אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות· רבי יהודה רוזאניס

פרק יט · הלכה א

פרק יט

שני שבילין אחד טמא ואחד טהור וכו'. דינים אלו הם בפ"ה דטהרות מ"ג ודע דבאדם אחד שהלך בב' השבילין אין חילוק בין בא לישאל בבת אחת לזה אחר זה דבחלוקה הראשונה פשיטא דלא בא לשאול אלא על ההילוך הב' שהרי כבר טבל ונאכלו הטהרות הראשונות ומאי דהוה הוה ובחלוקה השניה שהיו הטהרות הראשונות קיימות כבר כתב הר"ש דחד בתרי זימני לא שייך לטהר בקיימות דאפילו בשנים כשבאו לישאל בבת אחת טמאים וחד אפילו בזה אחר זה כבבת אחת דמי ובחלוקה השלישית דהיינו אם לא טהר בינתים לגבי הב' פשיטא דישרפו והראשונות ג"כ תלויות מטעמא דכתב הר"ש דדמי כבת אחת. אך מה שאני מסתפק בדין זה הוא במאי דקתני ונאכלו קודם ההזייה והטבילה וההליכה הב' דבשלמא אי הוה נקיט לה קודם ההליכה אפשר דטעמא הוא משום דאם כבר הלך ועשה טהרות ואח"כ נאכלו הראשונות פשיטא דהב' תלויות כיון דבשעה שעשה הטהרות השניות היו ראשונות קיימות ומן הדין היו שיהיו שניהם תלויות לא בשביל שנאכלו נטהר הב' אלא שלפי זה אם נאכלו קודם עשיית הטהרות הב' אף שנאכלו אחר ההזייה והטבילה וההילוך הטהרות הב' טהורות לפי שבשעה שאכל הראשונות כדין אכל וא"כ לישנא דמתני' לאו דוקא וסבור אני לומר דמתני' מיירי בשאכלם המהלך ומש"ה נקט דדוקא כשאכלם קודם ההזייה דאי לאחר ההזייה פשיטא דאף הב' טמאות ממ"נ אם השביל הב' טמא הרי נטמאו הטהרות השניות ואם השביל הראשון היה טמא הרי הטהרות הראשונות נטמאו וזה שאכל אוכלין טמאים נטמא וחזר וטימא הטהרות השניות ומש"ה נקט דאכלם קודם ההזייה דהשתא הטהרות השניות הם טהורות משום דאמרינן דהשביל הראשון היה טמא אבל לעולם דאם לא אכלם הוא אף שנאכלו לאחר ההילוך השני כל שנאכלו קודם עשיית הטהרות השניות הטהרות השניות טהורות. וממה שנכתוב לקמן יתבאר דאם אכלן אחר קודם עשיית הטהרות הב' כל שהיו קיימות הטהרות הראשונות בשעה שהלך זה בשביל השני זה המהלך והטהרות השניות שעשה כולן ספק טמאין מדרבנן שהרי בשעה שהלך ע"כ אחד מהם טמא ודאי או הטהרות הראשונות או המהלך ומאי דקתני ועשה טהרות בהלוך השני משום סיפא נקטיה ועיין לקמן. שוב דקדקתי בזה וראיתי דאפשר דמתני' איירי דוקא בשאכלם הוא ומש"ה קתני ונאכלו קודם ההזייה וטעמא דמילתא הוא דנראה דלאו דוקא בעשה טהרות אלא ה"ה אם נגע באחד וטבל וחזר ונגע באחר ששני האנשים הללו הם טמאים מספק משום דטומאתם מכח אחד הוא וע"כ אחד מהם טמא ודאי שניהם טמאים מספק. כללא דמילתא אין אנו מטהרים מספק אלא בדבר שאין שם דבר אחר שיכחיש זה ההיתר כגון שכבר נאכלו הראשונות אבל אם נגע בהילוך הראשון אדם אחר או שאכל הטהרות הראשונות כשהלך זה בשביל השני ועשה טהרות לא נטהר השניות משום דאם נטהר השניות נמצא דהאדם שאכל הראשונות טמא ודאי שאכל אוכלין טמאים וכיון שעכ"פ אחד מהם טמא או האדם או הטהרות השניות שניהם טמאים מספק. ונראה דזה הוא מה שאמרו בתוספתא זה הכלל אדם באדם טהרות בטהרות אדם בטהרות וטהרות באדם הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות נטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות ע"כ. ונראה דזה הוא פירושה דבין שבפעם הראשון נגע באדם ובפעם השני נגע באדם אחר או שהיו טהרות בטהרות כגוונא דמתניתין או שבהלוך הראשון נגע באדם ובב' עשה טהרות או בהיפך שבתחלה עשה טהרות ובהלוך השני נגע באדם הרי אלו מוכיחות זה על זה שאם נאכלו הראשונות השניות טהורות והא דנקט עד שלא נעשו שניות שניות טהורות דמשמע דאפילו לאחר הזיה והילוך שני היינו משום דבתוספתא נקט נטמאו או שאבדו ובהני גווני אפילו שנטמא או שאבד לאחר ההילוך השני קודם עשיית הטהרות השניות השניות טהורות אבל במתניתין דקתני נאכלו ע"כ מיירי בנאכלו קודם ההזיה וכדפרישית דאי באכלם אחר כל שהאוכלן קיים הו"ל כשתיהן קיימות ואי באכלם ההולך ע"כ מיירי באכלם קודם הזייה דאי לאחר הזייה הטהרות הב' ממה נפשך הם טמאות בודאי ומיהו לא ידעתי אמאי לא נקט במתני' נטמאו או נאבדו כי היכי דקתני להו בתוספתא ואפשר דתנא דמתני' רצה לאשמועינן דלאו דוקא טהרות בטהרות שהם ממין אחד דה"ה אדם בטהרות ולמדנו זה במאי דקתני ונאכלו קודם ההזייה משום דאי אכלם אחר הוי אדם בטהרות ושניהם טמאים מספק אבל אי הוה נקיט ליה בנטמאו או נשרפו היה מוכרח לומר דאף אם נשרפו או נטמאו קודם עשיית הטהרות השניות דטהורות ולא למדנו אדם בטהרות אי הוי כשתיהן קיימות להכי נקט לה בנאכלו ומ"מ על רבינו יש לדקדק למה לא ביאר לנו דין זה. עוד נ"ל דאף בשאכלם אחר אף שהוא אדם באדם אם טבל האיש הראשון השניות טהורות דומיא דנטמאו כיון דאם נטהר השניות אין כאן דבר מנגד לטהרה זו מה לי נטמאו מה לי אם טבל ודוקא אם טבל קודם עשיית הטהרות השניות וכדכתיבנא וכן צ"ל דאם אכלם טמא הו"ל כנשרפו וכל שאכלם קודם עשיית השניות השניות טהורות ומכאן נ"ל דהא דאמרינן בהלכות תערובות שאם נפלה אחת מן התערובות לים הגדול או שנאכלה דהותר התערובות דהיינו דוקא בשנפל או נאכל קודם שנודע הספק אבל אם נודע הספק וכבר נאסרו כולן מדרבנן כי נפל או נאכל אחד מהם לא הותרו דומיא דמתני' דדוקא אם נטמאו או נאכלו קודם שבא הדבר לכלל ספק הותרו הטהרות השניות הא אם כבר בא הדבר לכלל ספק בעודן קיימות אם שוב נשרפו או נאכלו או נטמאו לא מהני. וכ"ת שאני התם דהוי איסור דרבנן דהא מן התורה בטל ברוב ומש"ה אפילו נפלו לאחר שנודע הספק מהני הא ליתא דה"נ בב' שבילין אין טומאתם כי אם מדרבנן דמן התורה אפילו שתיהן קיימות טהורות דמוקמינן כל חד וחד בחזקתם וכ"כ ר"ש בפ"ח דתרומות מ"ח והדבר מוכרח מצד עצמו שאם היתה ספק טומאתן מן התורה לא היינו מקילין בנאכלו או בנטמאו דדוקא באיסורים דרבנן תלינן להקל בנפל אחד מהם לים הגדול וכמו שנתבאר בדברי הפוסקים וכן נראה מדברי התוספות בפ"ק דפסחים עלה ט"ו ד"ה חבית דאוקמוה לההיא דחבית כגון שתי חביות ברה"י ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזו ומדלא מוקי לה בב' שבילין וכמתני' משמע דס"ל דמתני' מדרבנן וההיא דחבית משמע דהוי מן התורה וכדמוכח במסכת בכורות (דף ל"ג) דמוכח להו מקראי וכמ"ש הרא"ש ז"ל ועוד דממקום שהכריחו הר"ש והתוספות דאף ברה"י היכא דעכ"פ אחד מהם טהור ודאי לא מטמאינן ליה בודאי אלא אמרינן שכולם ספק מאותו מקום יש ללמוד דבר"ה אפילו שעכ"פ אחד מהם טמא בודאי שניהם טהורים מן התורה וכמו שהכריחו התוספות ר"פ שני נזירים ד"ה באומר וכ"כ בריש נדה ד"ה והלל ועוד דהתוספות כתבו בפ"ק דפסחים עלה י' דבשני בני אדם אפילו שבאו לישאל בבת אחת מן התורה טהורים ולא מחלקינן בין באו לישאל בבת אחת לזה אחר זה אלא מדרבנן והכא באדם אחד דומה לשני בני אדם שבאו לישאל בבת אחת וכמו שכתב הר"ש וזה פשוט דספק טומאה דמתניתין הוי מדרבנן. אך את זו אדרש דודאי מתני' בר"ה מיירי וכמ"ש הר"ש וכ"כ הרב תי"ט וסתם שבילין הוו ר"ה לטומאה וכדתנן בפ"ו דטהרות מ"י וממקומו מוכרח דקתני דאם נאכלו והלך בשני ועשה טהרות דטהורות ואי ברה"י פשיטא דאינם טהורות דכיון דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא וכי בשביל שנאכלו הראשונות נטהרו השניות אך היכא דהראשונות קיימות אני מסתפק אי אמרינן אלו ואלו ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה"י או דילמא שאני הכא דע"כ אחת מן הטהרות הללו טהורה בודאי וכיון שכן אמרינן דאלו ואלו תלויות ודמי לשני בני אדם שהיו ברה"י ונפלה טומאה ביניהם ואין אנו יודעים איזה מהם נטמא שכולם הוו ספק טמאים וכדמוכח ההיא דר"פ שני נזירים ודמיא לההיא דכתבו הר"ש והתוספות ז"ל דפירשו למתני' דחבית בשתי חביות שהיו ברה"י ונגע ואינו יודע באיזו מן החביות נגע:
עוד אני מסתפק את"ל דאף בשני שבילין ברה"י אם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות אם נאכלו הראשונות מהו שיחזרו השניות לדינם ויהיו ככל ספק טומאה ברה"י דשורפין עליהן את התרומה דכי היכי דמהני לן נאכלו בר"ה לעשות אותו ככל ספק טומאה בר"ה דטהור הכי נמי ברה"י מהני לן נאכלו לעשות אותו ככל ספק טומאה ברה"י דשורפין עליה דמאי חזית דמהני לקולא ולא לחומרא. וראיתי לר"ש בפ"ז דתרומות דכתב דמתני' מדרבנן אבל מדאורייתא טהורות מידי דהוי אנאכלו ראשונות דשניות קיימות ע"כ. משמע מדבריו דאם היה איסורם מן התורה לא היינו מקילינן בנאכלו ומכאן הכריח דאף בשתיהן קיימות אין טומאתם כי אם דרבנן ולפ"ז היה נראה בספק שלנו דכיון דמן התורה אם היו קיימות אסור לשורפם מן התורה כיון דעל כל פנים אחד מהם טהור וכדמוכח בפרק כל הפסולים דאסור לאבד בידים טהרות תלויות כי נאכלו ג"כ הוו תלויות ואסור לשורפם ומיהו אין דעתי נוחה בדמיון זה וק"ל: שוב ראיתי דאפשר דאעיקרא דדינא בב' שבילין ברה"י אף ששתיהן קיימות כולן ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה"י ועד כאן לא כתבו התוספות והר"ש דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות אבל היכא דעכ"פ אחד מהם טהור הוו ספק טמאים אלא היכא דהספק בא כאחת כגון ההיא דר"פ ב' נזירים שהיו ברה"י ונזרקה טומאה ביניהם ואין אנו יודעים באיזה מהם נגע דהספק נפל על שניהם בבת אחת ואין אנו יכולין לטמא את שניהם בבת אחת דממה נפשך אחד מהם טהור וכן ההיא דשתי חביות ברה"י דכתבו הר"ש והתוספות הוי דומיא דההיא דר"פ שני נזירים שהספק נפל בשתי החביות כאחד אבל בשני שבילין דלא בא הדבר לכלל ספק כאחד כולם ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה"י. וראיה לדברינו מדלא אוקמוה הר"ש והתוס' למתני' דחבית דתרומות בב' שבילין ברה"י והלך באחד ונגע בתרומה והזה וטבל והלך בשני וחזר ונגע בתרומה אחרת דשתיהם תלויות אלא ודאי דס"ל דכה"ג דינו ככל ספק טומאה ברה"י דשורפין עליה והדעת נוטה לסברא זו ולא מיבעיא דאם השביל הראשון היה רה"י ודינו היה שישרפו וכי בשביל שהלך בשביל השני ועשה טהרות נשתנה דין הטהרות הראשונות ויצא דינם משריפה לתלייה אלא אפילו שהיה השביל הראשון ר"ה והשני רה"י נ"ל דטהרות דרה"י ישרפו והראשונות שהם דר"ה יהיו תלויות. ואם הדבר בהפך שהשביל הראשון היה רה"י והשני ר"ה הטהרות הראשונות ישרפו והשניות תלויות ואם נאכלו הראשונות השניות טהורות כיון דמן הדין השניות היו טהורות מן התורה אף כשהיו הראשונות קיימות משום דאוקמיה אחזקתיה. כללו של דבר כל ספק טומאה בר"ה טהור ודאי אף מדרבנן וכל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי מן התורה ושורפין עליה את התרומה מן התורה וכל ספק טומאה ברה"י דעכ"פ אחד מהם טהור כגון ההיא דר"פ ב' נזירים וכגון ההיא דשתי חביות דכתבו התוספות והר"ש היו טמאים מספק מן התורה וטהרותיהם תלויות מן התורה ואם היה בר"ה אע"פ שעכ"פ אחד מהם טמא כולם טהורים מן התורה וכדמוכח ההיא דר"פ ב' נזירים דפריך בגמרא אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הו"ל ספק טומאה בר"ה וכל ספק טומאה בר"ה ספיקו טהור וכ"כ התוספות שם ובריש נדה ד"ה והלל ומיהו מדרבנן מיהא נ"ל דהוו ספק טמאים ולא שייך לחלק בין באו שניהם כאחד לבאו זה אחר זה לישאל וכמו שחלקו בפ"ה דטהרות מ"ג דשאני התם שלא נולד הספק כאחד ומש"ה היכא דלא באו לישאל כאחד שניהם טהורים והיכא דבאו לישאל כאחד דומה להיכא דנולד הספק כאחד אבל היכא דנולד הספק בבת אחת אף שבאו לישאל זה אחר זה דינם כבאו לישאל בבת אחת ועוד דשאני התם דהוו שני אנשים וב' שבילין דטומאתו של זה אינו משום טומאתו של זה ומש"ה כל שבאו לישאל זה אחר זה כולם טהורים דמוקמינן להו כל חד וחד בחזקת טהרה אבל הכא שטומאת שניהם מכח חד אתי דהיינו השרץ שנזרק ביניהם ואין ידוע באיזה מהם נגע כי באו לישאל בזה אחר זה כבבת אחת דמי דמהאי טעמא מטמאינן באדם אחד בשני שבילין אפילו בזה אחר זה וכמ"ש הר"ש בפ"ה דטהרות מ"ג. ודע דאפילו למ"ד בההיא דכרכום דפ"ב דכתובות עלה כ"ז דמאי דמדמינן לכרכום כבת אחת הוא אליבא דרבי יוסי הכא בנדון דידן אליבא דכ"ע כבת אחת דמי וכדכתיבנא. ודע דאף אם נאכלו טהרות אחת מהם בשני אנשים שנגע טומאה באחד מהם או בשנאבדה אחת מן החביות שנגע שרץ ביניהם דינא הוא שהטהרות הנשארות או החבית הנשארת שתהיה תלויה כדינה שהיה לה מקדם ולקמן נאריך בפרט הלז בע"ה. ובשני שבילין ואדם אחד אם היו שני השבילין ר"ה מן התורה כל הטהרות שנעשו בין הראשונות ובין השניות טהורות ואפילו אם כולם קיימות ומיהו מדרבנן כל שהם קיימות שתיהם תלויות ודע דאפילו אם לא עשה טהרות שניות אפ"ה הראשונות תלויות דכיון שהלך בשביל השני והטהרות הראשונות היו קיימות א"כ לא נוכל לטהר את שניהם דע"כ הטהרות או המהלך אחד מהם טמא ודאי ומש"ה שניהם טמאים מספק מדרבנן ומאי דנקט שעשה טהרות לאחר שהלך בשביל השני נבאר לקמן בע"ה ואם נאכלו הראשונות אם אכלם אחר כשהלך זה בשביל האחר חזרו כולם להיות טמאים מספק דכיון דגירי דיליה בשביל אחד הוא בעין בשעה שהלך בשביל השני חזרו כולם להיות טמאים מספק מדרבנן אבל אם הזה וטבל האוכל הטהרות הראשונות קודם שהלך המהלך בשביל השני נראה דהטהרות השניות טהורות שהרי עכשיו אין אנו באים לדון אלא על הטהרות השניות ודינם ככל ספק טומאה בר"ה דספיקו טהור אף מדרבנן ומאי דנקט במתניתין בשעשה טהרות לאחר שהלך בשביל השני לאו דוקא ומשום סיפא נקטיה ועיין מ"ש התוספות בפ"ב דכתובות עלה כ"ז ד"ה והלך ואם אכל הטהרות הראשונות המהלך אם אכלם קודם שיטביל והזה הטהרות השניות טהורות ואם אכלם לאחר שהזה אדם זה טמא ודאי מדרבנן דאף אם נאמר דהשביל הראשון היה הטמא סוף סוף הרי אכל אוכלים טמאים דטמא מדרבנן ואם נשרפו או נאבדו או נטמאו הראשונות כל שנעשה אחת מן הפעולות הללו קודם שהלך בשביל השני זה המהלך טהור גמור הוא אף מדרבנן שהרי בשעה שהלך זה בשביל השני לא באנו לדון כי אם על הלוך זה והו"ל ככל ספק טומאה בר"ה דספיקו טהור אף מדרבנן אך אם היו קיימות הטהרות הראשונות בשעה שהלך זה בשביל השני אף שנטמאו או אבדו או נשרפו קודם עשיית הטהרות השניות זה המהלך והטהרות השניות שעשה כולם טמאים מספק מדרבנן ואם היו שני השבילים רה"י בין אם הם קיימות או שאינם קיימות לעולם הטהרות השניות והמהלך טמא ודאי והטהרות ישרפו ולא דמי לההיא דר"פ ב' נזירים דטומאתם מספק וכמ"ש לעיל נמצינו למדין דכל שהספק בא בבת אחת הוי קולא לרה"י דאין טומאתם אלא מספק וחומרא לר"ה דלעולם הוו טמאים מספק מדרבנן והיכא דהשביל הראשון היה ר"ה והשני רה"י הטהרות השניות והמהלך הם טמאים בודאי מן התורה כדין כל ספק טומאה ברה"י והטהרות הראשונות אם הם קיימות הם תלויות מדרבנן ואם היה השביל הראשון רה"י והשביל השני ר"ה הטהרות הראשונות ישרפו כדינם והשניות אם היו קיימות הראשונות בשעה שהלך זה בשביל השני המהלך והטהרות השניות כולם טמאים מספק מדרבנן ואם אבדו או נשרפו או נטמאו קודם שהלך בשביל השני המהלך והטהרות השניות שעשה כולם טהורים גמורים אף מדרבנן ומיהו מדברי התוספתא נראה בהפך ממ"ש דקתני נשרפו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות ע"כ משמע דאף אם היו קיימות בשעה שהלך זה בשביל השני כל שנשרפו או שאבדו קודם עשיית הטהרות השניות השניות טהורות. והדבר תמוה אצלי דכיון דאדם זה שהלך בשביל השני היה בא לב"ד ושואל עליו ועל הטהרות הראשונות פשיטא שב"ד לא היו מטהרים לא הטהרות ולא המהלך כיון דעכ"פ אחד מהם טמא ודאי דאם השביל הראשון היה הטמא הטהרות הראשונות נטמאו ואם השביל השני היה הטמא זה המהלך טמא וכיון שכן פשיטא שכולם טמאים מספק מדרבנן וכיון שזה המהלך הוא ספק טמא מדרבנן כי נאכלו הראשונות מאי הוי וכי חזר זה המהלך להיות טהור ולא ידעתי לתת טעם מה הפרש יש בין שנשרפו קודם עשיית הטהרות השניות לנשרפו לאחר עשיית הטהרות השניות והדבר אצלי תמוה וצל"ע. עוד ראיתי להר"ש שהביא התוספתא שכתבנו למעלה דזה הכלל אדם באדם כו' ופירשה אדם באדם טהרות בטהרות היינו אדם אחד שהלך בזה ובזה וטבל בינתיים ובכל פעם עשה טהרות דדמי כשנים שהלכו וטהרות ואדם כדי נסבה דאי אפשר לטהרות בלא אדם אלא איידי דנקט אדם בטהרות נקט נמי טהרות באדם עכ"ל:
עוד ראיתי בתוספתא והביאה הר"ש שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ועשה טהרות טהורות בשני ועשה טהרות ישרפו באחד ולא עשה בשני ועשה ישרפו באחד ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות טהורות ושניות ישרפו ע"כ. והנה תוספתא זו מיירי בדלא טהר בינתים ומש"ה הטהרות השניות ישרפו דודאי טמא היה כשנעשו אך מאי דקתני בסיפא אלו ואלו מונחות ראשונות טהורות כו' תמיה לי מילתא טובא דהא תנן במתניתין אם לא טהר בנתים הראשונות תלויות ועוד דכיון דאם טבל בינתים קי"ל דאם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות כי לא טבל נמי אמאי הראשונות טהורות הן אמת שדין זה לא הוזכר בתוספתא היכא דטבל בנתים והיו הראשונות קיימות מה יהיה דינם ואפשר דס"ל לתוספתא דלעולם הראשונות טהורות דכיון דהיו טהורות שעה אחת דהיינו קודם שעשה הטהרות השניות שוב אינם חוזרים ליטמא בשביל שעשה טהרות שניות אלא דלגבי טהרות שניות איכא נפקותא אם הראשונות קיימות דאם הם קיימות לא נוכל לטהר השניות ולומר דהשביל הראשון היה הטמא מאחר שאנו טהרנו הראשונות מטעם דהשביל השני היה הטמא וכיון דהיו קיימות בשעת עשיית הטהרות השניות נמצא שעד עכשיו אמרנו שהשביל השני היה הטמא ולפיכך השניות תלויות ואפילו אם נשרפו הראשונות לאחר כן לא מהני מידי לשניות דמאחר שהיו בספק טומאה שעה אחת שוב אינם חוזרים לטהרתם אבל הראשונות לעולם הם טהורות מהאי טעמא דכיון שהיו טהורות שעה אחת שוב אינם חוזרים ליטמא ומש"ה פסק דהיכא דלא טבל בינתים דלעולם הראשונות טהורות עוד אפשר לומר דלעולם ס"ל לתוספתא דהיכא דטבל בינתים שהטהרות הראשונות תלויות וכמתני' ואפ"ה היכא דלא טבל ס"ל דהראשונות טהורות וטעמא דמלתא דבשלמא כשטבל בינתים אין חילוק כלל בין טהרות ראשונות לשניות דשקולים הם ומאי חזית דשביל ראשון טהור ולא השני אבל היכא דלא טבל לטהרות שניות פשיטא דטהרות שניות הם טמאים בודאי לכל הצדדים אנו תולין ואומרים דהשביל הראשון טהור והטהרות שנעשו עליו טהורות ויש דמיון קצת מההיא דאמרינן בפ"ז דנדה עלה ס' אמר רבי יוסי טמא וטהור ואפילו טהור ותלוי שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טמא בתלוי וטהור בטהור ה"נ היכא דטבל בינתים דשניהם שקולים מספק שניהם טמאים אבל היכא דלא טבל דלעולם השניות טמאות בודאי הראשונות טהורות וחילוק זה כפי עניות דעתי ניתן להאמר. עוד היה אפשר לומר דלא פליגי ומאי טהורות דקתני מן התורה דמן התורה פשיטא דהראשונות טהורות דאוקמוה אחזקתה ככל ספק בר"ה ומתניתין דקתני הראשונות תלויות היינו מדרבנן דומיא דהיכא דטבל בינתים דכתבנו לעיל בשם הר"ש דאין טומאתם אלא מדרבנן ונקט טהורות מן התורה לומר לך דשניות ישרפו מן התורה משום דודאי טמא הוא ולא ידעתי למה לא ביאר לנו הר"ש התוספתא הלזו ואולי גירסתו היתה ראשונות תלויות והוי כדינא דמתני' אלא שלפ"ז לא חדשה לנו שום דבר התוספתא הלזו ולא ידעתי לאיזה תכלית הביאה וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד:
ומ"ש רבינו וכן השרץ והצפרדע בר"ה כו' הוצרך לבאר כאן בר"ה מה שלא ביאר ברישא משום דסתם שבילים הוו ר"ה כמ"ש פ"כ מה' אלו דין ב' וכן נראה דסתם שבילים הוו רה"ר ממתניתין דריש פ"ה דטהרות דקתני שני שבילין אחד טמא ואחד טהור כו' דחכמים מטהרים ואין ספק שדין זה לא נאמר כי אם בר"ה וזה פשוט. ודע דשתי בבות הללו דהיינו שני שבילין והשרץ והצפרדע הם מוסכמות מהכל ואפילו לר"ע דאמר שני שבילין אחד טהור ואחד טמא והלך באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם הלך דטמא וכן רבי יוסי דחולק על ר"ע בשביל ומודה במגע דספק מגע בר"ה טמא מ"מ משניות הללו הם מוסכמות מהכל דע"כ לא קאמר ר"ע ורבי יוסי אלא בגברי ומחמירים להצריכו טבילה והזאה שמא היום או למחר יתברר הדבר שהשביל שהלך היה הטמא אבל בעשה טהרות דאין להם תקנה אם נטמאו כ"ע מודו דספיקם בר"ה טהור וכ"כ הר"ש בריש פ"ה דטהרות ולפ"ז חכמים דמטהרים היינו אפילו גברי דאית להו תקנה והא דאמרינן בפ"ב דע"ז עלה ל"ז כי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולו הוא אפילו אליבא דחכמים דמטהרים דהך עצה היה אומר להם רבי ינאי זילו טבולו וכן נראה מדברי רבינו בפי"ד מהלכות אלו שכתב כשיבוא לישאל אומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד ומחלוקת ר"ע וחכמים הוא דלר"ע אומרים לו טמא אתה ואליבא דחכמים אומרים לו טהור אתה ואפ"ה אומרים לו שאף שאתה טהור אם טבלת אין בכך הפסד עיין במה שפירש רבינו בפרק בתרא דעדיות בהא דיוסי בן יועזר שדבריו שם צריכין עיון ועיין במ"ש לקמן ובמ"ש במקום אחר בפירוש דברי רבינו דריש פי"ד מהלכות אלו ובמ"ש בסוף הפרק ודו"ק (א"ה תמצאנו בפ"י מהלכות מקואות דין ו' יע"ש). ומיהו אני מסתפק בעדות זה דיוסי בן יועזר דאמרינן בפ"ב דע"ז דספק טומאה בר"ה התיר להם ואמרינן דקודם זה היה הלכה ואין מורין כן ואתא איהו ואורי להו אורויי ופירש רש"י דקודם זה היה הלכה ואין מורין כן ברבים דלא ליזלזלו בה טפי משמע מדבריו דאף קודם יוסי בן יועזר דוקא ברבים הוא דלא היו מורים כן אבל אדם הבא לישאל היו מורים לו היתר. הן אמת דמצינו במקום אחר הלכה ואין מורין כן כגון בבועל ארמית דקנאים פוגעין בו והתם לאו דוקא ברבים אלא אם היה בא פנחס לישאל אם יהרוג לזמרי לא היו מורין לו ולא ידעתי למה לא פירש רש"י הכא נמי כי ההיא דבועל ארמית ואולי טעמו של רש"י הוא דאפילו אחר עדותו של יוסי בן יועזר מי שבא לישאל אין מורים לו היתר וכדקאמר להו ר' ינאי זילו טבולו מש"ה הוצרך לומר דקודם יוסי בן יועזר לא היו מורים ברבים ובא יוסי בן יועזר והורה ברבים ומיהו הבא לישאל אומרים לו זיל טבול ומיהו אליבא דרבינו דס"ל דהאי זיל טבול לאו מילתא פסיקתא היא אלא שאומרין לו אם טבלת אין בכך הפסד אפשר דמאי דאמרינן הלכה ואין מורים כן הוא דאדם הבא לישאל אין מורים לו היתר דומיא דקנאין פוגעין בו ואתא יוסי בן יועזר והעיד שמורין להתיר לבא לישאל ומיהו קאמר ר' ינאי דאומרין לו טהור אתה אלא שאם טבלת אין בכך הפסד ומ"מ קשה לכל הפירושים דהא יוסי בן יועזר קדם כמה דורות לר"ע ולרבי יוסי ופשיטא דעדות זה דיוסי בן יועזר הוא לגברי דלטהרות מקמי דיוסי בן יועזר נמי היו מטהרים וכמה שכתב ה"ר שמשון ואם כן קשה למה טמאו רבי עקיבא ורבי יוסי ולומר שהם חולקים על יוסי בן יועזר הוא דבר קשה בעיני ומיהו כפי מ"ש עוד הר"ש דאף לרבי יוסי לא מטמאינן אלא בודאי נגע ואינו יודע באיזו מהם נגע אבל היכא דאינו יודע אם נגע אם לא נגע אף רבי יוסי מודה דטהור ור"ע נמי מודה בזה וכדמוכח מההיא דקופה וחמור דמטהר ר"ע וע"כ לא מטהר ר"ע אלא בתינוקות וחמור משום דחשיב להו כרה"י וכדמוכח בתוספתא דקתני שהיה ר"ע אומר כל שהוא למעלה מי' טפחים בר"ה הרי הוא כרה"י ורבי יוסי חולק עליו משום דכל שדרך הלוכו בר"ה טהור אבל בר"ה גמור ואיכא ספק נגע ספק לא נגע כ"ע מודים דטהור ושאני מתניתין דודאי נגע. ויותר מזה היה נ"ל לומר דדוקא בדהוחזק טומאה במקום הזה כגון דאיכא שרץ וצפרדע ונגע ואינו יודע באיזה מהם נגע אבל אם לא היה כאן אלא אחד ואין אנו יודעים אם שרץ אם צפרדע ונגע אפילו ר"ע ורבי יוסי מודו דטהור אפילו בגברי (א"ה עיין לקמן פ"י מהלכות מקואות דין ו') ומצינו חילוק זה באשם תלוי דאיכא למ"ד דאינו חייב אלא בחתיכה משתי חתיכות אלמא דהוחזק איסור במקום הזה חמיר טפי וזהו דלא נקטו במתניתין אלא הני גווני דהיינו השרץ וצפרדע וכזית מן המת וכזית מן הנבילה וכו' וכולם מיירי בדהוחזקה טומאה אבל בדלא הוחזקה טומאה או הוחזקה וספק נגע ספק לא נגע כ"ע מודים דטהור ולפ"ז אפשר לומר דבהא פליגי ר"ע ורבי יוסי עם חכמים דר"ע ור' יוסי ס"ל דע"כ לא הורה להתיר יוסי בן יועזר אלא בספק נגע ספק לא נגע או בדלא הוחזק הטומאה ונגע ספק שרץ ספק צפרדע אבל בדהוחזקה הטומאה ונגע ואינו יודע באיזה מהם נגע לא הורה להתיר יוסי בן יועזר וחכמים ס"ל דאף בכי האי גוונא הורה להתיר עוד אפשר לומר דלר"ע ורבי יוסי מה שהורה להתיר יוסי בן יועזר הוא לטהרות דמתחילה לא היו מורין אפילו לטהרות ואתא איהו והורה לטהר אבל בגברי מעולם לא הורה להתיר וחכמים ס"ל דאף בגברי הורה לטהר. ומ"ש הר"ש אבל עשה טהרות מורין כן הוא אליבא דחכמים אלא שלא ידעתי מנא ליה דבהא פליגי ומיהו לא פליגי אלא בגברי אבל בטהרות כ"ע מודים דטהורות משום דאין להם תקנה ומיהו בטהרות שעשה לאחר שנודע לו שהוא בספק טומאה נסתפק הר"ש בזה וכתב דאפשר דאם נודע לו שהוא בספק טומאה קודם שעשה טהרות אם היה עושה טהרות אחרי כן היו טמאות לר"ע ורבי יוסי ולפיכך מ"ש מתני' דשני שבילים אפשר דאתיא אפילו כר"ע ורבי יוסי ומיירי בעשה הטהרות השניות קודם שנודע לנו שהוא בספק טומאה ולא ביאר לנו הר"ש האי נודע שהוא בספק מה הוא אם כוונתו היא דאם שכח שהלך או שנגע ועשה טהרות טהורות אבל אם ידע שהלך או נגע טמאות או דילמא דדוקא אם נודע לו שהוא ספק טמא אז הוא דאמרינן דאם עשה טהרות דטמאות אבל אם היה סבור דטהור מן הדין אף שנסתפק אם נגע אם לא נגע כיון דהיה סבור דטהור הוא כדין כל ספק טומאה בר"ה אף שטעה כל טהרות שעשה טהורות ולא מטמאינן אלא בהזיד היפך מה שאמרו לו חכמים. עוד אני מספק דכפי הנראה מדברי הר"ש אפילו לר"ע ורבי יוסי אינו אלא חומרא בעלמא דמחמרי להצריכו טבילה והזאה שמא היום ולמחר יתברר הדבר דהתינח טבילה לא נפיק ריעותא אם אנו מצריכים אותו משום חומרא אבל הזאה כיון דמדין לא היה צריך נמצא שאנו מטמאין אותו בידים שהרי הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא וכמ"ש רבינו בריש פט"ו מהלכות פרה אדומה וכן המזה נטמא שא"א להזייה בלא היסט ואולי כיון דתקנת חכמים הוא להזות עליו נמצא שהוא לצורך הזייה וכל שהוא לצורך אינם מטמאים וכמבואר ומיהו ראיתי לרבינו כשהביא דין דרבי ינאי לא הזכיר כי אם טבילה אלמא דבהזאה לא החמיר להזות עליו שלא לצורך ולפ"ז דין זה לא נאמר כי אם בטומאת שרץ אבל בטומאת מת לא אמרינן זילו טבילו כיון דטבילה לא מהניא כלל בלא הזאה. ועיין במ"ש התוספות בפ"ב דכתובות עלה כ"ז ד"ה והלך ופ"ק דפסחים עלה י' ד"ה הלך:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה