משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבדים· רבי יהודה רוזאניס
פרק ג · הלכה ט
ונוקב את אזנו הימנית וכו'. שם (דף נ"א) והנה מדלא נתן רבינו שיעור בנקב משמע דאפילו כל שהוא די וא"כ קשה דלמה אין נרצע כהן משום שנעשה בעל מום הא כל נקב שהוא פחות מכרשינה אין זה מום וכמ"ש רבינו פ"ז מהלכות ביאת המקדש. כבר הקשו זה בירושלמי וירצע הסחוס פחות מן כרשינה ותירצו שמא יבא לידי כרשינה. ומ"ש במרצע של מתכת פסק כרבי דדריש כלל ופרט והקשה הרב בעל עצמות יוסף דבהלכות שבועות פסק כמאן דדריש ריבוי ומיעוט וכ"פ בפי"א מהלכות טומאת צרעת שמגלח כל שערו חוץ משער תוך החוטם והיינו כמאן דדריש רבוי ומיעוט וכדאיתא בפ"ב דסוטה עלה י"ו ואיך זיכה שטרא לבי תרי. ותירץ דבגמרא אמרינן המרצע זה מרצע גדול וס"ל לרבינו דהך ר"א פליג עם תנאי דלעיל ומהמרצע הגדול נפקא לן דהוי של מתכת ע"כ. ולא הבינותי דבריו דהא הך ר"א דריש ה"א יתירה דהמרצע לומר שצריך שיהיה מרצע גדול אבל אה"נ דדריש לקרא או בכלל ופרט או ברבוי ומיעוט. ותו דאיך מדרשה דה"א דהמרצע נפקא דצריך שיהיה של מתכת ומדברי הרב הנזכר נראה דס"ל דמאן דדריש כלל ופרט לא דריש ריבוי ומיעוט בשום דוכתא ומאן דדריש ריבוי ומיעוט לא דריש כלל ופרט בשום דוכתא אבל הריטב"א כתב דכל חד מן תנאי דריש כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה כפי שקבלה מרבו באותו מקום פעמים דאין הכי ופעמים דאין הכי וכן הוכיח במקומות הרבה ע"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני הרבה דבמסכת שבועות אמרינן ר"ע מ"ט מחייב לשעבר דדריש ריבוי ומיעוט רבי נמי דריש ריבוי ומיעוט דתניא כו' והקשו ורבי דריש ריבויי ומיעוטי והא רבי כללי ופרטי דריש דתניא כו' ואם כדברי הריטב"א איך הוכיחו בגמרא דרבי ס"ל כר"ע בשבועות מדדריש בדוכתא אחריני ריבויי ומיעוטי אימא דהתם קבל מרבו שיהא נדרש בריבויי ומיעוטי והכא גבי שבועות קבל שיהא נדרש בכלל ופרט וכן נמי בקושיית הגמרא שייך נמי קושיא זו וצ"ע ובמסקנא דגמרא אמרו השתא דאמרת רבי כללי ופרטי דריש בעל כרחיך קשיא שבועות ותירץ אלא בשבועות נסיב אליבא דר"ע וליה לא ס"ל הרי שנדחקו לומר דרבי קאמר שבועות שתים שהן ארבע אליבא דר"ע וליה לא ס"ל מפני שמצאו שרבי דריש קרא דולקחת את המרצע בכלל ופרט וטעמא דר"ע דקאמר דבשבועת ביטוי מחייב לשעבר הוא משום דדריש לקרא דאו נפש כי תשבע בריבויי ומיעוטי ואי כדברי הריטב"א אין כאן הכרח דאימא דבקרא דמרצע קבל מרבו שיהא נדרש בכלל ופרט וקרא דשבועת ביטוי קבל מרבו שיהא נדרש בריבויי ומיעוטי כר"ע. ובפרק שבועות שתים (דף כ"ו) אמרינן ר' ישמעאל ששימש את ר' נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט ר"ע ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט ומדברי התוספות בפרק המפלת (דף ל) ד"ה ושמע מינה מוכח דמאן דדריש ריבוי ומיעוט לא דריש כללי ופרטי. (*א"ה עיין פר"ח י"ד סימן פ"ד): ונוקב את אזנו הימנית בגופה של אזן במרצע. שם המרצע זה מרצע הגדול וכתב הריטב"א דפירוש מרצע גדול היינו שהוא עב וגס והוא עושה נקב גדול כמלא כרשינה ורבינו לא הביא דרשה זו אלא כתב בסתמא ונוקב במרצע משמע דס"ל דאפילו נקב כל שהוא מהני ואפשר דיצא לו משום דר' יוסי בר יהודה ריבה מולקחת אפילו מחט ורבי לא פליג עליה אלא בסול וסירא דלא הוו של מתכת אבל במחט מודה ליה. ולפי זה יש לתמוה עליו מהא דאמרינן בפרק על אלו מומין (דף ל"ז) כעדשה אין בציר מכעדשה לא ורמינהי מרצע וכו' ותירץ רב חנא בר קטינא ל"ק כאן לשחוט כאן לפסול כלומר דדוקא להכשירו לשחיטה בעינן שיעורא אבל לפוסלו אפילו נקב כל שהוא פוסלו לבהמה וה"ה לכהן וא"כ כיון דפסק דאפילו נקב כל שהוא מהני לרציעה וכהן אינו נרצע לפי שנעשה בעל מום ע"כ אית לן למימר דיש חילוק בין לשחוט בין לפסול ואיך פסק בהלכות ביאת המקדש פ"ז גבי מומין הפוסלים באדם ובבהמה מי שניקב סחוס אזנו אם מצטרף לכרשינה הרי זה מום דמשמע דבציר מכרשינה לא הוי מום אפילו לפסול. וכ"ת דס"ל דלפסול דאמרינן בגמרא לא קאי אלא אכהן וטעמא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן וכמ"ש התוספות אבל בהמה לא מיפסיל אלא בשיעורא, אכתי תיקשי דבפ"ח מהלכות הנזכר שהביא המומין המיוחדין לאדם למה לא הביא נקב כל שהוא. וליכא למימר דס"ל לרבינו דטעמא דאין כהן נרצע הוי משום שמא יבא לידי כרשינה אבל לעולם דבפחות מכרשינה לא הוי מום וכמו שתירצו בירושלמי משום דמתלמודא דידן משמע דפליג על הירושלמי ולא חייש לשמא יבא לידי כרשינה מדהוצרכו לומר כאן לשחוט כאן לפסול. אשר ע"כ נ"ל לומר דרבינו ס"ל דהרציעה הוא בנקב ככרשינה כמ"ד מרצע גדול ובגמרא לא הקשו אלא לר' יוסי בר יהודה דקאמר דאפילו מחט מהני לרציעה ואליבא דידיה הוצרכו לחלק בין לשחוט בין לפסול אבל לחכמים לא קשה דאפשר שהם סוברים כמ"ד מרצע זה מרצע גדול. וכ"כ הריטב"א דר' יודן וחכמים ס"ל כמ"ד מרצע זה מרצע גדול ולדידהו אין צורך לחלק בין לשחוט בין לפסול ומה שלא נתן רבינו שיעור בנקב הטעם הוא לפי שכבר למדנו שהכהן אינו נרצע לפי שנעשה בעל מום וכבר למדנו שיעור המום בהלכות ביאת המקדש שהוא בכרשינה ממילא נפקא דשיעור הנקב הוא ככרשינה משום דבציר מהכי אינו נעשה בעל מום: ולא נאמר מזוזה וכו'. שם ובמכילתא והגישו אל הדלת או אל המזוזה מקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד את אומר לכך בא או ירצענו במזוזה ת"ל ונתת באזנו ובדלת בדלת אתה נותן אבל אי אתה נותן במזוזה או יעביר באזנו ובדלת ת"ל ורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. והקשה הרא"ם דאימא איפכא לפי שהוא אומר ונתת באזנו ובדלת אין לי אלא דלת מזוזה מנין ת"ל אל הדלת או אל המזוזה כמו שדרשו גבי שאור וא"ת א"כ למה לי למיכתב דלת כיון דכבר שמענו אותו ממשנה תורה י"ל דאיצטריך להיקשא דמה מזוזה מעומד אף דלת מעומד וכ"ת אכתי תיקשי דלמה לי קרא דמשנה תורה א"ו ע"כ אתא למעט מזוזה י"ל דאיצטריך ללמד אופן הרציעה שיהא דוקר והולך עד שמגיע לדלת שלא למדנו זה אלא מקרא דמשנה תורה וכמו שדרשו אותו בקידושין. אך קשה דאימא דמה שדרשו במכילתא מקרא דבאזנו ובדלת שאין המזוזה כשרה לרציעה הוא מיתורא דוי"ו דובדלת ואתא למעוטי מזוזה ואע"ג דוי"ו יתירה דורשים אותה בכ"מ לרבות ולא למעט כבר כתבו התוספות בפרק בנות כותים (דף ל"ב) בד"ה למעוטי אשה מלובן דהיכא דלא איצטריך לרבות אמרינן דאתא למעוטי ה"נ קים להו לרז"ל דאין שום דבר לרבות מיתורא דוי"ו על כן דורשים אותה למעט לומר דלת אין מזוזה לא וכ"ת דהוי"ו איצטריך לומר שיהא דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת הא ליתא משום דע"כ לא קס"ד דירצענה לאוזן מאבראי ויניחנה על הדלת וידקור כנגד אזנו בדלת אלא אי הוה כתיב קרא ונתת אזנו בדלת וכדמשמע מתחלת הברייתא משום דהוה קאי הנתינה לאזן ולא הוזכרה כאן רציעת האזן אבל כיון דכתיב קרא ונתת באזנו דקאי הנתינה למרצע והוזכרו כאן רציעת האזן וכי כתב קרא בדלת על כרחיך דבתר רציעה היא הא כיצד דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת וא"כ אייתר לן וי"ו דובדלת לומר דלת אין מזוזה לא. עוד הקשה הרא"ם שלא מצינו בכל התורה כולה שתהיה שום מלה לצורך ההיקש בלבד מבלתי שתהיה לצורך עצמה כמלת מזוזה בזה המקום שאין לה מובן כלל שהרי אין המזוזה כשירה ברציעה וכה"ג הקשו התוספות בפרק הערל (דף ע') ד"ה אלא לאפנויי. ועיין בפרק אלו נערות עלה ל"ח ובמ"ש התוס' שם ד"ה מי אתיא ג"ש ומפיק ליה מפשטיה. והרב לח"מ ז"ל הרבה להשיב על הרא"ם וכתב דתרי מילי איכא חדא בהעמדה שמעמיד האדון והשניה ברציעה ולענין העמדה ודאי דמזוזה ודלת שוים שיכול האדון להעמידו בין אצל דלת בין אצל מזוזה ומ"ש בדלת דמשמע דלת אין מזוזה לא איירי לענין רציעה ודקדק זה מדברי רבינו יע"ש. ולפי דבריו קשה לישנא דמכילתא דקאמר אתה אומר לכך בא או אינו אלא ירצענו במזוזה דמשמע דאם לא היינו דורשים ההיקש היתה הרציעה במזוזה כפשטיה דקרא דוהגישו אל הדלת או אל המזוזה ולפי דברי הרב בעל ל"מ אף שלא נדרוש ההיקש אכתי ליכא למישמע מקרא דוהגישו שתהיה הרציעה כשרה במזוזה משום דקרא לא מיירי אלא בהגשה ולא ברציעה. ואפשר לומר דאע"ג דקרא דוהגישו לא מיירי אלא בהגשה מ"מ מדאקשינהו דלת למזוזה משמע דאתא לשום דרשא והיינו אומרים דאתא לומר שתהא המזוזה כשרה לרציעה משום דברציעה לא כתב קרא אלא דלת ועל כן הקיש רחמנא דלת למזוזה לומר מה דלת כי היכי דכשר להעמדה כשר לרציעה הכי נמי מזוזה כי היכי דכשר להעמדה כשר נמי לרציעה ובתחלה דרשו במכילתא ההיקש לומר שתהא הדלת מעומד ואח"כ אמרו אימא דההיקש הוא לומר שתהא המזוזה כשרה לרציעה ותירצו דבפירוש מיעט קרא לרציעה במזוזה א"כ ע"כ אית לן למימר שההיקש בא לומר שתהא הדלת מעומד ואחר זה חזרו והקשו דאימא דהמיעוט דובדלת לא הוי למעוטי מזוזה אלא למעוטי שלא יעביר באזנו ובדלת דאי לאו מיעוטא הוה אמינא דיעביר באזנו ובדלת אלא כיון שמגיע אצל דלת די ולעולם דההיקש הוא לומר שתהא המזוזה כשרה לרציעה ואמרו דאי משום הא לא איצטריך קרא למעט דהא מימעיט מקרא דורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת א"כ אייתר לן מיעוטא דובדלת על כרחין למעוטי מזוזה מרציעה א"כ ההיקש הוא לומר מה דלת מעומד אף מזוזה מעומד. ומ"ש רש"י א"כ מה ת"ל או אל המזוזה אע"ג דאיצטריך לגופיה למצות הגשה הכוונה היא למאי אהני היקשא משום שאם היינו אומרים דהרציעה כשרה במזוזה א"ש דלהכי הקישה רחמנא לאשמועינן האי דינא וכמו שכתבנו בפירוש המכילתא. וכ"ת כיון דמלת מזוזה איצטריך לגופה למצות הגשה א"כ היקשא מנא לן הא לא קשיא משום דההיקש לא צריך הפנאה כמו הג"ש והכא אפשר דמלת או אתא לאקושי דלת למזוזה ומצינו או שתבא להיקש כדאיתא בת"כ בפ' קדושים בפיסקא דשפחה נחרפת אין לי אלא כסף בחציה ובשטר בכולה מנין אף שטר בחציה ת"ל או חופשה לא נתן לה מה כסף בחציה אף שטר בחציה. ופי' שם הרב קרבן אהרן דמלת או סמיך חופשה לא נתן לה עם הפדה לא נפדתה לאקושינהו ועם זה יבואו דברי רש"י יותר מדוקדקים שכוונתו לומר למאי איצטריך או וא"ת א"כ דקרא דוהגישו לא מיירי ברציעה א"כ מנא לן שהדלת שעליה רוצעים צריך שתהיה מעומד דהא לית לן היקשא לומר שצריך שתהיה מעומד כיון דקרא דהיקשא לא מיירי אלא בהגשה. וי"ל דקרא דורצע אדוניו את אזנו קאי על קרא דלעיל דאל הדלת או אל המזוזה אלא דאי לאו דכתב קרא באזנו ובדלת הייתי אומר דגם לרציעה כשרה המזוזה אבל לאחר המיעוט לא קאי אלא אדלת דכתיב גבי הגשה וכיון דההוא דלת הוי מעומד מכח ההיקש א"כ כי כתב קרא ורצע אדוניו וקאי על אותו דלת הנזכר בפסוק הקודם ממילא חד דינא איתא להגשה ורציעה. וא"ת היכי דרשו במכילתא מקרא דורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת דאי מקרא דאזנו הא איצטריך לג"ש אזן אזן ממצורע ואי ממיעוטא דאזנו הא איצטריך לר"א לומר אזנו ולא אזנה ולת"ק אזנו ולא אזנו של מוכר עצמו וכדאיתא בקידושין (דף י"ד וט"ו) וי"ל דהא דאיצטריך לת"ק מיעוטא דאזנו למוכר עצמו הוא אליבא דרב טביומי דס"ל דת"ק יליף ש"ש וא"כ איצטריך קרא למעט מוכר עצמו אבל אנן קי"ל דטעמא דת"ק הוא לפי דלא יליף ש"ש וכמ"ש הריטב"א וא"כ אייתר לן מיעוטא דאזנו לומר באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת וא"כ אכתי תיקשי על הגמרא כשהקשו ור"א ההוא מיבעי ליה אזנו ולא אזנה למה לא אמרו דאיצטריך לומר באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת וכ"ת משום דאכתי תיקשי דהא ממיעוטא דאזנו דכתיב במשנה תורה נפיק וא"כ על כרחיך דמיעוטא דאזנו דכתיב בפרשת משפטים הוא לומר אזנו ולא אזנה א"כ לפי המסקנא דת"ק לא יליף ש"ש תיקשי דלמה לי תרי מיעוטי וליכא למימר דלפי המסקנא לא דריש ת"ק עבד העבד ושדינן חד מיעוטא לומר אזנו ולא אזנה ואידך באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת שהרי בדף י"ז הביאו ברייתא אחת דיליף דאין האמה נרצעת מקרא דהעבד וא"כ לפי המסקנא היכי מיתוקמא האי ברייתא: האדון הוא שרוצע בעצמו וכו'. במכילתא. וא"ת נילף מהכא בכל התורה דאין שלוחו של אדם כמותו י"ל משום דיבמה וסמיכה ועגלה ערופה הוו ג' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מהם אליבא דכ"ע דביבמה כתיב וקראו לו הוא ולא שלוחו וכן בעגלה ערופה ומדדו הם ולא שלוחם וסמיכה ידו ולא שלוחו וכ"כ התוס' פ"ק דערכין (דף ב') ד"ה אי לא קרבנו ותו איכא הפרה דבעל דליתיה בשליח מקרא דכתיב אישה יפרנו וכדאיתא פ"ב דנזיר עלה י"ב ומייתי לה פ"י דנדרים עלה ע"ב ותו איכא שאילה בבעלים דליתיה בשליח וכדאיתא בפרק השואל עלה צ"ו. (*א"ה ובס"פ חלק אמרי' יצאו הם ולא שלוחם ועיין פרי חדש א"ח בנמוקיו על הרמב"ם פ"ד מהלכות ע"ז דין ב'): ואין רוצעין שני עבדים כאחד וכו'. פ"ק דסוטה (דף ח') הקשו והא אין עושין מצות חבילות חבילות ותירצו ל"ק כאן בכהן אחד כאן בב' כהנים ופירש"י בכהן אחד הוי חבילות וכן לגבי עבדים בב"ד אחד ובאדון אחד והקשו עליו התוס' דהא טהרת ב' מצורעים דמי לשני עבדים של שני בני אדם ולקושיית התוס' אפשר לתרץ דשאני טהרת ב' מצורעים דהכהן עושה מעשה וא"כ אף שהם גופים מוחלקים הרי הכהן עושה מצות חבילות חבילות אבל גבי עבדים אין הב"ד עושה שום מעשה ולפ"ז בב' עבדים של ב' בני אדם שריא. אך מאי דק"ל בדברי רש"י הוא דמשמע מדבריו דבשני בתי דינים שרי אף בב' עבדים של אדון אחד וזה תימה דאכתי האדון עושה מצות חבילות חבילות ואיך הותר לו לרוצעם כאחד. אשר ע"כ נ"ל דמ"ש רש"י ובאדון אחד הכוונה הוי או באדון אחד כלומר בב"ד אחד אסור אע"פ שהם ב' עבדים של שני בני אדם כטהרת שני מצורעים וכן באדון אחד אסור אע"פ שהוא בשני ב"ד דאכתי האדון עושה מצות חבילות חבילות. ודע שמדברי התוס' שם בד"ה אין משקין נראה דלאו דוקא לרצוע ב' עבדים כאחד דאסור אלא אפילו להביאם לב"ד כאחד אסור ואע"פ שהרציעה היא בזה אחר זה: