנא להו דרב הונא מודה דמקטירם בשבת אלא שר"ל דאינו עושה להן מערכה בפני עצמו אימא דמכל וכל אינו דוחה את השבת הא לא קשיא משום דע"כ דברי רב הונא הללו הם אפי' במשלה בהם האור דאי לא היכי קאמר תלמודא ופליגא דרב הונא וכו' הא בר קפרא לא קאמר אלא במשלה בהם האור ואי אמרת דרב הונא אף במשלה בהן האור ס"ל דאינם דוחים השבת כלל א"כ תיקשי ההיא דאמרינן בכל מושבותיכם אתא למשרי איברים ופדרים לזה הוצרכו התוס' לומר דאף רב הונא מודה דמקטירם בשבת על גבי מערכה ראשונה ולא בא לחלוק על בר קפרא אלא במה שאמר דעושה להם מערכה בפני עצמן. וא"ת כיון דע"כ קרא דבכל מושבותיכם לרב הונא לא בא להתיר לעשות מערכה בפני עצמה כי אם להתיר שיקטירם על המערכה א"כ מה הוקשה לתוס' דבמקום אחד אמרו ולא עולת חול בשבת ובמקום אחר אמרו למשרי איברים ופדרים והוצרכו לחלק בין משלה בהן האור ללא משלה אימא דכי כתיב עולת שבת בשבתו שבא למעט עולת חול בשבת היינו שלא לעשות מערכה לאיברים בפני עצמן ומאי דכתיב בכל מושבותיכם הוא להקטיר על המערכה וכי תימא הכי נמי ומה שחלקו התוספות בדיבור הקודם בין משלה ללא משלה הוא אליבא דבר קפרא דס"ל דעושה להם מערכה בפני עצמן ומש"ה הוצרכו לומר דההיא דבכל מושבותיכם דמיירי במשלה דוקא אבל לרב הונא לעולם אימא לך דאין חילוק בין משלה ללא משלה והחילוק אינו אלא אם עושה להם מערכה או לא הא ליתא שהרואה דברי התוס' בשבת יראה איך אליבא דרב הונא חלקו בין משלה ללא משלה. ונראה דכיון דאליבא דחכמים דס"ל דאף בחול אינו עושה מערכה בפני עצמה א"כ ע"כ כדי ליישב שני מקראות הללו דעולת שבת ובכל מושבותיכם צריכין אנו לחלק בין משלה ללא משלה א"כ גם אליבא דר' מאיר יש לחלק בין משלה ללא משלה דהא בהא לא פליגי. ויש לחקור בדברי בר קפרא הללו דקאמר דדוקא במשלה בהם האור אי לא לא וכפי סברת ר"י לכל הלשונות בעינן משלה בהן האור אם הכוונה דאם לא משלה לא עבדינן להו מערכה בפני עצמן אך מקטירן על המערכה או דילמא כל שלא משלה בהן האור אין מקטירים אותם כלל בשבת. ונראה דכל שלא משלה אין מקטירין אותם כלל בשבת חדא דקרא דאמר ולא עולת חול בשבת נראה דאין מקטירים כלל עולת חול בשבת ולומר דמאי דמעט קרא הוא שלא לעשות מערכה בפני עצמה הוא דוחק, ותו דכיון דלרבנן דאינו עושה מערכה אף בחול ע"כ קרא דמעט עולת חול בשבת אפי' מהקטרה על המערכה וא"כ גם לר"מ י"ל כן דהא בהא לא פליגי: הכלל העולה ממה שכתבנו דבר קפרא פשיטא ליה דלרבנן איברי תמיד שנתותרו דמקטיר אותם בשבת ורצה ללמדנו דלר"מ דבחול עושה מערכה דבשבת נמי עושה מערכה ואף בפסולין ולרבנן נמי אף הפסולין מקטיר אותם בשבת ורב הונא חולק עליו וקאמר דתמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה ובפירוש דברי רב הונא נחלקו אך לכ"ע רב הונא אליבא דר"מ קאי אלא דאיכא מ"ד דרב הונא ה"ק תמיד תחילתו דוחה שבת לעשות מערכה בפני עצמה לאיברים של שבת אך סופו דהיינו איברים שניתותרו מע"ש אין עושין להם בשבת אלא מקטיר אותם בשבת על המערכה הגדולה. ודע דכפי פי' זה נמי אין חילוק בין כשרין לפסולין אלא הכל שוה דתחלתו דוחה שבת אף בפסולין וסופו אינו דוחה לעשות מערכה אף בכשרין אלא מקטיר על המערכה אף הפסולין. ומה שהביאנו לומר זה דכיון דלבר קפרא לר"מ אין חילוק בין כשרין לפסולין אלא בכל גוונא לר"מ עושה להם מערכה בפני עצמה הכי נמי לרב הונא נהי דס"ל דסופו אינו דוחה לעשות מערכה בפני עצמה מ"מ במאי דס"ל לבר קפרא דאין חילוק בין כשרין לפסולין בזה לא מצינו לרב הונא דפליג עליה ומנא לן לאפושי פלוגתא וכבר כתבנו לעיל דרב הונא מיירי ג"כ במשלה בהם האור ואפ"ה סופו אינה דוחה לעשות מערכה בפני עצמה דאי לא תימא הכי א"כ לא פליג רב הונא עליה דבר קפרא דהא בר קפרא לא מיירי אלא במשלה בהם האור אלא ודאי דמיירי במשלה בהם האור ומאי דאמרי' דלרב הונא סופו אינו דוחה לעשות מערכה בפני עצמה אבל מקטיר אותם הוא דוקא במשלה בהם האור אבל אם לא משלה אינו מקטיר אותם אפי' על המערכה והיינו דאמרינן ולא עולת חול בשבת ומאי דאמרינן למשרי איברים ופדרים מיירי במשלה בהן האור וכמו שכתבו התוספות בדיבור הקודם וכי תימא מנא לן הא אימא דלהקטיר ע"ג המערכה אפילו בלא משלה שפיר דמי ומאי דכתיב ולא עולת חול בשבת הוא שלא יעשה מערכה בפני עצמה ומאי דכתיב למשרי איברים ופדרים הוא להקטיר אותם על המערכה הא ליתא דהא לרבנן דס"ל דאף בחול אין עושין מערכה בפני עצמה לאיברים שנתותרו ע"כ הני תרי קראי חד מיירי במשלה וחד בלא משלה וא"כ היכא דלא משלה אין מקטירים אותם בשבת כלל וא"כ לר"מ ג"כ הדין כן דכל שלא משלה אין מקטירים אותם כלל דבהא לא מצינו שנחלקו ר"מ ורבנן וכולם שוים בדינם וזהו דרב הונא סתם דבריו ולא פירש אליבא דמאן קאי אלא לכ"ע אין סופו דוחה לעשות מערכה אלא מקטיר אותם על המערכה ובזה הוא שנחלק רב הונא עם בר קפרא דלבר קפרא לר"מ עושה מערכה בפני עצמה לאיברים שנתותרו אם משלה בהן האור ולרב הונא מודה ר"מ לרבנן בשבת דאינו עושה מערכה לאיברים שנתותרו אף אם משלה בהן האור אך מקטיר אותם על המערכה אם משלה וכסברת חכמים. ופירוש זה בדברי רב הונא הוא אליבא דרבה וסיים דבריו ואמר אבל דוחה את הטומאה כלומר דאף איברים שנתותרו דוחים את הטומאה לעשות להם מערכה בפני עצמן בחול ולא נתברר אצלי אם הוא דוקא במשלה בהם האור או לא ואליבא דרבנן איברים שנתותרו מקריב אותם בטומאה על המערכה וכן אליבא דרבנן יש להסתפק במה שנסתפקנו אליבא דר' מאיר. ואליבא דרב חסדא פירוש דברי ר"ה כך הם תמיד תחלתו דוחה הטומאה כלומר הקטר חלבים שלא נתותרו דוחים את הטומאה סופו דהיינו שנתותרו אינם דוחים הטומאה לעשות להם מערכה בפני עצמן אלא מקטיר אותם על המערכה ולפי לשון זה מאי דפליג רב הונא עליה דבר קפרא הוא דלבר קפרא אף הפסולין עושה להם מערכה אפי' בשבת ולרב הונא אפי' בחול אינו עושה להם מערכה וגם לפי פי' זה רב הונא מיירי אפי' במשלה בהם האור ואפ"ה ס"ל דאינו עושה להם מערכה דאי לא תימא הכי אלא דמיירי דוקא בלא משלה לא פליג רב הונא עליה דבר קפרא ובמאי דאמרינן דאינו דוחה לעשות להם מערכה אלא מקטיר אותם על המערכה הגדולה נראה דהוי דוקא במשלה אבל אם לא משלה אינו מקטיר אותם כלל אלא יצאו לבית השרפה. ומיהו אפשר דלהקטיר אותם על המערכה לא בעינן משלה אלא אף אם לא משלה מקטיר אותם בטומאה דדוקא גבי שבת כתבנו לעיל דאם לא משלה אינו מקטיר אותם כלל משום דיש תקנה דמלינם ע"ג המזבח ויקטיר אותם למוצאי שבת אבל הכא אי אמרת דאם לא משלה בהם האור דלא יקטיר אותם כלל אם כן בטלת מהם דין הקטרה. וכבר נסתפקנו לעיל מעין זה אליבא דרבה דאמר דאפילו סופו דוחה את הטומאה ולר"מ עושה להם מערכה ולרבנן מקטיר אותם על המערכה אם הוא דוקא במשלה או אף בלא משלה ולפי הצד הב' שכתבנו דכיון דאי אמרת שלא יקטיר אותם נמצא שנתבטל מהם דין הקטרה ומש"ה אף אם לא משלה יקטיר אותם א"כ גם אליבא דרבה לרבנן אף אם משלה יקטיר אותם בטומאה ומיהו לר"מ עדיין הספק במקומו אי האי דקאמר רבה דאפי' סופו דוחה את הטומאה ועושה להם מערכה אם הוא דוקא במשלה או לא ואליבא דרב חסדא סופו דוחה את השבת ועושה להם מערכה לר"מ כל שהם כשרים ומיהו דוקא במשלה דאי לא הא כתיב עולת שבת ולא עולת חול בשבת ואם לא משלה אינו מקטיר אותם כלל אף לר"מ דכי היכי דמוכרחין אנו לומר אליבא דרבנן דאם לא משלה לא יקטיר אותם כלל אף אתה אמור כן לר"מ. ולענין הלכה נראה דלדידן דקי"ל כרבנן דאף בחול אינו עושה מערכה לאיברים שנתותרו לא נפקא לן מידי ממחלוקת זה דבר קפרא עם רב הונא דלא נחלקו כי אם אליבא דר"מ אך לרבנן אין מחלוקת ביניהם דמקטיר איברים שנתותרו בשבת ע"ג המערכה אם משלה בהם האור ואפי' פסולין נמי מקטיר אותם על המערכה ובמה שנחלקו רב חסדא ורבה בפירוש דברי רב הונא נמי לא נפקא לן מידי לדידן דקי"ל כרבנן דאינהו לא נחלקו כי אם אליבא דר"מ באיזה איברים שנתותרו עושה להם מערכה בפני עצמן אבל להקטיר אותם על המערכה לכ"ע כל איברים שנתותרו מקטיר אותם על המערכה בין בחול בין בשבת ומיהו בשבת אף הכשרין אינו מקטיר אותם אלא אם משלה בהם האור הא לאו הכי לא אך בחול איברים טמאים שנתותרו דמקטיר אותם על המערכה אי בעינן משלה האור או לא צריך אני להתלמד ממקום אחר וכתב הסמ"ג במצות עשה סי' ק"ץ ורבינו יצחק פירש דבמערכה דבין הערבים שהוקטרו עליה הכל מודים שדוחה את השבת ומהפכין בהם כל הלילה לא נחלקו אלא לעשות להם לשחר בשבת מערכה שניה ע"כ. ופשיטא דמיירי דוקא במשלה בהם האור ולא הוצרך הסמ"ג לבאר זה משום דסמך על מה שכתב קודם לכן אמנם בלא משלה בהם האור מבעוד יום הכל מודים שאינם דוחין שבת כדאמרינן ולא עולת חול בשבת ע"כ. אך לא ידעתי למה לא ביאר הסמ"ג דלדעת ר"י אף אם הם פסולין מקטיר אותם בשבת:
וראיתי לרבינו שכתב איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את השבת אלא בערב שבת בלבד מקטירים איברי תמיד של ע"ש, והנה סגר את הדלת ולא התיר להקריב בשבת איברים שנתותרו ואפילו כשרין ואפי' משלה בהם האור ויש לראות מה יאמר רבינו בההיא דשבת שהביאו התוספות דאמרינן דבכל מושבותיכם אתא למשרי איברים ופדרים. והנה מה שכתבו ריב"א ור"י לא יתכן לדעת רבינו דהא לדידהו ההוא מיירי במשלה בהם האור וכל היכא דמשלה בהם האור דוחין את השבת וכבר כתבנו דלדעת רבינו אף אם משלה בהם האור אינם דוחים גם התירוץ שכתבו בסוף דבריהם דההיא דלמשרי איברים דמיירי סמוך לבוקר כי מסדר מערכה דיומיה וכו' גם זה לא יתכן לדעת רבינו שהרי כתב אלא בע"ש בלבד מקטירים איברי תמיד של ע"ש. והנראה הוא דס"ל כדברי הר"י פורת שכתב דההיא דלמשרי איברים ופדרים היינו של שבת דאי מעולת שבת בשבתו ההוא מיירי בשחיטה וזריקה ואף שכתבנו לעיל דבין כפי מה שהבינו התוספות בתחלה בדברי הר"י פורת ובין כפי מה שיישבו התוספות דבריהם אף להר"י פורת היכא דמשלה בהם האור מקטיר אותם בשבת היינו דוקא אליבא דבר קפרא אבל לדידן דקיי"ל כרבה דתמיד תחלתו דוחה וסופו אינו דוחה אף אם משלה אינו דוחה והקושיא שהקשו התוס' לר"י פורת במקומה עומדת אליבא דרבינו ואפשר ליישב כמו שיישבו התוס' ודוק. ויותר נראה לי דס"ל דההיא דרשא דפ"ק דשבת דבכל מושבותיכם הויא דלא כהלכתא ואתיא אליבא דבר קפרא ורבא דס"ל דאיברים של ע"ש דוחים את השבת ולדידהו אף לרבנן מקטיר איברים של ע"ש בשבת ומאי דנקט בר קפרא אומר היה ר"מ כו' לאו דוקא אליבא דר"מ אלא דאתא לאשמועינן דלר"מ דבחול עושה מערכה לאיברים שנתותרו אף בשבת עושה להם מערכה ופשיטא דלרבנן נמי מקטיר אותם בשבת וכבר הכרחתי כן למעלה מדאמרינן ופליגא דרב הונא יע"ש ולדידהו אתא קרא דבכל מושבותיכם לדרשא זו אבל לדידן דקיי"ל כרב הונא קרא דבכל מושבותיכם אתא לדרשא אחרינא. ואפשר דרבינו סמך עלה דההיא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל"ז) מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי וס"ל כרש"י שפי' שם דהיינו קרא דלא תבערו ומדלא תירצו דאתא לאותה דרשא דפ"ק דשבת דהיינו למשרי איברים ופדרים שמעת מינה דההיא הויא דלא כהלכתא דלא אתי אלא אליבא דבר קפרא ואנן קיי"ל כרב הונא ובפירוש דברי רב הונא דאמר תחלתו דוחה וסופו אינו דוחה פסק כרבה וס"ל כפירוש רש"י שפירש סופו אינו דוחה תמיד של ערב שבת אין איברין נקטרים משתחשך אלא מעלן מבעוד יום ע"כ. ולפי זה מאי דאמרינן דוחה את הטומאה הכוונה היא דבחול איברים טמאים שנתותרו מקטיר אותם לעולם אף בטומאה ומה שכתב איברים של תמיד דוחים את הטומאה הכוונה היא איברים שנתותרו וקאי לדלעיל מיניה שכתב ואימורים שלא נתעכלו בין מן התמיד בין משאר הקרבנות מהפכין בהם כל הלילה ועל זה כתב איברים אלו שאמרתי לך אם הם של תמיד דוחים את הטומאה דהיינו שמהפכים בהם כל הלילה אף בטומאה ואין דוחין את השבת:
ודע דהיכא דנפסלו איברי תמיד של שבת והם מאותם שאם עלו לא ירדו יש להסתפק אם מקטיר אותם בשבת דאפשר דדוקא בחול אמרינן דאם עלו לא ירדו ויקטיר אותם אבל בשבת נהי דתמיד דוחה שבת היינו דוקא הכשרים אבל פסולים לא או דילמא כיון דאיברים אלו ניתנה שבת לידחות אצלם אף שנפסלו נמי ניתנה שבת לידחות אצלם. ולכאורה נראה לי דכיון דלבר קפרא איברים פסולין של ע"ש מקטיר אותם בשבת נהי דלא קי"ל כוותיה במאי דקאמר דאיברים של ע"ש דוחין את השבת ואנן קי"ל דאף איברים כשרים של ערב שבת אינם דוחים את השבת אך באיברים עצמם של שבת נאמר שדוחין את השבת ומדבר קפרא באיברים של ע"ש נלמוד לדידן באיברים של שבת שהרי לא מצינו שנחלקו עליו בזה וכיון שכן אין לנו לבדות מחלוקת מדעתנו ובפרט שהוא מחלוקת מן הקצה אל הקצה דלבר קפרא אף איברים פסולים של ע"ש דוחים את השבת ולדידן אף של שבת כיון שהם פסולים אינם דוחים את השבת. וזה ימים בויכוח אחד שהיה לי עם החכם השלם הדיין המצויין כמהר"ר יעקב אלפנדרי נר"ו שהקשיתי לו עלה דההיא דתניא בפרק הקומץ רבה (דף כ"א) תקריב מלח ואפי' בשבת כו' דלמאי איצטריך קרא לזה הא ליכא איסור תורה במליחת בשר דקי"ל אין עבוד באוכלין וארכו הדברים וא' מהתירוצים שאמר לי (א"ה תמצאנו בפי"א מהל' שבת יע"ש) הוא דאיצטריך קרא לההיא ששנינו בת"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט וניתוח תלמוד לומר אותה ולא פסולה ופסולה שעלתה על גבי המזבח קריבה כמו שהיא כו' וכיון שהיא בעורה הרי הוא מעובד גמור עכ"ד. ובויכוח עמו בתירוץ זה נמתי לו דמנא לן שדין זה דקי"ל דכל הפסולין אם עלו לא ירדו שהוא אף בשבת אימא דלא ניתנה שבת לדחות כי אם בכשרים. והנה לפי מה שכתבנו הדין עמו דאף בשבת פסולין שעלו לא ירדו אלא מקטיר אותם כמעשהו בחול ומיהו עדיין אני נבוך בדין זה משום דבגמרא עלה דהך דבר קפרא אמרינן ודוקא שמשלה בהם האור כו' וא"כ אפשר דאף באיברי שבת הפסולים אף אם עלו אינו מקטיר אותם כיון שלא משלה בהם האור הן אמת שכפי' ר"י וריב"א שכתבנו לעיל דלכל הלשונות בעינן משלה האור אף בכשרים אין ללמוד מכאן דאיברים של שבת הפסולים דלא יקטיר אותם כיון שלא משלה בהם האור משום דתנאי זה דמשלה לאו משום פסולים איצטריך אלא אף לכשרים דס"ל לר' אבין דעד כאן לא קאמר בר קפרא דאיברים של ע"ש שדוחים את השבת אלא במשלה בהם האור אבל לעולם דאין חלוק בין כשרים לפסולים וא"כ לדידן באיברים של שבת כי היכי דמקטיר הכשרים ה"נ מקטיר הפסולים אך כפי הפירוש האחר שכתבו התוס' דללישנא קמא דרבי אבין לא בעינן משלה כי אם לפסולין א"כ יש ללמוד מכאן דאיברי שבת שנפסלו אף אם עלו אינו מקטיר אותם מאחר שלא משלה בהם האור ואף שעדיין היה אפשר לומר דע"כ לא בעי רבי אבין משלה לפסולין אלא באיברים של ע"ש אך באיברים של שבת לא מ"מ הנראה אצלי הוא דאין לחלק בכך שהרי אליבא דבר קפרא אין לחלק בין איברים של ע"ש לאיברים של שבת וכ"ת אדרבא כפי פירוש זה דרבי אבין לא בעי משלה כי אם לפסולים יש להוכיח דבאיברים של שבת אף אם לא משלה דאי ל"ת הכי מאי אתא רבי אבין לאשמועינן דאיברים של ערב שבת הפסולים דאינו מקטיר אותם בשבת אלא אם כן משלה בהם האור פשיטא וכי עדיף איברים של ע"ש מאיברים של שבת והלא איברים פסולין של שבת שעלו אינו מקטיר אותם אלא ודאי דס"ל דאיברים של שבת שעלו מקטיר אותם אף שלא משלה ומש"ה איצטריך לאשמועינן דשל ערב שבת הפסולין בעינן משלה בהן האור הא ליתא משום דלעולם איברי שבת הפסולים אף אם עלו אינו מקטיר אותם ומאי דאיצטריך ללמדנו גבי איברי ע"ש משום דהוה ס"ד כיון שכבר הוקטרו אף שלא משלה בהם האור מקטיר אותם קמ"ל דבעינן משלה בהם האור. הכלל דלכל הפירושים יש לצדד השני צדדים שכתבנו דאפשר דאיברי שבת הפסולין אם עלו מקטיר אותם אף שלא משלה בהם האור ואפשר דאינו מקטיר אותם אלא מניחם שם ומקטיר אותם בערב. והנראה אצלי בדעתו של רבינו הוא דס"ל דאינו מקטיר אותם משום דאם איתא דמקטיר כל כי האי מלתא הוה ליה לאודועי: ועוד אני מסתפק בכוונת ההלכה במה שהבינו התוס' דלבר קפרא אף איברים פסולים של ע"ש מקטיר אותם בשבת דאין זה מוכרח מן הסוגיא דאפשר דמאי דקאמר ואפי' בשבת הוא דוקא בכשרים אבל פסולים לא שהרי הוא לא בא ללמד אלא דלא נימא דאין עושין מערכה בשבת לאיברים שנתותרו מע"ש קמ"ל דעושין ולעולם שהוא דוקא בכשרים אבל פסולין לא ומה שאמר רבי אבין לא נצרכה אלא לפסולין מיירי בחול שהרי כבר כתבנו בתחלת דברינו דבר קפרא תרתי אתא לאשמועינן חד בחול וחד בשבת וחדושא דחול הוא אפילו פסולין וחדושא דשבת דעושה מערכה בשבת לאיברים שנתותרו מע"ש ולעולם דלא מיירי כי אם בכשרים אבל פסולין מנא לן ובזה ניחא מה שהקשינו בתחלת דברינו דמה הקשו ואפי' בשבת תנינא כו' אימא דאיצטריך ללמד דאף לפסולין של ע"ש עושה להם מערכה בשבת ואף שכבר תירצנו זה לעיל מ"מ כפי פירוש זה ניחא טפי דס"ל לסתמא דתלמודא דלא יתכן לומר דאיברים פסולים ידחו את השבת ואפילו באיברים דיומיה ומש"ה הקשו בפשיטות תנינא דכיון דע"כ לא מיירי בר קפרא כי אם בכשרים ורש"י לא גלה דעתו בזה אם מאי דקאמר בר קפרא ואפי' בשבת אם הוא אפי' פסולין אך התוס' ס"ל דאף פסולין של ע"ש מקטיר אותם בשבת. סוף דבר דין זה דאיברים פסולים של שבת שעלו אם מקטיר אותם הדבר הוא בספק אצלי וצריך אני להתלמד ממקום אחר ובהא דקאמר ר' אבין ודוקא שמשלה בהם האור אי בעינן שימשול האור ברובו או אפילו במקצתו סגי עיין במה שכתבתי בספר א' סימן פ"ט ותראה משם איך הסכמתי דכל מקום דבעינן משלה האור משום דנעשו לחמו של מזבח במשלה במקצתם סגי ודון מינה ואוקי באתרין (א"ה תמצאנו לקמן פ"ג מהלכות פסולי המוקדשין דין ט' יע"ש):
ודע שראיתי להרמב"ן בספר מלחמות ה' בפ"ב דיומא כשרצה למצוא ארבעה פייסות ביה"כ כתב הפייס הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח הם האיברים שניתותרו מערב יה"כ שסודרים אותם על המערכה הרביעית של איברים ופדרים כדברי ר"מ ואפילו למ"ד של חול אינם קריבים ביה"כ משכחת לה בשל אחר השבת דחלבי שבת קרבין ביה"כ והעלאה זו עבודת לילה היא או סוף של יום שעבר ואינה מסדר היום והיא צריכה פייס כדמפרש והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקנו לה רבנן פייסא ומההיא נמי שמעינן דהא דתנן מי מעלה איברים כו' בין על איברי תמיד של שחר בין על איברים שלא נתעכלו מבערב היא ע"כ. והנה מ"ש בתחלת דבריו שהפייס הד' הוא לאיברים שנתותרו שסודרים אותם על המערכה הד' כדברי ר"מ קשה לי דמאי דוחקיה לאוקמי כר"מ הא אפילו רבנן דפליגי עליה דר"מ דס"ל שלא היה עושה מערכה בפני עצמה לאיברים שנתותרו מ"מ ס"ל דחייב לסדרם אמערכה הגדולה וכדתניא בפ"ד דיומא (דף מ"ה) ורבנן איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מאי עביד להו מהדר להו למערכה גדולה כדתניא וכו' ויליף לה מקרא וכדאיתא התם וא"כ אימא דהפייס הד' של יה"כ היה מי מסדר איברים שלא נתעכלו על המערכה הגדולה. ואולי ס"ל להרמב"ן דדוקא אליבא דר"מ דס"ל דהיו עושין לה מערכה בפני עצמה חשיבא עבודה וצריכה פייס בין בחול בין ביה"כ אבל לרבנן דלא היו עושין מערכה בפני עצמה נהי דחייב לסדרם על המערכה הגדולה מ"מ לא חשיבא עבודה להצריכה פייס. ומיהו כל זה אינו נוח לי כלל שהרי לפי דבריו שכתב שכל זה הפרק בסדר יה"כ נשנה שאף בו ביום היו ד' פייסות נמצא דסתם לנו רבי כר"מ דלית הלכתא כוותיה וכן הא דאמרינן בפ"ב דיומא (דף כ"ב) והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקינו לה רבנן פייסא הוא אליבא דר"מ שהרי אליבא דהרמב"ן מאי דאמרינן והרי איברים ופדרים וכו' היינו על איברים שניתותרו שלא נתעכלו וכמבואר בדבריו וכל זה הוא דוחק בעיני. ועוד קשה לבעלי הקרובץ שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ד' פייסות איך שנו משנתם דלא כהלכתא וכל עצמו של הרמב"ן לא בא אלא ליישב דברי בעלי הקרובץ לומר דס"ל דהלכתא כר"מ וטעמייהו מדסתם לן תנא ביומא דד' פייסות היה שם ומשמע שאף ביוה"כ היו ד' פייסות ולא משכחת ד' פייסות כי אם אליבא דר"מ דס"ל דהקטרת איברים שניתותרו הויא עבודה חשובה דהא צריכה מערכה בפני עצמה וכן ממה שהקשו בגמרא והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקנו לה רבנן פייסא וס"ל דכל זה אינו אלא אליבא דר"מ ומש"ה פסקו כוותיה, כל זה הוא דוחק בעיני ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים שפסקו כר"מ אלא כולם פסקו כר' יוסי. הן אמת שהיה נראה להביא קצת ראיה לומר דקי"ל כר"מ מההיא דאמרינן בפ"ד דיומא (דף מ"ו) אר"א משום בר קפרא אומר היה ר"מ כו' והרואה יראה שמה שרצה לחדש ואפילו בשבת הוה יכול למינקט אליבא דרבנן ומדנקטה אליבא דר"מ משמע דס"ל דהלכתא כר"מ ומיהו המעיין היטב בכל מה שכתבנו למעלה בפירוש דברי בר קפרא הללו יראה דאין שום הכרח מכאן. זאת ועוד אני תמיה מי הכניסו להרמב"ן בתגר זה לומר דדוקא אליבא דר"מ הוי עבודה חשובה וצריכה פייס ולא לרבנן אימא דאליבא דכולהו חשיבא עבודה וצריכה פייס. אשר על כן נראה לי דודאי הרמב"ן מודה דאליבא דכ"ע היה פייס לאיברים שנתותרו אלא שבא לומר שאל תתמה דאיך יתכן שתקנו חז"ל פייס בפ"ע לאיברים שנתותרו דאין זה מן התימה שהרי לאיברים אלו היו עושים מערכה בפ"ע אליבא דר"מ אלמא עבודה חשובה היא ואף דאנן לא קי"ל כר"מ משום דס"ל דלא היו בכל יום כי אם ג' מערכות מ"מ אליבא דכ"ע חשיבא עבודה לתקן עליה פייס:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה