אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבדים· רבי יהודה רוזאניס

פרק ב · הלכה ה

הלכה ד

חלה בין שחלה שנה אחר שנה כו'. שם יכול אפילו חלה כו' ת"ל ובשביעית יצא אפילו חלה כל שש והתניא חלה כל שש חייב להשלים אמר רב ששת בעושה מעשה מחט וכתב הרב בעל כ"מ ומדהוה מצי לתרוצי כאן שחלה למקוטעין כאן שחלה רצופין משמע ליה דלא שאני לן ולא ידעתי היכי הוה מצי לאוקומי ברייתא דיכול אפילו חלה בשחלה למקוטעין דהא ע"כ אית לן למימר דסתמא דתלמודא ס"ל דמסתמיית הברייתא משמע דמיירי אפילו בחלה כל שש דאלת"ה תיקשי מאי דוחקיה לאוקומיה לההיא ברייתא בעושה מעשה מחט לוקמה בחלה שלש ועבד שלש ומכח זאת הקושיא גריס רבינו ישעיה ז"ל אפילו חלה כל שש אבל לרש"י דלא גריס כל שש בברייתא ע"כ אית לן למימר דסתמא דתלמודא ס"ל דבחלה כל שש מיירי מדסתם הברייתא וא"כ היכי הוה מצינן לאוקומה בשחלה למקוטעין: ומ"ש אם הכל פחות מארבע שנים כו' אבל אם חלה ארבע שנים חייב להשלים. שם חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים חלה כל שש חייב להשלים ורמינן דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ומשני הכי קאמר חלה ארבע נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים וראיתי להרב בש"ך טח"מ סימן של"ג שכתב דהרמב"ם וסמ"ג פליגי אתוס' ורש"י דאילו להרמב"ם וסמ"ג ארבע דוקא ולתוס' ורש"י כל יותר משלש שנים חייב להשלים ולדידי אין הכרח לזה כלל דהא בגמרא אמרינן חלה ארבע חייב להשלים ולפי פירש"י והתוספות ע"כ אית לן למימר דקרי ליה ארבע כיון שעברו שלש ונכנסת השנה הרביעית ה"נ הרמב"ם תפס לישנא דגמרא כמנהגו וכל שעברו שלש קרי ליה ארבע ומ"ש פחות מארבע הכוונה היא שעדיין לא עברו שלש. ומ"ש חייב להשלים כל ימי החולי. כלומר דלא תימא חלה ארבע ישלים השנה הרביעית לבד דהשלש שנים כבר ויתר הכתוב עליהן כן כתב הרב מהרימ"ט (דף ל"ב) והריטב"א הביא ראיה מדאמרינן אם בא לנכות מנכה את כולו וקשה דהא התם איכא טעמא למ"ד משום דינא דרובע לא טרח איניש יותר מרובע טרח וכיון דטרח טרח בכולה והכא לא שייך האי טעמא ולמ"ד משום קנסא דאיהו הוא דעריב וכיון דעריב קנסוהו רבנן והאי טעמא לא שייך הכא ואדרבה הו"ל לדמותו לקנקנים בשרון דאמרינן בפרק המוכר פירות (דף צ"ג) דמקבל עליו עשר פיטסות למאה וכתב רשב"ם (דף צ"ז) דאיתא בפירוש ר' חננאל תנא יתר על כן מחזיר את השאר ונוטל הדמים וכתב דהטעם הוא דליכא למימר ערובי עריב וליכא למימר נמי אפירי שפירי יהיב וטעמא דטרחא לא שייך הכא משמע דכל היכא דלא שייכי הני טעמי דדינא וקנסא הדין הוא שלא יהא מחזיר אלא המותר הכי נמי דכוותה כיון דלא שייכי הני טעמי לא היה לו להשלים אלא מה שחלה יתר על שש. ומ"ש שנאמר כשכיר כתושב נראה דס"ל דטעמא דחלה שלש אינו חייב להשלים הוא משום דסתם שכיר הוי לשלש שנים כמ"ש בישעיה מקצה שלש שנים כשני שכיר וכמ"ש התוס' ז"ל והיינו דכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים ולכתחלה בעינן שש שנים אבל כי חלה הואיל ועבד שלש שנים כשני שכיר סגי ליה דשכיר קרייה רחמנא דכתיב כשכיר כתושב יהיה וכ"כ מהרימ"ט (דף י"ד): ודע שכתב הרא"ש בפרק האומנין דדוקא כשחלה שלש ועבד כיון שאחר חליו קבלו בעל הבית למלאכתו ולא אמר לנכות לו מה שחלה מסתמא מחל לו אבל היכא דהחולי הוא בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו וצריך להשלים ובשם מהר"ם כתב דהיינו דוקא כשקיבל העבד כל שכרו ועיין בש"ך סימן של"ג ס"ק כ"ה שדחה השני חילוקים הללו: גרסינן בירושלמי חלה ואח"כ ברח משלים דיכול מימר ליה אילו הוית גבאי אינשימת בפריע ברח ואח"כ חלה משלים דיכול מימר ליה אילו הוית גבאי לא אבאשתא ורבינו וסמ"ג השמיטוהו משום דס"ל דמצי אמר ליה כי הוית גבך מאי אהני לך דהא לא שוינא לך ולא ידעתי מנא להו האי דינא ועיין בהריטב"א שהביא י"מ שפירשו דכי אמרינן יכול אפילו כו' קאי אבורח שאם ברח וחלה אינו משלים והוא ז"ל דחה דבריהם מכח הירושלמי משמע דס"ל דהכי הילכתא:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה