משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי יהודה רוזאניס
פרק ח · הלכה טו
מי שהיה נושה בחבירו ארבעה דינרים של רבית ונתן לו בהם חפץ כו'. נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא כשקצץ עמו בדמים ואח"כ נתן לו חפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזור הדמים אבל כשלא קצץ צריך להחזיר לו החפץ בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו ולענין יוקרא וזולא כגון שבשעה שנתן לו החפץ היה שוה יותר מעכשיו יראה שיש ללמוד דין זה מגזל דקיימא לן שמשלם כשעת הגזילה. והא דאמרינן דדבר המסויים צריך להחזירה משום קלון כתב בעל ג"ת שאם נשתמש בו ועכשיו אינו שוה ד' זוזי שמחזיר לו הגלימא וישלם הפחת במעות ואם מחל הלוה הגלימא מספקא ליה אי מהני המחילה או לא דאכתי איכא קלון דלאו כ"ע ידעי במחילה זו וכבר כתבנו לעיל דע"כ לא אמרינן דאיכא לזות שפתים אם אינו מחזיר הגלימא אלא כשהוא רוצה לזכות בה בע"כ של לוה מכח הפסיקה שנמצא שמחמת איסור בא לו קנין זה אבל אם אח"כ רצה הלוה למחול או שנתרצה לקבל המעות אז ליכא לזות שפתים שהרי קנין זה בהיתר הוא:
וכתב מהרשד"ם בח"מ סי' רל"ב על מי שקנה בית וקיבל המוכר אחריות שאסור שצריך המוכר להחזיר הבית כיון שהוא דבר המסויים ואע"ג שיש לחלק דהתם הגלימא כולה רבית והכא לא הוו רבית הבתים מ"מ איכא נמי למימר הנה אלו הבתים שנעשה בהם איסור רבית ע"כ. ויש להסתפק במי ששכר דבר המסויים ועדיין לא נשתמש אם צריך להחזיר משום לזות שפתים או דילמא לא שייך לזות שפתים כיון שעתיד לחזור לבעליו. ולפי סברת מוהרשד"ם שכתבתי יש להסתפק אם אמר דוקא ברבית קצוצה כנדון דידיה דס"ל דהוי רבית קצוצה אבל באבק רבית לא או דילמא אף באבק רבית איכא לזות שפתים שהרי כתבנו לעיל בשם הריטב"א דבדבר המסויים שחייבים הבנים להחזיר ומקבלין ממנו אין חילוק בין רבית קצוצה לאבק רבית ומיהו נראה דאף דנימא דבאבק רבית איכא לזות שפתים היכא שהוסיף בדמים משום המתנת המעות הלוקח זוכה בחפץ אף שהוא דבר המסויים דדוקא גבי מלוה איכא לזות שפתים שלקח ממון חבירו שלא כדין אבל לוה שמפסיד ליכא לזות שפתים ועוד דבאבק רבית ליכא איסורא גבי הלוה וכמו שכתבו הראשונים:
וכתב מרן אהא דאמרינן דכשלקח הדבר ביותר משוויו דאמרינן ליה סברת וקבילת דלאו דוקא בשכירות דה"ה אם קנה חפץ וכן עובדא דחיטי ה"ה בשכירות וכתב בעל ג"ת שאם נתן כלי מסויים ביותר כי מפקינן מיניה לא מסתבר שיוציאו ממנו גלימא ועוד דינר דמסתייה ללוה דלשקול מאי דיהיב ותו לא ומצי אמר ליה או טול מעות או הכלי כמו שנתת לי משמע מדבריו דכשאינו מסויים אף שהוא בעין חייב ליתן לו דמיו ואינו יכול לומר אני אדעתא דקא משתרשי לי זוזי לקחתי ועכשיו שמוציאין ממנו הרבית טול החפץ אבל בעל פרישה כתב שאפילו סתם חפץ יכול להחזיר לו ואע"פ שהמקח שנעשה באיסור המקח קיים היינו כשרוצה המלוה ודברי מרן אינם מכריעים דאפשר דמיירי כשאין החפץ בעין בזה הוא דאמרינן ליה סברת וקבילת אבל אם הוא בעין יכול להחזירו ומיהו נראה דע"כ לא קאמר בעל פרישה אלא שאנו רוצים להוציא ממנו יותר ממה שקיבל אבל אם לקח החפץ בדמיו אינו יכול להחזיר החפץ מטעם שלא לקחה אלא על דעת שלא יתבע ממנו מעות עליה אך המבי"ט כתב בסי' רע"ג שגם בזה טענתו טענה ועיין לעיל. וכן נראה מדברי הלח"מ ריש פירקין ורבינו ירוחם נ"ח כתב בשם רב האי דדבר שאינו מסויים אין מוציאין ממנו אלא נותן כמו ששוה החפץ אם ירצה לעכב בידו החפץ משמע דבידו הבחירה ואפשר דמיירי כשלוקח בזול וצריך ליתן שוה משום דבתורת רבית בא לידו ובזה יכול להחזיר החפץ משום דאדעתא דזול ירד דומה למ"ש תלמידי הרשב"א דיקא נמי דבהכי מיירי דקאמר כמו ששוה החפץ משמע שבזול לקח החפץ:
ומה שכתב מרן בשם הרשב"א שאילו אמר לו אתן לך י"ב זוזי ברביתא וע"ת שחצרי שאינה נשכרת אלא בי' שתשכור אותה בי"ב דכי מפקינן מיניה לא מפקינן אלא י' הכוונה מבוארת דכיון שהלוה לא נתחייב בי"ב קצובים ואדרבה אמר לו ע"ת שחצרי שאינה נשכרת אלא בי' שתשכור אותה בי"ב איכא למימר שהמלוה לא נתרצה אלא בי' וכ"כ מהר"א ששון סי' קס"ה ונראה דלאו דוקא בשלא נתחייב מתחלה בי"ב אלא אפילו נתחייב בי"ב ואחר כך לא רצה לשלם הי"ב ואמר לו איני משלם אלא בתנאי שתשכור חצרי שאינה שוה י"ב בי"ב דכיון שלא היה יכול להוציא ממנו בע"כ איכא למימר שנתרצה בי' ודין הגמרא לא נאמר אלא כשברצון שניהם שכר הבית בי"ב דאיכא למימר סברת וקבילת: