משנה למלך על משנה תורה, הלכות נדרים· רבי יהודה רוזאניס
פרק א · הלכה ז
האומר פירות אלו עלי קרבן וכו'. כתב הר"ן בר"פ שבועות שתים דעיקר נדר האמור בתורה היינו שתלאו בדבר הנדור כו' שעיקר הנדר בהתפסה הוא ואע"פ שאם לא התפיסו חייל ההוא מדין יד הוא דמהני ובריש פ"ק דנדרים כתב דעיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה אלא דהיכא דהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור כו' שאע"פ שנדר חייל בלא התפסה אפ"ה אם התפיסה בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור כו'. ודברי הר"ן הללו סותרים אלו את אלו וצ"ע (עיין לעיל בפרקין הלכה א' ועיין לקמן הלכה ח"י).וזכורני שראיתי בתשובת מהרנל"ח (א"ה סי' כ"ז)באומר לאשתו הרי את אסורה עלי כאימא דחל האיסור אף שהתפיס בדבר האיסור דדוקא באומר הרי את כאימא הוא דאמרינן דלא אמר כלום משום דעיקר נדרו של זה מחמת התפסה הוא וכל שהתפיס בדבר האסור לא אמר כלום אבל באומר הרי את אסורה עלי יש כאן נדר גמור. ול"נ שדין זה תלוי במ"ש בשם הר"ן דלפי מ"ש בשבועות דהיכא דלא התפיס חל מדין יד אין מקום לדברי מהרלנ"ח דנהי דהיכא דהוא לא גמר דבריו אנו גומרין דבריו אבל היכא שהוא גמר דבריו מה לנו ולצרה לגמור דבריו באופן שהוא לא גמרם. ולפ"ז האומר הרי את אסורה עלי כאימא פשיטא דלא מהני כלל כיון שהתפיסו בדבר האסור. אך כפי מ"ש הר"ן בפ"ק דנדרים דהאומר ה"ז אסור עלי הוי נדר גמור משום דבידו של אדם לאסור על עצמו דבר המותר בלא התפסה יש מקום לדברי מהרלנ"ח דהאומר הרי את אסורה עלי כאימא דאסורה אף שהתפיסה בדבר האסור כיון שאף אם לא היה מתפיס היתה אסורה לפי שיש ביד האדם לאסור על עצמו דבר המותר בלא התפסה. ונראה שיש קצת סיוע לדברי מהרלנ"ח ממ"ש רבינו בפי"ח מה' מעשה הקרבנות דין ט' האומר הרי עלי מנחת שעורים כו' לא אמר כלום אמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מן העדשים כו' שואלין אותו. וכתב שם מרן בשם מהר"י בנבנשת ז"ל דטעם החילוק הוא דכשאומר הרי עלי מנחה מן השעורים שאפשר להפריש תיבת מן השעורים מתחילת דבריו ואומר הרי עלי מנחה חייב להביא עשרון סולת כשאומר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין ה"ז חייב כדרך שמקריבין משום דאמרינן דל מהכא תיבת מן השעורים וה"ז כאילו לא אמר אלא הרי עלי מנחה אבל כאן האומר הרי עלי מנחת שעורים בתי"ו שא"א להפריש תחלת דבריו מסוף דבריו לפי שמלת מנחת היא סמוכה אף שאמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המקריבין ה"ז פטור לפי שאין בדבריו כלום שאי אפשר להפריש תחלת דבריו מסוף דבריו. ולפי זה האומר הרי את אסורה עלי כאימא שאפשר להפריש תחלת דבריו מסוף דבריו ובתחלת דבריו שאמר הרי את אסורה עלי לבד מהני אף שסיים דבריו בדבר האסור מ"מ אמרינן דל מהכא סוף דבריו ובתחלת דבריו נאסר. ואף שרבינו כותב שם ששואלין אותו כו' נראה דלא דמי כלל דשאני התם דאפשר דאף שהיה דעתו להתנדב מנחה מ"מ לא היה דעתו להביא כי אם מן השעורים או מן העדשים ואם היה יודע שאין מקריבין מאלו לא היה נודר ומש"ה שואלין אותו. אבל הכא שדעתו היה לאסור את אשתו אלא שטעה שהיה סבור שיכול להתפיסה בדבר האסור אין מקום לשאלה כלל דפשיטא שאם היה יודע שאינו יכול להתפיס בדבר האסור היה מתפיסה בדבר הנדור דליכא קפידא בין מתפיס בדבר האסור למתפיס בדבר הנדור כיון שדעתו היה לאסור את אשתו עליו אבל התם איכא קפידא בין חטים לשעורים ומש"ה שואלין אותו. ודע שראיתי להריטב"א בחדושיו לקדושין (דף נ"ד) שכתב מיהו אומר מורי דהיכא דאמר ככר זה עלי איסור שלא אוכלנה כנבלה חייב משום ידות נדרים דהאי דקאמר כנבלה לאו אאיסור ככר קאי שיהא איסורו כנבלה אלא אשלא אוכלנו קאי שקיבל עליו איסורו שלא יאכלנו כשם שאינו אוכל נבלה ומכיון דאמר ככר זה עלי אסור נאסר איסור חפצא משום ידות נדרים. וזה סותר סברת מהרלנ"ח וכמבואר. מיהו למאן דאית ליה דהאומר ה"ז אסור עלי דלאו מדין יד מטו בה אפשר ליאמר דינו דמהרלנ"ח וכמו שכתבנו והריטב"א דחולק הוא משום דס"ל דמדין יד מטינן בה ודוק: