משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי יהודה רוזאניס
פרק יד · הלכה ג
הוציא עליו שטר מקויים וכו'. כתוב בהשגות הרב ז"ל כתב זה בתשובה כו'. פירוש שהרב כתב בתשובה שחייב לישבע על טענת הלוה והיתה השאלה שהיה טוען הלוה שהוסיף על הפירות יותר מדאי והוי אבק רבית ולא תלמוד מדברי הרב שבכל הטענות חייב לישבע דדוקא בנ"ד שהמלוה סבר דאין כאן רבית דטרשא שרי ויש גוונים הרבה דיש מהם היתר ויש מהם איסור ובני אדם מתפרצין בזה להקל אבל בשאר גווני כגון בטוען רבית בהדיא או באבק רבית בדרך מפורסם וכן אמנה ומזוייף שכל אלו לא הוחזקו ישראל על כך לעבור באיסורא אף הרב מודה דאין משביעין למלוה כסברת רבותיו של רבינו. כתב הרא"ש בתשובה כלל צ"ו סי' ב' וז"ל ומה ששאלת אם יטעון שמעון לישבע שאין השטר מזוייף וישבע אותה שבועה איני רואה בכאן שום שבועה אם השטר מקויים כו' ואין כן דעת רבינו שכתב בפרקין הוציא עליו שטר מקויים ואמר הלוה שטר מזוייף הוא כו' דיש מי שהורה שחייב לישבע בעל השטר דבטענת מזוייף נמי חייבו הגאונים שבועה ואין לומר דטעם הרא"ש ז"ל משום דס"ל כהכרעת רבינו דדוקא בזה הוא דחייב המלוה לישבע דשטרא לפרעון קיימא לא בשאר הטענות דא"כ לא הו"ל להרא"ש למיתלי טעמא משום דהשטר הוא מקויים ודו"ק. כתוב בתשובת מהרש"ך ח"ג סי' ל' ראובן ששכר בית משמעון ויש לראובן שטר על שמעון איך נתחייב להעמיד הבית שלו ביד ראובן עד ג' שנים בשכבר קיבל השכירות מהג' שנים ועתה טוען שמעון איך לא קיבל שכירות מיד ראובן ומ"ש בשטר פטומי מילי בעלמא נינהו ועוד טען שאם כדברי שמעון דבעי להטיל חרם או שבועה לראובן אם מסר או נתן שכירות לשמעון לא שבקת חיי לכל הפרעונות והשוברות הנעשות בין אדם לחבירו ועל זה השיב הרב ז"ל גם זאת הטענה מהבל ימעט ואין בה ממש דהנה בהוציא עליו שטר מקויים והלוה אומר שטר מזוייף הוא וכו' כתב הרמב"ם פי"ד מהלכות מלוה כללו של דבר טוען טענה שאם הודה בעל השטר היה השטר בטל והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה שקר טוען ואומר הלוה ישבע לי ויטול ה"ז מחלוקת בין הגאונים כו' יע"ש. וטענת ראובן אינו כמו שחשב הרב שדחאה באמת הבנין שבידו אבל היא טענה טובה ובריאה שאחר שכתב שקיבל כל השכירות של ג' שנים מה טוען ראובן שלא קיבל אלא שתנאם היה שידור בחנם והוי סתירה גמורה לשטר ראובן ואין שומעין לשמעון למסור לו שבועה נגד עדות העדים שהודה שקיבל כל השכירות. ומה דמות מצא הרב לההיא דרבית ואמנה שכתב רבינו דחייב המלוה לישבע דהתם יש מקום לעדים לשבועה אי משום רבית או אמנה שהאמינו ומסר לו השטר אבל בנדון זה לא דמי. ועוד דבלאו הכי כבר כתב רבינו משביעין ליה למלוה היינו להוציא מן הלוה אבל להחזיק ביד המוחזק שבועה נמי לא בעי וזה ברור וצ"ע: