משנה למלך על משנה תורה, הלכות נזירות· רבי יהודה רוזאניס
פרק ג · הלכה יח
האומר הריני נזיר כשער ראשי כו'. תנן בפ"ק דנזיר דף ח' הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים וכו' (עיין בכ"מ). ויש לתמוה לפי מה שכתבנו לעיל בשם רש"י דנזיר עולם אליבא דכ"ע מגלח אחת לשלשים יום א"כ היכי קאמר רבי אין זה מגלח אחת לשלשים דהן לו יהי שלא יהיה פירוש דבריו דנזירות בתר נזירות קבל אלא נזירות ארוך כמנין שער ראשו מ"מ הוי דינו כדין נזיר עולם שמגלח אחת לשלשים. וסבור הייתי לומר דאליבא דרבי האומר הריני נזיר כעפר הארץ דינו כדין האומר הריני נזיר אלף שנים שאינו מגלח לעולם וטעמא דדוקא האומר כל חייו או לעולם אין קצבה לנזירותו לפי שאף אם יצוייר שיחיה האדם אלף שנים הרי זה אמר כל חייו ונמצא שאין קץ לנזירות אבל האומר הריני נזיר אלף שנה הוא כבר נתן קצבה לנזירותו אלא שהדבר הוא מהנמנע שיחיה האדם אלף שנה נמצא דמה שאין קצבה לנזירות זה אינו מצד לשונו וכן האומר הריני נזיר כשער ראשי הוא נתן קצבה לנזירות אלא שהדבר נמנע לפי ששערות ראשו מרובין משני חייו. אך ראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב דאליבא דרבי האומר נזיר כשער ראשי מגלח אחת לי"ב חודש כדין נזיר עולם הרי דס"ל דכשער ראשי הוי דבר שאין לו קצבה וסמך יש לדבריו בדף ז' דמדמו בגמ' האומר הריני נזיר כשער ראשי לאומר הריני נזיר כל ימי חיי דכולהו הוו דבר שאין לו קצבה. אשר על כן נ"ל לומר דרש"י ז"ל ס"ל כסברת התוס' דנזיר עולם דוקא מקל אבל אינו מגלח לגמרי ובגילוח הוא דפליגי ת"ק ורבי דת"ק סבר דנזירות בתר נזירות קבל ומש"ה מגלח לגמרי אחת לשלשים ורבי ס"ל דנזירות ארוך קבל ואינו מגלח לגמרי אלא מקל בתער כמו נזיר עולם והיינו לא אמרו אלא דין הגילוח ולא הזכירו הבאת הקרבנות וטעמא משום דלהבאת קרבנות אין חילוק ביניהם דאף אם נאמר דנזירות קביל עליה מ"מ כל שלשים יום מביא קרבן תגלחת:
תו תנן התם הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה וכו' רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו, ופירש"י דאמרי' נזירות כמנין גרעיני חרדל שבו קבל עליו ואין להם הפסקה כל ימיו. נראה דפירשה לבבא זו כת"ק דרבי דאמרי נזירות אחר נזירות קבל והתוס' כתבו ונזיר כל ימיו לרבנן דלעיל נזירות אחר נזירות ולרבי נזירות ארוך ובגמ' הקשו עלה דהך בבא ואמאי וליחזייה כאילו מלאה קשואין ודלועין ותהוי ליה תקנתא ותירצו אמר חזקיה במחלוקת שנוייה ור"ש הוא דאמר מכניס את עצמו לדבר שספקו חמור מודאו דתניא הריני נזיר ע"מ שיהיה בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד ר"ש אוסר שספק נזירות להחמיר ור' יהודה מתיר שספק נזירות להקל ע"כ. והנה ברייתא זו דכרי הובאת בפ"ב דנדרים דף י"ט ואמר רבא גבי כרי קסבר כל שספקו חמור מודאו לא מעייל נפשיה לספיקא דאילו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל ועל ספקו לא מצי מגלח ע"כ. ופירש שם הר"ן דעל ספקו לא מצי מגלח לפי שצריך לגלח על הבאת קרבנותיו ולא מצי לאתויי דלמא לא הוי נזיר ומייתי חולין בעזרה וכי תימא נהי דחטאת לא מצי לאתויי בתנאי שאין חטאת בא נדבה לייתי עולה ושלמים וליתני אם נזיר אני הרי אלו לחובתי ואם לאו יהיו נדבה דהא קי"ל דאם גלח על אחד משלשתן יצא. י"ל הני מילי בדיעבד אבל לכתחלה אינו מגלח אלא אם כן הקריב חטאתו עולה ושלמים הלכך לית ליה תקנתא לנזירות הבאה על הספק וכן כתבו שם רש"י והרא"ש דטעמא דספק נזירות חמור מודאו הוא משום דאינו יכול לגלח משום דלא מצי אתויי קרבן מספק דלמא עייל חולין לעזרה. ואני תמיה דלמה איצטריכו לומר דטעמא דאינו מגלח הוא משום דלא מצי אתויי קרבן מספק תיפוק ליה דלא מצי עביד הקפה דקא עבר אלאו דלא תקיפו ולא מצי עבר עליה מן הספק ואולי איצטריכו להך טעמא למ"ד הקפת כל הראש מדרבנן וכדאיתא בפ"ד דנזיר דף כ"ט. ומ"מ עדיין קשיא לי דאף דנימא דאין איסורו כ"א מדרבנן מ"מ הוי ספיקו חמור מודאו דלא מצי עבר אדרבנן מן הספק ואולי נאמר דס"ל דבדבר דליכא תקנתא לא גזור רבנן.
שוב ראיתי לתוס' שכתבו בשם ר"י דטעמא דלא מצי מגלח הוא משום דעביד הקפה וכמ"ד הקפת כל הראש שמה הקפה דמספק אינו יכול לדחות לאו דהקפה הלכך הוי ספיקו חמור מודאו ע"כ. שוב התבוננתי בזה ולא ירדתי לעומק דברי ר"י דהן לו יהי דלא מצי עביד הקפה משום הכי לא מיקרי ספיקו חמור מודאו דבשלמא אי אמרי' דלא מצי לגלח כלל ניחא דמיקרי ספקו חמור דאילו ודאי משלים ימי נדרו ומביא קרבנותיו ומגלח ואילו ספקו לא מצי לגלח כיון שאינו יכול להביא קרבנותיו מן הספק משום דהוו חולין בעזרה אבל אליבא דר"י דיכול לגלח לפי שיכול להביא עולה ושלמים בנדבה ויכול לגלח עליהם דקי"ל אם גילח על אחד משלשתן יצא כי לא עביד הקפה מאי הוי וכי משום דלא מצי עביד הקפה הוי ספקו חמור מודאו וכי תימא דטעמא דמלתא הוא משום דכיון דלא מצי עביד הקפה א"כ לא קיים מצות תגלחת דהא קי"ל דאם שייר ב' שערות לא עשה כלום וכיון דלא קיים מצות תגלחת לא הותר ביין ומש"ה הוי ספקו חמור מודאו שהרי אינו יכול לשתות וליטמא לעולם הא ליתא שהרי פסק רבינו בפ"ח דין ה' שאין התגלחת מעכבת ומשנזרק עליו אחד מהדמים הותר וכי תימא דר"י סבר דהלכה כסתם מתני' דפ' ג' מינים דאית ליה דלא הותר הנזיר אלא אחר מעשה כולם ולדידיה תגלחת מעכבת וכבר ראינו למרן כמה יגיעות יגע ליישב דברי רבינו דלא פסק כסתם מתני'. גם בזה לא נחה דעתי דאי ר"י ס"ל כר"א דבעי מעשה כולם למה ליה לטעמא דהקפה אף דנימא דהקפת כל הראש לאו שמה הקפה מ"מ לא הותר הנזיר ביין ובטומאה אלא אחר כל הכתוב בפרשה דהיינו אחר שיביא כל הקרבנות וחטאת אינו יכול להביא מספק לפי שאין חטאת בא בנדבה. ונראה דאליבא דר"א כל הכתוב בפרשה מעכב משתיית היין ומן הטומאה דהא אפי' תנופה דלא הוי כ"א שיירי מצוה אמרינן בגמ' דלר"א מעכבת ואף דפירש"י אחר מעשה כולם אחר קרבן ואחר תגלחת, קרבן הוא שם כולל לכל הקרבנות שחייב הנזיר. ובסוף פ' ג' מינים תנן מי שנזרק עליו אחד מהדמים ונטמא ר"א אומר סותר את הכל וכתבו התוס' ושאר המפרשים דר"א לטעמיה אזיל דאית ליה דלא הותר הנזיר ביין אלא אחר כל המעשים כולם אחר הבאת כל הקרבנות ובפ' האומר משקלי עלי דף כ"א אמרינן אמר רב פפא פעמים שחייבי חטאות ממשכנין אותם בחטאות נזיר דאמר מר כו' ואם נזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים משמע דלר"א דלית ליה האי דינא אין ממשכנין בחטאת דליכא למיחש לפשיעה כיון שאינו יכול לשתות יין. ומלבד כל זה עוד אני תמיה בדברי ר"י הללו דאמרי' התם אמר רב הונא בר יהודה לרבא הריני נזיר עולם מאי אמר ליה נזיר עולם נמי ספקו חמור מודאו דאילו ודאו הכביד שערו מקל בתער ומביא ג' בהמות ואילו ספקו לא ע"כ. ולדברי ר"י דטעמא דספקו חמור הוא משום הקפה הא בנזיר עולם לא שייך הקפה שהרי כתבו התוס' בפ"ק דנזיר דף ה' דנזיר עולם אינו מגלח לגמרי אלא מקל וא"כ לא שייך הקפה. וסבור הייתי לומר דדוקא לגבי תגלחת טהרה הוא דקי"ל דאם גלח על אחד משלשתן יצא אבל בנזיר עולם שאינו תגלחת טהרה אלא שהותר לו להיות מקל אחר שיש לו כובד אפשר שלא הותר אלא בתנאי שיביא קרבנותיו בשלמות וזה א"א שהרי חטאת אינו יכול להביא בספק שהרי אינו בא בנדבה ור"י לא איצטריך לטעמא דהקפה אלא בנזיר לזמן קצוב דקי"ל דאם גלח על אחת משלשתן יצא ויכול להביא עולה או שלמים בתנאי שאם אינו נזיר יהיו נדבה ומש"ה איצטריך לטעמא דהקפה אבל בנזיר עולם תיפוק ליה דאינו יכול להקל לפי שאינו יכול להביא חטאת ולא מצאתי גילוי בדין זה כלל. אך כבר כתבנו שדברי ר"י יש בהם מן התימה מצד עצמם ומש"ה איצטריך הר"ן לחלק בין לכתחלה לבדיעבד. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דמחלוקת זה דר"ש ור"י בהל' נזירות תלוי במחלוקת אחר שכתבנו דר"א ור"ש דר"ש אית ליה דואחר ישתה הנזיר יין הוא אחר מעשה יחידי ואית ליה שכיון שנזרק אחד מהדמים הותר וכמבואר במתני' דסוף פ' ג' מינים ומש"ה אית ליה דספק נזירות להחמיר דאין ספקו חמור מודאו שהרי יכול לקיים נדרו מספק ובהשלים הזמן היה מביא עולה או שלמים והיה מגלח עליהם והיה מותר לשתות יין ולהטמא למתים אבל ר"י סבר דאחר מעשה כולם הותר וא"כ ספקו חמור מודאו מתרי טעמי חדא דלא מצי עביד הקפה דכיון דלא מצי עביד הקפה לא הוי תגלחת ולמ"ד אחר מעשה כולם תגלחת מעכבת וכמבואר ועוד וכיון דלא מצי אתויי חטאת לא הותר ביין וטומאה וא"כ הוי ספקו חמור מודאו ומש"ה אית ליה דספק נזירות להקל אבל מה אעשה שרבינו פסק דספק נזירות להקל ופסק דואחר ישתה הנזיר הוא אחר מעשה יחידי:
ומ"מ אני תמיה לכל הפירושים דאי משום דספקו חמור אזלינן לקולא עדיין יש תיקון בדבר שיאמר אם היה בכרי זה מאה כור הריני נזיר חובה משום דבורי הראשון ואם לא היה בו מאה כור הריני נזיר נדבה והשתא בהשלים ימי נדרו יכול לגלח ולהביא קרבנותיו ויצא מכל החששות ומצינו בפ"ב דנזיר דף י"ג עלה דהפילה אשתו דאינו נזיר ואמר ר"ש יאמר אם היה בן קיימא הרי אני נזיר חובה ואם לאו הרי אני נזיר נדבה וכדאי דלר"ש בכל ספק נזירות אית ליה שיעשה תיקון זה והתוס' כאן הקשו קושיא זו ותירצו דיכול לבוא לידי חומרא כגון אם נטמא קודם שהתנה דהשתא הוי ספק נזיר טמא ואין לו תקנה דלא יוכל להביא אשם טמא על הספק שמא לא היו בו מאה כור וקא מייתי חולין בעזרה ואסור ביין ובתגלחת לעולם דנזיר טמא הוא ואינו יכול ליפטר מנזירותו אם לא בהבאת אשם וזה אין בא על תנאי אבל נטמא אחר שהתנה אז היה ודאי נזיר טמא ומייתי אשם טומאה והדר משלים נזירותו ע"כ. ולפי דברי התוס' הללו מאי דאמרינן בגמ' דספקו חמור מודאו הוא מטעם זה דשמא יטמא ולא יהיה לו תקנה לפי שאינו יכול להביא אשם מספק ונזיר עולם נמי הוא מהאי טעמא דשמא יטמא ואינו יכול להביא קרבנותיו להקל בתער:
תו אמרינן בגמ' ר"י אמר אפילו תימא ר"י התם לא נחית ליה לנזירות הכא נחית ליה לנזירות במאי לסלוקיה מיניה ופריך אמאי לא ליחזייה לקופה כאילו מלאה קשואין ודלועין ותהוי ליה תקנתא דהא ס"ד נזירות הוא דקביל עילויה ומשני ר' יהודה סבר לה כרבי דתנן רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואיזהו שמגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים ע"כ. והמתבאר מדברי רש"י והתוס' הוא דר"י ס"ל דע"כ לא קאמר ר"י ספק נזירות להקל אלא כשהספק הוא אם חל עליו נזירות מעיקרא או לא דומיא דכרי אבל היכא דעכ"פ חל עליו נזירות אלא שאנו מסופקים במספר הימים כמה ימים קבל עליו נזירות אז מודה ר' יהודה דאזלינן לחומרא דהא כיון דחל עליו נזירות אינו יכול להסתלק ממנו לפי שאינו יכול לגלח ולהביא קרבנות דשמא לא שלמו עדיין ימי נזירותו והיינו טעמא דמתני' דאמרינן דרואין כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו ולא אמרינן רואין כאילו מלאה קשואין ודלועין לקולא ודוקא אליבא דרבי דאית ליה דנזירות ארוך קבל כמלא הבית הוא דאזלינן לחומרא אבל לת"ק דאית ליה דנזירות כמנין מלא הבית קבל אז רואין את הקופה כאילו מלאה קשואין ואזלינן לקולא לכל שכל נזירות ונזירות הוא דבר בפ"ע ובהשלימו שיעור מלא הקופה דקשואין מספק לא נחית עוד לנזירות. וא"ת אף דנימא דנזירות ארוך קבל ניזיל לקולא דהא את"ל דהוי נזירות ארוך דינו כדין נזיר עולם שמגלח כל י"ב חדש או כל שלשים אליבא דרש"י ומביא קרבנותיו וא"כ נימא רואין את הקופה כאילו מלאה קשואין ובסוף י"ב חודש יגלח ויביא קרבנות דגלוח זה הוא היתר גמור ממ"נ ושוב לא נחית לנזירות מספק דטעמא דאמרינן דכיון דנחית לנזירות לא מצינן לסלוקיה הוא משום דלא מצי לגלח דדילמא עדיין לא שלמו ימי נזירותו ואינו יכול לגלח דקא עבר אלאו דתער לא יעבור אבל היכא דגלח והביא קרבנותיו בהיתר גמור נימא דשוב לא נחית לנזירות מספק הא ודאי ל"ק כלל וק"ל. וראיתי לרבינו בסוף פ"ג מהל' נזירות שכתב האומר הריני נזיר מלא הבית כו' רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ויהיה נזיר כל ימיו ויש לו לגלח מי"ב חדש לי"ב ע"כ. נראה דפסק כרבי דאית ליה דנזירות ארוך קבל ובסעיף שאחריו כתב האומר הריני נזיר כשער ראשי כו' ה"ז כמי שאמר הרי נזירות עלי כמנין שער ראשי ע"כ ודין זה הוא לת"ק דפליג עליה דרבי ודבר תימה הוא איך פסק להני תרתי דסתרן אהדדי וכבר נתעוררו בזה הרב בעל ל"מ והרב בעל תיו"ט והניחו הדבר בצ"ע יע"ש. ולפי חומר הנושא נ"ל לומר דרבינו הוקשה לו בפשטא דמתני' דהריני נזיר מלא הבית דבמאי מוקמת לה אי כר"ש קשה דהכא סתם מתני' כר"ש ובמס' טהרות סתם דספק נזירות להקל ואי כר' יהודה ומתני' רבי היא קשה ג"כ דסתם כסברתו וברישא דמתני' סתם כסברת החולק. עוד דקדק רבינו במתני' דברישא נקט כשער ראשי בכ"ף הכנוי ובמציעתא נקט מלא הבית והוה ליה למיתני כמלא הבית או ברישא נמי שער ראשי ומכח זה ס"ל לרבינו דכי היכי דלר' יהודה ס"ל דמנין שאני הכי נמי ס"ל לת"ק דיש חלוק בין אומר בכ"ף הדמיון לאומר בלא כ"ף דס"ל דאומר כשער הוה ליה כאומר כמנין דזהו משמעות הכ"ף אבל באומר בלא כ"ף אף ת"ק מודה דנזירות ארוך קבל והשתא ג' מחלוקות איכא ר' יהודה סבר דדוקא אמר מנין הוא דאמרינן דנזירות אחר נזירות קבל אבל אם לא אמר מנין אף שאמר בכ"ף אמרי' דנזירות ארוך קבל ונפקא לן הדין מלתא מדתניא א"ר יהודה הריני נזיר מנין הילקטי קייץ כו' משמע דדוקא משום דאמר מנין הא אם לא אמר מנין אף שאמר כהילקטי קייץ היינו אומרים דנזירות ארוך קבל ות"ק ס"ל דאומר בכ"ף הרי הוא כאומר מנין ואמרי' דנזירות אחר נזירות קבל אבל אם אמר בלא כ"ף כגון הריני נזיר שער ראשי או מלא הבית אף ת"ק מודה דנזירות ארוך קבל. ורבי ס"ל דאפי' אמר מנין אמרי' דנזירות ארוך קבל ומאי דאמרינן דר' יהודה סבר כרבי ומוקמי למתני' דמלא הבית כרבי הוה מקמי דידעינן דיש חלוק באומר מנין וכיון דלא הוה ידעינן חילוק זה לא היינו מחלקים ג"כ בין אומר בכ"ף אבל לאחר שידענו שיש חילוק באומר מנין יש לחלק באומר בכ"ף ולפי זה מתני' דמלא הקופה דברי הכל היא ומאי דאמרי' בגמ' סבר ליה כותיה בחדא נזירות קבל עליה כו' לא קאי עלה דמתני' דמלא הקופה דההיא ד"ה היא וכדכתיבנא אלא עלה דברייתא דמנין הילקטי קייץ דמשמע דוקא משום דאמר מנין הא אם לא אמר מנין אף שאמר בכ"ף אנו אומרים דנזירות ארוך קבל על זה הוא דקאמר דסבר ליה כותיה בחדא דאף שאומר בכ"ף ס"ל לר' יהודה כרבי דנזירות ארוך קבל ופליג עליה באומר מנין בפירוש אבל לעולם דמתני' דמלא הקופה ד"ה היא ומש"ה רואין אותה כאילו היא מלאה חרדל אף לר' יהודה דאית ליה דספק נזירות להקל דכיון דנזירות ארוך קבל במאי לסלקיה וכדאיתא בגמרא:
תו אמרינן בגמ' ור' יהודה מי סבר לה כרבי והתניא הריני נזיר כמנין ימות החמה א"ר יהודה מעשה היה כיון שהשלים מת אי אמרת בשלמא נזירות קביל עילויה היינו טעמא דכיון דהשלים מת אלא אי אמרת חדא נזירות קבל עילויה מי הוי השלמה כלל ע"כ. והתוס' פירשו בהכרח זה ב' פירושים הא הוא דלא שייך לשון השלמה אלא היכא דקבל עליו הרבה נזירות אבל היכא דהוא נזירות ארוך לא שייך השלמה כלל ועוד כתבו דמדהביאו דברי ר' יהודה עלה דמלתא דת"ק משמע דהשלמה דר' יהודה הויא דומיא דת"ק דאי לא הוי מעשה לסתור. ורש"י פירש דלרבי האומר הריני נזיר כמנין ימות החמה צריך להיות נזיר שס"ה פעמים שס"ה יום וכן פירש לקמן עלה דההיא דהריני נזיר מנין הילקטי קייץ וכו' דלרבי אי הוו התם מאה לקיטים צריך להיות מונה נזירות ארוכה מאה פעמים מאה יום ע"כ. ומלבד שהדבר מצד עצמו הוא תימה בעיני להעמיס פירוש זה בדברי הנודר לא ידעתי היכן נרמז דבר זה בדברי רבי. עוד כתב פירוש אחר דהאומר הריני נזיר כמנין ימות החמה הכוונה היא כל זמן שהחמה זורחת דהיינו עד סוף העולם מונה נזירות כמנין ימות החמה כלומר כל ימיו יהיה מונה נזירות של שלשים ומגלח ומביא קרבן ע"כ. ולרבי הוי נזיר כל ימיו נזירות ארוך וגם פירושו הוא תמוה בעיני ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים ולא לאחרונים שיפרש כן וצ"ע:
ודע דמסקנת ההלכה היא דרבי יהודה סבר כרבי בחדא ופליג עליה בחדא סבר ליה כותיה בחדא נזירות קבל עילויה ופליג עליה בחדא דאילו ר"י שאני ליה מנין ורבי לא שאני ליה מנין ע"כ. וראיתי להרב בעל תוי"ט שכתב דר"י ס"ל דת"ק דהכא ואלא מיהו איכא בין מתני' דהכא לת"ק דרבי דאילו הכא אמר כמנין ולפיכך סבר ר"י ותנא מתני' דנזיריות חלוקים קבל עליו אבל היכא שלא מנה דלא אמר כמנין סברי כרבי דנזירות חדא אריכא קבל עליו וכו' והשתא איכא תרי סתמי הך דהכא ודמתני' דקופה ותרוייהו דלא כת"ק דרבי ורבינו והרב פסקו שם אין הלכה כרבי משמע אלא כת"ק וא"כ אפי' בלא מנין אמרי' נזירות חלוקות קבל עליו והכא פסקו דהלכה כרבי יהודה ומבואר דלדידיה דוקא היכא שהזכיר מנין והוו תרתי דסתרן אהדדי וצ"ע עכ"ד. והנה מלבד דברי רבינו שבפירוש המשנה עוד יש להקשות בדברי רבינו שכתב בפ"ג מהל' נזירות דין ז' האומר הריני נזיר כמנין ימות השנה כו' משמע דאיצטריך לומר מנין ובסוף הפרק פסק כת"ק דרבי. והנראה אצלי דרבינו ס"ל דאליבא דכ"ע בהך דימות השנה איצטריך לטעמא דמנין שאני והכריחו לזה מאי דאמרי' בפ"ק דנזיר דף ז' ולהוי כל אוונא ואוונא מי לא תנן הריני נזיר כשער ראשי כו' ותירצו שם ב' תירוצים הא' הוא דשאני דבר שיש לו קצבה ורבא אמר שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו ומתבאר שם באותה סוגיא דימים אינם מובדלים זה מזה. והנה בין לפירוש רש"י ז"ל דס"ל דקושית הגמ' היא עלה דמתני' דמכאן ועד מקום פלוני בין לדברי התוס' דהיא למתני' דמכאן ועד סוף העולם אליבא דכ"ע שמעינן מאותה סוגיא דכל דבר שיש לו קצבה ואינם מובדלים זה מזה לא אמרי' דנזירות חלוקות קבל עליו וא"כ קשיא מתני' דאומר הריני נזיר כמנין ימות החמה דאמרי' דמונה נזירות כמנין ימות החמה אף שהוא דבר שיש לו קצבה ואינם מובדלים זה מזה וכדאיתא בגמרא אלא ודאי ע"כ אית לן למימר דמנין שאני וכשאומר מנין אף שהוא דבר שיש לו קצבה ואינם מובדלים אמרי' דנזיריות חלוקים קבל וכי תימא א"כ מה הקשו בגמ' ור' יהודה מי סבר לה כרבי והתניא כו' הריני נזיר כמנין ימות החמה כו' והא ע"כ אף לת"ק דרבי צריכין אנו לומר דמנין שאני וא"כ גם לר' יהודה נאמר דמנין שאני ומפשטה דתלמודא נראה דפירוש זה דמנין שאני לא נתחדש כי אם אליבא דרבי יהודה כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה. י"ל דהך סתמא דתלמודא ס"ל כתירוצא בתרא דרבא דקאמר למה לך אקשויי כולי האי שאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת ע"כ, ולפי תירוץ זה לא שאני לן בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה וכן בין דבר המובדל לדבר שאינו מובדל אלא דבכל גוונא אמרי' דנזירות חלוקים קבל וטעמא דמתני' דמכאן ועד סוף העולם דלא אמרינן דנזירות חלוקים קבל הוא משום דאמר אחת ולפי זה הוה ס"ל דלעולם תיבת מנין אינו מעלה ומוריד כלל ות"ק דרבי ס"ל דאף דלא אמר מנין נזירות חלוקים קבל ומש"ה הקשה לר"י מדידיה לדידיה וחידש המתרץ דמנין שאני אבל לעולם דלמאן דס"ל כאידך תירוצא אף לת"ק דרבי צ"ל דמנין שאני וכדכתיבנא. עוד נ"ל דלעולם דהך סתמא דתלמודא אתיא ככולהו תירוצי אלא דהוה ס"ל דתיבת מנין אינה מועלת אלא לעשותו כדברים חלוקים או כדבר שאין לו קצבה ומש"ה הוה ס"ל דדוקא לת"ק דרבי דאית ליה דבדברים חלוקים כגון שער ראשו אמרי' דנזירות חלוקים קבל לדידיה דוקא אמרי' דהיכא דלא הוו דברים חלוקים ואמר מנין הוי כדברים חלוקים שהרי חלקן ואמר כמנין אבל לרבי דאית ליה דאף בדברים חלוקים אמרי' דנזירות ארוך קבל אם אמר מנין לא יוסיף תת כחו לו דנזירות חלוק קבל ומש"ה הקשו ומי סבר לה כרבי וכו' והמתרץ תירץ מנין שאני כלומר דמנין הוי מלתא אלימתא ואף למאן דאית ליה דבדברים חלוקים חד נזירות ארוך קבל מודה באומר מנין דנזירות חלוקים קבל:
ודע שמדברי רבינו בפירוש המשנה יראה דס"ל כתירוצא דרבא דאמר שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו ומתוך מ"ש יתבאר שמ"ש בעל תוי"ט והשתא איכא תרי סתמי הך דהכא ודמתני' דקופה ותרוייהו דלא כת"ק דרבי ע"כ, ליתא אלא תרוייהו אתו כת"ק דרבי דדוחק גדול הוא שיהיו תרי סתמי סמוכים זה לזה חולקים זה לזה אלא ההיא דקופה שאני משום דאמר בלא כ"ף הדמיון וכדכתיבנא לעיל והך דימות השנה איצטריך לומר מנין משום דימים אינם מובדלים זה מזה. ודע שרבינו לא הביא בחיבורו ההיא דהריני נזיר מנין הילקטי קייץ ומנין שבלי שמטה וטעמא דמילתא משום דהך ברייתא אתיא דלא כת"ק דרבי משום דהילקטי קייץ ושבלי שמטה הם חלוקים נפרדים זה מזה ואין צ"ל מנין והוה ליה כאומר כשער ראשי ולא דמי לימות השנה דלא מפסקי אהדדי וההיא דהילקטי קייץ ר' יהודה היא דס"ל כרבי באומר כשער ראשי ומש"ה איצטריך לומר מנין:
שוב ראיתי בפ"ב דערכין דף ט' שהביאו ברייתא אחת דקתני הריני נזיר כימות החמה מונה נזירות שס"ה כמנין ימות החמה כימות הלבנה מונה נזירות שנ"ד כמנין ימות הלבנה ע"כ. ולפי מ"ש דאף ת"ק דרבי מודה דבימות השנה בעינן שיאמר מנין הך ברייתא כמאן מיתוקמא. וראיתי לרש"י שם שכתב הריני נזיר כימות החמה או שאמר כמנין ימות החמה ע"כ. ולכאורה דברי רש"י הללו אין להם מובן כלל דמנין מאן דכר שמיה וסבור הייתי לומר שתיבת או היא ט"ס וס"ל לרש"י דמאי דאמרינן כימות החמה הכוונה היא שאמר כמנין ימות החמה אלא שתירצו בברייתא במובן ולפ"ז דברי רש"י הללו מסייעים לכל מ"ש דס"ל לרש"י דכל שלא אמר מנין אליבא דכ"ע חד נזירות ארוך קבל לפי שהימים אינם מובדלים זה מזה. שוב ראיתי שדברי רש"י רוח אחרת אתם והוא שברייתא זו אינה שנויה בדקדוק בנוסחתנו וכך היא שנויה בתוספתא פ"ק דנזיר הריני נזיר כימי החמה כמנין ימות החמה נזיר שס"ה נזירות ונוסחא זו היתה כתובה לפני רש"י ומש"ה כתב או שאמר כו' וזה פשוט והברייתא שהביאו בסוף פ"ק דנזיר היא זאת ולא הביאו שם חלוקת האומר כימות החמה לפי שכוונתם שם לא היתה אלא להכריח דרבי אף באומר מנין חולק ומש"ה לא הביאו אלא החלוקה האחת דהיינו אומר מנין. העולה מכל זה דאיכא תנא דאית ליה דבאומר כימות החמה אף שלא אמר מנין אמרינן דמונה שס"ה נזירות ולפי מ"ש צריכים אנו לומר דהאי תנא פליג את"ק דרבי ונמצאות ד' מחלוקות בדבר והדבר צריך אצלי תלמוד:
כתב מרן בפ"ג מהל' נזירות בדין ז' יש לתמוה דהא בירושלמי ספ"ק דנזיר אמרינן מה אנן קיימין אם כמנין ימות החמה שס"ה נזיריות אם כמנין ימות הלבנה שנ"ד אם כמנין ימות השנה צריכה וכיון דבירושלמי אמרו צריכה היאך כתבה רבינו בפשיטות לקולא ואפשר שטעמו משום דתנן בפ"ב דטהרות ספק נזירות מותר ע"כ. ואני תמיה על זה שהרי דברי רבינו ברור מללו דעתו הוא משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכמ"ש ואין קורין כל העם שנה סתם אלא לשנת הלבנה ונפקא מינה טובא בין טעם זה לטעמיה דמרן והיינו היכא דלא אמר מנין דקי"ל דחד נזירות ארוך קבל דלטעמיה דמרן הכא לא אמרי' ספק נזירות להקל דכיון דנחית לנזירות במאי לסלוקיה וכדאיתא בסוף פ"ק דנזיר ולטעמיה דרבינו הכא נמי הוי נזיר שנ"ד יום משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ועוד אני תמיה על מרן דבפ"ק דר"ה (דף י"ב) אמרינן המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י"ב חודש מיום ליום הרי דשנה סתם היא שנת הלבנה והתם לא שייך תירוצא דמרן דהא קי"ל ספק נדרים להחמיר. והנראה אצלי דרבינו דחה הירושלמי הזה מהלכה משום דס"ל דאזיל לשיטתיה דס"ל דבנדרים אזלינן בתר לשון תורה לחומרא וכמ"ש הר"ן ריש פ' הנודר מן המבושל בשם הירושלמי ובשנה האמורה בתורה נחלקו רבי וחכמים בפ' בתרא דערכין (דף ל"א) אם היא שנת החמה או שנת הלבנה ואף דהתם נראה דרבי דאית ליה שהיא שנת החמה מיתורא דקרא דכתיב תמימה קא מפיק לה מסוגית הגמ' דפ"ק דר"ה נראה דלרבי אף במקום שלא נאמר תמימה כי אם שנה סתם היא שנת החמה וזהו שאמרו בירושלמי אם כמנין ימות השנה צריכה כלומר שהדבר ספק דלרבי הוי שנת החמה ולחכמים היא שנת הלבנה אבל לדידן דקי"ל דלא אזלינן בנדרים בתר לשון תורה אף שהוא להחמיר פשיטא דהאומר כמנין ימות השנה היא שנת הלבנה משום דבנדרים אזלינן בתר לשון בני אדם: