משנה למלך על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין· רבי יהודה רוזאניס
פרק ו · הלכה י
המקדיש עולה לבדק הבית אין בה אלא עכוב גזברין בלבד כו'. בסוף תמורה (דף ל"ה) אמר עולא אמר קרא כל חרם ומי אמר עולא הכי והאמר עולא מתפיס עולה לב"ה אין בה אלא עכוב גזברין בלבד מדרבנן וקרא למעילה אתא. ורש"י פירש דמן התורה אינו חייב דמים בהתפסת קדשי מזבח בין לב"ה בין לכהנים אלא מדרבנן וקרא לא אתא אלא למעילה ומן התורה ליכא כי אם עכוב גזברין שאינה קריבה עד שיבואו הגזברים ויעמדו על גבה כדאמרינן היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. והנה פירושו מתמיה דא"כ אמאי אסיקו לרב הונא בתיובתא אימא דרב הונא מן התורה קאמר אך מדרבנן מודה דאיכא חיוב דמים ובברייתא דקתני קדשי מזבח שהתפיסו לחרמי כהנים מה שעשה עשוי הוי מדרבנן אבל התפיסן לקדשי ב"ה איכא חיוב דמים מן התורה ומפיק לה מלה'. ונראה שזו היא קושית התוס' שהקשו דא"כ תיקשי ליה מתני' וברייתא דלעיל דאמר מקדישים אותה הקדש עילוי, ומאי קושיא אימא דרבנן, אלא כוונתם היא דא"כ אמאי אסיקו לרב הונא בתיובתא. ואפשר היה לומר דאה"נ דלפי האמת ליכא תיובתא לרב הונא אך בתחלה לא אסיק אדעתיה סתמא דתלמודא דמאי דתנינן הקדש עילוי הוי מדרבנן. עוד הקשו התוס' דבסוף ערכין דריש מקרא דכל חרם שהחרם חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים ובגמ' פריך לרבי יהודה דחרם חל על קדשים מנ"ל ומשני ס"ל כר' ישמעאל דמפיק ליה מקרא דתקדיש אלמא מן התורה הוא. ויש לדחוק ולומר דלעולם אף דנימא דליכא אלא עכוב גזברין איצטריך קרא לאשמועינן זה דשייך בהו התפסה והגזברים צריכים לעמוד על גבה כדין בעלים וחכמים לא היו גוזרים דמים ושיהא אסור לשחטה עד שתפדה אלא לפי שראו דמן התורה איכא התפסה דהא איכא עכוב גזברין ועמדו והוסיפו שצריך שיתן דמיה. אבל אי מן התורה לא הוה שייך בה שום התפסה אפי' לעכוב גזברין פשיטא שחכמים לא היו מתקנין שיתן הקדש עילוי. והנה אף דנימא דקרא דכל חרם איצטריך לה' דכתיב בסיפא דקרא הוי מיותר ולא יבצר מאחד משני חלוקות, או שנאמר דאתא קרא דלה' לרבות הקדש עילוי דאי לא הו"א דליכא אלא עכוב גזברין בלבד קמ"ל לה' דצריך ליתן העילוי לה', או דקרא דלה' אתא למעט חרמי כהנים דוקא לה' איכא התפסה ולפי דרשא זו אכתי לא ידענו במתפיס לב"ה אי ס"ל דאיכא הקדש עילוי מן התורה ממשמעות דכל חרם קדש קדשים ואייתר קרא דלה' למעט או דאעיקרא דדינא אף במתפיס לב"ה ליכא כי אם עכוב גזברין ולא ניחא ליה למידרש קרא דלה' לרבות אלא למעט חרמי כהנים דפשטא דלה' למעט הוא וסוגיא דשמעתא הכי אזלה דרב הונא מיעט מלה' חרמי כהנים ולפי זה ליכא בהו התפסה כלל אפי' מדרבנן משום דכיון דמיעט להו קרא מדין התפסה לגמרי ממעט ואפשר ג"כ דלרב הונא אף במתפיס לב"ה ליכא התפסה אלא לעכוב גזברין וכיון שכן ע"כ מתפיס לחרמי כהנים ליכא בזה אפי' עכוב גזברין וכיון שכן ליכא בהו עילוי דמים מדרבנן דכיון דאין להם שום התפסה מן התורה פשיטא דלא תקנו חז"ל שום דבר. ולפי זה אותיבו לרב הונא מברייתא ואסיק בתיובתא ומקשה והא רב הונא קרא קאמר כלומר לה' דכתיב דבא למעט וניחא טפי לומר דבא למעט מלומר דבא לרבות אמר עולא אמר קרא כל חרם וכיון דבפירוש ריבה קרא חרמי כהנים להתפסה ע"כ לה' לא אתא למעט אלא לרבות ופריך ומי אמר עולא דקרא אתא לרבות והא אמר עולא המתפיס עולה לב"ה אין בה אלא עכוב גזברים וא"כ ע"כ קרא דלה' אתא למעט חרמי כהנים ומשני אלא ודאי דהקדש עילוי לא הוי אלא מדרבנן דקרא לא קאמר אלא עכוב גזברין וקרא דלה' אתא למעילה ומה שכתב רש"י ועולא כי תרצה מדרבנן תרצה וקרא אסמכתא בעלמא לא קאי לדרשא דכל דהא אפי' לפי האמת איצטריך לרבות חרמי כהנים להתפסת עכוב גזברין אלא קאי אדרשא דלה' דהוה ס"ד דאתא לרבות הקדש עילוי. ומכל מקום דוחק גדול הוא כל זה וצ"ע. והתוס' פירשו דעולא הכי קאמר אין להקדש בגוף הבהמה אלא שהגזברים יעכבו אותה מלשוחטה עד שישומו אותה ואז יהיה דמי השומא לב"ה אבל לא יוכלו לעכב עד שיפדנה משום דאין להקדש בגוף הבהמה כלום ועל זה הקשו בגמ' דכיון דעולא ס"ל דאיכא התפסה במתפיס לחרמי כהנים א"כ ע"כ דהחרמים חלים על גוף הבהמה דאי לא לא שייך התפסה בחרמים דהא האומר הרי עלי לחרמי כהנים לא אמר כלום ומשני מדרבנן כלומר מדאורייתא אינו חל כלל על גוף הבהמה ומדרבנן הוא חל על גוף הבהמה ואסור לשוחטה ועיקר קרא ודאי אתא לומר שחל על קדש לכל הפחות להתחייב מטעם חוב, ולפי דרך זה המתרץ לא חידש שום דבר אלא דהמקשה היה סבור דאי אמרת דאין להקדש בגוף הבהמה א"כ לא שייך התפסה בחרמי כהנים והמתרץ השיב דאפילו הכי גזרת הכתוב היא שאף על פי שאין להקדש בגוף הבהמה כלום שיתחייב מטעם חוב וכמו שכתבו בד"ה גופא ולפי זה לא היה צריך לומר דמדרבנן חל על גוף הבהמה שהרי בזה לא הועיל כלל לתרץ מה שהקשה לעולא מדידיה לדידיה אלא דקושטא דמלתא קאמר דמדרבנן מיהא חל ההקדש על גוף הבהמה דזה מוכרח הוא כדי ליישב הברייתא דתני אסור לשוחטה עד שתפדה והא דקאמר וקרא למעילה הוא דאתא ולפי דברי התוס' קרא להתפסה אתא התלמוד לא קאי אלא אלה' דדריש רב הונא למעט לעולא למאי אתא כיון דדרש כל לרבות וקושיא זו אה"נ דהיה יכול להקשות תיכף ומיד דקאמר אמר קרא כל חרם אלא שבתחלה הקשה לעולא מדידיה לדידיה ולבסוף פריך מיתורא דקרא. ואפשר נמי לומר דהשתא תגדל הקושיא ביותר דמנא לן חדוש זה דאע"ג דאין ההקדש חל על גוף הבהמה שייך התפסה בחרמי כהנים היה לנו לדרוש לה' למעט וכמו שדרש רב הונא ומשני למעילה הוא דאתא לה' וקרא דכל ע"כ רבה חרמי כהנים להתפסה וגזרת הכתוב היא. ויש להסתפק לפי האמת דאף דאין ההקדש חל על גוף הבהמה מ"מ שייך התפסה מגזירת הכתוב שיתחייב משום חוב אדם האומר הרי עלי לחרמי כהנים מנה אם יתחייב מגזרת הכתוב מטעם חוב דהיא היא או דלמא חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו והיכא דאתמר אתמר ולזה דעתי נוטה:
עוד כתבו התוס' בשם ר"י דפריך תלמודא מעולא דאמר המתפיס עולה לב"ה ולא אמר לחרמי כהנים ש"מ דסבר דחרמי כהנים לא אמר כלום כרב הונא וקשיא לעולא דדרש מכל להתפיס מחרמי כהנים ומשני מדרבנן הוא דדרש מכל חרם דחרמי כהנים לא שייך בהו התפסה כי אם מדרבנן ולפי פי' זה ניחא סוגית הגמרא דקאמר לעולם דרבנן וקרא למעילה הוא דאתא. אך קשה דאכתי תיקשי לר"י מה שהקשו בתחלת הדבור לרש"י דהא תני בברייתא מחרימין אותם חרמי כהנים ובמתני' נמי תני ומחרימין אותם וכי תימא דהוי מדרבנן לרש"י נמי לא תקשי דמוקי לה מדרבנן. ונראה דר"י לא בא אלא לתרץ מה שהקשו דלפי האמת דרשינן בסוף ערכין מקרא התפסה לזה תירץ ר"י דהיינו דוקא במתפיס לב"ה אבל מה שהקשו ממתניתין ומברייתא לא קשה לר"י דאיכא לאוקמינהו לפי המסקנא מדרבנן. ודע דאף לר"י אין הקדש ב"ה חל על הבהמה דהא קאמר אין בה אלא עכוב גזברין דמשמע דאתא למעט דבר אחר וזהו שהקשו בגמ' מדתניא אסור לשוחטה עד שתפדה ומש"ה בחרמי כהנים ליכא התפסה מן התורה לר"י דכיון דאין ההקדש חל על גוף הבהמה הוה ליה כאומר הרי עלי מנה לחרמי כהנים דלא אמר כלום וכי תימא מדרבנן מיהא ליחייב באומר הרי עלי מנה כמו מתפיס לחרמי כהנים הא ליתא משום דשאני מתפיס דכי היכי דתקנו במתפיס לב"ה יהיה ההקדש חל על גופה דהא אסור לשוחטה הכי נמי תקנו במתפיס לחרמי כהנים ומש"ה שייך בהו התפסה אבל באומר הרי עלי דליכא מידי שיחול עליו החרם פשיטא דלא אמר כלום אפי' מדרבנן. עוד כתבו התוס' דקשה לפי' ר"י דמאי פריך תלמודא קדש קדשים כתיב הא האי קרא דקדש קדשים לא מיירי בחרמי כהנים לפי' ר"י דהא עולא לא דרש כל לרבות חרמי כהנים ותירצו דסמיך אקרא אחרינא דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם וגו' וקודש קדשים דקאמר לאו דוקא אלא קודש לה' ואי לאו לה' דכתיב בקרא דכל חרם דהוא מיותר לא הוה שמעינן מקרא דקודש לה' מעילה והא דדרשינן מעילה מקרא דלה' אע"ג דקרא לא איירי אלא בחרמי ב"ה מ"מ לה' קאי ארישא דקרא דכתיב לא ימכר ולא יגאל דפשיטא דמיירי בחרמי כהנים והתוס' לא הוקשה להם אלא מקדש קדשים דפירושו התפסה דלפי פי' ר"י לא מיירי בחרמי כהנים. עוד כתבו דאפי' דלא דרש כל לרבות חרמי כהנים מ"מ מודה דפשטיה דקרא דקדש קדשים קאי לחרמי כהנים דכתיב מקמיה לא ימכר ולא יגאל והיינו חרמי כהנים דאין להם פדיון דאלו חרמי ב"ה אדרבא כל עיקרן לפדיון קיימי ומיהו מ"מ היה צריך יתור לרבות להקדש עילוי משדה קדש לה' דמשמע דממעט להו אבל לענין מעילה מפשטה שמעינן ע"כ. ולא ידעתי היכי ממעט קדש לה' הקדש עילוי לחרמי כהנים וגם בתירוץ דסמיך אקרא אחרינא יש לדקדק בדבריהם. ודע שדעת רבינו הוא כפי הפירוש הא' דתוס' דאפי' מתפיס לחרמי כהנים איכא הקדש עילוי מן התורה שהרי סתם וכתב מחרים אדם בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין חרמי כהנים בין חרמי ב"ה ולא חלק ביניהם משמע שדינם שוה ולא אתא עולא ללמדנו אלא שאין ההקדש ולא החרם חל על גוף הבהמה. נמצא דשלש מחלוקות בדבר לרש"י ליכא הקדש עילוי מן התורה אפי' במתפיס לב"ה ולרבינו והתוס' איכא הקדש עילוי מן התורה אפי' מתפיס לחרמי כהנים ולר"י במתפיס לב"ה איכא הקדש עילוי מן התורה אבל במתפיס לחרמי כהנים ליכא הקדש עילוי כי אם מדרבנן: