משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבדים· רבי יהודה רוזאניס
פרק ג · הלכה א
אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שנייה כו'. מה שהקשה בכ"מ מנ"ל דשניה נמי דהא לא הזכירו בברייתא אלא חייבי לאוין לחוד. הא לא קשיא דכיון שהזכירו חלוצה בכהן הדיוט ה"ה נמי שניה דמאי שנא כולהו דרבנן. וכבר כתב רבינו בהלכות נערה גבי אונס ומפתה דאע"ג דמיעטו חייבי לאוין מקרא דולו תהיה לאשה אשה הראויה לו כולל נמי שניות משום דמצא בברייתא ממזרת ונתינה שהיא נמי מדרבנן ומהריק"א שם תירץ כמ"ש כאן בטעם האיסור יע"ש: וכן חייב במזונות בניו ובנותיו. שם (דף כ"ב) ולא ביאר רבינו עד איזה זמן חייב האדון לזונם. וראיתי להרמב"ן בפרשת משפטים שכתב שהבנים אינו חייב במזונותם אלא בקטנן בזמן שהאב מצווה או נוהג לזון אותם ע"כ. ונראה דלדעת הרמב"ן חייב לזון אותם עד שיהיו בני י"ב שנה משום דשלשה זמנים יש בבנים לענין מזונות האחד הוא עד שש שנים שאז כופים האב לזונם כדאיתא בס"פ אע"פ והשני הוא משש עד י"ב דאז לא כייפינן ליה אבל מייסרים אותו בדברים אולי יכלכלם ומכאן ואילך הרי הם כשאר עניי ישראל וא"כ כיון שכתב בזמן שהאב מצווה שהוא עד שש שנים וחזר וכתב או נוהג לזון אותם משמע שרצה לרבות עוד זמן אחר שהוא עד י"ב. אבל הרא"ם כתב בפרשת בהר סיני שאין האדון חייב לזונם אלא עד שיהיו בני שש ולא ידעתי מנא ליה הא אי משום מה שפירש"י בקידושין דבקטנים מיירי וס"ל דקטנים מיקרו עד שש הא ליתא דפשיטא דעד י"ב נמי מיקרו קטנים כדאמרינן במסכת כתובות עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים וההיא ודאי מיירי עד י"ב דאי עד שש תיפוק ליה שהוא מחוייב. ומה שנ"ל בדעת רבינו שלא קצב שום זמן בחיוב ההזנה הוא דס"ל דלעולם חייב האדון לפרנסה כל זמן שאין להם להתפרנס משלהם אף שיהיו גדולים ומאי דאמרינן בגמרא דאי אשמעינן בניו משום דלאו בני מיעבד ומיכל נינהו דמשמע שאם היו בני מיעבד ומיכל שאין האדון חייב לזונם הוא דוקא אי לא כתב קרא אשתו הוה אמינא דדוקא הבנים הקטנים דלאו בני מיעבד הוא דחייב לזונן אבל בתר דכתב קרא אשתו ואף דבת מיעבד ומיכל היא חייב לזונה לא מצינן למימר דהבנים שהם בני מיעבד ומיכל שאינו חייב לזונם משום דאשתו תוכיח וכי תימא מה לאשתו שכן לאו דרכה להדורי בניו יוכיחו. ואף רש"י אפשר שיודה בזה דהא לא כתב שקטנים הם אלא לפי הקס"ד אי לא כתב קרא אשתו אבל אה"נ דבתר דכתב קרא אשתו שחייב לזונם אף כשהם גדולים כל זמן שאין להם להתפרנס משל עצמו משום שהאב נוהג לזון את בניו אף בגדולים כל זמן שאין להם להתפרנס משל עצמם ומה שלא כתב רבינו שאם יש להם להתפרנס משל עצמם שאין האדון חייב לזונם הוא משום דהוי מילתא דפשיטא: