משנה למלך על משנה תורה, הלכות יום טוב· רבי יהודה רוזאניס
פרק ז · הלכה יט
וכולן שהיה להם פנאי לגלח קודם המועד ולא גלחו אסורים אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתם בין בתוך המועד בין קודם הרגל אע"פ שהיה להם פנאי מותרים לגלח במועד שלא ישהו קרבנותיהם וכל היוצא מטומאתו לטהרתו מותר לגלח במועד. כל זה מתבאר במתני' פ' ואלו מגלחין דתנן והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו כך היא גירסת הר"ן ז"ל. ופי' והנזיר שהשלים נזירותו בחוה"מ ומצורע העולה מטומאתו לטהרתו דכתיב ביום השמיני יגלח את כל שערו וכשהגיע שביעי שלו בחוה"מ מותר בתספורת ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל דהוא בטל ממלאכה ע"כ. וכן הוא בפירש"י שבהלכות הרי"ף אלא שטעם זה שהזכיר הר"ן דלא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו לא הזכירו רש"י. אך ה"ה בפרקין הביא גירסא זו בשם רש"י וסיים ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו. והוצרכו לטעם זה לפי שהוקשה להם דמאי אצטריך מתני' לאשמעינן דנזיר ומצורע מגלחין במועד דהשתא הבא ממדינת הים שהוא דבר הרשות כיון שלא היה לו פנאי לגלח קודם הרגל הותר לו הגילוח במועד נזיר ומצורע שהתגלחת היתה נמנעת להם מקודם ועכשיו בא זמנה ואיכא מצוה מיבעיא דשרי. וכ"ת דאיצטריך לאשמעינן אפילו היכא דהיה יכול לגלח קודם. הא ליתא דהא בגמרא נסתפקו בזה (דף י"ז.) ופשטוה מברייתא משמע דממתני' ליכא לאוכוחי כלל. ומש"ה הוצרכו לומר דאיצטריך משום דסד"א דהני נזיר ומצורע אף שלא היה להם פנאי מקודם דניגזור עליהם שלא יסתפרו במועד דלמא יבאו להשהות קרבנותם עד הרגל קמ"ל דלא גזרינן. והרב בעל ל"מ הבין דברי רש"י שכתב ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו וכתב וז"ל כלומר ולא גזרינן כשחל שביעי שלו במועד שיהא אסור לגלח משום דלמא יהא לו פנאי לגלח קודם המועד וישהה עד המועד דלהא לא גזרינן משום דשמא ישהה קרבנותיו. זה נ"ל ליישב הלשון ומ"מ אינו נאות ואינו מיושב ע"כ: ולא ידעתי למה לא נחה דעתו בזה שטעם זה מוכרחין אנו לאומרו לכל הגירסאות. ואף לגירסת רבינו דגריס והעולה מטומאתו מ"מ קשה דנזיר ומצורע אמאי איצטריך למיתני דהשתא שאר הטמאים שהיו יכולים לגלח קודם הרגל וליכא השתא מצוה בהתגלחתם אמרינן דמגלחין במועד משום דאין הטמא מתקשט קודם הרגל נזיר ומצורע מיבעיא. אלא ודאי ע"כ אית לן למימר כמ"ש רש"י והר"ן דהוה ס"ד דהני אף שהגיע זמנם במועד דניגזור עליהם שלא יגלחו משום דלמא יהיה להם פנאי לגלח קודם הרגל ואתי לשהויי: ועוד אני תמה על הרב ז"ל שדברי רש"י הללו הם גמרא ערוכה שם (בדף י"ד.) דאמרינן התם מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת"ש והנזיר והמצורע העולה מטומאתו הא בימי טומאתו נהיג ותירצו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ"ל ע"כ. הרי לך בפירוש הטעם שכתבו רש"י והר"ן. הן אמת דראיתי לרש"י שם שכתב וז"ל ניגזור שלא יהא מגלח במועד דכיון דגילח צריך להביא קרבן ושמא משהה קרבנותיו עד יו"ט האחרון ומקריבו ואסור להקריב קרבנות יחיד ביו"ט ע"כ. ולפי זה מ"ש רש"י במתני' דלא גזרינן דלמא אתי לשהויי אין הכונה כמו שהבין הרב בעל ל"מ ז"ל אלא כמ"ש רש"י כאן דהכונה היא שמא ישהא הקרבן ליו"ט האחרון אלא שהרב ז"ל לא השגיח בסוגיא זו ונמשך אחר דברי הר"ן שכתב שהוא בטל ממלאכה ומש"ה כתב דהכונה היא דלמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד: והנראה אצלי שהרב ז"ל גם בדברי הר"ן ז"ל לא השגיח ולא ראה אלא דברי רש"י שכתב ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו וסבור הרב דמה שכתב שמא הוא טעם למה שכתב ולא גזרינן כלומר דהגזרה היא שמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד וישהא עד המועד. ועל זה כתב דלא גזרינן משום דשמא ישהה קרבנותיו ועל זה כתב דאינו נאות. והדין עמו דודאי הלשון אינו מיושב כלל דלא שייך שמא בזה דהא ודאי שהה קרבנותיו. אך כפי דברי הר"ן הדברים הם כפשטן דמ"ש שמא ישהא קרבנותיו היא הגזרה עצמה כלומר דהחששא היא שמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ולא יגלח מקודם כדי לשהות קרבנותיו ברגל שהוא בטל ממלאכה. ומה שלא אמרו הטעם בקיצור דהיינו דס"ד דלמא יהיה לו פנאי לגלח ולא יגלח עד המועד. הא לא קשיא כלל משום דמתני' איירי בשלא היה לו פנאי דהכי מוקמי לה שחל שביעי שלו במועד. וא"כ מהיכא תיתי שנגזור דהא גבי מנודה ומי שנשאל לחכם לא גזרי היכא דלא היה להם פנאי אטו היכא דהיה להם פנאי ומהיכא תיתי שניגזור גבי נזיר ומצורע דמסתמא היכא דיש להם פנאי עושים מצותן בזמנה המצורע כדי ליטהר מקצת טומאות וכן הנזיר תיכף שמביא קרבנותיו מגלח עצמו כדי לשתות יין וא"כ פשיטא דאין לחוש. לזה הוצרכו לומר דהחששא היא שלא יגלח קודם המועד כדי לשהות הקרבנות במועד שהוא בטל ממלאכה. ולדברי רש"י ז"ל הדברים הם כפשטן דהיינו דהיה עולה על הדעת שלא יגלח במועד שמא יבא לשהות הקרבנות עד יו"ט האחרון: וא"ת לפי הס"ד של הגמרא דלא התירו במתני' לנזיר ולמצורע אלא דוקא היכא שלא היה להם פנאי לגלח קודם המועד שלא עלו מטומאתם עד הרגל. א"כ מהיכא תיתי שנגזור דלמא יהיה לו פנאי ולא יגלח והלא לזה לא הותר לגלח במועד. י"ל דזה יעשה חלוקה אחת כדי לשהות קרבנותיו והוא שהדבר ידוע דתגלחת זו של מצורע שהיתה אחריה קרבנות כבר קדמה תגלחת אחרת ביום שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע ואחרי כן סופר שבעה ימים ומגלח תגלחת שניה וכמו שנתבאר כל זה בדברי רבינו ריש פי"א מהל' טומאת צרעת יע"ש. וכל שלא גילח תגלחת ראשונה אינו יכול לגלח תגלחת שניה אלא צריך שאחר תגלחת ראשונה ישהה שבעה ימים ויגלח תגלחת שניה וכמו שכתב רבינו באותו פרק דין ג' ואם שייר שתי שערות בתגלחת ראשונה וגלחן בשניה לא עלתה לו אלא תגלחת אחת בלבד והרי היא ראשונה. וכתב הר"ש בפי"ד ממסכת נגעים וסופר שבעה ומגלח ע"כ. וא"כ אפשר שזה ישהה תגלחתו הראשונה לכתחלה עד כדי שיבא יום השביעי במועד כדי שיביא קרבנותיו במועד שהוא בטל ממלאכה וזה לפי האמת חל שביעי שלו במועד אלא שהיה יכול לעשות תגלחת ראשונה בזמנה ואז היתה חלה תגלחתו שניה קודם המועד קמ"ל דלא גזרינן הכא. ומיהו כל זה ניחא גבי מצורע אבל גבי נזיר קשה שהרי אם שלמה נזירותו קודם הרגל אין בידו לדחות התגלחת שיבא זמנה בתוך המועד. ואם היינו אומרים דנזיר זה דמתני' מיירי בנזיר טמא היה אפשר לומר דגם זה בידו לדחות תגלחת שיבא זמנה במועד שהרי תגלחת דנזיר טמא לא היתה כי אם ביום השביעי להזאתו וכמ"ש רבינו בפ"ז מהלכות נזירות דין י"א וא"כ היה יכול לדחות ההזאה כדי שיבא יום השביעי ברגל. ומ"מ כל זה נראה דוחק בעיני אבל הנכון הוא דאפשר שיהיה זה טועה בדין וסובר דאף שיהיה לו פנאי לגלח קודם המועד יהיה סבור לגלח במועד וסד"א דניגזור דשום נזיר ומצורע לא יגלחו במועד משום גזרה זו קמ"ל דלא גזרינן: ובגמרא אמרינן תניא כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד וכו' נזיר ומצורע אע"פ שהיה להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם ע"כ. ופירש"י שלא ישהו קרבנותיהם בתגלחתם עד לאחר הרגל דנזיר ומצורע אין מביאים קרבנותיהם עד לאחר גילוח כדכתיב ביה קראי הלכך לא קנסינן להו בדלא עבדי מקמי רגל דזמנין דלא עבוד קמי רגל ואי אסרי להו במועד נמצא שמשהין הקרבנות ואינן קרבים ביום השמיני בזמנן לפיכך אמרו מגלח במועד דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר ע"כ. והנה מה שכתב דאין מביאין קרבנותיהם עד אחר גילוח גבי מצורע מקרא מלא הוא וכן גבי נזיר טמא מקרא מפורש הוא. אך גבי נזיר טהור לא הוזכר בכתוב תגלחת כי אם אחר הקרבנות. הן אמת דרש"י פירש לנזיר דמתני' בנזיר טמא וכמ"ש רש"י (בדף י"ז.) אך ראיתי להר"ן דאף שפירש דנזיר דמתני' מיירי בנזיר טהור כתב עלה דברייתא זו דנזיר ומצורע אינן רשאין להביא קרבן עד לאחר גילוח. ואפשר דס"ל להר"ן כר' אליעזר דאית ליה בפ"ו דנזיר דאחר החטאת היה מגלח נמצא דהעולה והשלמים היו אחר התגלחת ואף לר"י דאית ליה דלאחר השלמים מגלח מ"מ אפשר דס"ל כסברת התוספות דאית להו התם דהשלמים קודמים לחטאת ולעולם גבי נזיר טהור וא"כ נמצא דהחטאת והעולה היו אחר התגלחת ואף אליבא דרבינו שפסק בפ"ח מהלכות נזירות דתגלחת נזיר טהור היתה אחר כל הקרבנות כולם מ"מ כיון דאיכא מצוה לגלח שערו תחת הדוד של השלמים נמצא שקרבנותיו תלויים בתגלחת. אך מ"ש רש"י ואינם קרבים ביום השמיני בזמנן לא הבנתי כונתו דהא השתא נמי אינם קרבים ביום השמיני שהוא זמנם שהרי אנן קיימין במי שהיה לו פנאי לגלח וא"כ הרי עבר יום השמיני. והר"ן ז"ל כתב בקיצור הלכך לא קנסינן להו כי היכי דלא נישהו קרבנותיהם ודברי רש"י צל"ע: ודע דאליבא דהר"ן ז"ל לא הוזכר במתני' דין נזיר טמא וכן תגלחת ראשונה דמצורע ואליבא דרש"י מתניתין איירי בנזיר טמא וגרסינן הנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו וקאי העולה לנזיר ומצורע אך אליבא דהר"ן לא קאי העולה כי אם למצורע ואליבא דרש"י לא הוזכר במתני' דין נזיר טהור וכן תגלחת ראשונה דמצורע. ור' עובדיה ז"ל פירשה למתני' כהר"ן וכדברי רש"י שבהלכות הרי"ף וכתב שם הרב תיו"ט וא"ת פשיטא מסיים הר"ן ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל וכו' אבל בש"ס מסיק מברייתא דתנן בהדיא נזיר ומצורע אע"פ שיש להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם וכן פסק הר"ם ע"כ. ולא ידעתי כונתו וכי רש"י והר"ן לא ראו סוגיא זו והלא הם פירשוה להך ברייתא אלא דאינהו קיימי במתניתין ופירשוה לפי הס"ד דלא מיירי אלא בשלא היה להם פנאי אבל אה"נ דלפי האמת מתני' איירי אפילו בשהיה להם פנאי וכבר כתבתי לעיל מה שהכריחם לרש"י והר"ן ולומר דאף כשחל שביעי במועד אשמעינן מתניתין דמותרים לגלח דהוה ס"ד דלא ליגלחו דאם חידושא דמתני' לא היה אלא היכא דהיה להם פנאי במה נסתפק רבי ירמיה והוכרח לפסוק הדין מהברייתא תיפוק ליה ממתני' הן אמת דלרבינו עובדיה ז"ל קשה שדרכו לפרש המשנה אליבא דהלכתא ודוק: ודע דתגלחת ראשונה דמצורע נ"ל דמותרת במועד שהרי זה לא היה יכול לגלח מקודם שהרי מוזהר היה בתגלחת מקרא דוראשו יהיה פרוע. ומה שלא הזכירו דין זה הוא מפני דאליבא דר' יוסי אין רואין את הנגעים במועד כדאיתא פ"ק דמ"ק ואף במוחלט הבא ליטהר (כמו שנתבאר לעיל) ומה גם דאיכא תנא דאית ליה דרבי ס"ל כר' יוסי במוחלט ומשום הכי לא פירשוה למתני' בתגלחת ראשונה כיון דאיכא פלוגתא וכי תימא הא משכחת לה כגון שראהו הכהן קודם הרגל וטהר את הנגע ובמועד רוצה להביא צפרים ולהתגלח. וכן נמי משכחת לה שהביא ג"כ הצפרים קודם הרגל ולא נתגלח דהצפרים והתגלחת אינם מעכבין זה את זה וכמ"ש רבינו פי"א מהלכות טומאת צרעת דין ד' וכמו שפירש שם מרן. הא לא קשיא כלל משום דאי מיירי בהכי אינם מותרים להתגלח כיון שהיה להם פנאי קודם המועד ודוקא גבי תגלחת ב' דאיכא קרבנות אמרינן דלא קנסינן להו משום שיהוי הקרבן אבל צפרים ודאי לא חשיבי קרבן כלל דהא קי"ל טהרת מצורע נוהגת בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית. וכ"ת תיפוק ליה משום שיהוי הקרבנות האחרים הא לא קשיא דלא חיישינן אשיהוי אלא בהגיע זמנן של הקרבנות דהיינו לאחר תגלחת וטבילה והזאה אבל אי מיירי כשלא הביא צפרים א"נ הביא ולא נתגלח א"כ עדיין לא הגיע זמן הקרבנות ואם אנו אומרים שלא יגלח במועד ליכא משום שיהוי הקרבן כלל. ואפשר דמטעם זה לא פירשו למתני' בתגלחת ראשונה משום דלפי האמת מתני' איירי אפילו בשהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ומשום הכי אוקמוה למתני' בתגלחת שניה דאי בתגלחת ראשונה כל שהיה לו פנאי לגלח קודם המועד אינו מגלח במועד וכדכתיבנא אבל לעולם דלענין דינא דקיי"ל דרואין את הנגעים במועד לאחר שהוזקק לטומאה וכ"ש במוחלט שהראיה היא לטהרו (וכמו שהארכנו בזה לעיל כל שלא היה לו פנאי לראות קודם המועד מגלח במועד): ולכאורה היה נראה להביא ראיה לזה ממאי דאמרינן התם בגמרא מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת"ש והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו הא בימי טומאתו נהיג. ופירש"י שינהוג צרעתו שלא יבא אל המחנה ולא יגלח. והנה דינים אלו אינם אלא במוחלט אבל בימי ספרו לא נאסר באלו כמבואר. וא"כ כי פשיט הא בימי טומאתו נהיג משמע דאית ליה דכי אמרינן העולה מטומאתו היינו מטומאת החלט לימי ספרו ומאי דקאמר לטהרתו הוא משום דקרא נמי קרי ליה טהור וכדכתיב ורחץ במים וטהר והיינו דטהור מליטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב ונכנס לפנים מן החומה אבל עדיין הוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע. וכי תימא דלמא לעולם דסבירא ליה דמתניתין איירי בתגלחת שניה ומכל מקום פשט דכי היכי דבתגלחת שניה קאמר מטומאתו לטהרתו דמשמע דבימי טומאתו דהיינו ימי ספרו נוהג ברגל הכי נמי הטומאה שנוהגת בימי החלטו נוהג ברגל. הא ודאי ליתא דודאי מעולם לא נסתפקו בגמרא בטומאת המצורע אם נוהגת ברגל דהא ודאי פשיטא דכל הטמאים בטומאתם הם עומדין בין ברגל בין בשבת ולא נסתפקו אלא בשלוח ובתגלחת דכל אלו מדין אבלות נגעו בה דהיינו מופרש ומובדל וכן נמי אסור בתספורת כאבל וזהו שרש"י לא פירש הבעיא בטומאה אלא באלו בלבד והטעם כמו שכתבנו וא"כ חזרנו למה שכתבנו אי מתני' איירי בתגלחת שנייה מאי קאמר הא בימי טומאתו נהיג הא ודאי דנהיג אלא ודאי דמשמע ליה דמתני' איירי בתגלחת ראשונה וכמו שכתבנו. והנראה דהפשטן היה רוצה ללמוד דע"כ נוהג צרעתו ברגל מדאמרינן דהמצורע מגלח במועד ואם איתא דמצורע אינו נוהג למאי אצטריך לומר דהמצורע מגלח במועד השתא הדינים המחוייבים במצורע מדין תורה הרגל מבטלם ומותר לגלח ולהכנס לפנים מן החומה ברגל כ"ש היכא דחל שביעי שלו ברגל שיתגלח ודחו דס"ד דניגזור שמא ישהה קמ"ל. ומ"מ לא נתיישבה דעתי בפירוש זה. והנכון הוא דאביי סבור דמצורע דמתני' כולל בין מצורע מתוך החלט ובא להתיר תגלחת ראשונה וכן לאחר ימי ספרו שהיא תגלחת שניה ומאי דקאמר מטומאתו לטהרתו שייך בשני התגלחות אם בתגלחת ראשונה דהיינו מהחלט לימי ספרו ואם בתגלחת שניה דהיינו מימי ספרו לטהרתו הגמורה. ועל זה רצה להוכיח דמדקתני מטומאתו לטהרתו מוכח דדוקא כשעולה מותר לגלח הא כשהוא בטומאתו לא וע"כ טעמא הוא משום דנוהג צרעתו ברגל דאי משום הרגל עצמו דאסור לגלח פשיטא דהכא שרי שהרי לא היה יכול לגלח קודם המועד שהיה מצורע. ועל זה דחו דלחידושא נקטיה. ומיהו אף אם נאמר דמתני' לא איירי אלא בתגלחת שניה נראה דיש ליישב דבגמ' בעו אם מצורע נוהג צרעתו ברגל ואם נוהג פשיטא דמותר לגלח וליכא איסורא משום מועד דהא לא היה יכול לגלח קודם המועד ועל זה השיב אביי מדתנן המצורע העולה מטומאתו לטהרתו וגירסת אביי היתה כגירסת רש"י והר"ן ועל זה רצה להוכיח דאם איתא דאינו נוהג ליתני והמצורע לבד והיה כולל בין כשהוא בטומאתו בין כשעולה מטומאתו ומדנקט העולה משמע דבימי טומאתו אסיר ועל זה דחו דלרבותא נקטי העולה לומר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג ופשיטא דשרי לגלח במועד אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ"ל: ודע דמסוגיא זו יש להוכיח דהגירסא במתני' הוא כגירסת רש"י והר"ן דגרסי והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו ודלא כגירסת רבינו ז"ל דגריס והעולה מטומאתו לטהרתו והוה מלתא אחריתי וכמו שנבאר. וא"ת אביי דרצה להוכיח ממתני' דמצורע נוהג צרעתו ברגל מה היה סבור בטעמא דמתני' דקתני דהנזיר והמצורע מותרים לגלח פשיטא וכי גרעי מהבא ממדינת הים ויוצא מבית האסורים דהא לא עלה בדעתו טעם זה דשמא ישהא שכתבו רש"י והר"ן. וי"ל דהוה ס"ל דאצטריך מתני' לאשמועינן בהני דאפילו היה להם פנאי מותרים לגלח משום שיהוי מצוה דקרבנות אך לא עלה בדעתו דלכתחלה ישהה אדם קרבנותיו ושניגזור אטו הא. ואפשר עוד לדחות ולומר דלעולם היה יודע אביי דמאי דאצטריך מתני' ללמדנו דנזיר ומצורע מגלחין הוא דלא נימא דלא יגלחו משום גזרה דדלמא ישהו קרבנותיהם אלא שרצה לפשוט דאכתי לימא סתמא והמצורע והיה כולל הכל ומדנקט העולה משמע שבא למעט ותירצו דאי לא הוה קאמר העולה הייתי אומר דדוקא המצורע מגלח אבל לא העולה משום דלמא ישהה וכמו שכתבנו: נחזור לענייננו דנראה לי דתגלחת ראשונה של מצורע כל שהגיע זמנה במועד שרי. ורבינו ז"ל כתב לעיל בפרקין דין י"א ומטהרין את המצורע והנה טהרת המצורע הוא הבאת הצפרים והזאה וע"כ איכא תגלחת דאי לא לא נטהר דהא תגלחת מעכב כמבואר. ולומר דיביא הצפרים ויזה ואחר כך יתגלח לאחר המועד הא ליתא דהא משום צרכי רבים נגעו בה ואי לא מהני ליה הבאת הצפרים והזאה כיון דליכא גילוח לאיזה תכלית יביא צפרים במועד. ומיהו נראה דדוקא כשחל טהרתו במועד אבל אם נטהר מקודם אינו מגלח כיון שהיה לו פנאי מקודם המועד ולא דמיא לתגלחת שניה דאיכא שיהוי קרבנות. ומכאן הוכחה למה שכתבת לעיל דלא קיי"ל כר' יוסי דאית ליה דאין רואין נגעים במועד אף במוחלט דהא לפי מה שכתבנו דין זה דמטהרין את המצורע לא משכחת לה אלא כשנרפא הנגע במועד וכדכתיבנא. ומיהו עדיין י"ל דאף שנרפא קודם הרגל מותר לגלח במועד משום דע"כ לא אצטריכו בגמרא לומר טעמא דשיהוי קרבן אלא דוקא בתגלחת שניה משום דהתגלחת היה קודם הקרבן וא"כ היה מן הדין דכל שהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ולא גילח שיהיה אסור לגלח במועד אלא דמשום שיהוי קרבן שרינן ליה. אבל בתגלחת ראשונה שהיתה אחר הבאת צפרים והזאה אף שנטהר קודם המועד כל שלא הביא צפרים לא קרינן ביה שהיה יכול לגלח ואף שהיה בידו להביא צפרים מ"מ לגבי תגלחת לא קרינן שהיה בידו לגלח. והרי גבי מנודה ומי שנשבע שלא לגלח כתבו מן הראשונים ז"ל דאף שהיה בידו לישאל על נדרו קודם המועד וכן לפייס לבעל דינו מ"מ כיון שלא היה בידו לגלח ממילא אלא ע"י מעשה מותר לגלח במועד. וא"כ הכא נמי כיון שלא היה בידו לגלח כי אם אחר הבאת צפרים חשיב דאין בידו לגלח. ולפי זה מצינו למימר דהא דמטהרין את המצורע במועד אתיא אף כר' יוסי דאית ליה דאין רואין את המוחלט במועד ומיירי בשנטהר קודם המועד והשתא במועד מביא צפרים ומזין עליו ומתגלח: הכלל העולה מה שנראה לי הוא דדוקא היכא דנרפא הנגע במועד מתגלח והיכא דנרפא קודם המועד אם הביא הצפרים קודם המועד אסור לו לגלח במועד כיון שהיה בידו לגלח קודם המועד. אך אם לא הביא הצפרים קודם המועד זה תלוי במחלוקת דלמ"ד דמנודה ומי שנשבע שלא לגלח דלא הותר אלא במי שלא היה בידו לישאל על נדרו או על נידויו אבל אם היה בידו אסור ה"נ אסור לגלח כיון שהיה בידו להביא צפרים ולגלח. אך למ"ד דלעולם שרי לגלח במועד ה"נ שרי ומחלוקת זה נתבאר באורך בטא"ח. ונזיר טמא ונזיר טהור פשיטא דמותרים לגלח במועד אף שהיה בידם לגלח קודם המועד דהא איכא לטעמא דשיהוי קרבנות כמבואר: