משנה למלך על משנה תורה, הלכות סוטה· רבי יהודה רוזאניס
פרק ב · הלכה י
מי שאין לו אשה הראויה לילד וכו'. הנה מרן ז"ל כתב וז"ל ופירש"י הרובא ילד בחור כמו רביא ע"כ והיינו לומר שהוא ילד כו'. ולא ידעתי למאי איצטריך לדברי הירושלמי דהא פשיטא דרובא דברייתא היינו שאין לו אשה ובנים דהא קתני באותה ברייתא והרובא שנשא עקרה וזקנה ואין לו אשה ובנים לא שותה ולא נוטלת כתובה ואח"כ חזרו ושנו אבל הרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים או שותה או לא נוטלת כתובה וכבר העתיק מרן סוגיא זו כדמותה בצלמה ובדברי הירושלמי נ"ל שבא למעט דלא נימא דחכמים דמתני' הוא אפילו יש לו בנים וטעמא דאזיל בשיטת ר' יהושע דאית ליה בפרק הבא על יבמתו דאפילו שקיים מצות פריה ורביה חייב לישא אשה בת בנים קמ"ל דלא. משום דההיא דר' יהושע הוא מצות חכמים ולכתחלה אבל אם נשא זקנה ואיילונית לכ"ע ליכא כפייה כל שקיים פריה ורביה: (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן בפירקין בדין זה בד"ה והנה בטעמא.) ומ"מ לא נחה דעתי בזה דא"כ לא הול"ל אלא שאם היו לו בנים דמודים חכמים אבל החלוקה דאם יש לו אשה היא מיותרת דליכא מ"ד דמי שיש לו אשה בת בנים שלא יוכל ליקח אשה זקנה ואיילונית. והנראה אצלי דהירושלמי בא למעט דלא נימא דטעמייהו דחכמים דמתניתין הוא משום דכתיב ונזרעה זרע ובעינן שראויה להזריע וכמ"ש רבינו ז"ל בפירוש המשנה ולפי זה אפי' אם היו לו אשה ובנים אינה שותה. לזה אמרו דהא ליתא אלא טעמייהו דחכמים הוא לפי שאינה ראויה לו. ולפיכך אם היו לו אשה ובנים מודים חכמים לר"א. וראיתי בירושלמי שהביא שם ברייתא אחת דקתני איילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד לא שותות ולא נוטלות כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע הראויה להזריע זרע יצתה זו שאינה ראויה להזריע זרע ע"כ. ומה שלא פירשו בירושלמי סברת חכמים כפי הברייתא הלזו הוא משום דר"א חולק עליהם ואומר יכול הוא לישא אחרת. אלמא דשמעינהו לחכמים דטעמייהו הוא לפי שאינה ראויה לאישות ועל זה אמר דראויה היא לו אם נושא אשה אחרת. אבל אי טעמייהו דרבנן הוא משום דאינה ראויה להזריע לא יצדקו על זה דברי ר"א. ואף שרבינו ז"ל בפירוש המשנה רצה ליישב דברי ר"א אף כפי פירושו דטעמייהו דחכמים הוא משום ונזרעה זרע הרואה דבריו שם יראה כמה יש בהם מהדוחק. גם מ"ש מרן ומשמע דבחד מינייהו סגי הם דברים פשוטים: היו לו בנים או אשה אחרת כו'. כבר הביא מרן ז"ל כל הסוגיא הנאמרת על זה והוא דרב נחמן ס"ל דמאי דנחלקו במתני' ר"ע וחכמים הוא דוקא בזקנה ועקרה דמינא דבת הריון היא אבל באיילונית אף ר"א מודה דאינה שותה ולאו משום טעמא דאינה ראויה לאישות אלא משום דראויה להריון בעינן דכתיב ונזרעה זרע מי שדרכה להזריע יצתה זו שאין דרכה להזריע. ודע דלפי סברא זו דר"נ נ"מ אליבא דהילכתא היכא דהיו לו אשה ובנים דאינו משקה לאיילונית משום דאע"ג דראויה לאישות מ"מ מיעטה הכתוב דכתיב ונזרעה זרע. והא דלא נקט ר"נ מילתיה אליבא דהלכתא משום דבמתני' לא הוזכר דין זה דהיכא דהיו לו אשה ובנים דאליבא דחכמים שותה. מש"ה נקט למילתיה אליבא דר"א ומינה ילפינן לדידן אליבא דחכמים. ולפי זה אני תמיה במה שפירש"י ז"ל בסוגיית הגמרא (דף כ"ד) דאותיבו לר"נ מהברייתא ותירץ אנא דאמר כי האי תנא דתניא רשב"א אומר אילונית לא שותה ולא נוטלת כתובה כו' ופירש"י וז"ל אנא דאמרי כי האי תנא דאית ליה עקרה וזקנה שותות מדלא נקט אלא איילונית ונסיב לה מונקתה ונזרעה זרע ולא משום דאינה ראויה לקיימה אלמא כר"א ס"ל דיכול לישא אחרת ולפרות ולרבות ואפ"ה איילונית לא ע"כ. ולא ידעתי מי הגיד לו לרש"י דרשב"א ס"ל כר"א ולא כחכמים. והנראה אצלי דהברייתא בתחלה הביא מחלוקת ר"א וחכמים ברובא שנשא עקרה וזקנה ואין לו אשה ובנים דר"א אמר דשותה וחכ"א דאינה שותה ואח"כ אמרו מה שאין בו מחלוקת דהיינו אבל המקנא וכו' והרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים כו' וכל אלו הם הלכות פסוקות ואח"כ שנה איילונית או שותה או לא נוטלת כתובה ומיירי ביש לו אשה ובנים. ומאי דלא נקטה בהדי עקרה וזקנה משום דהתם מיירי בהלכות פסוקות שאין בהם מחלוקת ואיילונית אף שיש לו אשה ובנים רשב"א חולק ומש"ה נקטי לה בבבא בפני עצמה. ובזה נסתלקה קושית התוס' שהקשו וז"ל תימה אמאי לא תנא איילונית בהדי עקרה וזקנה ע"כ. והתלמוד הקשה לר"נ מחלוקה זו דקתני בברייתא ואיילונית או שותה או לא נוטלת כתובה דמיירי ביש לו אשה ובנים והיא דברי הכל אלמא לא דרשינן מי שדרכה להזריע דאי דרשינן כי נמי יש לו אשה ובנים מאי הוי הא אין דרכה להזריע ואינה שותה ותירץ ר"נ אנא דאמרי כרשב"א דתניא כו' ורשב"א בא לחלוק על מה ששנו בברייתא ואיילונית שותה דמיירי ביש לו אשה ובנים וקאמר דליתא דאיילונית אף שיש לו אשה ובנים אינה שותה לפי שאין דרכה להזריע. זה נ"ל שהוא פשט הסוגיא:
ולפי הנ"ל דר"נ כבר ידע דמילתא דרשב"א במחלוקת היא שנויה אלא דס"ל דהלכתא כרשב"א דפשטיה דקרא הכי משמע דהתורה הקפידה שתהיה ראויה להזריע ומתני' קשיתיה דקתני איילונית בהדי זקנה ושאינה ראויה לילד ובכולהו נחלקו ר"א וחכמים. אלמא סתמא דמתני' לית לה דרשא זו דונזרע זרע. לזה נדחק ואמר דליתא דאיילונית דקתני במתני' היא מילתא באנפי נפשה ובזה אין מחלוקת בדבר דאינה שותה משום דבעינן שדרכה להזריע ואפילו ביש לו אשה ובנים. ומחלוקתם הוא בזקנה ועקרה ואין לו אשה ובנים. וע"כ אית לן למימר דר"נ לפסק הלכה הוא דאתא. דאי לא לא ידעתי מי דחקו לר"נ לדחוקי מתני' דקתני איילונית בהדי זקנה ולמימר דאילונית נשתנה דינה ואין דינה כזקנה ועקרה מאחר דהוא מודה דאיכא תנא דס"ל דאיילונית ועקרה דינן שוה. אלא ודאי כדכתיבנא דר"נ ס"ל דהלכתא כרשב"א דברייתא וכי היכי דלא תיקשי ליה סתמא דמתני' בא ליישבה אליבא דהלכתא ולפי זה אני תמיה על רבינו ז"ל דפסק דאיילונית שותה דנהי דחכמים דברייתא ור"ע ור' ישמעאל הכי ס"ל מ"מ כיון דר"נ דהוא מריה דתלמודא ס"ל דהלכתא כרשב"א ולא מצינו מי שיחלוק על ר"נ בפסק זה למה לא נפסוק כר"נ וצ"ע:
ודע שראיתי לרבינו בפירוש המשנה דברים תמוהים בעיני וז"ל ור"א אומר מ"ש בתורה ונקתה ונזרעה זרע ר"ל תקון זריעה שתלד בריוח אם היתה מנהגה שתלד בצער או תלד זכרים אם היתה מנהגה שתלד נקיבות ולפיכך לפי דעתו איילונית וזקנה שותות וא"ת שבעלה עמה באיסור מפני שהוא נמנע מפריה ורביה ולא ישקנה מזה הטעם ה"ז אינו אמת שהוא יכול לישא אשה אחרת וחכ"א ונקתה ונזרעה זרע את שראויה להזריע ואין הלכה כר"א והלכה כחכמים עכ"ל. והנה כפי דרכו נ"ל דר"נ סובר דבין ר"א בין חכמים כולהו דרשי ונזרעה מי שדרכה להזריע אלא דר"א סבר דלא ממעטינן מקרא דונזרעה אלא איילונית דלאו בת הריון היא אבל זקנה ועקרה לא ממעטינן וחכמים ס"ל דאף זקנה ועקרה ממעטינן מקרא דונזרעה זרע משום דס"ל לר"נ דליכא תנא דלא דריש קרא דונזרעה למיעוטא. והקשו עליו מהברייתא דקתני איילונית דשותה הרי דאיכא מאן דס"ל דלא ממעטינן מקרא דונזרעה שום דבר. ותירץ אנא דאמרי כי האי תנא שהוא רשב"א דלא ממעט מקרא דונזרעה אלא איילונית דוקא. ואני תמיה לפי פירושו דס"ס מה תירץ ר"נ אנא דאמרי כרשב"א כו' דכיון דע"כ איכא תנא דלא דריש לקרא דונזרעה למיעוטא מי דחקו לר"נ לומר דר"א אזיל בשיטת רשב"א אימא דר"א אית ליה כתנא דברייתא דאינו ממעט מקרא דונזרעה שום דבר. והכא ליכא לתרוצי כמ"ש לעיל דר"נ לפסק הלכה קאתי דהא מחלוקת זו דר"נ לא נ"מ מידי אליבא דחכמים אלא אליבא דר"א ופשיטא דלית הילכתא כר"א. וכיון שכן מי דחקו לומר דר"א ס"ל כרשב"א ולומר דס"ל לר"נ דתנא דברייתא ורשב"א פליגי אליבא דר"א דתנא דברייתא ס"ל דלר"א קרא דונזרעה לא אתא למיעוטא ורשב"א ס"ל דלר"א נמי קרא דונזרעה זרע אתא למעט אילונית. הנה מלבד הדוחק עדיין לא הועלנו כלום דס"ס קשה מי דחק לר"נ לפרושי מתני' אליבא דרשב"א ולא אליבא דתנא דברייתא. עוד קשה דלפי זה רבינו ז"ל פירשה למתני' אליבא דתנא דברייתא דאית ליה דר"א לא דריש קרא למיעוטא וזו מנין לו מאחר דר"נ פירשה למתני' אליבא דרשב"א:
עוד זאת אדרש דלפי דברי רבינו ז"ל חלוקה זו דתנא בברייתא הרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים דשותה אתיא דלא כמאן. דאי ר"א אפילו אין לו. ואי רבנן כיון דאינהו דרשי לקרא למעט מי שיש לו אשה ובנים מה יתן ומה יוסיף. ואולי יאמר הרב שהיא סברא שלישית. ומה שהביאו לרבינו לכל זה הוא לפי שלא ראה במתני' חילוק זה דאם יש לו אשה ובנים או אין לו ומש"ה ס"ל דמתני' בכל גווני מיירי וחכמים ס"ל דאפילו יש לו אינה שותה משום דבעינן ונזרעה. ור"א חולק אפילו באין לו אשה ובנים. ותנא דברייתא ס"ל כר"א דקרא לא אתא למעט אך פליג עליה במאי דקאמר יכול הוא לישא אשה אחרת. ולפי זה סברת חכמים דמתני' לא הוזכרה בברייתא כלל דמאי דתני בברייתא והרובא וכו' ואין לו אשה ובנים דאינה שותה לאו סברת חכמים דמתני' היא אלא סברת תנא דברייתא דאית ליה סברא שלישית. ולפי סברת ר"נ נמי תנא דברייתא היא סברא שלישית דהא אליבא דר"נ ר"א בעקרה וזקנה אפילו אין לו אשה ובנים שותה ואליבא דחכמים אפילו יש לו אשה ובנים שותה ותנא דברייתא פליג עליה דר"א בתרתי חדא בעקרה וזקנה שאין לו אשה ובנים דאליבא דר"א שותה ואליבא דתנא דברייתא אינה שותה. וזאת שניה באיילונית ויש לו אשה ובנים דלר"א אינה שותה ולתנא דברייתא שותה. וכן פליג תנא דברייתא עם חכמים דמתני' בחדא דהיינו בעקרה זקנה ואיילונית ויש לו אשה ובנים דלחכמים דמתני' אינה שותה ולתנא דברייתא שותה. והנך רואה כמה יש מהדוחק בפירוש זה דפירש רבינו בפירוש המשנה. עוד אני תמיה דאיך יתכן דחכמים ימעטו עקרה וזקנה מקרא דונזרעה והרי גבי יבום דכתיב אשר תלד לא ממעטינן אלא איילונית דוקא אבל זקנה ועקרה עולה לחליצה וליבום וכתב הרב הנמוקי בספ"ק דיבמות דטעמא דמילתא משום דהא כמה עקרות וזקנות מצינו שנפקדו וראויות להקים שם משא"כ באיילונית וא"כ אמאי ממעטינן הכא זקנה ואיילונית. וראיתי לרבינו פ"ו מה' יבום דין ח' שכתב דטעמא דאיילונית הוא מפני שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה. וא"כ אפשר דס"ל דכי היכי דגבי דידיה דכתיב ולא ימחה שמו ואמרינן פרט למי ששמו מחוי לא ממעטינן אלא סריס חמה שלא היתה לו שעת הכושר. ה"נ גבי מיעוטא דאשר תלד לא ממעטינן אלא מידי שלא היתה לה שעת הכושר. אבל הכא גבי סוטה ממעטינן אף שהיתה לה שעת הכושר. והנך רואה איך רבינו בחיבורו חזר בו ממ"ש בפי' המשנה שהרי כפי מ"ש בפירוש המשנה אליבא דחכמים דפסק הלכה כמותם עקרה וזקנה אף שיש לו אשה ובנים אינה שותה והדברים פשוטים שרבינו בחיבורו חזר בו ממ"ש בפירוש המשנה:
ודע דבירושלמי איתא כדברי רבינו בפירוש המשנה והכי איתא התם איילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד לא שותות ולא נוטלות כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע הראויה להזריע זרע יצתה זו שאינה ראויה להזריע זרע התיבון הרי אלמנה לכ"ג הרי היא ראויה להזריע זרע שניא היא דכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו תמן תנינן ממזר פוסל ומאכיל והכא את אומר הכין א"ר תנחומא תמן זרע אין לה מ"מ ברם הכא ונזרעה זרע כשר ולא פסול עד כאן. והעתקתי כל דברי הירושלמי לפי שנראה דס"ל דטעמא דאלמנה וגרושה ודכוותה הוא משום דכתיב ונזרעה זרע ובעינן זרע כשר ולא זרע פסול והנה זה דבר חדש ומ"מ למדנו שדברי רבינו הם על פי הירושלמי:
והנה בטעמא דמילתא כפי הנראה מדברי רש"י בפירוש המשנה הוא דטעמא דכל הני הוא משום דבעינן אשה הראויה לקיימה וכדאיתא בספרי כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר ומכתוב זה ממעטינן אלמנה לכ"ג ודכוותה וכן חלוצה אף שאסורה מד"ס. וכן נמי מעוברת חבירו ומינקת אליבא דר"מ וכן איילונית וזקנה ועקרה נמי דהא כופין אותו להוציא. ומכאן יש להכריח מ"ש הראשונים ז"ל דאף דקי"ל כר' יהושע דאמר היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו ואיפסיקא הלכתא התם בפרק הבא על יבמתו כר"י. מ"מ ליכא כפייה היכא דנשא אלא במי שלא קיים פריה ורביה אבל מי שקיים נהי דאיכא מצוה מד"ס ליקח אשה בת בנים אך ליכא כפייה. ואף דנימא דאיכא כפייה היינו קודם שנשא אבל אחר שנשא ליכא כפיה אלא במי שלא קיים. וזהו דהכא היכא דיש לו בנים חשיבא ראויה לאישות היכא דנשא זקנה ואיילונית אך היכא דאין לו אשה ובנים לא חשיבא ראויה לאישות. והא דלא חשיב הכא קטנה ורבינו בפרק ט"ו מהלכות אישות נקט קטנה בהדי עקרה ואיילונית. הא לא קשיא כלל משום דקטנה אף חכמים מודים דלא מימעיט משום דאינה ראויה לאישות כיון דלאחר זמן ראויה לאישות דומיא דמעוברת ומינקת דס"ל דכיון דיכול לגרשה ולהחזירה לאחר זמן ראויה לאישות קרינן בה. ועוד דאעיקרא דדינא קטנה מטעם אחר מימעיט ואפילו יש לו אשה ובנים מדכתיב אשה פרט לקטנה וכמ"ש רבינו בפירקין דין ב' וג' יע"ש:
ויש דקדק דגבי מעוברת ומינקת חשיב אליבא דרבנן ראויה לאישות משום דיכול לגרשה ולהמתין כ"ד חדש ואח"כ יחזירנה. והכא אמאי קאמרי דאינה ראויה לאישות הרי בידו לקיימה שישא אשה בת בנים. תירץ הרב תוי"ט דשאני מי שאין לו אשה ובנים דטעמא הוא משום דמיפקד אפריה ורביה ולהחזיק מצוה מן התורה אסרו איילונית והדומות. אבל מעוברת ומניקה אינו אלא מפני חשש התינוק ולא הוי אלא תקנה בעלמא ולא החמירו בה יע"ש שהאריך קצת בזה. והנה כפי מ"ש התוספות בפרק החולץ (דף ל"ו) דמדתנן הכא וחכ"א יכול הוא להפרישה ולא קתני להוציאה משמע דלא בעיא גט והטעם דכיון דאסירא ליה מדאורייתא משום סוטה לא בעיא גט וכ"כ שם הרא"ש ז"ל. והוסיף עוד טעם דמאיסא ליה שהרי קינא לה ונסתרה. וא"כ יש לחלק דשאני התם גבי מעוברת ומניקה דחשיבא ראויה לאישות דהא לא מיחסרא שום דבר אלא הפרשה בעלמא אבל זקנה ועקרה כופין אותו להוציא עד שיקח אחרת וכל זמן שאינו לוקח אחרת אינה ראויה לאישות. אלא שיש לדקדק לפי זה דאי אמרי' דטעמייהו דרבנן הוא משום דלא בעיא גט אבל אי הוה בעיא גט אף חכמים היו מודים דאינה שותה. א"כ אכתי קשה דמעוברת ומניקה אמאי שותה היא בשעת קינוי לא היתה ראויה לאישות והיה חייב להוציאה בגט ואנן בתר שעת הקינוי אזלינן וכדאיתא בירושלמי בר"פ ארוסה והביאו רבינו בפירקין דין י"א וז"ל לא היו לו בנים ולא אשה כו' ונולד לו בן מגרושתו בין קינוי לסתירה כבר נדחית האיילונית מלשתות. הרי דכל דבשעת קינוי אינה ראויה לאישות ובשעת שתייה ראויה לאישות אינה שותה משום דבתר שעת הקינוי אזלינן. וא"כ במעוברת ומניקה בשעת הקינוי היה חייב להוציאה בגט שהרי לא היתה אסורה עליו וגם לא מאיסא גביה שהרי עדיין לא נסתרה. ומיהו יש לחלק ולומר דשאני הכא גבי מעוברת ומניקה דאנן משעת קינוי ידעינן דבשעת שתייה היא ראויה לאישות משום דלא בעיא גט וא"כ לא שייך הכא לומר כבר נדחית מלשתות. אבל גבי מי שאין לו בנים בשעת קינוי לא ידעינן אם יהיו לו בנים בשעת שתייה ומש"ה אף שנולדו לו בנים אמרינן כבר נדחית מלשתות. ואף שחילוק זה שכתבנו ניתן להאמר מ"מ בירורן של דברים הם דחכמים אף שהיא צריכה גט חשבי לה ראויה לאישות מאחר שבידו לחזור ולקחתה אחר הגט שהרי התוס' ס"ל דה"נ צריך להוציאה בגט ומאי דנקטו חכמים לשון הפרשה הוא דלשון הפרשה משמע הכי ומשמע הכי וכ"כ שם הרא"ש ואף לסברת ר"י מאורליינ"ש דאית ליה דלשון הפרשה הוא דלא בעיא גט לאו למימר דטעמייהו דחכמים תליא בהכי אלא דחכמים קושטא דמלתא נקטי דאינה צריכה גט מהטעמים שכתבו התוס' והרא"ש אבל לעולם דאף אם היתה צריכה גט היתה שותה דראויה לאישות היא דהא רבי מאיר לא קאמר דאינה ראויה לאישות אלא משום דלא יחזיר עולמית וכדאיתא בגמרא וא"כ לדידן דמחזיר לאחר כ"ד חדש שותה דראויה לאישות קרינן בה וא"כ חזרנו למה שחילק הר"ב תוי"ט. ודע דכל מ"ש הוא לסברת רש"י אך דעת רבינו הוא דטעמא דכל הני הוי משום דבעל ביאה אסורה וכמ"ש בפירוש המשנה וכן נראה כאן בחבורו בפירקין דין ט'. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל בפירקין דין ח' שהאריך בזה יע"ש): ומ"ש רבינו שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע וכו'. לא כתב כל זה אלא לאיילונית דסמיך ליה דסד"א דהוה ממעטינן לה מקרא דונטמאה אבל זקנה ועקרה בלאו האי טעמא לא מימעיט מקרא שהרי לא מצינו מי שימעט מכתוב זה דונזרעה אלא איילונית דוקא. ויש לדקדק בדברי רבינו במ"ש שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד כו' דמשמע דאי ה"א דקרא מיירי אף במי שאינה ראויה לילד היה הדין משתנה וזה אינו שהרי אף לר"ע דאמר שאם היתה עקרה נפקדת אין אנו ממעטים איילונית אלא אמרי' דקרא לברכה הוא דאתא. ונראה דזהו כוונת הראב"ד שהשיגו לרבינו וז"ל פי' לא הקפידה תורה שתהא האשה הזאת ראויה לילד ע"כ, כלומר שהכתוב לא בא למעט אלא לברכה הוא דאתא. ובא להשיג שאין דברי רבינו מכוונים. ועוד אפשר לומר דרבינו ס"ל דאף מי שמיעט מכתוב זה איילונית מודה הוא דקרא לברכה הוא דאתא דהא פשטיה דקרא הכי הוא אלא דאליבא דר"ע דהכתוב מדבר במי שאינה ראויה לילד כגון עקרה נפקדת א"כ מינה שמעי' דאיילונית דליתא בכלל ברכה אינה שותה שהרי כבר כתבנו לעיל בשם הנמוקי דטעמא דממעטינן גבי יבמה מדכתיב אשר תלד איילונית ולא ממעטינן זקנה ועקרה הוא משום דבזקנה ועקרה מצינו שנפקדו וא"כ כיון דאיילונית אינה בכלל ברכה אינה שותה אבל רבי ישמעאל סבירא ליה דהכתוב אינו מבטיח למי שאין דרכה לילד שתלד אלא הכתוב מדבר במי שדרכה לילד אלא שאם הוא בצער שתלד בריוח וא"כ לא מצינו למעט איילונית לפי שאינה בכלל ברכה שהרי עקרה נמי אינה בכלל ברכה והכתוב אינו מדבר אלא במי שראויה לילד ולפי זה אתו דברי רבינו בדקדוק. ומאי דאמרינן בגמרא האי ונקתה ונזרעה זרע מאי עבדי ליה ומשני לכדתניא כו' הכוונה היא דאתי כרבי ישמעאל והראב"ד בא להשיג דזה אינו אלא אף לר"ע דאמר דהכתוב מיירי במי שאינה ראויה לילד לא ממעטינן איילונית משום דלא הקפיד הכתוב בזה אלא אם הוא אפשרי ונזרעה זרע. ומ"מ דברי מרן שכתב על דברי הראב"ד הללו וז"ל ופשוט הוא שזהו פירוש דברי רבי ישמעאל ור"ע ע"כ. לא יכולתי להולמם דאם הרב הבין דלרבינו ר"ע ור"י אינם ממעטים איילונית א"כ דברי רבינו אינן מדוקדקים ושפיר השיגו הראב"ד. ואי ס"ל דדברי רבינו ז"ל הם מדוקדקים ואליבא דר"ע ממעטינן איילונית א"כ היכי קאמר על דברי הראב"ד זה פשוט שזהו פירוש דברי ר"ע ור"י דנהי דלהראב"ד זהו פירוש דברי ר"ע ור"י אבל לרבינו החילוק רב ביניהם. באופן שלא יכולתי לירד לסוף דעת מרן וצ"ע:
ודע שיש עדיין קצת נשים דאיכא איסור בלקיחתן ולא הוזכרו במשנה. והנה קטלנית לא הוזכרה במתני' ואליבא דרבינו דס"ל דקטלנית אין כופין אותו להוציא פשיטא לי דשותה שהרי לא אמרו כאן דאינה שותה אלא במי שכופין אותו להוציא. ואף למ"ד דגם בקטלנית כופין נראה דהכא שותה דכיון דאין איסורה כי אם משום סכנה ראויה לאישות קרינן בה ואע"ג דבמעוברת ומינקת משום סכנה הוא שאני סכנת הולד מסכנת עצמו שהוא רוצה לחבול בעצמו והיכא דנשא אשה בתוך שלשה חדשים נראה לדידן דקי"ל כחכמים במעוברת כל שכן בנשא אשה בתוך שלשה חדשים דהא איכא סברת רבינו דאית ליה דאין כופין אותו להוציא ולר"מ נמי אפשר דלא קניס אלא מעוברת ומינקת וכן כתבו התוספות (דף כ"ה) וז"ל דוקא מעוברת אינה שותה אבל ניסת בתוך שלשה חדשים מאי דהוה הוה ותו לא קנסינן ליה וקרינן ביה אשתו הראויה לו ע"כ. ונראה דכל זה לא איצטריכו אלא אליבא דר"מ:
ויש להסתפק במעוברת ומינקת חבירו והוא כהן דאינו יכול להחזירה דהא טעמייהו דרבנן הוא משום דיכול להחזירה והכא אין יכול להחזירה. והנה כפי מ"ש לעיל דהכא לא בעיא כי אם הפרשה ולא בעיא גט א"כ אף בכהן משקה אותה אך כפי הצד האחר דה"נ בעיא גט יש להסתפק בכהן אם תשתה. וראיתי בתוס' שכתבו ובכהן אפילו לרבנן אינה שותה דמסקינן בפרק החולץ אפילו לרבנן יוציא בגט ע"כ. ומיהו עדיין יש לצדד טובא בדין זה אם רבינו מודה בו דאפשר דדוקא מאן דבעי ראויה לאישות ס"ל דבכהן אינה ראויה לאישות כיון דבעיא גט אבל לרבינו דס"ל דטעמא הוא משום דאינו מנוקה מעון וס"ל דאליבא דרבינו לא חשיב עון אלא ביאה האסורה לעולם א"כ אפילו כהן לא בעל ביאה האסורה לעולם ומה שהוא אסור בה לאחר זמן הוא מחמת דבר שנתחדש בה דהיינו הגירושין והדבר צריך אצלי תלמוד:
ודע דאף שהארכנו [לעיל] בביאור סברת רבינו דמאי זה טעם מיעט מי שאין לו אשה ובנים ונשא זקנה שלא תשתה. עדיין לא נתקררה דעתי בכל מ"ש דאי טעמו הוא משום דבא ביאה אסורה שמיעט אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה מטעמא דאיסור ביאה וכמ"ש בדין ט' לפיכך כו' והוצרך לומר דין זה בנישואין לומר דמש"ה אינה נוטלת כתובה משום דהיו נישואין בעבירה ולא שהנישואין בעצמן גורמין שלא יהיה לה כתובה דהא בפרק אלמנה ניזונית אמרי' אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה יש להם כתובה אלא דהכא כיון דמחמת נישואין אלו אינה שותה אינה נוטלת כתובה ואע"ג דבא עליה לאחר שנסתרה נוטלת כתובה אע"פ שהיא היתה סבה שלא תשתה מ"מ הנישואין בהיתר היו אבל כל שהנישואין באיסור כיון שאינה יכולה לשתות אינה נוטלת כתובה. וכ"ת אמאי נקט רבינו אפילו שניה הא שניה קי"ל דבין הכיר בה בין לא הכיר בה אין לה כתובה ולא תנאי כתובה יש לומר דאיצטריך לומר דאין לה תוספת דשניה יש לה תוספת כמ"ש רבינו רפכ"ד מהלכות אישות וזה שנשא שניה ואינה יכולה לשתות דינה כדין מי שזינתה תחת בעלה דאין לה שום דבר וכן מ"ש במעוברת ואין כאן עבירה הוא לאפוקי סברת ר"מ דאית ליה דאינה שותה משום עבירה וכן מ"ש דאם אין לו אשה ובנים דאינה שותה היכא דנשא עקרה נראה דהוי מה"ט. אך מה שאני תמיה בזה הוא ממ"ש בדין י"א היו לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה ע"כ, ואי טעמא דהך הוא משום עבירה כי נראית לשתות מאי הוי והלא בעלה אחר שנסתרה אינה שותה התם טעמא הוא משום דאינו מנוקה מעון וכמבואר ואם רבינו ס"ל דטעמא דהני לאו משום עבירה אלא משום דאינה ראויה לקיימה וקצת סמך יש לזה ממתני' דר"פ ארוסה דלא תנא דינא דמעוברת ודאיילונית בתר בבא דאלמנה וכמו שהקשו שם התוס' (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל בריש דין זה) לא ידעתי מהיכן הוציאו רז"ל דין זה דאם מדכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות זה לא יתכן דא"כ תקשי קרא למאי אתא דאי לאלמנה לכ"ג ת"ל דאינו מנוקה מעון ואפילו שלא היתה נשואה לו כל שבא ביאה אסורה אין המים בודקין ולומר שהכתוב בא להפסידה כתובה זה לא יתכן דהא כתובה מן התורה ליכא וכמ"ש התוספות (דף כ"ח) (עיין בדברי הרב המחבר פ"ב מהלכות אלו דין א') וכ"ת דאיצטריך קרא לנשא אשה ולא בא עליה שלא עשה איסור ואפ"ה אינה שותה משום דאינה ראויה לאישות ג"ז לא יתכן הא בעינן שיקדים שכיבת בעל לשכיבת בועל. ואולי ס"ל לרבינו דהני תקנת חכמים נינהו משום דאינה ראויה להיות אשתו ובמעוברת קי"ל דלא תקנו חכמים שלא תשתה משום דיכול להחזירה אבל בזקנה ועקרה תקנו שלא תשתה אבל משום עבירה לא נגעו בהני משום דאין ביאתם אסורה מחמת עצמם אלא מעוברת משום ולד ועקרה לפי שאין לו בנים. ור"א דסובר דאף מעוברת אינה שותה לאו משום עבירה הוא אלא משום דאינה ראויה לאישות וחכמים נחלקו עליו ואמרו שהיא ראויה לאישות מאחר שיכול להחזירה אבל בנשא זקנה ועקרה ס"ל דאינה ראויה לאישות ותקנו שלא תשתה. וגם בזה לא נחה דעתי דמה ראו חכמים לתקן תקנה זו לעקור מצות שתייה שהיא מן התורה. דבשלמא מה שאמרו דאפילו ביאה האסורה מד"ס דאין המים בודקין ומי שנשא שניה אינה שותה. הא לא קשיא דעילה מצאו דהכתוב הקפיד שלא יהיה בבעל עון ביאה ובאו חז"ל ואמרו דגם עון הביאה שהיא מדבריהם הוי בכלל. אבל תקנה זו דבעינן שתהיה ראויה לאישות מאחר שלא נזכרו בכתוב מה ראו על ככה לתקן תקנה זו. ועוד דהנראה מדברי רבינו ז"ל בפי' המשנה הוא דלר"מ טעמא דמעוברת ומניקה דאינה שותה הוא משום עבירה דהיא ביאה אסורה וא"כ טעמא דחכמים הוא דלא חשבי לה ביאה אסורה כיון שיש לה היתר לאחר זמן. וכן נראה מדבריו בחיבורו שכתב גבי מעוברת שאין כאן עבירה. ולפ"ז כשכתב בבא דזקנה ועקרה דאינה שותה משמע שהוא מטעם עבירה. וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דאף שמתו בין קינוי לסתירה מאי הוי הרי יש כאן עבירה ואולי ס"ל דלעולם טעמא הוא משום עבירה אלא דהני דקליש איסורייהו לא גזרו אלא בשקדמה העבירה לקינוי אבל כל שהיו לו אשה ובנים בשעת קינוי ונראתה לשתות אף שמתו בין קינוי לסתירה שותה וגם לא יתכן שהרי כתב רבינו לא היו לו בנים ולא אשה הראויה לילד אלא זו האיילונית וכיוצא בה ונולד לו בן מגרושתו בין קינוי לסתירה כבר נדחית האיילונית מלשתות. משמע דאם נולד לו בן קודם קינוי היתה שותה אף שקדמה העבירה לקינוי דליכא קפידא אלא אם בשעת הקינוי יש לו בנים או לא ודאי משום לתא דעבירה נגעו בה לא ידעתי טעם לחילוק זה. סוף דבר לא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל בזה:
ודע דלסברת רש"י הדברים הם כפשטן דאיהו ס"ל דהא דאמרינן אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין לא מיירי אלא בעון דבא עליה אחר שנסתרה דבהא הוא דמיירי קרא דונקה האיש מעון אבל משום עבירה אחרת אפילו בא על ל"ו כריתות שבתורה המים בודקין אותה וכמו שהארכנו בזה (*א"ה תמצאנו לעיל בדברי הרב המחבר לעיל בפירקין דין ח' יע"ש) וטעמא דהני דר"פ ארוסה הוא משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לקיימה הכתוב מדבר והוסיפו עוד לומר דאפילו מי שאינו ראויה לקיימה משום גזירה מד"ס כגון מעוברת ומניקה וזקנה ועקרה ג"כ אינה שותה משום דאינה ראויה לקיימה ואין קפידא בזה אלא בשעת קינוי דכל דבשעת קינוי היתה ראויה לקיימה כגון שהיו לו בנים או אשה קודם הקינוי ומתו בין קינוי לסתירה היתה שותה אבל אם נולד לו בן או שנשא אשה בין קינוי לסתירה אינה שותה שכבר נדחית מלשתות בשעת קינוי:
ומ"ש רבינו אע"פ שהיא זקנה או עקרה או איילונית ואינה ראויה לילד הנה בפירוש עקרה ואיילונית ושאינה ראויה לילד כתב רש"י בפ"ד דעירובין (דף מ"ז) וז"ל עקרה מחמת מזל שכבר נשאת לשלשה בני אדם ולא ילדה להן והוחזקה עקרה איילונית ממעי אמה ויש לה סימנין שאין לה שערות ולא דדין וכו' ושאינה ראויה לילד מחמת משקה סם ע"כ. ובפ"ה דכתובות (דף ס') פירש"י שאינה ראויה לילד שנעקר בית הריון שלה ובפ"ד דיבמות (דף מ"ב) פי' עקרה שנעקר רחמה וניטלה האם שלה ושאינה ראויה לילד לאיתויי סומא או חולה וכתב רש"ל וז"ל נ"ב פירוש שע"י חולי נתקלקל ההריון אבל היא גופה אינה חולה ע"כ. ובפ"ד דסוטה (דף כ"ד) פי' שאינה ראויה לילד ששתתה כוס של עיקרין והתוס' שם (דף כ"ה) ד"ה שאינה הקשו לרש"י שפירש דשאינה ראויה לילד ע"י כוס של עיקרין מההיא דכתובות דקתני עקרה ושאינה ראויה לילד אלמא שאינה ראויה לילד לאו עקרה ולפירש"י שתתה כוס של עיקרין היינו עקרה ע"כ. ולא ידעתי אמאי לא השגיחו במה שפירש רש"י בעירובין דעקרה היא מחמת מזל או יהיה פירושו כמו שפירש"י ביבמות שנעקר רחמה. והנראה דהתוס' בסוטה הבינו דמה שפירש"י דשאינה ראויה לילד היינו ששתתה כוס של עיקרין הוא ליישב סוגיית הגמרא דקאמר א"ר נחמן מחלוקת בעקרה וזקנה וכו' ובמתני' לא הוזכר עקרה ומש"ה פירש"י דשאינה ראויה לילד דמתני' היינו שתתה כוס של עיקרין דהיינו עקרה ומש"ה הקשו לרש"י דבכתובות תני עקרה ושאינה ראויה לילד אלמא לאו חדא גוונא נינהו. אבל כבר הוכחנו דרש"י סבירא ליה דעקרה הוא מחמת מזל או שנעקר רחמה והתוס' פירשו דשאינה ראויה לילד היינו כגון ההיא דאמרינן בפרק יש נוחלין (דף קי"ט) נשאת בת ארבעים שנה שוב אינה יולדת. עוד כתבו פירוש אחר דשאינה ראויה לילד היינו כההיא דאמרינן בספ"ג דיבמות (דף ל"ד) כל ששהתה אחר בעלה עשר שנים ולא היתה דעתה לינשא שוב אינה יולדת. ולפי דברי התוס' עקרה היא ששתתה כוס של עיקרין. ודע דמה שפירש רש"י שם בעירובין הוא על פי הסוגיא דפ"ו דיבמות (דף ס"ד) ואיכא מ"ד בתרי הויא חזקה ואיכא מ"ד בתלת הויא חזקה יע"ש ומדברי הריב"ש בתשובה סימן ט"ו נראה דס"ל דעקרה היא שהוחזקה שלא ילדה לשני בני אדם אלא דס"ל דאינו מחמת מזל אלא מחמת חולי יע"ש: