אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי יהודה רוזאניס

פרק ה · הלכה יד

הלכה יג

שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה כו'. כתב המרדכי בשם רש"י דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפלוני ישראל וגם תביא לו הרבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד הלוה ליד המלוה וגם השליח לא עשה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא ואי משום שלוחו של אדם כמותו הא קי"ל דאין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו ואין לפרסם הדבר ע"כ וכתב מרן שאין דעת שום אחד מהפוסקים שוה לדעת רש"י דלכ"ע רבית הוי כדמשמע מתוך מה שאמר רבינו בסמוך וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה וכתבו כן הרבה פוסקים והרב בעל דרכי משה השיב על מרן בזה וכתב דמ"ש הפוסקים וגם לא יחזור ויקחנו הם לא דברו אלא כשהמשלח בעצמו לוה מן המלוה אלא שהשליח נותן הרבית ובזה פשיטא דאסור כמ"ש המרדכי גופיה דאם לוה מעצמו מהמלוה אלא ששולח הרבית ע"י שליח אסור וכ"כ הב"ח סימן קס"ט ובעל גדולת מרדכי ונראה דודאי לא נעלם ממרן דאפילו לדעת רש"י היכא שלוה בעצמו מן המלוה ושלח הרבית ע"י שליח דפשיטא דאסור וכמ"ש המרדכי בפ' א"נ דאל"כ למה לא הקשה לרש"י ממ"ש הריב"ה והוא שאומר כן מרצונו בלא דעת הלוה וע"כ לא פליגי הפוסקים אלא היכא שהלוה פייס לשליח והוא אינו נותן כלום לשליח אבל אם אומר תן ואני אתן לך כ"ע מודו דאסור אלא שקושיית מרן היא דאף דלא נחשביה שליח משום דאין שליח לדבר עבירה אפ"ה אסור ממ"ש הפוסקים וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה הרי שאע"פ שזה השליח לא היה שלוחו של לוה כשנתן הרבית למלוה אפ"ה אסור לחזור ליקח אותו מן הלוה והרב בג"ת בשער מ"ו ח"ד סי' י"ד הקשה על רש"י מההיא דאבא מר בריה דרב פפא הוה שקיל אוגנא דקירא מקיראי וא"ל אוזפינהו זוזי כו' ובמ"ש נתבאר דליכא תברא לרש"י מהתם דאפילו רש"י מודה היכא שהלוה בעצמו לוה ושולח הרבית ע"י שליח דאסור והנה הרב בעל ש"ך רצה להכריח דאף לרש"י היכא שלוה בעצמו ושלח הרבית ע"י שליח דאסור ממתני' דתנן נתן עיניו ללוות הימנו והוא משלח לו ואומר בשביל שתלויני כו' אלמא דאפילו ע"י שליח אסור ע"כ והנה הדין דין אמת דרבית ע"י שליח היכא שלוה בעצמו אסור אבל ממתני' ליכא ראיה דאפשר דשאני התם שהוא רבית דרבנן ובמילתא דרבנן אפשר שיש שליח לדבר עבירה וכבר נסתפק בזה מהרימ"ט בח"א סי' קי"ו אי במילתא דרבנן אמרינן אין שליח לדבר עבירה (*א"ה עיין מ"ש הרב המחבר לעיל פ"ב מהלכות רוצח דין ב') אבל מ"מ הדין הוא אמת דשולח הרבית ע"י שליח אסור ולא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה וכמ"ש המרדכי גופיה וכן מתבאר מדברי כל הפוסקים שאסרו אפילו פיוס כ"ש היכא שאומר תן ואני אתן לך דבטעמא דמילתא היה נראה לכאורה לומר דטעמא דאיסורא הוא משום דע"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא היכא דשליח בר חיובא אבל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכדאיתא בפ"ק דמציעא וא"כ בשלמא היכא שלוה ע"י שליח שייך לומר אין שליח לדבר עבירה כיון שאילו היה לוה לעצמו היה עושה איסור ה"ז דומה לכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה שכתבו התוס' שם דמיקרי השליח בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב ה"נ היכא שלוה ברבית ע"י שליח מיקרי שליח בר חיובא כיון שאילו לעצמו לוה עביד איסורא אבל היכא שלוה בעצמו ושלח הרבית ע"י שליח בהא לא מיקרי שליח בר חיובא שהרי אם היה נותן הרבית מעצמו ליכא שום איסור ה"ז דומה לכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דמיחייב שולחו משום דשליח לאו בר חיובא הוא ה"נ דכוותיה. אבל כד מעיינינן ביה שפיר נראה דה"ט ליתיה משום דהא תינח לרבינא אבל לרב סמא דאמר כל היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אפילו דשליח לאו בר חיובא אין שליח לדבר עבירה מאי איכא למימר והנמוקי כתב בשם הרמ"ה והרנב"ר דקי"ל כרב סמא וכ"פ הרא"ש וכ"נ מדברי המרדכי ועוד דאפשר לומר דע"כ לא קאמר רבינא אלא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי דישראל אינו מוזהר בזה האיסור בשום צד אבל גבי רבית כיון שהוא מוזהר בזה האיסור אף שעכשיו הוא לא לוה כיון שאילו לוה היה מוזהר מיקרי בר חיובא ואין שליח לדבר עבירה אבל עיקר טעם הדבר נראה דכיון שהתורה אסרה שלא יהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה וזה שולח לו הרבית ע"י שליח פשיטא דאסור משום דאף דאין שליח לדבר עבירה הרי נהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה ואפילו ששלח הרבית ע"י עכו"ם דלאו בר שליחות הוא או אפילו ע"י קוף בעלמא אסור שהרי באו מנכסי הלוה למלוה בשכר ההלואה וע"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא היכא שהמשלח אינו עושה האיסור כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שעיקר האיסור הוא הדבור שאומר השליח הרי את מקודשת ובזה לא עשה המשלח שום איסור שהרי הוא לא קדשה וכן איש שאומר לאשה אקפי לי קטן דבמעשה האיסור אין לו שום שייכות למשלח אבל הכא גבי רבית שהאיסור בעצמו עושה המשלח פשיטא שאסור ואפילו שאינו שולח לו הרבית אלא שאומר לשליח תן לו ואני אתן לך כיון שמתחייב לפרוע לו ה"ז כאילו זה הרבית שנותן השליח הוא מנכסי המשלח וראיה לדין זה מדאמרינן בר"פ המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ומקשינן ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ומאי מקשה אימא אין שליח לדבר עבירה וליכא למימר שקושיית הגמרא אינה אלא לרבינא דסבר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה אבל לרב סמא לא מוקמינן למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד שהרי כל הפוסקים אוקמוה למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד אפילו הפוסקים כרב סמא. ועוד דמשנה ערוכה שנינו המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני כו' דמשמע דלומר שיתן לו והוא יפרע אסור ולא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה כיון שכבר נהנה מנכסיו ואפילו ששולח לעכו"ם דלאו בר שליחות הוא שיתן לו אסור שהרי נהנה מנכסיו ה"נ גבי רבית הוה דכוותה והתימה מהחושבים שלדעת רש"י רבית ע"י שליח שרי משום דאין שליח לדבר עבירה איך לא הוקשה להם ממודר הנאה דאין הפרש בין זה לזה כלל אלא ודאי כדכתיבנא דאפילו לדעת רש"י רבית ע"י שליח אסור משום דלא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה אבל היכא שלוה ע"י שליח שרי משום דחשבינן ליה כאילו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה והוא לא לקח הרבית אלא בחושבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הרבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו שזה מותר גמור וכדאמרינן שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלניא זוזא לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכשהשליח נותן הרבית אע"פ שהוא הלוה אינו עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא וכמ"ש רש"י, עוד הקשה מרן לסברת רש"י הלזו מדין ישראל הלוה ברבית ע"י עכו"ם ועכו"ם הלוה ע"י ישראל דאפילו למאן דס"ל דיש שליחות לעכו"ם לחומרא אכתי שרי משום דאין שליח לדבר עבירה וגם בזה השיב עליו בעל ד"מ בסי' קס"ט וז"ל ודע דכל זה לא איירי אלא בישראל ששלח לעכו"ם דזהו אסור לרש"י דס"ל יש שליחות לעכו"ם ולא שייך לומר אין שליחות לדבר עבירה הואיל דאין העכו"ם עובר בשליחותו כי אין איסור לבני נח ברבית אבל אם ישראל שלח לישראל חבירו שרי הואיל ואין שליח לדבר עבירה ע"כ וכ"כ הב"ח בסי' קס"ט וכ"כ הש"ך בסי' ק"ס דקי"ל כמ"ד דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכמו שפסק הרב בעל המפה ח"מ ר"ס קפ"ב ודוחק הוא בעיני תירוץ זה שיהיו כל הדינים המפורשים בסי' קס"ט אליבא דרבינא דאמר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה ואילו לרב סמא דאמר דאפילו היכא דאין שליח בר חיובא אין שליח לדבר עבירה יהא מותר לומר לעכו"ם צא ולוה לי מעות ברבית מישראל אפילו לרש"י ז"ל דס"ל דיש שליחות לחומרא משום דאין שליח לדבר עבירה והרי כבר כתבנו לעיל דהנמוקי והרמ"א והר"ן והרא"ש והמרדכי כולם פסקו כרב סמא דאפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אין שליח לדבר עבירה וכן קשה מדאמרינן בפא"נ (דף ע"א) מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי כו' ומקשינן בשלמא סיפא לחומרא ואכתי הו"ל לאקשויי לרב סמא מסיפא דאף דנימא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא אכתי תיקשי דאין שליח לדבר עבירה ונראה דבעכו"ם לא שייך שליח לדבר עבירה אליבא דכ"ע משום דע"כ לא קאמר רב סמא אלא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה או איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דאף שאין השליח בר חיובא הרי הם יודעים שמשלחם מוזהר בזה וסבור המשלח שלא יעשה השליח משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומש"ה אין שליח לדבר עבירה אבל גבי עכו"ם לא שייך האי טעמא שהרי אינו יודע שהישראל עושה איסור ולא שייך בזה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וגדולה מזו כתבו התוס' בפרק מרובה (דף עט) דהיכא דהשליח הוא שוגג יש שליח לדבר עבירה אליבא דכ"ע ואף לסברת החולקים על התוס' וס"ל דאפילו היכא שהשליח הוא שוגג אמרינן אין שליח לדבר עבירה מודו הכא גבי עכו"ם דשאני שוגג דשייך ביה דברי הרב ודברי התלמיד אבל גבי עכו"ם לא שייך ביה דברי הרב וה"ז דומה לחצר דבעל כרחיה מותיב ביה ולא אמרינן אין שליח לדבר עבירה ומש"ה אי אמרינן דיש שליחות לעכו"ם לחומרא אסור לומר לעכו"ם צא ולוה לי מעות ברבית מישראל דלא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה וכדכתיבנא:
העולה מן המקובץ שסברת רש"י הלזו אין בה נפתל ועקש וכל מה שהקשה מרן עלה ליכא מיניה תברא ודברי רש"י הם אליבא דכ"ע אפילו אליבא דרבינא דס"ל דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה משום דנדון דרש"י דומה לכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה שכתבו התוס' דהשליח מיקרי בר חיובא כיון שאילו מקדשה לעצמה חייב ה"נ דכוותיה כיון שאילו לוה לעצמו הוה עביד איסורא מיקרי בר חיובא. אבל ראיתי בחידושי הריטב"א למציעא דאפילו כהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה דלרבינא מיחייב שולחו דלגבי השליחות ליכא איסור טפי בכהן מישראל דכהן אינו מוזהר אלא שלא יקדש דלא יקח כתיב אבל לא שלא להיות שליח לכהן אחר ואי משום לפני עור בישראל נמי הוא אלא אורחא דמלתא נקט משום דישראל נפישי א"נ אפשר דרבותא אתא לאשמועינן דאפילו כהן שאמר לישראל פטור השולח לרב סמא ע"כ א"כ נראה דלפי סברא זו אליבא דמאן דפסק כרבינא אסור ללוות ברבית ע"י שליח משום דלא מיקרי שליח בר חיובא כיון שאינו עושה איסור השליח דומיא דכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה דלרבינא מיחייב שולחו ה"נ דכוותיה ודע שהרב בעל המפה פסק בח"מ סי' קפ"ב כרבינא וכן פסק מהר"ם בתשובותיו סי' קצ"ג. ודע שרבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשובת רש"י הלזו דשרי לעשותו ע"י שליח דאפשר דע"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן אפשר שיש שליח לדבר עבירה ומוהרימ"ט נסתפק בזה בח"א סי' קי"ו ולא הכריע. ודע שהחכם בעל הלבוש כתב עלה דתשובת רש"י הלזו דברים שאינם צודקים כלל ותמה על הרב בעל המפה איך פסק להתיר בלוה ברבית ע"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה דהא טעמא דאין שלד"ע אינו אלא משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואין למשלח עבירה במעשה זה אבל חייב השליח דהא נעשית העבירה בידו כגון האומר לשלוחו צא ואכול חזיר ה"נ דכוותיה והאריך בקושיא זו. והנה שותא דמרן רש"י לא גמר דשאני התם שנעשה איסור שהרי נאכל החזיר ואף דנימא דהמשלח פטור השליח חייב שהרי אכל החזיר אבל הכא אי אמרינן דאין שלד"ע אין כאן איסור רבית כלל לפי שהשליח אינו נותן ממעותיו אלא ממעות המשלח וזה לא הלוה למשלח אלא השליח הלוה למשלח וזה בא מבואר בדברי רש"י יותר מביעתא בכותחא. והנה לענין הלכה מרן דחה תשובה זו בשתי ידים וכ"ה דעת בעל הלבוש ג"כ אבל הרב בעל המפה ובעל פרישה ודרישה והב"ח והש"ך ובעל גדולות מרדכי פסקו כסברת רש"י וכ"נ שהוא דעת מוהריק"ו שהוצרך לחלק בין תשובתו לתשובת רש"י דמשמע דהלכתא היא דאי לא היה לו לדחותה ולא לחלק בין תשובתו לנדון דרש"י ז"ל:
כתב הטור סי' ק"ס וז"ל יכול אדם לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרין לפלוני ודוקא שאומר כך מעצמו בלא דעת הלוה וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי אבל אם יש בו צד אחד מאלו אסור ע"כ. והנה ג' חלוקות הללו כתבם הרא"ש בפסקיו ובחלוקה הא' איכא פלוגתא דרבוואתא דלהרמב"ן והרשב"א שרי כיון שאין הלוה נותן משלו כלום אין זה שלוחו אבל הב' נראה דאף הרמב"ן והרשב"א מודו דאסור וכ"נ מדברי מהרשד"ם ח' ח"מ סי' רל"ב שכתב בסוף דבריו ובנדון דידן כו' ואפילו תימא דלא נעשה מאחר שהלוה חזר והבטיח ליעקב וליוסף לכ"ע אסור ע"כ וכ"כ מרן עלה דמ"ש הריב"ה וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה וכ"כ הרשב"א הרי שאף להרשב"א דמתיר בחלוקה הא' אוסר בזה וה"ה לכל שאר הפוסקים שיודו בזה דאסור כיון שלא מצינו מחלוקת בזה ומהתימה על הרב בעל ג"ת בח"ד סי' י"ד שנסתפק אם החולקים בחלוקה הא' פליגי נמי בחלוקה הב' או לא שדברי מרן ברור מללו שהרשב"א מודה בחלוקה הב' דאסור דאם איתא דהרשב"א אינו אוסר אלא בדאיכא תרתי לריעותא דהיינו החלוקה הא' והב' לא היה לו לומר וכ"כ הרשב"א אך אי איכא לספוקי הוא בחלוקה הג' מה יסברו הרמב"ן והרשב"א ונראה דשרי דכיון שאין הלוה נותן כלום ומה לי שיפייס הלוה לאדם אחד שיתן בשבילו מה לי שיאמר למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי דכיון שאין הלוה נותן כלום שרי וגדולה מזו מצאתי בתשובות הרשב"א ח"ב סי' רי"ג דמי שאומר לחבירו הלויני מנה וטול אתה דינר מיד ראובן שאמר שיתן לי דשרי כיון שלא זכה בו עדיין לאו ממונו הוא וכ"ש הכא שלא אמר הנותן ליתן ללוה שום דבר דשרי למימר למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך לאהבתי, ולומר כל הנותן אינו מפסיד בזה כתב הרב הנמוקי בשם הרמב"ן דאסור דאע"ג דבמודר הנאה שרי לומר כל הנותן אינו מפסיד שאני התם משום דאין לו מה יאכל ע"כ והנה האיסור הוא אפילו האמירה אף שלא יתן כלום הלוה שאילו נותן אף בלא אמירה אסור וכמ"ש לעיל ובמה שחילק בין זה לההיא דמודר הנאה דוקא משום דאין לו מה יאכל אין הפוסקים שוים לו בזה שהרי כתב הרא"ש בסוף פרק אין בין המודר גבי המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני כו' דאין לו מה יאכל ל"ד וכ"כ התוס' שם וכ"פ הריב"ה בסימן רכ"א ז"ל וה"ה נמי אם יש לשמעון הרבה לאכול דשרי וליכא למימר דשאני גבי חנוני אבל באומר כל הזן אינו מפסיד דוקא אם אין לו מה יאכל הא לאו הכי אסור שהרי בריש פרק המדיר הקשו ממתני' דחנוני על אוקימתא דכל הזן אינו מפסיד ותירצו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל הכא כיון דרגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה כמאן דאמר ליה זיל הב ליה דמי קמ"ל הרי דיותר חלוקה מחודשת היא היתר החנוני מהיתר לומר כל הזן אינו מפסיד וכיון דבחנוני אמרו דלאו דוקא אין לו מה יאכל כ"ש לומר כל הזן אינו מפסיד דשרי אפי' יש לו מה יאכל וא"כ לפי סברת הרא"ש והתוס' והריב"ה אפשר דלגבי רבית נמי שרי לומר כל הנותן אינו מפסיד וי"ל לסברת הנמוקי הלזו דבמודר הנאה לא שרינן לומר כל הזן אינו מפסיד אלא באין לו מה יאכל שהרי בריש פ' המדיר מוקמינן למתני' דהמדיר את אשתו מליהנות לו באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים דרגילה בהו בבית נשא וקא מגלגלא בהדיה כו' ואפ"ה אמרינן דהא דלאחר ל' יום יעמיד פרנס היינו באומר כל הזן אינו מפסיד הרי שאפילו יש לה מה תאכל התירו לומר כל הזן אינו מפסיד ודוחק הוא בעיני לומר שבשביל דברים קטנים יחשב כאילו אין לה מה תאכל אבל עוד י"ל דמקשינן התם והא אמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד בדליקה למעוטי מאי לאו למעוטי כי האי גוונא ומשני לא למעוטי שאר איסורים דשבת ואי כדברי הנמוקי מאי דוחקיה אימא דבדליקה ממעט שאר איסורין והיינו דוקא היכא שיש לו מה יאכל אבל אם אין לו מה יאכל אף במודר הנאה שרי דהא כי ממעטינן שאר איסורים בשבת לאו בכל גוונא אימעיטו אלא אי איכא למיחש לאדם בהול שרי לומר בשאר איסורין בשבת כל המתקן אינו מפסיד וכמו שפסק הריב"ה בא"ח סי' של"ד ואפשר לומר דהנמוקי ס"ל כרבינו דדוקא בדליקה התירו אבל בשאר איסורין דשבת בכל גוונא אסור ומש"ה ניחא ליה לאוקומי מיעוטא דבדליקה למעט שאר איסורין דשבת דאימעיטו לגמרי ולא למעט שאר איסורין שבתורה שלא נתמעטו לגמרי שהרי באין לו מה יאכל שרי גבי מודר הנאה א"נ דאפילו כפי סברת הריב"ה ניחא משום דע"כ אית לן למימר לסברת הריב"ה שהמיעוט אינו אלא בטעם הדבר דמשום שאדם בהול על ממונו התירו אבל בלאו ה"ט לא התירו ועל זה הקשו מאי לאו למעוטי כי האי גוונא דליכא טעמא דאדם בהול דאסור ומשני לא למעוטי איסורי דשבת דדוקא משום טעמא דבהול התירו אבל מטעם אחר לא אבל בשאר איסורים אפילו מטעם אחר דהיינו משום דאין לו מה יאכל שרי לומר כל הזן אינו מפסיד. ודע דאליבא דכ"ע אם אמר אם תתן לא תפסיד אסור שהרי גבי מודר הנאה אם אמר אם תזון לא תפסיד אסור וכמ"ש התוס' בריש פרק המדיר והריב"ה בי"ד סי' רכ"א ואף שהרב בעל שלטי הגבורים בריש פרק המדיר נראה כמסתפק אם במודר הנאה שרי בלשון יחיד מודה איהו דבשאר איסורין אסור בלשון יחיד וכמו שנראה מדבריו שם. עוד קשה לסברת הנמוקי הלזו מהא דאמרינן בפ' אין בין המודר (דף לו) עלה דמתני' ותורם את תרומותיו דמוקמינן ליה באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דאף על גב דאסור לעשות שליחותו והאי לישנא חשיב שליחות לגבי תרומה דבעינן שליחות אפ"ה לגבי מודר הנאה שרי דלא חשיב כשלוחו והתם לא שייך לומר אין לו מה יאכל שהתרומה אינה לעצמו אלא לכהן ואפ"ה שרינן לומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום כ"ש כל הזן אינו מפסיד דגריע טפי דאפילו לתרומה לא מהני וכמ"ש הר"ן ז"ל שם דשרי במודר הנאה אפילו יש לו מה יאכל ואפשר לומר דשאני התם שהמודר אינו מהנה כלל למדיר שהרי הוא תורם משל בעל הכרי על בעל הכרי ובדין הוא שיהיה מותר שהרי מצוה קעביד אלא משום דצריך שליחות לתרומה אסור דשליחותיה קא עביד ומש"ה כל היכא דלא אמר לישנא מעליא דשליחות שרי דלא מיחזי כשלוחו אבל לומר כל הזן אינו מפסיד שהמדיר מהנה למודר מנכסיו אפילו דלא אמר לישנא מעליא בשליחות אלא שאמר כל הזן אינו מפסיד אסור שהרי בשליחותו הולך ומפרנסה השליח וראיה לחילוק זה שהרי התוס' הקשו התם מדאמרינן בפרק המדיר דאי אמר כל השומע קולי יזון אסור משום דשליחותיה קא עביד וס"ל דלישנא דכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום שוה לכל השומע קולי יזון ותירץ ר"י דשאני התם דמתסר אם אמר יזון דשליחותיה קעביד דקא מהני ליה שזן אשתו אבל בשמעתין דתורם משל בעל הכרי כיון דרבנן מפקעי השליחות שפיר עבד וכתבו עוד דאם היה תורם משלו על בעל הכרי אפילו אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אסור משום דמהנה ליה מנכסיו ע"כ אף אנו נאמר חילוק זה לכל הזן אינו מפסיד דאסור במודר הנאה ולכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום דשרי במודר הנאה:
כתב מרן הב"י סי' ק"ס שנשאל הרשב"א על קהל שהם צריכים למעות מפני דוחק המסים אם יכולים ללוות מעות מישראל מקהלתם אלפים דינרים והקהל יפטרו את המלוה מה שנתחייב למס על אותם אלפים דינרים והשיב רואה אני שהוא רבית קצוצה מפני שהוא אינו חייב להם כלום אלא למלך והרי הם אומרים הלוינו מעות אלו ואנו נותנים מנה לפלוני שאתה חייב לו ע"כ. ואע"ג שבתשובותיו ח"ב סי' קע"ד הביאה מרן סי' קע"ז כתב דהיכא דקיבל עליו הלוה בשעת הלואה לסלק מעל הממון ההוא כל מס שיוטל דלא הוי אלא אבק רבית שאני התם שעדיין לא נתחייב למלך באותו מס וכמ"ש שם הרשב"א אבל הכא מיירי במס שכבר נתחייב ומש"ה הוי רבית קצוצה וזה פשוט אך מאי דאיכא לעיוני הוא במ"ש מפני שהוא אינו חייב להם כלום דמשמע שאם חיובו היה להם לא היה רבית קצוצה ומינה שהמלוה את חבירו על מנת שימחול לו את חובו לא הוי רבית קצוצה וכן למד הרב בג"ת בח"ד סי' י"ז וכתב דטעמא דמילתא דכיון דלא מידי יהבי ליה בעין ואינם מוציאים עתה כלום מידם דמי לרבית מוקדמת כו' ודבריו תמוהים דשאני הכא דעד שעת ההלואה היו ביד המלוה בתורת הלואה ולא דמי כלל לרבית מוקדמת ויש מי שכתב דמחילת מלוה לא הוי רבית קצוצה משום דליכא הנאה למלוה וכדאמרינן גבי מודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו משום דלא חשיבא הנאה ואפשר דמודר הנאה ג"כ מוחל לו את חובו ואע"ג דלטעמא דהוה מפייסנא ליה היכא שהמודר הנאה מוחל לו חובו לא שייך ה"ט שהרי הפיוס אסור לו מ"מ הרי כתבו התוס' בפרק הכונס דאפילו ב"ח דוחק הניח מעותיו על קרן הצבי ואע"ג דלא שייך טעמא דפיוס לפי שיכול לומר לו הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעים עבורי כו' וא"כ לפי טעם זה אף המודר עצמו מוחל לו חובו משום דמצי למימר לא אהנית לי כלום דבלא"ה הייתי מוצא אוהבים ואף דנימא דהמודר עצמו אסור למחול חובו משום דמ"מ מהנהו שא"צ לשלם חובו ואע"ג דגבי פורע לו חובו לא חשיב הנאה התם היינו טעמא שאינו אלא גרמא בעלמא שע"י שפורע זה לבעל חובו מיפטר וכמ"ש התוס' בפרק שני דייני (דף קח) אבל היכא שהמודר מוחל לו את חובו אסור לפי שמהנהו שא"צ לשלם חובו ולא שייך כאן לומר גרמא בעלמא הוא ויש קצת ראיה לדין זה מדאמרינן בריש פרק אין בין המודר מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש וכתב שם הר"ן וז"ל שאילו היה מוחל לו נמצא מהנהו ומ"מ לא מיקרי משום האי הנאה פורתא רבית קצוצה כיון שהמחילה לא חשיב כנותן לו מעות שהרי קי"ל דמודר הנאה פורע לו חובו או משום טעמא דפיוס או משום טעמא דהייתי מוצא אוהבים ה"ה דגבי רבית נמי מחילת חוב לא חשיב רבית קצוצה משום הני טעמי אך קשה לי לטעם זה דלעולם במחילת חוב איכא הנאה אלא דלגבי מודר הנאה כיון דשלא ברשות פרע לא אסור משום דמצי למימר זאת ההנאה שעשית לי בלאו את נמי הייתי נהנה דמפייסנא ליה או שהייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעים בשבילי נמצא שלא הגיע לי מצדך הנאה אבל היכא שהתנה ואמר ע"מ שתמחול לי חובך פשיטא דאיכא הנאה טובא במחילת החוב שהרי גילה דעתו שאותה ההנאה שהיה יכול לקבל בין ע"י פיוס או ע"י אוהבים רוצה לקבלה בשביל ההלואה וזהו רבית קצוצה ולא מהני לן טעמא דפיוס ואוהבים והרי אפילו במילתא דליכא הנאה כלל כגון בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כתב רבינו דאם התנה בשעת ההלואה דהוי רבית קצוצה כ"ש הכא ואפילו לחולקים על רבינו בדין החצר יודו הכא שהוא רבית קצוצה דשאני התם דליכא הנאה כלל אבל הכא הנאה איכא אלא שהיה יכול לקבלה ע"י אחר וכיון שהתנה עמו הרי קיבל ההנאה ממנו דומיא דמודר שאם אמר לו לפרוע לו חובו אסור ולא אמרינן דלא חשיב הנאה כיון שהיה יכול למצוא זאת ההנאה ע"י אחר וכן נמי אם הלוהו על מנת שיפרע בשבילו לאחר חשיב ר"ק אליבא דכ"ע וא"כ ה"ה נמי אם התנה שימחול לו את חובו דחשיב רבית קצוצה וראיה לדין זה ממאי דאמרינן בגמרא המקדש במלוה אינה מקודשת מ"ט מלוה להוצאה ניתנה ואם איתא דמחילת חוב לא הוי רבית קצוצה משום דלא חשיב הנאה דומיא דמודר למה לי לטעמא דמלוה להוצאה ניתנה תיפוק ליה דליכא הנאה כגון שהיתה יכולה להפטר מן החוב בלא הקידושין אלא ודאי כיון שקדשה על מנת כן והיא קבלה הקידושין על מנת כן אי לאו טעמא דמלוה להוצאה ניתנה היתה מקודשת הכי נמי גבי רבית דכוותיה. וכ"ת אכתי נילף מקידושין דכי היכי דהתם אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה ואם כן ליכא הנאה ה"נ גבי רבית לא הוי רבית קצוצה כיון דמלוה להוצאה ניתנה הא ליתא ולא מיבעיא למ"ד דאם קדשה בהנאת מחילת מלוה דהויא מקודשת דעל כורחין אית לן למימר דטעמא דמקדש במלוה דאינה מקודשת אע"ג דאיכא הנאת מחילת מלוה משום דכיון דקדשה במלוה דעתיה אזוזי דמלוה ואינו כלום משום דמלוה להוצאה ניתנה אבל אם פירש לה בהנאת המלוה שאני מוחל לך דעתה אהנאה ולאו אעיקר ממון והויא מקודשת אבל גבי רבית כיון דאיכא הנאת מחילת מלוה פשיטא דהויא רבית קצוצה דומיא דהמקדש בהנאת מחילת מלוה דהויא מקודשת שהרי כמה דינים למדנו מקידושין לרבית וא"כ אף שלא אמר אלא בסתם על מחילת המלוה ולא פירש ההנאה הוי רבית קצוצה דלא שייך הכא לומר דעתיה אזוזי כמו בקידושין אלא אף למ"ד דאפילו המקדש בהנאת מחילת מלוה או בהרוחת זמן ההלואה דאינה מקודשת וכמ"ש רבינו בפ"ה מהלכות אישות מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שהרי הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו אפ"ה מודו דלגבי רבית הוי קצוצה דשאני קידושין דבעינן שבשעת הקידושין יתן לה איזה דבר משלו או שיהנה אותה הנאה השוה פרוטה וא"כ כי מקדש לה במלוה אינה מקודשת משום דבאותה שעה המעות אינם שלו אלא שלה והנאה ליכא שכבר עברה הנאת הדינר ואע"ג שאם לא היתה מתקדשת לו היתה חייבת לפרוע לו ועכשיו אינה נותנת לו כלום מ"מ בשעת הקידושין לא יהיב לה מידי וכן נמי גבי מקח וממכר דקי"ל דאם קנה שדה במלוה שהיה חייב לו המוכר אינו כלום וטעמא משום דבעינן שבשעת הקנייה יתן לו איזה דבר מיוחד אבל גבי רבית כיון דהכתוב תלה האיסור בנשך והרבית אם הלוהו על מנת שימחול לו חובו הרי איכא נשך ותרבית ומה לי אם בשעת ההלואה נתן לו או לא הרי זה דומה לאומר הלויני ואתן לך לבסוף זוז בשביל רבית ה"נ זה הלוה על מנת שאותו חוב שהיה חייב לו שימחלו והרי איכא נשך ותרבית והוי רבית קצוצה וא"ת הרי כתב רש"י גבי ההיא דאסור לעשות כן מפני הערמת רבית דרבית גמור לא הוי דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה והוקשה לרש"י דא"כ רבית קצוצה הוא ותירץ דאגר נטר לא מיתסר אלא כשנותן הלוה למלוה וזו אינה נותנת לו כלום שאע"פ שזה היה מחויב לתת זוז הקידושין לא חשיב רבית קצוצה הכא נמי גבי מחילת חוב נימא הכי. לא קשיא משום דשאני התם שזה לא היה מחוייב לקדשה והוא רוצה להתחייב בפרוטה ואומר שתקבל זו הפרוטה שהוא רוצה להתחייב בעד מה שמרויח לה זמן ומשום הכי לא חשיב רבית קצוצה דלאו מידי שקיל מינה אבל היכא שהמלוה הוא חייב ללוה ואומר אלוך על מנת שתמחול לי החוב פשיטא דהוי רבית קצוצה ולכאורה היה נראה להביא ראיה ממה שהקשו התוס' לפירש"י דכיון שהיה נותן לה זה פרוטה בקידושין ולא נתן לה כלום הוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש והרי רבית גמור הרי שבשביל הפרוטה שהיה מחוייב לתת לה חשיב ליה רבית אך כד מעיינינן ביה שפיר נראה דליתא שקושיית התוס' אינה בעד הפרוטה אלא כיון שהקידושין שוין פרוטה שהרי היה מחויב לתת הפרוטה וזה מקדשה בעד ההרוחה נמצא שהוא רבית גמור שלוקח דבר ששוה פרוטה בעד הרוחת זמן באופן שאין מדברי התוס' הללו ראיה לנ"ד. אך כיון שלא מצינו לשום אחד מהפוסקים שכתבו דין זה דמחילת חוב לא הוי רבית קצוצה אין לנו לדקדק ממ"ש הרשב"א מפני שהוא אינו חייב להם כלום דין מחודש כזה ובפרט להרשב"א דסבר כרש"י דבהרוחת זמן מקודשת וה"ה בהנאת מחילת מלוה דפשיטא דגבי רבית הוי קצוצה דלא שייך הכא לומר דעתיה אזוזי וכמ"ש לעיל אשר ע"כ נ"ל לומר שמ"ש הרשב"א והוא אינו חייב להם כלום היינו ע"פ מ"ש הרב בעל ג"ת בח"ד סי' י"ז מכח ב' תשובות מהרשב"א דסתרי אהדדי בענין חיוב המס אם הוא למלוה כיון שהוא בעל הממון או ללוה שכל ההנאה שלו ותירץ שיש ב' מיני מסים הא' כשהמלך מטיל על כל אחד ואחד דבר קצוב ואז אין עין המלך אלא על בעל הממון והב' שהמלך מטיל מס כללי על הקהל בלי קצבה ואז מחלקים אותו בין היחידים וכשהקהל מטיל לכל אחד ואחד דין הוא שהממון יפרע ביד מי שהוא נמצא אצלו כיון שהוא מתעסק בו ומרויח ע"כ וכ"נ ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' תשצ"א שמנהגם היה לתת מס בעד מה שמרויח לא משום שהוא בעל הממון ועפ"ז כתב הרשב"א והוא אינו חייב כו' דבשלמא כשחיובו למלך אז הוא רבית קצוצה לפי שהמלך היה לוקח ממנו המס בשביל הממון בין ילוה בין לא ילוה אבל אם היה חיובו לקהל אין כאן רבית כלל שהרי מדינא הכי הוא שאין עליו חיוב מס מאחר שהלוה מעותיו אבל לעולם אם פטרוהו ממס של שנה שעברה שלא גבו ממנו פשיטא דהוי רבית קצוצה שהרי כבר היה חייב לשלם אותו המס וה"ה גבי מחילת חוב והנה שמעתי בשם הרב מהר"ם סאגיס ז"ל שכתב בכוונת דברי הרשב"א הללו כמ"ש. כתב הרשב"א סי' תשצ"ח שאם קדם הלוה ופרע למלך על מעות הללו אפשר שזה מותר מפני שאני רואה את המלוה כו' והנה מרן כתב לעיל בשם המרדכי דלוה המבריח ארי מנכסי חבירו צריך לשלם לו ואי לא הוי אבק רבית והוא היפך מדברי הרשב"א הללו שכתב שמבריח ארי מנכסי חבירו שרי ואפשר לומר דשאני נדון המרדכי שהתנה עם הלוה שיבריח הארי ומש"ה אסור אבל אם לא התנה ומעצמו הבריח הארי אפשר דשרי אך המעיין שם בדברי המרדכי יראה דס"ל דאפילו בסתם אסור אם לא יתן לו שכר טורחו ומה שהביא הרשב"א ראיה ממודר הנאה דפורע לו חובו אפשר לומר דשאני התם דלא אסור אלא הנאה וכיון דמבריח ארי לא חשיב הנאה שרי אבל הכא גבי רבית כל דבר שנראה שעושה בשביל ההלואה אף שאינו הנאה אסור שהרי חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כתבו התוס' דשרי ואפ"ה כתבו דאם דר בו שלא מדעת הלוה אסור משום שנראה שסומך בשביל מעותיו שהלוהו והתם ליכא הנאה כלל שהרי אף אם לא הלוהו היה דר בו אלא שכיון שנראה שבשביל מעותיו שהלוהו דר בו אסור כ"ש הכא שאין אדם רגיל לפרוע חוב חבירו דפשיטא שנראה שבשביל מעותיו שהלוהו פרע שאסור והנה בעה"ת בח"ב סימן י"ב כתב דאסור ללמד את בן המלוה אע"ג דבמודר הנאה שרי אלא ודאי כדכתיבנא שיש לחלק בין מודר הנאה לאיסור רבית:
ואם המלוה אומר ללוה אני מלוה לך ע"מ שתתן זוז לפלוני פשיטא שהוא אסור אע"פ שאינו חייב לו כיון שבשליחותו נתנו לו כ"כ כל הפוסקים וקשה ממ"ש הרא"ש עלה דההיא דמלוה לישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי וכו' וה"ה נמי אם אמר אני אעלה לנכרי אסור דכיון דלא נפטר ישראל הראשון מן הנכרי ונמצא ישראל הב' נותן לנכרי הרבית שישראל הראשון חייב לו ע"כ. ולמה ליה להרא"ש לומר שישראל השני נתן לעכו"ם הרבית שישראל הראשון חייב אף שהישראל הראשון אינו חייב לעכו"ם אפילו הכי אסור כיון שבשבילו נותן לעכו"ם וכדילפינן מקידושין ואפשר לומר דלעולם כל היכא שהמלוה מתנה ואומר ע"מ שתתן זוז לפלוני פשיטא שהוא אסור אלא דשאני ההיא דהרא"ש שהלוה היה המתנה ובשלמא כשאומר הלוה הלויני ואני אתן לך זוז או אתן לפלוני שאתה חייב לו אז פשיטא שהוא רבית קצוצה ואין חילוק בזה בין התנה הלוה להתנה המלוה וכמו שנראה מתשובת הרשב"א שהביא מרן על ענין הקהל שלוו אבל אם הלוה אומר הלויני ואני אתן זוז לפלוני אין כאן רבית דמאן אמר לן דהמלוה אחשביה כאלו קיבל הוא הזוז שנאמר שהוא רבית דבשלמא כשהתנה הרי אית ליה הנאה כיון שעפ"י דבורו נותן הלוה אבל כל היכא שלא התנה אין כאן רבית ומש"ה איצטריך הרא"ש לומר שישראל הראשון חייב ולפ"ז אפילו אם לא התנה המלוה כי אם הלוה אסור וזהו שכתב הריב"ה בסי' קס"ט אפילו אין המלוה חייב לעכו"ם כלום כיון דבשכר ההלואה נותן לעכו"ם כו' ודקדק לומר ע"פ המלוה בחלוקה זו לומר שאינו אסור אא"כ התנה המלוה עוד אפשר לומר דשאני ההיא דהרא"ש דכיון שהעכו"ם מלוה מעותיו ברבית ומה שישראל השני נותן לנכרי הרבית שישראל הראשון חייב אלא שאם לא היה נותן לו הרבית לא היה מניח לו המעות נמצא שזה הישראל השני נותן לנכרי מה שחייב ומש"ה לא אסרינן ליה אלא משום דכיון דישראל הראשון חייב לעכו"ם נמצא נותן ישראל שני הרבית שהיה חייב ישראל הראשון ואי לאו משום ה"ט לא הוה אסור אבל בעלמא כשאומר הלויני ואני אתן לפלוני פשיטא שאסור לפי שאינו נותן אלא בשביל המלוה נמצא לפ"ז שאם הישראל ראשון חייב לעכו"ם אסרינן ליה לפי שישראל שני נותן מה שישראל ראשון חייב אבל אם ישראל ראשון אינו חייב כגון שלוה מעותיו שלא ברבית וזה אומר הלויני ואני אתן לעכו"ם רבית אז אסור לפי שישראל שני נותן לעכו"ם ע"פ המלוה והרי יש לו הנאה כמו תן מנה לפלוני ואלוך שהוא רבית קצוצה. ויש להסתפק אליבא דמ"ד בקידושין אם אמרה זרוק מנה לים ואקדש אני לך דמקודשת וכמו שהובא מחלוקת זה בטא"ה סימן ל' אם גבי רבית אמרינן נמי דכוותיה שאם אמר אלוך על מנת שתזרוק מנה לים אי הוי רבית קצוצה מדין ערב או לא וצ"ע:
כתב רבינו ירוחם אם אמר לחבירו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות נראה שאסור ע"כ. וכתב הרב בעל ב"ח שט"ס הוא וצ"ל שיתן לי ואע"פ שכתב ר"י שאפילו פיוס אסור ואפילו שאינו מדעת המלוה הכא שאני שאין הלוה אומר תן לפלוני כדי שילויני וגם כשנותן אותו פלוני למלוה אינו אומר כדי שתלוה לפלוני ואפ"ה אסור כיון שהמלוה אומר אמור לפלוני שיתן לי אבל מרן הבין דברי ר"י כפשטן וכתב דטעמא הוא דכיון דקי"ל בקידושין דתן מנה לפלוני מקודשת מדין ערב וכן נמי הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואע"פ שאין המקדש נותן כלום ואמרינן נמי שאף בהצטרף ב' החלוקות שהיא אינה לוקחת והמקדש אינו נותן כגון שאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם ה"נ גבי רבית הוי דכוותיה כיון דקי"ל דתן מנה לפלוני ואלוך אסור ואע"פ שאין המלוה לוקח כלום וכן נמי אם הלוה אומר תן מנה לפלוני כדי שילויני אסור וכמ"ש ר"י שאפילו פיוס אסור דחשוב כשלוחו א"כ בהצטרף הב' חלוקות ג"כ אסור וכגון שאומר המלוה ללוה אמור לראובן שיתן לשמעון מנה ואלוך דחשבינן לקבלת שמעון כאילו קבלם המלוה ונתינת ראובן כאילו נתנם הלוה כיון שהיה בשליחותו דכיון דכל חדא וחדא באנפי נפשה אסור ה"ה בהצטרפם נמי אסור וכדילפינן מקידושין דמקודשת מדין שניהם וא"כ כי אמר אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך אסור דחשבינן לקבלת הלוה כאילו קבלם המלוה ונתינת אותו פלוני כאילו נתנם הלוה. והנה החכם בעל הלבוש כתב שאסור לומר לחבירו תן ד' דינרים לפלוני ואני אלוה לו מנה או שיאמר כן ללוה עצמו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואני אלוה לך מנה ע"כ והאריך בטעם הדינים האלו ובמחילה מכבוד תורתו הדין הראשון ליתא לפי שאין כאן נשך כלל ובשלמא בחלוקה הב' כיון שהלוה אמר שיתן לו חשיב כאילו הוא נתן וקבלתו חשיב כקבלת המלוה אבל בחלוקה הראשונה אף דחשיב קבלת הלוה כקבלת המלוה מ"מ הלוה לא נתן כלום וכנראה שלא הבין דברי מרן על מתכונתם: ’…ד כתב הטור וכן מותר לאדם שיאמר לחבירו ואפילו לבן המלוה כו'. כתב הרא"ש דבנו קטן המוטל עליו לפרנסו לא כדחזינן בפרק הפועלים גבי סירוס דבנו קטן כגופו דמי וקשה דבפרק הפועלים פסק דמותר למוכרו לבנו קטן דלאו כגופו דמי וא"כ איך הביא ראיה גבי רבית לאסור מסירוס כיון דהתם שרי ושמא י"ל דשאני התם שהוא גזירה דרבנן למכור ואזלינן בתר המיקל אבל הכא גבי רבית אזלינן לחומרא ולא הביא ראיה אלא דאיכא מ"ד כגופו דמי ואף דלא קי"ל התם כוותיה הכא גבי רבית אזלינן לחומרא. כתב ה"ה שאסור למקבל הדינר לתת ממנו למלוה שלא יבאו להערים ומדברי התוס' בפ"ק דקידושין (דף ו') ד"ה דארווח לה זימנא נראה דס"ל דאסור משום דנראה כשלוחו כי היכי דאמרינן גבי הילך זוז והלוה לפלוני שלא יחזור ויקחנו מן הלוה משום דמיחזי כשלוחו ה"נ דכוותיה ויש לחלק ודו"ק:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה